צור עימנו קשר

חדשות

תקציב העירייה החדש: עליית שכר ותוספת לחינוך

פורסם

בתאריך

עלייה בתקציב מחלקת החינוך ועלייה בשכר העובדים, קיצוץ בהשקעה בניקיון ובשירותי הרווחה, תוספת הכנסות מגביית ארנונה ומקנסות בגין חנייה בלתי חוקית וכחצי מיליון שקלים שיועברו לטובת שכירת רכבים פרטיים לשבעה בעלי תפקידים בכירים. מועצת העיר תדון בשבוע הבא תקציב העירייה לשנת 2017 וצפויה לאשר קיצוץ של 2.3 מיליון שקלים מבסיס התקציב, שיעמוד על 171 מיליון שקלים. סיקור מיוחד: כל המספרים, התוספות, הקיצוצים וההערכות לקראת שנת התקציב הבאה, שתהיה הראשונה אחרי תכנית ההבראה

מועצת העיר צפויה לאשר בישיבה מיוחדת שתתקיים ביום רביעי בשבוע הבא את תקציב העירייה לשנת 2017. התקציב החדש כולל קיצוץ של 2.3 מיליון שקלים בבסיס התקציב, שיעמוד על סך כולל של 171,173,000 שקלים לעומת תקציב של 173,429,819 שקלים שאושר בשנה שעברה. העירייה צופה כי היא תסיים את שנת 2017 באיזון תקציבי מלא בין הוצאותיה לבין הכנסותיה, כך שלא יירשם כל גירעון בתום השנה.
ישיבת התקציב תיערך, באופן יוצא דופן וחסר תקדים (ראה כתבה נפרדת), ביישוב מעלה החמישה הסמוך לירושלים. ועדת הכספים של העירייה כבר אישרה את התקציב החדש, כאשר גם חברי הקואליציה דנו בו בישיבה מיוחדת שקיימו. בישיבה בשבוע הבא צפויה הצבעה לצורך אישור התקציב, כאשר חברי האופוזיציה צפויים להשמיע את ההתנגדויות שלהם ביחס אליו.
חינוך: עוד כסף – בעיקר למשכורות

לפי התקציב החדש, אגף החינוך ייהנה מגידול תקציבי בשיעור של יותר משני מיליון שקלים: מ-49.5 מיליון שקלים ל-51.8 מיליון שקלים. עם זאת, חלק ניכר מהגידול התקציבי יועבר לטובת שכרם של העובדים: כך למשל התקציב המיועד לשכר העובדים בשירות הפסיכולוגי יועלה מ-1.45 מיליון ש"ח ל-1.75 מיליון ש"ח, זינוק של 300 אלף שקלים. בנוסף, צופה העירייה להכפיל את הכנסותיה מתחום תשלומי הורים בגני הילדים, מ-1.1 מיליון שקלים לכ-2 מיליון שקלים. שכרם של הגננות והסייעות בגני החובה של העירייה יזנק בשיעור של כחצי מיליון שקלים, מ-2.6 מיליון שקלים בשנת ל-3.1 מיליון שקלים. עבור שכר פקידי ומנהלי מחלקת החינוך מייעדת העירייה סכום של 880 אלף שקלים מהתקציב.
במקביל, העירייה מתכננת להשקיע מאה אלף שקלים בתכנית "רבדים", המיועדת להעצמת בתי ספר יסודיים בפריפריה ונוסדה על ידי קרן רש"י, המעורבת כבר כיום בפרוייקטים רבים בתחומי העיר, בעיקר בנושאי חינוך. מנגד, מתכננת העירייה להקטין את השקעתה בתכנית "קרן קרב", המיועדת לצמצום פערים חינוכיים, והיא תשקיע בתחום זה 368 אלף שקלים בשנת 2017 לעומת 400 אלף שקלים בשנת 2016.
בהצעת התקציב יש גם כמה סעיפי הכנסות צפויות שאינם ברורים, בהיותם נעדרי מתאם בין סך הגבייה בפועל בשנה הנוכחית לבין הציפייה לגבייה בשנה הבאה. כך למשל בסעיף הזנת התלמידים צופה העירייה להכניס 1.6 מיליון שקלים מתשלומי הורים, בעוד סך הגבייה בשנה החולפת היה כמיליון שקלים. כלומר, העירייה מתכננת להעלות את שיעור תשלומי ההורים עבור הזנת תלמידים בשיעור של כשירים אחוזים לעומת השנה הנוכחית.
עבור הורים לילדים הזקוקים לסייעת צמודה בבית הספר או בגנים יש גם בשורה טובה בתקציב החדש: העירייה תגדיל את השקעתה בנושא ביותר מ-200 אלף שקלים, ותעמיד לטובת התלמידים סייעות צמודות בהיקף תקציב של 1.8 מיליון ש"ח, לעומת 1.5 מיליון ש"ח בשנה החולפת. עם זאת, בהקשר זה יש לציין כי בתחום זה הביצוע בפועל בתקציב של השנה הנוכחית עמד על 1.7 מיליון שקלים, כך שמדובר בעלייה מזערית מכפי שנראה בסעיפי התקציב היבשים.
סעיף נוסף בתוך תקציב החינוך נוגע לפרוייקט שיקום שכונות, שמטרתו לפעול לשיפור תחומי החיים השונים בשכונות מצוקה. בין היתר, הפרוייקט אמור לפעול לשיפור ההון האנושי, לעידוד הכשרות מקצועיות בקרב התושבים, שילוב חברתי של עולים חדשים ושיפור תשתיות. בתקציב העירייה מתוקצב הפרוייקט ב-704 אלף שקלים בלבד בסך הכל, שכמעט מחציתם – 100 אלף שקלים – מיועדים לשכר עובד הפרוייקט. יתר הסכום, 604 אלף שקלים, מיועד לפעילות ממשית של הפרוייקט.
סעיף מעניין בתקציב נוגע למתנ"ס העירוני, שם מתכננת העירייה להוציא 154 אלף שקלים עבור "תמיכה בלהקת דור שני". אלא שבסעיף הזה יש בעיה אחת: להקת "דור שני", שהייתה בשנות התשעים להיט לאומי, אינה קיימת כבר לפחות שש שנים. לפי ספר התקציב, העירייה מקבלת הקצבה בשיעור של 154 אלף שקלים עבור הלהקה מגורם בלתי ידוע, וייתכן כי זוהי הסיבה להכללת הסעיף בתקציב: בעירייה מבקשים את הכסף על בסיס הטענה שישנה להקה קיימת, אך משתמשים בו למטרות אחרות.
סעיפים נוספים הנוגעים לתחום החינוך הפורמלי, החינוך החברתי והחינוך הבלתי פורמלי: 41 אלף שקלים יועברו לטובת תנועת הנוער "הצופים"; תנועת הנוער של הגרעין התורני תקבל סכום גבוה יותר – 70 אלף שקלים בשנה הבאה לעומת 46 אלף שקל בשנה הנוכחית; לטובת פעילות של נוער חרדי הקציבה העירייה 70 אלף שקל. בתחום המעורבות החברתית יבוטל התקציב לחלוטין ויעמוד על אפס שקלים לעומת 10 אלף שקלים בשנה הנוכחית.

