צור עימנו קשר

דעות

תיאטרון מקומי

מי המועמד הפוטנציאלי שגרם למשקיף להעלות חיוך על פניו לקראת בחירות 2018?

פורסם

בתאריך

השלום והברכה עליכם קוראיי היקרים. עוד סוף שבוע הגיע, וכמו תמיד אצלנו, כשהקיץ מתקרב האזעקות מתחילות. אני ואישתי שתחייה ישבנו השבוע בסלון, אחזנו יד ביד וקיווינו שזה לא יגיע גם אלינו. המחשבות היו נתונות לאחים שלנו בדרום, בעוטף עזה, שסבלו כל היום וכל הלילה מאזעקות ופיצוצים של נפילות בשטחים פתוחים, יירוטים של כיפת ברזל או הפגזות של צה"ל בעזה. בבוקר של יום שלישי שמענו בחדשות הבוקר על הרקטה שנפלה בגן ילדים. אחרי שסיימנו להזדעזע, התקשרנו לילדים שלנו והבהרנו שהיום אף נכד או נכדה שלנו לא הולך לגן. אף אחד לא רוצה לקחת סיכון כזה, שפראי האדם מארגוני הטרור בעזה יחליטו לזרוק רקטות ויכריזו על הפסקת אש מתי שרק בא להם, ולכו תסמכו על כיפת ברזל שלנו. ברור שאישתי שילמה את המחיר של נכדים שלא הולכים לגן, והם מיד הגיעו אלינו הביתה, ככה שגם אם חשבתי לישון קצת צהריים – יכולתי רק לחלום. בעודי ער.

בבית הקפה השבוע דיברנו בעיקר על הבחירות בליכוד בשבוע הבא. תוך כדי השיחה קיבלנו הודעה ששלום אלדר יתמודד בליכוד בכל זאת, וכנראה גם יקבל את התמיכה של ראש העירייה ללו זוהר. אני מכיר את אלדר עוד מהימים שהוא בכלל היה אדרי. תמיד הוא היה איש נחמד, מסביר פנים, אבל מה אגיד לכם – עמוד שדרה אף פעם לא באמת היה לו. בכל שנותיו בפוליטיקה תמיד הייתה תחושה שהוא נשלט על ידי שימי (זוכרים שהיה פעם ראש עיר כזה כאן?), ואני לא זוכר מתי ראיתי או שמעתי שהוא עמד על שלו, עוד בקדנציה הקודמת שלו כחבר מועצה. אבל עכשיו ללו תומך בו והסיכויים הגבוהים להיבחר הם שלו.

כשאני חושב על זה, ראש העיר שלי חושב שהוא איזה מפעיל בובות בתיאטרון שמושך בכל החוטים. הוא מתערב בליכוד, בוחש במפלגת העבודה וניסה לקבוע מי יעמוד בראש הרשימה של הקהילה האתיופית. נכון לעכשיו נראה שהמשימה היחידה שבה הוא לא הצליח עד הסוף אלא רק באופן חלקי זה אצל האתיופים. הקהילה הם גם אלו שיכולים להוריד אותו מכיסא ראש העיר, אם יישארו באמת מאוחדים ולא יתפצלו, כמו שקרה תמיד עד היום.
שמעתי שגם חיים ויצמן רוצה להתמודד, ו-וואלה, פעם ראשונה מאז שהחלה מערכת הבחירות הזאת (היא באמת התחילה?) שעלה בי חיוך. סוף-סוף מועמד שהוא לא מורשע בפלילים, חשוד לשעבר או גוויה פוליטית שמישהו החליט להחיות. נכון שוויצמן היה שם בעבר, אבל הוא לא נשאר שם בעיקר בגלל האופי שלו, שלא התאים לגועל, לעסקנות ולתככים שרגילים לעשות בבניין העירייה. שאלתי את עצמי האם משהו השתנה מאז הפעם האחרונה שבה הוא ניסה את מזלו. האם הפעם יצליח להתגבר על כל הכרישים הפוליטיים שכל מטרת חייהם היא לשמור על תפקידם, על משפחותיהם וחבריהם שעובדים בעירייה ועל הכבוד והשררה שבאים יחד עם התפקיד. אני מקווה בשבילו שכן, כי אם הוא אכן ייכנס לזירה, קל זה בטח לא יהיה לו. אני אישית מקווה שזה יצליח, אבל לא הייתי שם על זה מיליון דולר, ולא רק כי אין לי.

בטלוויזיה בבית הקפה הראו משדר מיוחד מגבול עזה, ואני חשבתי על הילדים המסכנים שיושבים עכשיו בממ"דים, בוכים ומפוחדים. הם אולי רגילים לשגרת החיים הזו של טפטופי רקטות, אבל איך בכלל אפשר להתרגל לחיות כך?
תהיתי איזה מין מדינה אנחנו שדבר כזה יכול לקרות כאן? יש לנו צבא מספיק חזק, אזרחים פטריוטים שלא מפחדים מדרך ארוכה ויריב, איך נאמר, לא הכי חזק שיש. אז איך בכלל החמאסניקים והג'יאהדניקים מעזים להתנפח עלינו? טוב, כנראה שכאשר בראשות משרד הביטחון עומד זה שהבטיח לחסל את הנייה בתוך 48 שעות, הם יכולים להרשות לעצמם. ואל תטעו: כל ההפצצות החזקות בסוריה ובעזה לא מרשימות אותי. את זה צה"ל יודע לעשות גם בלי ליברמן.

בערב, כשהגעתי הביתה, אישתי חיכתה לי בסלון ושאלה בפנים זועפות ורציניות מהרגיל איך אני לא מתבייש. שאלתי מה קרה והיא ענתה שאם אני לא יודע מדוע היא כועסת, אז הבעיה היא שלי. לא הבנתי מה היא רוצה ממני, עד שנזכרתי שעם כל הכבוד לרקטות, לאזעקות ולפעמוני המלחמה שמצלצלים, יש דבר אחד חשוב אפילו יותר: יום הנישואים שלנו, שחל ממש באותו היום ואותו שכחתי. בהתחלה ניסיתי להתנצל, כפי שאנחנו תמיד עושים, אבל אז נזכרתי ש"ההגנה הכי תופה היא מתקפה", ועברתי לשלב ב' של הדיפת זעמה של אישתי. אחרי 38 שנים לא חוגגים יום נישואים, אמרתי לה. כשנגיע ל-40, אם הקדוש ברוך הוא יזכה אותנו, נחגוג.
בסוף הפרצופים שלה הכניעו אותי, אז עליתי על בגדי א' ואמרתי לה יאלה, הולכים למסעדת בשרים דשנה באזור. "חחחחחח, תלך אתה למסעדה", היא אמרה לי. "נראה לך שאני אצא עם כל האזעקות האלו?". לכו תבינו נשים.
יאלה, ביסלאמה.

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -
תגובה אחת

תגובה אחת

  1. אלי גרבי

    01/06/2018 ב 18:52

    המקור חייב להרים את הרף

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.