צור עימנו קשר

חדשות

80 שנה של חסד

פורסם

בתאריך

כבר בגיל 14 נישאה עליזה מלאכי לאיש שהפך להיות בעלה עד שנפטרה בשבוע שעבר, אחרי 65 שנות נישואים. מאז צעירותה היא עבדה במנהלת מטבח בישיבת "אור עציון" ובכירי המדינה אכלו מהאוכל שהיא עצמה הכינה. במשפחתה מספרים על מעשי החסד הרבים שעשתה בסתר למען החלשים בחברה. "העובדה שהיא הייתה כל כך מסורה לעבודה מצד אחד, ולמשפחה מצד שני, לא השאירה לה זמן לדאוג לעצמה", אומרת בתה סיגל

העיתונאי והסופר האמריקאי הודינג קרטר אמר פעם כי "ישנן שתי ירושות יציבות שאנו מעניקים לצאצאנו. האחת היא שורשים; השנייה היא כנפיים". כאשר מביטים על ילדיה של עליזה מלאכי ז"ל, בת העיר שהלכה לעולמה בשבוע שעבר, אפשר לקבוע בנחרצות שהיא אכן יישמה את דבריו של קרטר, והעניקה להם גם שורשים שמאפשרים להם לזכור מאיפה הם באו ולאן הם הולכים, וגם כנפיים, שאפשר להם לעוף רחוק.

הדברים הללו מעידים טוב מכל אופייה ועל עשייתה של מלאכי, בת 80 במותה. היא גידלה במו ידיה משפחה לתפארת, לצד ניהול קריירה אישית ענפה, רבת שנים ועתירת סיפורים מרתקים שבכולם בולט מאפיין ייחודי אחד: החתירה המתמידה שלה לסייע לחלשים בחברה, אלו שידם אינה משגת, שגורלם אינו שפר עליהם. מה הפלא שכאשר שואלים את שכניה, חבריה ומכריה כיצד הם היו יכולים להגדיר אותה, הם עונים בקצרה ובנחרצות כי היא הייתה "אשת חסד".

מלאכי ז"ל נולדה בבגדאד שבעיראק ב-1937. כשהייתה בת 12 עלתה ארצה יחד עם בני משפחתה. בתחילה התמקמו ברמלה, זמן קצר לאחר מכן באו לקריית מלאכי. בילדותה עבדה בחקלאות, כמו מרבית בני גילה באותן השנים. בשנת 1951, כשהיא בגיל 14 בלבד, התחתנה עם מיכאל, שהיה לימים המזכיר המיתולוגי של מועצת הפועלים המקומית. כעבור שנה הם הביאו יחדיו לעולם את בנם הראשון, בהמשך ילדה עליזה עוד חמישה ילדים.

כשבגרה מעט החלה לעבוד בישיבה הגבוהה "אור עציון" שבמרכז שפירא, בתחילה כטבחית ובהמשך כמנהלת מטבח, תפקיד אותו מילאה ברציפות במשך 39 שנים שלמות. מידי יום בישלה במו ידיה מאכלים ל-700 תלמידים, לעיתים יותר. בין התלמידים היו גם מי שלימים מונו לכמה מהתפקידים הבכירים ביותר במדינה: ראש המוסד היום, יוסי כהן, ומפכ"ל המשטרה עד לפני כשנה, יוחנן דנינו.

"העבודה הייתה חשובה לה לא פחות מכל דבר אחר בעולם", סיפרו עליה השבוע בני משפחתה. בנה, חיים, נזכר בימי ילדותו, כשהיה מתעורר בשעת בוקר מוקדמת, מבחין בבגדים המגוהצים והמסודרים הניצבים בסמוך למיטתו, מחכים שילבש אותם וייצא ליום הלימודים. "הבגדים חיכו לי ליד המיטה, הסנדוויץ' במטבח והילקוט בסלון", משחזר, "היא הייתה קמה בארבע וחצי בבוקר, מסדרת לכולנו את הדברים ליום הלימודים, ועוד לפני שש כבר יוצאת לישיבה להכין את ארוחת הבוקר לתלמידים, שהיא החשיבה כל אחד ואחד מהם ממש כמו ילד ביולוגי שלה".

"היא הייתה עובדת 12 שעות ביום בישיבה, ועוד 12 שעות בבית", אומרת בחיוך עצוב ומלא בגעגועים סיגל הרוש, בתה של עליזה ז"ל. "זה היה סימן ההיכר שלה, האהבה לעבודה מצד אחד, ומצד שני הטיפול המסור בנו, הילדים שלה. היא הייתה אימא למופת".