רווחה: קיצוץ מאסיבי בשכר

המחלקה השנייה בגודלה בעירייה היא מחלקת הרווחה, שתקציבה השנתי ב-2017 יעמוד על 31.8 מיליון שקלים. זאת, לעומת תקציב שנתי של 32 מיליון שקלים בתקציב 2016 (על הנייר). מדובר בקיצוץ קל של 200 אלף שקלים בסך תקציב הרווחה, אך בפועל מדובר בקיטון משמעותי יותר בתקציב: העירייה הוציאה בשנה הנוכחית עבור כלל פעילותה של מחלקת הרווחה סכום של 33.8 מיליון שקלים, כך שהעירייה צופה למעשה קיטון של 2 מיליון שקלים בתקציב המחלקה.
לפי ספר התקציב, תחום שיספוג קיצוץ משמעותי בתוך הרווחה הוא שכר העובדים: העירייה צופה כי היא תשלם בשנה הבאה כחמישה מיליון שקלים עבור משכורות עובדי המחלקה, זאת לעומת ביצוע בפועל של 5.5 מיליון שקלים בשנה הנוכחית. מדובר בקיצוץ של חצי מיליון שקלים. לא ברור כיצד מתכננת העירייה לבצע קיצוץ זה, שכן בפועל, שכרם של עובדי הרשויות המקומיות, ובהם עובדי העירייה, אמור בכלל לעלות בשנה הקרובה.
ייתכן כי חלק ממקור הקיצוץ בהיקף תשלומי השכר הוא עזיבתה של מנהלת מחלקת הרווחה הנוכחית, יפה כהן – אחת המרוויחות הגדולות בעירייה. שכרה של מנהלת המחלקה החדשה, יואלה תבור, צפוי להיות נמוך מזה של כהן, אולם בכל מקרה, זאת בלבד וודאי שלא יספיק להסביר קיצוץ כה משמעותי בסעיף השכר של עובדי מחלקת הרווחה. אגב, סך המשרות במחלקת הרווחה יעמוד בשנה הבאה על 38.5.
עוד בתקציב הרווחה: קיצוץ משמעותי צפוי בתקציב פרוייקט שיקום האסיר, שיעמוד בשנה הבאה על 45 אלף שקלים לעומת ביצוע של כ-77 אלף שקלים בשנה הנוכחית. מדובר בקיצוץ של %42 בתקציב הפרוייקט.

מנהלת הרווחה היוצאת, יפה כהן

מנהלת הרווחה היוצאת, יפה כהן

מנגד, העירייה תפעיל החל מהשנה הקרובה שני פרוייקטים חדשים שלא פעלו בה בשנה הנוכחית: הראשון הוא זה של עמותת "דרך חדשה", הפועלת למען ילדים בסיכון, והשני הוא תכנית "מעטפת", המיועדת אף היא לנוער בסיכון גבוה. שתי התכניות, שהתקציב אליהן יגיע ממשרד הרווחה, יעלו יחדיו 647 אלף שקלים. העירייה תשקיע גם בתכנית חומש לבני הקהילה האתיופית 221 אלף שקלים – שגם הם יגיעו ישירות ממשרד הרווחה.
בשני סעיפי תקציב נוספים בתחום הרווחה – מקלטים לנשים מוכות וסיוע למשפחות במצוקה בקהילה – מתכננת העירייה להוציא 188 אלף שקלים בשנה הבאה, זאת אף שבפועל הוציאה העירייה עבור שירותים אלו 436 אלף שקלים בשנה הנוכחית – חריגה של 248 אלף שקלים מהתכנון הראשון. עם זאת, יש לציין כי גם בשנת התקציב הקודמת תכננה העירייה להוציא סכום של 188 אלף שקלים – כאשר בפועל התברר כי הסכום שמוציאה העירייה עבור סעיפים אלו גבוהים בהרבה כאמור.
התנהלות דומה נרשמה גם בסעיפים המפרטים את התשלומים שמעבירה העירייה לטובת אחזקת ילדים בפנימיות. בעוד העירייה תכננה להוציא בשנה הנוכחית 3.1 מיליון שקלים עבור זאת, היא הוציאה בפועל 4.9 מיליון שקלים. למרות זאת ההבדל המשמעותי בין התכנון המקורי לבין הביצוע בפועל, העירייה קובעת בתקציבה כי גם בשנה הנוכחית היא תוציא 3.1 מיליון שקלים עבור שירותים אלו.

ארנונה: גידול קל בסעיף ההכנסות

העירייה צופה כי הכנסותיה מגביית הארנונה בשנת 2017 יעמדו על 52.7 מיליון שקלים, יותר מאשר 51.5 מיליון שקלים בתקציב 2016. מדובר בגידול קל שמקורו בהעלאת הארנונה הצפויה החל מהראשון לינואר כחלק ממנגנון הטייס האוטומטי. הארנונה תעלה בשיעור של 1.7 אחוזים. העירייה גם צופה כי היא תכניס 6.5 מיליון שקלים כתוצאה מגביית פיגורים בארנונה מצד תושבים החייבים לה כספים משנים עברו.
העירייה צופה כי היא תקבל 21.6 מיליון שקלים ממשרד הפנים כמענק איזון – אך מעריכה כי במסגרת תיקוני התקציב שייערכו במהלך השנה יגדל סכום זה בשני מיליון שקלים נוספים.
עבור מחלקת הגבייה העירייה מתכננת להוציא 2.3 מיליון שקלים בסך הכל, מתוכם 450 אלף שקלים לשכר, 360 אלף שקלים עבור "הוצאות אכיפה" ו-1.2 מיליון שקלים תשלום לחברת "מילגם", הפועלת כחברה חיצונית לגביית תשלומי ארנונה.

ניקיון, הנדסה ופיקוח: תשלום מופחת לפינוי האשפה

העירייה צופה כי היא תשלם בשנת 2017 לקבלן פינוי פחי האשפה 6 מיליון שקלים – כ-700 אלף שקלים פחות מאשר בשנה הנוכחית. בהתאם, גם עבור היטל הטמנה צופה העירייה כי הוצאותיה יופחתו בשיעור של כ-200 אלף שקלים. המשמעות של סעיף זה היא כי קבלן הניקיון המקומי צפוי להעניק הנחה לעירייה תמורת ביצוע עבודותיו בשנה הקרובה – או שהיקף העבודה שתידרש ממנו תופחת. גם עבור טאטוא הרחובות יופחת הסכום מ-1.75 מיליון שקלים ל-1.6 מיליון שקלים.
עבור משכורות אנשי הניקיון בעיר הקציבה העירייה בתקציב החדש סכום של 861 אלף שקלים, יותר מאשר 784 אלף השקלים שהוקצבו לכך בשנת התקציב הנוכחית.
העירייה גם מתכננת לצאת למכרז חדש בתחום אחזקת מערכת החשמל העירונית, ולפי תכנונה היא תשלם חצי מיליון שקלים עבור עבודות אלו, זאת לעומת כ-700 אלף שקלים שהוקצבו לשם כך בשנה הנוכחית. העירייה צופה גם לצמצם את הוצאות צריכת החשמל בתאורת הרחובות בכמאה אלף שקלים.
אגב, עבור המזרקה במרכז העיר הקציבה העירייה 30 אלף שקל לתחזוקה וטיפול שוטף בה. המזרקה, שנבנתה לפני 8 שנים, סובלת מפגמים רבים ולא אחת היא מושבתת מפעילות בעקבות תקלות שונות. גם בשנה הנוכחית הוציאה העירייה סכום של 28 אלף שקלים עבור טיפול במזרקה.
בתחום הפיקוח, העירייה צופה הכנסות של 120 אלף שקלים מקנסות חנייה. מזכיין שילוט החוצות ואגרות שילוט צופה העירייה לקבל 170 אלף שקלים

אירועים: הרוב מבאר טוביה

קיצוץ משמעותי בשנה הבאה צפוי בסעיף האירועים. לפי התקציב, העירייה תקבל כ-1.2 מיליון שקלים מ"תרומות", ובמקביל תוציא סכום קצת גבוה יותר – 1.25 מיליון שקלים, עבור הוצאות לאירועים מדובר בסכום נמוך בכ-650 אלף שקלים מכפי שהוציאה העירייה בשנת 2016. עם זאת, כספים נוספים בהיקף גבוה אף יותר מכפי שהקציבה העירייה בבסיס תקציבה יועברו מהמועצה האזורית באר טוביה עבור "אירועים משותפים".
אגב, בספר התקציב התגלתה גם חריגה בשיעור של %25 בתקציב 2016 של המחלקה לתרבות תורנית. בעוד העירייה הקציבה בתחילת השנה הנוכחית 300 אלף שקלים עבור המחלקה, היא צפויה לסיים את השנה עם ביצוע בפועל של כ-390 אלף שקלים – חריגה של 90 אלף שקלים. גם בשנה הנוכחית מתכננת העירייה להקציב עבור פעילות המחלקה כ-300 אלף שקלים.

