צור עימנו קשר

חדשות

93 שנים של אהבה

פורסם

בתאריך

חנה כהן נולדה במרוקו ב-1926 ועלתה ארצה כשהיא בת 38. כעבור שנתיים התחתנה, אך לא הביאה ילדים לעולם ועם מות בעלה – נותרה ערירית. בשבוע שעבר היא הלכה לעולמה בשיבה טובה. בני המשפחה שנותרו לה מספרים על אישה שדאגה קודם כל לכל היתר – ורק אחר כך לעצמה // אחרי מות

חנה (אנט) כהן הייתה בת 93 במותה. "אופטימית חסרת תקנה, תמימה וצדיקה", מכנה אותה אחייניתה פרלה ציונית, אחת מבני המשפחה היחידים שנותרו לכהן ז"ל, שחיה כערירית עד פטירתה בשיבה טובה ביום ראשון השבוע.

כהן נולדה במרוקו ב-1926 בעיר קזבלנקה. בשנת 1964, כשהייתה בת 38, עלתה ארצה יחד עם בני משפחתה. הם הגיעו היישר לקריית מלאכי, שהייתה אז כבר מועצה מקומית. כהן השתכנה ברחוב הרמב"ם, במה שהפך לביתה למשך חמישים השנים הבאות. שנתיים אחרי עלייתה, כשהיא בת 40, נישאה לדוד כהן, שהיה הפנצ'ר מאכער הראשון בקריית מלאכי. בקרב קהילת העולים נחשבו אז נישואיה למאוחרים, אולם בני משפחתה מספרים כי בינה ובין דוד השתררה אהבה ממבט ראשון. יחד הם חיו 40 שנים, עד פטירתו של הבעל ב-2006. מאז ועד שנת 2010, התגוררה חנה בגפה בביתה, וזכתה לביקורים תכופים מבני משפחה קרובים ובראשם אחייניתה. ב-2010, לאחר שעברה תאונה שגרמה לה לנזקים ברגלה והקשו עליה להתהלך לבדה, התאשפזה בבית אבות באשדוד, והתגוררה שם. "לאט-לאט הגוף שלה התנוון, אבל היא עדיין הייתה צלולה לחלוטין בדעתה, עד הרגע האחרון שבו היא הייתה בהכרה", משחזרת האחיינית פרלה. "בכל פעם שהייתי הולכת אליה שאלתי אותה מה שלומה, ותמיד ענתה לי תשובות קצרות שהכל בסדר, ומיד עברה לשאול מה שלום הילדים ובני המשפחה שלי".

בהעדר ילדים משלה, טיפלה חנה בצעירותה בילדים של אחותה, שהיו עבורה כמו ילדיה שלה. "היא הייתה כל כך דואגת לנו, לאוכל, לכך שלא ישעמם לנו, לזה שנלך לבית הספר ונתנהג היטב", משחזרת פרלה. במקביל, הייתה עובדת כקונדיטורית בלתי רשמית. "היא הייתה מכינה את העוגות הכי טעימות לאירועים, לבר מצוות, חתונות, חינות, כל מה שביקשו ממנה, אפילו ימי הולדת", ממשיכה ומספרת האחיינית פרלה. "המסירות שלה לבני המשפחה, לשכנים ואפילו למכרים רחוקים הייתה בלתי נתפסת ממש. תמיד חשבה קודם כל על אחרים ורק אחר כך על עצמה. לא פלא שכולם הכירו ואהבו אותה, היא הייתה אישה מיוחדת במינה, מהסוג שכבר כמעט אין היום".

עד גיל 87 תפקדה חנה ז"ל באופן עצמאי לחלוטין. "היא הייתה כל כך עצמאית שלא רצתה אפילו עובדת זרה שתסייע לה", אומרת ציונית. "גם בגיל שמונים פלוס הייתה מבשלת לבד, מנקה את הבית, עושה כביסה. למעט סיוע שקיבלה למשך שעתיים ביום, לא הייתה לא כמעט שום עזרה. היא התעקשה לעשות הכל לבד, להראות שהיא יכולה וגם, אני חושבת, לא רצתה מבחינתה להטריח אף אחד".

לפני כשלוש שנים נפגמה ראייתה של כהן באופן מהותי. היא הפכה כמעט עיוורת, וככל שעבר הזמן, נאלצה להסתמך יותר ויותר על עובדי בית האבות שיסייעו לה בפעילויות בסיסיות. לפני כשבועיים הידרדר מצבה. "הלכתי לבית החולים כשהיא עוד הייתה בהכרה, שוחחתי איתה במרוקאית והיא הבינה כל מילה שלי, וכמו תמיד גם שאלה מה שלום כולם", משחזרת פרלה את הימים האחרונים של דודתה. כמה ימים לפני מותה היא איבדה את ההכרה, וביום ראשון הלכה לעולמה. באותו הערב היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין בעיר, כאשר עשרות ליוו אותה בדרכה האחרונה.

בשיחה שערכו בני המשפחה של חנה ז"ל עם הרופא המטפל בה הוא הסביר כי היא נפטרה מזקנה. "הוא אמר לנו שלא היו לה שום בעיות רפואיות שאופייניות לאנשים מבוגרים, בטח לאנשים בגילה המופלג. לא סוכר בדם, לא כולסטרול גבוה, ממש שום דבר", סיפרה ציונית. "היא סימלה את הדור של פעם, אישה צדיקה במלוא מובן המילה", ספדה לה האחיינית פרלה. "בצום כיפור ובתשעה באב צמה לאורכו של הצום כולו, לא עשתה הנחות לעצמה. את כל ימי ההולדת של בני המשפחה היא זכרה בעל פה, גם את התאריך העברי וגם את הלועזי. עכשיו התפקיד שלנו יהיה לזכור אותה".

לחץ להמשך קריאה
לחץ להוספת תגובה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.