עדות למסירותה האין סופית לעבודה ולדאגה שלה לתלמידים ניתן למצוא בסיפור נוסטלגי ומשעשע אותו סיפר במהלך השבעה הרב יהודה אבידן, רבה של מושב שפיר, שלמד בישיבה כשעליזה ז"ל שימשה בתפקיד מנהלת המטבח. "בעלה, מיכאל, היה מזכיר מועצת הפועלים, וההסתדרות, שמיכאל היה עובד שלה, החליטה להשבית את העבודה בכל האיזור, ובין היתר בישיבה", סיפר אבידן. השביתה הייתה אמורה להתחיל בשעות הבוקר, אך עליזה נתנה לטבחיות שעבדו לצידה הוראה להמשיך בעבודתן ולהכין את הארוחות לתלמידים בישיבה. "מיכאל בא למקום ודרש להפסיק את העבודה, אבל היא סירבה בתוקף, וכך נוצר מצב שמצד אחד דורש מזכיר מועצת הפועלים לממש את השביתה, ומצד שני אישתו של המזכיר מסרבת לעשות זאת", המשיך וסיפר. בסופו של דבר, ובתום ויכוח ארוך, נמצאה הפשרה: עליזה והטבחיות סיימו להכין את ארוחות היום לתלמידים, ורק אז הצטרפו לשביתה. "היא לא ויתרה, הכל כדי שלתלמידים יהיה מה לאכול והם יהיו מסודרים", סיכם.

מלאכי ז"ל. האכילה את בכירי המדינה (צילום: באדיבות המשפחה)

מלאכי ז"ל. האכילה את בכירי המדינה (צילום: באדיבות המשפחה)

לפני חמש שנים, כשהיא בת 75, התגלתה בריאותיה של עליזה מחלת הסרטן. אט-אט החלה הידרדרות במצבה הרפואי. הטיפולים הכימותרפיים שעברה באינטנסיביות בתחילה לא סייעו לה ובקושי הצליחו להאט את קצב המחלה. בחלוף הזמן, ראייתה היטשטשה וגופה הלך והפך חלש יותר ויותר. דבר אחד לא נפגע אצלה כלל: מוחה נותר צלול כמו נערה צעירה. "היא הייתה אישה כל כך חכמה, עם הבנה של החיים, עם ראייה ארוכת טווח וחשיבה אסטרטגית, תמיד הסתכלה קדימה, דאגה מה יהיה עוד עשר, עשרים ושלושים שנים", מספרת הבת יעל סרוסי.

למרות צלילותה, עליזה לא שקעה אל תוך מרה שחורה. אולי בעקבות הניסיון העיקש של המשפחה לא לחשוף אותה לחומרת המצב, שהלך והידרדר ככל שעבר הזמן. "ביקשנו מהרופאים לא לספר לה שהמצב מחמיר, להסתפק בלהגיד לה שהמצב נשאר כמו שהיה. לא השתפר, אבל גם לא החמיר", אומרת הבת סיגל. "אני בטוחה ואפילו יודעת שבאיזשהו מקום היא הבינה מה מצבה, היא גם הרגישה שיש הידרדרות, אבל היא כמעט ולא התלוננה, קיבלה הכל באהבה ובמסירות נפש, בדיוק כמו שניהלה את כל חייה".

לפני מספר חודשים הגיעה עליזה ז"ל למצב סיעודי. במשפחה קיבלו הצעה להעבירה למוסד שיעניק לה טיפול צמוד, אולם בחרו להשאירה בבית, וליוו אותו מידי יום בעצמם. "אין לי ספק שהיא שילמה על הגידול שלנו בבריאות שלה", מוסיפה ואומרת סיגל. "העובדה שהיא הייתה כל כך מסורה לעבודה מצד אחד, ולמשפחה מצד שני, לא השאירה לה זמן לדאוג לעצמה, ובסוף זה גם בא לידי ביטוי".

בשבועות שקודם למותה אושפזה לסירוגין. ביום ראשון, חמישה ימים לפני שהחזירה את נשמתה, אושפזה לאחרונה. כעבור זמן לא רב איבדה את הכרתה. דקות קודם לפטירתה נפרדו ממנה, בזה אחר זה, כל בני המשפחה. הבנים והבנות, הנכדים והנכדות, הנינים והנינות. כל המשפחה שהותירה עם לכתה מאחור, שריד ניצח לפועלה רב השנים ועתיר הזכויות בעולם. "נזכור את הבקשה האחרונה שלה: שנישאר יחד, מלוכדים, מאוחדים, אוהבים", אמרו השבוע בני המשפחה. "זו הייתה צוואתה, ועלינו מוטלת החובה ליישם אותה".

השבוע, ביום ציון אזכרת השבעה למותה, הייתה אמורה לחגוג עליזה את יום הנישואים עם בעלה מיכאל, שיושב כל העת בצד, ספק מעכל את העובדה שהאישה עימה בילה לא פחות מ-65 משנות חייו – איננה עוד.

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -
לחץ להוספת תגובה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.