מאות אלפים עבור הוצאות רכב צמוד

העירייה תוציא בשנה הקרובה 521 אלף שקלים עבור השכרת רכבים בשיטת הליסינג לשבעה בעלי תפקידים בכירים בעירייה. העירייה שוכרת עבורם רכב צמוד, לרוב מדובר ברכב משפחתי מדגם פופולארי, ומשלמת לחברת ליסינג עבור השכירות. בנוסף, העירייה מעמידה לרשות העובדים הבכירים סכום שנתי גלובלי עבור דלק.
העלות הגבוהה ביותר בתחום זה תהיה של מהנדס העירייה, נועם רווחה, שעבור הוצאות רכבו הצמוד תשלם העירייה 75 אלף שקלים ב-2017. העירייה תשקיע סכום קצת נמוך מזה – 74 אלף שקלים – בהוצאות רכבו של מנכ"ל העירייה, תמיר היזמי, המתגורר במודיעין. על רכבו הצמוד של ראש העירייה אליהו זוהר – שכבר עמד לפני כשנה בעין הסערה בעניין זה לאחר שהתברר שקיבל בתלוש השכר שלו הוצאות אחזקת רכב בניגוד לדין לכאורה – תשלם העירייה בשנה הקרובה 72 אלף שקלים, מתוכם 28 אלף שקלים עבור דלק.

 

מהנדס העירייה, נועם רווחה. הוצאות רכב כבדות

מהנדס העירייה, נועם רווחה. הוצאות רכב כבדות

עבור רכבו הצמוד של מנהל מחלקת החינוך, המתגורר בגדרה, תשלם העירייה 67 אלף שקלים; עבור רכבו של הגזבר צביקה דוידי תשלם העירייה 59 אלף שקלים, עבור רכבה של היועצת המשפטית, עו"ד עידית יפת-לוי – 58 אלף שקלים ועבור רכבו של מנהל מחלקת התברואה, ניסים גלעם – 54 אלף שקלים. העירייה תוציא עוד מאות אלפי שקלים עבור רכבים נוספים המשמשים לצורכי עבודה מקצועית – בין היתר עבור מחלקת האחזקה, הפיקוח, הביטחון והתשתיות.
עוד נתונים: בסעיפי התקציב של לשכת מנכ"ל העירייה נקבע כי העירייה תוציא השנה 80 אלף שקלים עור עבודות ייעוץ חיצוניות. עוד נקבע כי סעיף השכר בלשכת המנכ"ל יעלה מ-843 אלף שקלים ליותר ממיליון שקלים. עבור ניהול ה"קשרים הבין לאומיים" של העירייה ישלם הציבור 216 אלף שקלים בשנת 2017. העירייה צופה כי היא תכניס מאגרות בשוק העירוני 360 אלף שקלים, לעומת צפי של 400 אלף שקלים בשנה שעברה וביצוע בפועל של 390 אלף שקלים.

ספורט: תקציב המים לאיצטדיון יקוצץ ב-67%

בתחום הספורט צפויה העירייה להשקיע בשנת 2017 רק 349 אלף שקלים – רובם המוחלט לטובת שכרו של מנהל המחלקה. לפי סעיפי התקציב, 116 אלף שקלים יועברו לטובת ביצוע פרוייקטים שונים בתחום הספורט – בין היתר טורניר הקטרגל השנתי – ואילו יתרת הסכום תועמד לטובת שכרו של מנהל המחלקה כאמור. זו תעמוד על 233 אלף שקל.
כספים נוספים שנוגעים לתחום הספורט – אף שאינם נחשבים חלק מתקציבו ומופיעים בסעיף נפרד בתקציב 2017 – הם אלו של האיצטדיון העירוני. לפי תקציב 2016, העירייה הייתה אמורה לשלם עבור השימוש במים באיצטדיון סך של 135 אלף שקלים, אך הסכום הסופי בפועל צפוי להיות 161 אלף שקלים. התקציב החדש מקצץ דרמטית את ההוצאות הצפויות בסעיף זה, כאשר בעירייה מעריכים כי עלות השימוש במים תעמוד על 50 אלף שקלים בלבד. מדובר בקיצוץ חד של יותר משני שליש מהתקציב שמומש בפועל בשנה החולפת. "הוצאות המים באיצטדיון העירוני לא סבירות, והאחראים יצטרכו לקצץ בהיקף השימושים במים", אמר פקיד בכיר בעירייה. "אפילו קבוצת כדורגל בפרמיירליג לא משתמשת בכל כך הרבה מים".
גם השנה קבוצת הכדורגל המקומית, מכבי קריית מלאכי, לא תזכה לתקצוב מטעמה של העירייה, ותצטרך להמשיך להתבסס על התקציב המועבר לה דרך המועצה האזורית באר טוביה בסך 400 אלף שקלים בשנה.

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -
לחץ להוספת תגובה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

חדשות

תאומים ישראלים

בכל פעם שמדינת ישראל חוגגת את יום הולדתה עושה זאת גם יוסף גלעם, תושב העיר, שנולד בדיוק ביום בו הפך חלום העצמאות למציאות ומדינת היהודים הוקמה אחרי אלפיים שנות גלות. שנות העלייה, החיים בקריית מלאכי, החגיגות המשותפות וברכת יום ההולדת שלו לבת גילו: "שלום ואחווה בינינו. היתר יבוא לבד". שיהיה במזל

פורסם

בתאריך

על ידי

ה' באייר תש"ח. ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון, מכריז על הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל- ומילוני יהודים בכל רחבי העולם פוצחים בריקודים. באותה העת ממש, בטריפולי בירת לוב, כורעת טוני גלעם ללדת את בנה השני, שהפך את החגיגה היהודית בגולה לכפולה עבור בני הזוג גלעם. יוסף בא לעולם.

מאז ועד היום, חוגג יוסף גלעם את יום הולדתו יחד עם מדינת ישראל. שנה אחרי שנה, עשור אחר עשור, חגג בנם של אשר וטוני את היום המיוחד יחד עם המדינה הצעירה, אליה זכה לעלות כפעוט בן שנה וחצי במהלך העלייה הגדולה של שנת 1950.

אחרי מספר שבועות בשער העלייה, הגיעו יוסף, שני הוריו ואחיו הגדול בכור ז"ל למעברת קסטינה, והתיישבו בקריית מלאכי. "אני זוכר שהיו מבנים, אך הם היו שייכים לערבים שעזבו את המקום והועברו לעולים שהגיעו ארצה לפנינו. אנחנו השתכנו באוהלים", נזכר השבוע יוסף גלעם בראיון מיוחד שערכנו איתו לכבוד יום הולדתו השבעים במספר, שיחגוג כמובן יחד עם המדינה הצעירה.
את ימיו כילד העביר "בגן של דבורקה מבאר טוביה", והתחנך אצל הגננת רבקה מאיר.

כמו מרבית תושבי המעברה, למד יוסף בבית הספר נצח ישראל. את ימיו כתלמיד תיכון החל בבית הספר התיכון "שפיר", אך עזב כעבור שנתיים אל פנימיית החימוש בבה"ד 20. "אני זוכר איך כילד היינו נאלצים לחפש בגיל תיכון מוסד חינוך שיקלוט אותנו", מספר יוסף, שמסביר, "לא היה תיכון בקריית מלאכי. למרות ששפיר ובאר טוביה היו מועצות קטנות, להם היה תיכון. אפילו בריכת שחיה".

