צור עימנו קשר

חדשות

חסד וייסורים רדפוהו כל ימי חייו

פורסם

בתאריך

שמעון יחזקאל היה איש של חסד והכנסת אורחים, והשירות למען הציבור היה חלק בלתי נפרד ממנו. בחייו האישיים הוא נאלץ להתמודד עם טרגדיות בלתי פוסקות, עד שהגדיר את עצמו כאיוב. לפני כשבועיים, לאחר ייסורים קשים, הוא הלך לעולמו

התכונה הכי בולטת עליה מספרים מכריו וחבריו של שמעון יחזקאל ז"ל, שנפטר השבוע בגיל 67 בלבד, היא תחושתו התמידית שייעודו הוא לשרת את הציבור. מאז ימיו כאיש צעיר בשירות קבע ועד שנות חייו המאוחרות כפעיל ועובד ממשלה ועירייה – הוא עבד את הציבור. כאשר לוקחים בחשבון את סיפור חייו האישיים והטרגדיות הקשות עימן התמודד לאורך השנים – הרי שהתעקשותו להמשיך ולשרת את הציבור גם בזמנים הקשים מעוררת הערצה של ממש.
יחזקאל נולד בעיראק ב-1950. כשהיה בן שנה בלבד עלה ארצה יחד עם הוריו ותשעת אחיו ואחיותיו. לארץ הם הגיעו שמונה אחים ואחיות, לאחר שאחת האחיות נפטרה בדרכה. מיד עם הגעתם הגיעו למעברת קריית מלאכי, בה התגורר שמעון, למעשה, כל חייו. הוריו של שמעון נמנים על מייסדיה של קריית מלאכי. כשהם הגיעו הנה, היה כאן בעיקר חול וכולירה, כמאמר הביטוי האלמותי מהסרט "גבעת חלפון אינה עולה".
בצעירותו שירת שמעון בחיל האוויר. לאחר סיום שירותו הסדיר חתם קבע, ושימש כנגד. בהמשך עבר קורס קצינים וקיבל דרגת רב סרן. עם שחרורו סימן מיד את עתידו, שהיה כמובן בשירות הציבורי. הוא התמנה לתפקידים בפרוייקט שיקום שכונות, ובהמשך באגודת הדיור, ובמקביל למד וסיים בהצלחה תואר ראשון במינהל עסקים, באוניברסיטת תל אביב. רבים מעידים שסייע להם לאורך השנים בתחומי עיסוקיו, וגם בתחומים אחרים. "איש שכולו סבר פנים יפות", העיד עליו השבוע אחד ממכריו.
בשנת 1971 התחתן שמעון עם בחירת ליבו, איילה. יחד נולדו להם ארבעה ילדים. בשנת 1999 נפטרה איילה, ושמעון נותר אלמן. בשנים שלאחר מכן שכל גם שניים מבניו בנסיבות טרגיות. "זו הייתה מכה שהוא התקשה להתאושש ממנה", מעיד חברו הטוב של יחזקאל ז"ל, ראש העירייה לשעבר ליאור קצב. "פעם הוא אפילו אמר לי שהוא מרגיש שהוא כמו איוב. שהרבה מידי בשורות רעות עוטפות אותו".
לפני מספר שנים יחזקאל חלה. גידול שנמצא על כלייתו סיכן אותו, ובניתוח שנערך להסרתו נפגעה הכליה. הוא נזקק להשתלה, ולאחר שנתיים של סבל עבר ניתוח קשה שבסופו הושתלה בגופו הכליה החדשה. ועדיין, הוא סבל מאי ספיקת כליות, ובהמשך גם מאי ספיקת לב חמורה, כך שהרופאים נאלצו להתקין בליבו קוצב. לאחר שחלה גם בסוכרת, רגלו הימנית נקטעה.
"במידה רבה הוא הזניח את עצמו", סיפר בנו, שלומי. "הייתי צריך לדאוג שהוא יזריק את האינסולין, שישתה את הכדורים בזמן. הוא לא היה עוזר לעצמו", הוסיף. "הוא היה נכנס ויוצא מבתי חולים, בתקופה האחרונה עבר שני צינתורים, היה מרותק למיטה. זה היה נראה שהוא התייאש מהחיים, שנמאס לו".
בשבועות האחרונים מצבו הידרדר, עד שביום שני לפני כשבועיים נפטר. "הוא התעייף", סיכם בצער הבן שלומי, שייאלץ להמשיך מכאן בלי "עמוד התווך של חיי", כפי שהוא מגדיר את אביו ז"ל. "הוא היה האיש שנתן לי הכל, שדחף אותי, שבזכותו אני עומד. הוא תמיד דאג, לא נתן שייחסר לי דבר".
"הוא היה חברי ורעי הקרוב, כאח לי ממש", הוסיף ותיאר ליאור קצב. "הוא הלך איתי באש ובמים, אדם וחבר מאוד נאמן ומאוד מסור. הוא תרם רבות מזמנו למען הציבור ולמען איכות החיים של התושבים בקריית מלאכי. אדם נבון, חכם, פיקח, ידע לנתח את המציאות בצורה גאונית. היה מאוד מעורה בנעשה בציבור. איש חסד, מכניס אורחים מן המעלה הראשונה, ביתו תמיד היה, כמו ליבו, פתוח לרווחה. אני, וכל מי שהכיר אותו – אתגעגע אליו מאוד".

לחץ להמשך קריאה
לחץ להוספת תגובה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.