אביו של יוסף, אשר, החל מיד עם בואו לקריית מלאכי לעבוד כמנהל הפרדס במושב אביגדור, עבודה בה עבד עד יום מותו. אמו, טוני, הייתה עקרת בית שגידלה את ילדיה, תשעה במספר, ועשתה זאת בחום ובמסירות, כפי שמיטיב לתאר הבן בן ה-70. "הלכנו לבית הספר מצוחצחים ומגוהצים. לעולם לא אשכח את מגהץ הפחם הכבד. היא התמסרה אלינו באופן טוטאלי", אומר גלעם, שמספר על התאקלמות לא פשוטה חרף הכמיהה לציון, "ההורים שלנו היו בעלי עסקים בלוב. היה להם כסף. פתאום אתה עולה לארץ ומקבל אוכל בתלושים. עובד למחייתך בטוריה. זה לא היה פשוט", נזכר גלעם בחיים בימיה הראשונים של המדינה, אך מסייג: "ובכל זאת, אף אחד לא אמר מילה רעה על המדינה. הייתה ציונות לשמה והאהבה בין האנשים הייתה מדהימה. אם מישהו ראה אותך בדרך, אפילו סתם במדי אזרח, הוא עצר ולקח אותך איתו. הפרט כלל לא היה במרכז. רק המדינה הייתה שם".

אלא שעם כל הכבוד לתחושת הפטריוטיות והלאומיות, מספר גם גלעם, כמו עולים רבים אחרים, על קיפוח מתמשך מצידה של המדינה- כזה שהוא ובני דורו הבינו שהיה קיים רק בדיעבד, "אצלנו בבית לא הרגשנו יותר מידי את הקיפוח, כי אבא היה עובד והמצב היה טוב. אבל באופן כללי, אני חושב שנחשפנו לקיפוח רק אחרי שגדלנו. המפלגה השולטת, מפא"י, חילקה את הכספים כפי שהיה נראה לה לנכון, וזה פגע בנו מאוד. היום זה מתפורר וקשה להבין שזה היה המצב, אבל זה היה קיים בדיוק כמו בסרט המוצלח 'סאלח, פה זה ארץ ישראל' ששודר לאחרונה".

מיד אחרי לימודיו בפנימייה, התגייס יוסף גלעם אל צה"ל והחל שירות סדיר בבסיס ג'וליס הסמוך, "בגלל לימודיי בפנימייה לא עשיתי אפילו טירונות. יריתי 4-5 כדורים ושלחו אותי להתחיל את השירות. תפקידי הראשון היה מכונאי דיזל, אבל לא הייתי מרוצה ועברתי למרפדייה, שסללה את דרכי למקצוע שלי באזרחות".

עם שחררו מצה"ל המשיך גלעם לעבוד כרפד, והכיר אחרי זמן קצר את גילה, תושבת גן יבנה, ומי שתהפוך לימים לאשתו ואם חמשת ילדיו, "הסיפור שלי ושל רעייתי קצת מצחיק. באותה תקופה יצאתי עם מישהי ממושב עזריקם. גילה, שהייתה אחראית קו בתדיראן, עבדה יחד עם אחות של בת זוגתי והגיעה לערוך בביתם את השבת. שם הכרתי אותה, ומאז הכל היסטוריה".

ביוני 1974 נישאו השניים באולמי "המלכים" המיתולוגיים בעיר, בעיצומו של שירות מילואים ארוך בו שהה באותם ימים גלעם. עשרה חודשים שלמים הוא העביר מחוץ לבית, זכר למלחמת יום הכיפורים המורכבת והצורך של הצבא לשקם עצמו ממנה. "היינו הולכים לשירות מילואים ולא חושבים מתי אנחנו חוזרים. לפעמים זה היה חודש, לפעמים חודשיים ולעיתים חצי שנה ויותר. זו הייתה המציאות ואף אחד לא התלונן".

בחלוף השנים הביאו בני הזוג גלעם חמישה ילדים לעולם, כולם בנים, והיום הם סבא וסבתא מאושרים ל-15 נכדים. "במהלך השנים הקפדנו לארח בסעודות השבת את החברים של ילדינו, בעיקר את הבנות מגרעין בני עקיבא שהפכו לבנות שירות לאומי בעיר. עד היום אני שומר על קשר עם חלק מהן, שהפכו להיות כמו הבנות שמעולם לא היו לי. אחת מהן, קרן, התארחה אצלנו בחג השני של פסח עם בעלה ושני ילדיהם".

למרות אהבתו הרבה לעיר, מספר גלעם, הוא לא הצליח לגרום לילדיו להמשיך ולהתגורר בה, וראה אותם עוזבים אותה אחד אחרי השני, "גידלתי חמישה בנים אקדמאים, אך לצערי אף אחד מהם לא רוצה להתגורר בקריה. אני חושב שהקברניטים של העיר במהלך השנים לא נתנו לצעירים סיבות להישאר להתגורר כאן, וכשביקשתי מהם לשקול זאת הם שאלו מה יש להם לעשות פה? עם יד על הלב, הם צודקים. הם אמנם מלומדים, עם תארים ראשונים ושניים במקצועות חופשיים, אבל הם עבדים כמו כל הצעירים בימינו. הדרישות היום הם לא מה שהיה פעם, ולכן הם עובדים מהבוקר עד הערב בשביל פרנסה. אז איזה ברירה יש להם?".

"ההרגשה הייתה מאוד טובה לחגוג יחד עם המדינה. דוד בן גוריון היה שולח איגרת ברכה". גלעם

תקופה שלא תחזור

אהבתו של גלעם לקריית מלאכי מאפיינת רבים מהתושבים שגדלו בתחומיה בשנים הראשונות של המדינה. את ימי ילדותו ונערותו הוא העביר בשכונת הרצל יחד עם שמונת אחיו, בהם חבר המועצה דוד גלעם ומנהל מחלקת התברואה בעיר, ניסים גלעם. יוסף מתגורר בה גם היום. "אני גר בקריית מלאכי מ-1952, גידלתי ילדים שאני גאה בהם אבל אני לא מוכן לעזוב את המקום הזה. החיים לא היו פשוטים, אבל הייתה אהבה גדולה בין האנשים", קובע גלעם, וממשיך לגולל את זיכרונותיו, "אני זוכר שההורים שלי רכשו טלוויזיה בשנת 1965, אחת הראשונות בעיר. מידי ערב היינו מסדרים כיסאות בסלון וכל השכונה הייתה מגיעה לצפות בפלא הזה. זה לא היה רק אצלנו, אלא בכל הקריה. היינו יושבים משפחות שלמות יחד. וקנין, בר מוחא, פינטו, רביבו, נחמני, נחמיאס, ביטון ועוד. כולם יחד תחת העצים בגינה עם תה ומרגרינה, מרוצים מהחיים".

גם אישתו גילה, הוא מספר, התאהבה מיד בקריית מלאכי. "אני זוכר שאחרי החתונה שלנו חמי רצה לתת לנו מגרש בגן יבנה. הוא אמר לנו 'בואו, זוג צעיר, אני אעזור לכם', אך אישתי לא הסכימה. היא התגוררה בעיר חמישה חודשים, וזה הספיק לה כדי לרצות לבנות כאן את חייה. היום הרבה עוזבים אותה, אבל לי יש את חברת האנשים שלי, אנשי בית הכנסת. אין לי למה לעזוב".

כמו רבים מבני דורו, זוכר גלעם גם את קבוצת הכדורגל המיתולוגית, הפועל קריית מלאכי, שהייתה לטענתו הדבר היחידי שהיה לבני הנוער בעיר, "הפועל קריית מלאכי חיברה את כולם. זו הייתה משפחה גדולה, משהו מסוג אחר. אבל זה לא היה בגלל שזו קבוצת כדורגל, אלא כי זה אפיין את העיר כולה. אם היית עובר ליד מישהי שבישלה, למשל אם המשפחה של משפחת פינטו הענפה, לא היית יכול ללכת מבלי שתיקח כיכר לחם עם דגים. אלו היו השכנים שלנו. בגלל זה אני לא מוכן לעבור לשום מקום בארץ".

גם כיום, טוען גלעם, נהנית קריית מלאכי מהיותה עיר רוויה בסולידריות ובאחווה הדדית, אולם במינון הרבה יותר נמוך מאשר היה בעבר. "העולם התקדם, וחיי החברה והפעילויות שהיו לנו אז כבר לא קיימים. אם שואלים אותי, הסיבה הכי מרכזית שהצעירים עוזבים את העיר היא מקומות עבודה. המנהיגות בשנות השבעים והשמונים לא דאגה להביא לפה מפעלים ומקומות עבודה ראויים, והיום זה פוגע בנו".

גלעם ואישתו גילה. התאהבה בעיר ובתושבים

הייתה אפליה

את זמנו כאזרח בגיל הגמלאות מעביר גלעם בעיקר בבית הכנסת "משכן שמעון" ברחוב ויצמן בעיר, הקרוי על שם סבו, שמעון גלעם, ואותו הוא מנהל. "בית הכנסת נמצא בדיוק באדמת הצריף של סבא שלי ז"ל. כשהוא הגיע לארץ, היה חשוב לו להביא איתו ספר תורה. זה דור אחר שלא נבין לעולם", מתרפק גלעם, ונזכר בימים בהם כל יום היה אירוע חדשותי מהדהד. "היום אתם חושבים שהמצב לא טוב, אבל בעבר לא היינו יכולים להסתכל אחורה. כל יום היה קורה משהו. אם לחיות כיהודי, זה רק בדור התקומה- הדורות הנוכחיים".

ההערכה של גלעם למצבנו כיום, חזקים ועצמאיים 70 שנים בלבד אחרי לידתה של ישראל, לא נאמרת לשווא. "סבתא שלי חוותה על בשרה את מאורעות תרפ"ט. הקרב העיקרי של השריון במלחמת העולם השנייה היה בין לוב למצרים. בטוניס היו הצרפתים, שהם בעצם הגרמנים, ואילו לוב הייתה איטלקית, שזה בעצם גם הגרמנים", מספר גלעם, שנזכר בסיפור הטרגי של סבתו, "בלוב היה גטו. את הצעירים שביהודי לוב לקחו למקומות עבודה באירופה, ולכן רוב היהודים עזרו לבריטים, כי שהם היו כובשים שטחים היהודים בהם היו חיים טוב. לצערי, את סבתא שלי שחטו. היא הייתה בהריון מתקדם ופשוט שחטו לה את הבטן".

עם זאת, מספר גלעם, לקחו שנים ארוכות עד שבני משפחתו, בהם אביו, הוכרו כניצולי שואה- במה שמלמד מבחינתו על היחס של המדינה אליו ואל עולי עדות המזרח האחרים, "למרות כל מה שההורים והסבים שלי עברו, הם לא קיבלו הכרה כניצולי שואה. אח שלי דוד ניסה לטפל בזה, אך לא הצליח לעשות זאת בזמן. הם הוכרו כניצולים רק אחרי שמתו", נזכר גלעם בכאב.

אם בקיפוח עסקינן, הרי שהסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל", בו הוא כאמור צפה, הצליח להחזיר את התחושות והמראות מימי הילדות בראשיתה של המדינה, "בסרט הזה מראים לנו את המציאות. אבא שלי היה ליכודניק, אבל בגלל שעבד במושב היה צריך לעשות פנקס אדום כדי להישאר במקום העבודה שלו. בקריית מלאכי היו בערך 900 משפחות, בבאר טוביה ובשפיר פחות ממאה. איפה פתחו תיכונים? איפה הקימו בריכת שחייה? אי אפשר לומר שלא הייתה אפליה".

למרות שעברו מאז שנים ארוכות, הוחלפו ממשלות והשתנתה המדיניות במגוון תחומים, טוען גלעם שהאפליה עדיין כאן, "הקיפוח מול עיירות הפיתוח עדיין קיים. כל עוד לא ישנו את משוואת ההכנסות מאזורי התעשייה הקיפוח יימשך. ההשקעה בכל נפש אמורה להיות שווה, והמקור העיקרי לכך הוא ארנונה של תעשייה. שום עיר לא יכולה להחזיק את עצמה מארנונה של מגורים. זה מצב לא אידאלי ומסוכן לכל עיר".

גלעם עם חבריו לשכונה, מתגעגע לקריית מלאכי של פעם.

קיבל את חייו במתנה

לפני 23 שנים, רגע לפני שהוא חוגג יובל שנים, חש גלעם ברע בערב חג הפורים והובהל בדחיפות מבית הכנסת אל בית החולים קפלן. האבחנה: אוטם בשריר הלב (דום לב), שלא עלה לו בחייו רק בזכות פינוי מהיר של יוסי חדד וטיפול מסור של ד"ר באדיר, אז רופא בקפלן והיום מנהל המר"מ בעיר, "הוא הציל לי את החיים. שלוש שנים לאחר מכן עשיתי ניתוח לב פתוח. עברתי אותו ברוך ה' בגבורה".
מאז, למעלה מעשרים שנים אחרי אותו אירוע, גלעם מרשה לעצמו להתבדח על התקופה ההיא, "החיים הממשיים מתחילים בגיל שבעים. עוד לא הגעתי לשם, וחוץ מזה עברתי רק חצי ואני מקווה שארגיש יותר טוב". כעת, הוא מקווה שילדיו לא ינצלו את יום ההולדת העגול כדי להפתיע אותו עם מסיבה גדולה, "הילדים רוצים לעשות מסיבה עם החברים ובני המשפחה, אבל אני לא רוצה. אני אוהב את הפינה שלי, את הצניעות והשקט הנפשי. אם יעשו בסוף? שיהיה. פעם ב-70 שנה מותר להם. אני לא עומד בדרכם אף פעם".

גלעם, שיחגוג יחד עם המדינה את יום ההולדת בפעם ה-70, נזכר השבוע בהכנות לקראת יום ההולדת הפרטי שלו בימים עברו, ומספר על מכתבי ההערכה שהיה מקבל מהשלטונות לכבוד היום המשמח, "בזמנו היינו מקבלים מכתבי הערכה. ראש הממשלה דוד בן גוריון היה שולח ברכת יום הולדת לכל מי שנולד בתש"ח. ההרגשה הייתה מאוד טובה לחגוג יחד עם המדינה", מספר גלעם, שמבקש לאחל לה אחווה ושלום לקראת הימים שיבוא, "אני מאחל לה שיהיה שלום ואהבה בין היהודים ובני בריתם כאן. כל היתר יבוא לבד. ברגע שתהיה אחווה בינינו לא יהיה לנו קשה מול האויבים שלנו. בזמני למשל החרדים התגייסו, והיום המאבק הזה יוצר שסעים. ברגע שבינינו יהיה שלום כולנו נחיה על מי מנוחות. למרות הכל, אני גאה במדינה שלי. שום מדינה בעולם לא הגיעה למה שהגענו ב-70 שנה. אם נצליח לשמור על הסולידריות בחברה זה יביא אותנו לעוד 70 שנים של הצלחה. הסכנה הכי גדולה שלנו היא אנחנו עצמנו. גם אם אנחנו רוצים להיות 'עם לבדד ישכון', אנחנו צריכים להיות עם ולא לשכוח מאין בנו. לא להיות חצי-חצי. לעצמי אני מאחל רק בריאות ושמחת חיים. יצחק שמיר אמר פעם ש'העולם כולו נגדנו'. אני מקווה שזה לא יימשך לנצח, ושהילדים שלי לא יחיו על חרבם כמו שאנחנו חיינו"

לחץ להמשך קריאה

Uncategorized

"אם לא נגן על ירושלים לא תהיה לנו מדינה"

דוד וגאולה מלכא, הוריה של הדס הי"ד שנרצחה בפיגוע דקירה בשער שכם לפני עשרה חודשים, מספרים על הילדה שהתעקשה לשרת כלוחמת ולשמור על עיר הבירה שכל כך אהבה. "היא תמיד דיברה בביטחון שהיה מרגיע אותנו", אומר האב דוד, ומשחזר יחד עם אשתו את הרגעים בהם הבינו שבתם קיפחה את חייה, ואת שיחת הטלפון באותו ערב שישי מהבן תמיר. "תחזרו, אנשי מג"ב פה"

פורסם

בתאריך

על ידי

בוקר השישה עשר ביוני 2017 נראה היה כמו עוד בוקר שגרתי ורגוע ביישוב עזר הסמוך לאשדוד. יום שישי שמשי, כיאה לתחילת הקיץ הישראלי.

תושבי המושב, כמו בכל ערב שבת אחר לפני כן, ערכו את ההכנות האחרונות לקראת השבת המתקרבת, וכמוהם גם בני משפחת מלכא, המתגוררת במושב.

אלא שאף אחד, כולל מזג האוויר הנעים והריחות הייחודיים שעולים ממטבחי אנשי היישוב, לא הכינו אותם לאסון שיפקוד את בית המשפחה ואת המושב כולו באותו יום ארור.

עבור דוד וגאולה מלכא, ההכנות לקראת השבת היו זהות לחלוטין בכל יום שישי. גם באותו היום, הם ערכו את הקניות לקראת השבת, והספיקו לשבת לדבר קצת עם ביתם הדס, לוחמת משמר הגבול, שחזרה ממשמרת ב-04:00 לפנות בוקר של אותו היום לאפטר קצרצר. הלוחמת, שהתעוררה שש שעות בדיוק אחרי שהגיעה לביתה, ירדה לשבת ולדסקס קצת עם הוריה- רגע לפני שנפרדה מהם לשלום ושבה חזרה לבסיסה ביד מרדכי. אותה פגישה שהפכה לאחרונה בחייהם.

"חשד לפיגוע דקירה בירושלים", זעקו הכותרת בערוצי הטלוויזיה ובאתרי האינטרנט דקות ספורות לפני כניסת השבת.

שעה קלה לאחר מכן, בזמן שהמוני בית ישראל יושבים לערוך את סעודת הקידוש של ערב שבת, הגיעו אנשי משמר הגבול אל בית משפחת מלכא. הם לא ידעו שבדרכם לשם, הם חלפו ככל הנראה על פניהם של מי שהם מחפשים- ההורים גאולה ודוד, שעשו את הדרך ההפוכה על כביש 4 הסמוך לכיוון בסיס יד מרדכי.

על מפתן הבית הם פגשו את אחיה של הדס, שחייג מיד להוריו ולא היה צריך לומר הרבה. "תחזרו, אנשי מג"ב פה", היו מילותיו של תמיר. ארבע מילים בלבד- ודממה ברקע. מאותם מקרים בהם הכל ידוע וברור גם מבלי להוסיף אף לא מילה אחת.

"תמיד שואלים אותנו אם הרגשנו משהו באותו יום", מספר דוד מלכא, אביה של הדס הי"ד, "אבל לא, הכל הרגיש רגיל. הדס חזרה הביתה בשעות הבוקר המוקדמות וקמה ב-10:00 בדיוק שחזרנו מקניות. היא ירדה אלינו, ישבנו, צחקנו ודיברנו. היה רגיל לחלוטין. שגרה. פשוט לא היו סימנים כלשהם. רגע לפני שהיא יצאה היא אמרה 'ביי אבא, ביי אימא', והמשיכה לדרכה. זה היה המשפט האחרון ששמענו ממנה".

עבור האימא גאולה, רעייתו של דוד, היה בכל זאת משהו לא שגרתי באותו היום- בוא היא מצליחה למצוא מקום לתהיות רק בדיעבד, "הדס יצאה לאסוף את החיילים שלה. איכשהו היא שכחה את הפלאפון, וחזרה הביתה בריצה", מספרת האם גאולה כשחיוך מלא געגועים ממלא את פניה, "היא נתקעה בדלת והייתה לחוצה לצאת מהר ככל האפשר. היום, כשאני משחזרת הכל, אני שואלת איך יכול להיות שהדס, הילדה הכל כך אחראית שלי, שכחה את הפלאפון".

אחרי יציאתה לכיוון יד מרדכי, מספר דוד, המשיכו ההורים בהכנות לקראת השבת וקיבלו את פניה כמו כל שבוע, "רגע שלפני שנכנסתי הביתה אחרי התפילה בבית הכנסת, עמדנו בחוץ כל החברים וצחקנו קצת. אחרי שנפרדנו נכנסתי הביתה. גאולה ישבה על המדרגות וראיתי שהיא בחרדה גדולה מאוד. היא אמרה לי שהיה פיגוע בירושלים, ושהדס לא עונה לה", משחזר דוד את רגעי האימה הראשונים. "ניסיתי להרגיע אותה. אמרתי לה שהבת שלנו בכלל בבסיס שלה ביד מרדכי. למרות זאת, החלטנו לנוסע לבסיס. הגענו כמעט לשער הכניסה, אז קיבלנו את הטלפון הנורא מהבן שלי".

על הקו, כאמור, היה הבן תמיר, שקיבל את פניהם של מבשרי הרעות, "הוא ביקש מאיתנו לחזור הביתה. ארבע מילים הוא אמר, ואנחנו כבר הבנו".

את עשרים הדקות על כביש 4, בדרך מיד מרדכי ליישוב הכפרי עזר, לא ישכחו בני הזוג מלכא לעולם. שקט מלא בחששות, דממה מוחלטת. משפחה נוספת, פטריוטית ומלאת שמחת חיים, מצטרפת אל משפחות השכול. שני הורים, שני אחים ושלוש אחיות שנותרו רק עם זיכרונות.

"נלחמה בשביל לשרת במג"ב". מלכא במהלך פעילות מבצעית

גיבורה אמיתית

אלו היו ימים לחוצים, במדינת ישראל בכלל ובמרחב ירושלים בפרט. "אינתיפאדת הסכינים", כפי שהיטבנו לקרוא לה, הייתה אמנם בימיה האחרונים, אך ימי חודש הרמאדן שחל באותו החודש, במהלכו עולים להר הבית עשרות אלפי מוסלמים, הגבירו את החשש מהסלמה נוספת של המצב הביטחוני.

"אני זוכר שזו הייתה תקופה מאוד לחוצה", מספר האב דוד, שמוסיף: "אנחנו ממש דאגנו, אבל הדס, באופיה הבוגר, תמיד הייתה מרגיעה אותנו. לא אשכח שבמהלך אחד מארוחות השישי היא אמרה לנו 'אם לא נגן על ירושלים, לא תהייה לנו מדינה'. דיברה כל כך בביטחון, כזה שגרם לנו להירגע ולשחרר את הלחץ".

אלא שדווקא בירושלים, המקום שכה אהבה ועליו חלמה להגן, נפלה המפקדת בת ה-23, שהצטרפה לשירות קבע בחיל אותו אהבה רק שנה ושלושה חודשים קודם לכן.

"כשהגענו הביתה אנשי משמר הגבול לא היו צריכים לומר הרבה. הם סיפרו לנו על השתלשלות העניינים, על שלושה מחבלים ארורים שהגיעו מהכפר דיר אבו משעל ותקפו רכש משטרתי בסמוך לשער הפרחים", מספר דוד. "שני מחבלים נהרגו, אבל השלישי הצליח לחמוק ורץ לכיוון שער שכם".

הדס, שחזרה למשמרת ממש באותו היום, עמדה בדיוק בדרכו של המחבל, שתקף אותה לעיני חבריה ששהו במקום, "היא נאבקה במשך מספר שניות עם המחבל שדקר אותה כמה פעמים תוך שהיא מנסה לשלוף את נשקה. הלוחמים שהבחינו במתרחש ירו לעבר המחבל, ירי שהביא למותו", אמרו במשמר הגבול ביום האירוע, ממחישים את היותה של הדס גיבורה אמיתית המנסה להגן על העיר והמדינה שכה אהבה. שם, לבושה במדים שהסבו לה ולמשפחתה גאווה, היא קיפחה את חייה.

תמיד בפעילות

מאז אותו יום ארור השתנו חייהם של בני משפחת מלכא, שעוסקים בעיקר בהנצחה בלתי פוסקת של בתם האהובה הדס. כך גם כעת, בעיצומם של ימי הזיכרון וההתכנסות של עם ישראל כולו לצידם של בני המשפחות שכולות.

עבור משפחת מלכא, מדובר ביום הזיכרון הראשון ללא בתם הגדולה הדס, מה שמסביר את מבול הטלפונים הפוקדים את האב דוד. עשרות כלי תקשורת, בהם ערוצי הטלוויזיה המובילים, מציעים לדוד לספר את סיפורה ולהנציח את זכרה של בתו. "אנחנו לא הסיפור, הדס היא הסיפור", מתעקש דוד לחדד באוזניהם של כלי התקשורת השונים, בגאווה גדולה מהולה בעצב בלתי נשלט.

סיפורה של הדס מתחיל בשנת 1994, אז נולדה בעיר אשדוד כבת ראשונה אחרי שני בנים, תמיר וגיא. בהמשך, הפכה לאחות הגדולה של שקד נטע וגפן, סיימה את לימודיה ביולי 2012 והתגייסה מיד לצה"ל.

את שירותה הצבאי החלה בחיל הים באשדוד, ושימשה כמש"קית תיאום ימי. "היא הרגישה שהיא לא מנצלת את הפוטנציאל הטמון בה", סיפרו השבוע הוריה של הדס, שראו את בתם מתעקשת לשרת כלוחמת ולשרת דווקא בחיל הכי פעיל בשירות הביטחון- משמר הגבול.

אחרי שבעה חודשים של המתנה, ולמרות שנאמר לה כי מעבר לחיל אחר יחשב עבורה כשירות מחדש- הדס לא ויתרה, וקיבלה את האפשרות להגשים את החלום ולהתגייס למג"ב.

היא עברה הכשרה מלאה, לאחריה הוצבה כלוחמת באחד הבסיסים בעוטף ירושלים. חודשים ספורים לאחר מכן, הבינה שטירונות הלוחמים שעברה לא מספיקה לה, והיא יצאה לקורס מפקדים בבסיס ההדרכה של משמר הגבול בבית חורון.

כמעט חמישה חודשים שלמים ארך הקורס המפרך, שהסמיך את הדס לרובאי 07 והעניק לה את התואר "המפקדת".

בהמשך, לאחר שהתעקש בפני מפקדי היחידה בה שירתה, היא זכתה להיות מפקדת בראש כיתת בנים.

עם סיום השירות הסדיר, שארך שלוש שנים ושבעה חודשים, קיבלה הדס הצעה לחתום קבע- וקיבלה אותה ברצון. "הדס הייתה הפלפל של הבית. לא ידעה מזה לא. מבחינתה, אין דבר שאי אפשר להשיג. היא הייתה פעילה מאוד, כל הזמן הייתה הולכת לתחרויות של שחייה וחוזרת אלינו עם מדליה. גם בתיכון היא דאגה להיות תמיד בפעילויות שונות. בימי שישי, בגלל שזה היה יום חופשי, היא הייתה נוסעת למכללת שנקר ללמוד שם צורפות".

הפעלתנות של הדס ז"ל התבטאה בעיקר בתחום הספורט. כבר מגיל צעיר לקחה הדס חלק בנבחרות הכדורסל של המועצה האזורית באר טוביה, ויצאה להתמודד במסגרתן בתחרויות ארציות, "היא אהבה מאוד ספורט. אני זוכר שבעבר היא הוזמנה יחד עם שאר בנות נבחרת הכדורסל לטורניר שאורגן על ידי מרכז פרס לשלום ונערך ביוון", מספר דוד בזמן שהוא מסתכל בשקיקה בתמונותיה של בתו.

גם מבחינה חברתית, מספרים הוריה של הדס, הייתה בתם המנוחה תמיד במרכז העניינים, מוקפת חברות ומקפידה להתנדב בפעילויות שונות, "להדס היה חשוב להשקיע ולתרום. מגיל צעיר היא מתנדבת בתנועת בני המושבים. אני זוכר איך היא הייתה יושבת ימים ולילות כדי להכין פעילויות, ואיך ידעה לשלב בין הפן החברתי לבין הלימודים, אותם סיימה בהצלחה", מספר דוד, אליו מצטרפת רעייתו גאולה, "בערב בו התרחש האירוע חברה שלה חגגה יום הולדת. אני זוכרת שהיא הבטיחה לה שהם יצאו ביחד. היא אמרה לי: 'אמא, אני עייפה, אבל הבטחתי לה שנצא יחד ואני פשוט חייבת ללכת'".

" תבין הדס הייתה 80% מהבית", מספר דוד וחיוך עולה על פניו, "הדס תמיד דאגה לאחים שלה. היא הייתה קונה להם דברים, והנתינה שלה הייתה משהו מיוחד".

יממה לפני שקיפחה את חייה, הספיקה הדס לצאת יחד עם אמא ודודתה לעיר הגדולה על מנת לרכוש בדים לקראת חתונתנו של האח הגדול, תמיר, שנערכה חודש לאחר מותה. "היא חיכתה כל כך לחתונה הזו. הלכנו לקנות בדים, והיא תכננה לתפור שמלה ליום הגדול", נזכרת בכאב האם גאולה, שמספרת על שיגרת חיים קשה במהלכה מנסים ההורים להנציח את זכרה של בתם בכל דרך אפשרית, אך מעדיפים שלא לשמוע עדויות נוספות למקרה הנורא, "אנחנו מעדיפים לא להיכנס לזה. הילדה שלנו איננה, וביקשתי גם מדוד לא לשאול יותר מידי שאלות. הוא הספיק מאז המקרה להגיע מספר פעמים לירושלים, אך אני מעדיפה כרגע לא להתקרב לשם ולהימנע מצפייה בסרטונים שלה. הדבר הכי חשוב הוא להנציח את שמה של הדס. בחודש הבא ימלאו 11 חודשים למותה ואנחנו מתכוונים לפעול להנצחתה. מגיע לה שיזכרו אותה כגיבורה מלאת הנתינה בדיוק כפי שהיא הייתה עבור כולם".

רגע לפני שאנחנו מסיימים אני שואל את דוד וגאולה מה היה קורה אילו הדס הייתה נכנסת כעת בדלת, מבחינה בהם ישובים, עצובים וכואבים, מנסים להנציח את בתם הגיבורה שהסבה להם כל כך הרבה סיבות לגאווה. מה היא הייתה אומרת אם הייתה יודעת שהוריה יהפכו שכולים? האם הייתה עושה משהו בצורה אחרת?

שניות ארוכות של דממה מצמררת שוררות בחדר, אך נקטעת באחת, "אין לי ספק שהיא הייתה עוברת את אותו המסלול", עונה בקול עמוק ובעיניים בורקות האם גאולה, במשפט שמאפיין אולי יותר מכל את הלוחמת הצעירה שנרצחה בדמי ימיה על ידי מחבל ארור וצמא דם. "מה שבטוח, היא לא הייתה מוותרת על הדרך".

מלכא במקום שבו קיפחה את חייה

מתוך יומנה האישי של הדס מלכא.

"סיפור האהבה שלי עם הצבא התחיל אי שם עם הרבה הסתבכויות בדרך, אבל תמיד חלמתי להיות לוחמת במג"ב. אני קצת אחפור אבל זה בגדר חובה. התגייסתי באוגוסט 12. תצפיתנית הם אמרו לי? אין מצב בעולם, סרבנית באקום!

טירונות ג'ובניקים במחנה 80. מפה לשם שובצתי בחיל הים באשדוד פלוגה 619. היה כיף חיים, אבל שאוותר על החלום שלי?

אחרי מלחמות רבות עברתי למשמר הגבול. אוגוסט 13, טירונות לוחמות, פלוגת חנית האגדית. פה תחילת דרכי החלה. יציאה לשטח, עוטף ירושלים, פלוגה נ"ו. מאוהבת מאוהבת מאוהבת. הבית השני שלי ללא ספק. חוויות ואנשים איכותיים שדאגו מעל ומעבר, ודרך לא דרך שעברתי, שחינכה אותי ושינתה אותי מהרבה בחינות. לעבור ממקום למקום, ולהכיר כל כך הרבה אנשים בדרך, שכל אחד מהם נכנס לי ללב. פלוגת חליף ולנו באמת אין מחליף".

"קורס מ"כים, מחזור נ"ד, עוד הגשמת חלום. חזרה לפלוגה נ"ו. יציאה להדרכה, פלוגת איתן, מחזור מרץ 15. סגל שהפכו למשפחה, טירונים קטנים, ילדים שלי, שהפכו מאזרחים ללוחמים. הייתי לי הזכות ללוות אתכם בלב שלם. אני גאה בכל אחד ואחד מכם, תמשיכו לשאוף גבוה!

ולקינוח, מג"ב דרום- כפרי לכיש. פתאום הביטוי לשמור על הבית מקבל משמעות אמיתית וחיה. לשמור על המושבים שאני גרה בהם, חברים שהפכו גם לאחים יקרים והעבירו לי את כל החודשים האחרונים בצורה הכי טובה שיכולה להיות. הדובדבן שבקצפת אתם!

בין לבין מלא תגבורים, הפעלות, נופשים, חוויות, צחוקים, הפסדים, בלאגן, פח"ע, כפרים שונים, מחסומים, מעצרים, הזכות לשרת בעיר הקודש שלנו, מרדפים, חברים שאיבדנו, צלקות, נוהל טוסט ושוופס במנטה, אחים לנשק, חברים שהם באמת חברים לחיים וזה לא נגמר בכלל אז אני אחדול כאן… הגשמתי את החלום שלי! "

לחץ להמשך קריאה

חדשות

ממשיכים לחכות לרכבת

תחנת הרכב בסמוך לכפר מנחם זכתה בשבוע שעבר לשדרוג משמעותי עם המשך עבודות הבנייה והגדלת מספר החניות בסמוך לתחנה. עם זאת, נראה כי למרות ההבטחות של רכבת ישראל יאלצו תושבי העיר והסביבה להמתין עם פתיחת התחנה- עד סיום העבודות של רשות העתיקות בכביש 383. רכבת ישראל: "התחנה תיפתח במהלך 2018"

פורסם

בתאריך

על ידי

תחנת הרכבת "קריית מלאכי – יואב", הממוקמת בסמוך לישוב כפר מנחם ואשר אמורה לשמש את תושבי קריית מלאכי והסביבה קיבלה בשבוע שעבר שדרוג משמעותי עם הכפלת כמות מספר החניות מ-100 בשלב התכנוני ל-200 כאלה בפועל. עם זאת, מועד הפתיחה צפוי להידחות.

כזכור, תחנת הרכבת אמורה הייתה להיפתח כבר לפני כחצי שנה ולשרת את תושבי קריית מלאכי והסביבה, אולם מחלוקות שנתגלו בין המועצה האזורית יואב ובין רכבת ישראל בעניין כביש הגישה אל התחנה, שאמור להיסלל בשטחה של המועצה, גרמו לדחייה של פתיחת התחנה ולהודעה מרכבת ישראל על תאריך חדש- ינואר 2018. אלא שהיעד חלף, וברכבת ישראל טענו כי בעקבות הסדרי התנועה בכביש הסמוך לתחנה תאריך פתיחת התחנה ידחה לחודש אפריל הנוכחי.

לאחר פניית "המקור" בחודש ינואר השנה נמסר מרכבת ישראל כי פתיחת התחנה צפויה להתקיים "במהלך החציון הראשון של 2018, כנראה כבר ברבעון הראשון", קרי חודש אפריל השנה.
אלא שכעת, נדמה כי פתיחת התחנה תידחה שוב, שכן רק בשבוע שעבר החל השלב הסופי של שיפוץ התחנה והצבת נקודות החשמל בתחומה.

במהלך השבוע סיימו אנשי רכבת ישראל לשפץ את הסדרי התנועה בכביש 38, זאת לאחר מספר פגישות עם ראשי המועצה האזורית יואב בהן נכחו גם אנשי משרד התחבורה, בסיומן החליטה רכבת ישראל לקחת על עצמה את טיפול הסדרי התנועה על מנת לקדם את פתיחת התחנה.

אם לא די בכך, כעת מחכים אנשי רכבת ישראל לביצוע חפירות ארכאולוגיות של רשות העתיקות באזור כביש 383, שמועד סיומן אינו יודע. רק לאחר מכן, עת יסתיימו עבודות החפירה, תיפתח תחנת הרכבת.
בכל מקרה, ברכבת ישראל כבר החלו לפני מספר חודשים לגייס עובדים חדשים שיאיישו את התפקידים השונים בתחנה החדשה, בהם בודקים ומאבטחים שידרשו להתחייב לשנה עד שנה וחצי של עבודה במסגרת החברה.
התחנה עצמה כוללת מעבר תת קרקעי בין שני הרציפים בשני צידי התחה. במסגרת עבודות הבנייה שנעשו בשבוע שעבר נבנו מעליות, דרגנוע חשמלי, חדרי שירותים, מאגרי מים, מעליות לנכים ואזור מסרחי שיכלול מספר דוכנים כולל קפיטריה. גם מגרש החנייה, שבתחילה אמור לכלול מקום ל-100 רכבים בלבד, יוכפל ויוכל להכיל כ-200 כלי רכב.

למרות הגידול נדמה כי עדיין מדובר במגרש חנייה קטן יחסית, דבר המעלה תהיות בדבר הפקת הלקחים של הרכבת מתחנות רכבת אחרות – הן בסביבה והן ברחבי הארץ כולה – שמגרשי החנייה בהן אינם מצליחים להכיל את כמות הרכבים הגדולה המגיעים לתחנה מידי יום ומושארים בחנייה בעוד בעליהם עושים שימוש ברכבת.

הסיבה למגרש החנייה הקטן יחסית עשויה להיות העובדה שבניגוד לתחנות אחרות בסביבה – כמו קריית גת, אשדוד ואשקלון – תחנת הרכבת בכפר מנחם צפויה לשרת מספר קטן בהרבה של תושבים. ועדיין, לצד השאיפה של רכבת ישראל ומשרד התחבורה כי האזרחים יעדיפו להגיע אל התחנה בתחבורה ציבורית – כיום אין קווי אוטובוס או מוניות שירות הנוסעות לאזור התחנה העתידית, וההנחה היא כי מרבית משתמשי התחנה יגיעו אליה עם רכביהם הפרטיים.

יש לציין כי בעיריית קריית מלאכי הבטיחו כי עם חנוכת התחנה יופעלו אליה שאטלים לאורך רוב שעות היום, אך גם במקרה זה לא ברור האם ההצהרה תעמוד במבחן המציאות.
מרכבת ישראל נמסר בתגובה: "תחנת הרכבת קריית מלאכי-יואב מתכוננת להיפתח במהלך 2018, לאחר השלמת העבודה על הסדרי התנועה בקרבת התחנה יחד עם שאר הגופים המעורבים במשימה זו".

לחץ להמשך קריאה