צור עימנו קשר

המגזין

תאומים ישראלים

בכל פעם שמדינת ישראל חוגגת את יום הולדתה עושה זאת גם יוסף גלעם, תושב העיר, שנולד בדיוק ביום בו הפך חלום העצמאות למציאות ומדינת היהודים הוקמה אחרי אלפיים שנות גלות. שנות העלייה, החיים בקריית מלאכי, החגיגות המשותפות וברכת יום ההולדת שלו לבת גילו: "שלום ואחווה בינינו. היתר יבוא לבד". שיהיה במזל

פורסם

בתאריך

ה' באייר תש"ח. ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון, מכריז על הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל- ומילוני יהודים בכל רחבי העולם פוצחים בריקודים. באותה העת ממש, בטריפולי בירת לוב, כורעת טוני גלעם ללדת את בנה השני, שהפך את החגיגה היהודית בגולה לכפולה עבור בני הזוג גלעם. יוסף בא לעולם.

מאז ועד היום, חוגג יוסף גלעם את יום הולדתו יחד עם מדינת ישראל. שנה אחרי שנה, עשור אחר עשור, חגג בנם של אשר וטוני את היום המיוחד יחד עם המדינה הצעירה, אליה זכה לעלות כפעוט בן שנה וחצי במהלך העלייה הגדולה של שנת 1950.

אחרי מספר שבועות בשער העלייה, הגיעו יוסף, שני הוריו ואחיו הגדול בכור ז"ל למעברת קסטינה, והתיישבו בקריית מלאכי. "אני זוכר שהיו מבנים, אך הם היו שייכים לערבים שעזבו את המקום והועברו לעולים שהגיעו ארצה לפנינו. אנחנו השתכנו באוהלים", נזכר השבוע יוסף גלעם בראיון מיוחד שערכנו איתו לכבוד יום הולדתו השבעים במספר, שיחגוג כמובן יחד עם המדינה הצעירה.
את ימיו כילד העביר "בגן של דבורקה מבאר טוביה", והתחנך אצל הגננת רבקה מאיר.

כמו מרבית תושבי המעברה, למד יוסף בבית הספר נצח ישראל. את ימיו כתלמיד תיכון החל בבית הספר התיכון "שפיר", אך עזב כעבור שנתיים אל פנימיית החימוש בבה"ד 20. "אני זוכר איך כילד היינו נאלצים לחפש בגיל תיכון מוסד חינוך שיקלוט אותנו", מספר יוסף, שמסביר, "לא היה תיכון בקריית מלאכי. למרות ששפיר ובאר טוביה היו מועצות קטנות, להם היה תיכון. אפילו בריכת שחיה".

אביו של יוסף, אשר, החל מיד עם בואו לקריית מלאכי לעבוד כמנהל הפרדס במושב אביגדור, עבודה בה עבד עד יום מותו. אמו, טוני, הייתה עקרת בית שגידלה את ילדיה, תשעה במספר, ועשתה זאת בחום ובמסירות, כפי שמיטיב לתאר הבן בן ה-70. "הלכנו לבית הספר מצוחצחים ומגוהצים. לעולם לא אשכח את מגהץ הפחם הכבד. היא התמסרה אלינו באופן טוטאלי", אומר גלעם, שמספר על התאקלמות לא פשוטה חרף הכמיהה לציון, "ההורים שלנו היו בעלי עסקים בלוב. היה להם כסף. פתאום אתה עולה לארץ ומקבל אוכל בתלושים. עובד למחייתך בטוריה. זה לא היה פשוט", נזכר גלעם בחיים בימיה הראשונים של המדינה, אך מסייג: "ובכל זאת, אף אחד לא אמר מילה רעה על המדינה. הייתה ציונות לשמה והאהבה בין האנשים הייתה מדהימה. אם מישהו ראה אותך בדרך, אפילו סתם במדי אזרח, הוא עצר ולקח אותך איתו. הפרט כלל לא היה במרכז. רק המדינה הייתה שם".

אלא שעם כל הכבוד לתחושת הפטריוטיות והלאומיות, מספר גם גלעם, כמו עולים רבים אחרים, על קיפוח מתמשך מצידה של המדינה- כזה שהוא ובני דורו הבינו שהיה קיים רק בדיעבד, "אצלנו בבית לא הרגשנו יותר מידי את הקיפוח, כי אבא היה עובד והמצב היה טוב. אבל באופן כללי, אני חושב שנחשפנו לקיפוח רק אחרי שגדלנו. המפלגה השולטת, מפא"י, חילקה את הכספים כפי שהיה נראה לה לנכון, וזה פגע בנו מאוד. היום זה מתפורר וקשה להבין שזה היה המצב, אבל זה היה קיים בדיוק כמו בסרט המוצלח 'סאלח, פה זה ארץ ישראל' ששודר לאחרונה".

מיד אחרי לימודיו בפנימייה, התגייס יוסף גלעם אל צה"ל והחל שירות סדיר בבסיס ג'וליס הסמוך, "בגלל לימודיי בפנימייה לא עשיתי אפילו טירונות. יריתי 4-5 כדורים ושלחו אותי להתחיל את השירות. תפקידי הראשון היה מכונאי דיזל, אבל לא הייתי מרוצה ועברתי למרפדייה, שסללה את דרכי למקצוע שלי באזרחות".

עם שחררו מצה"ל המשיך גלעם לעבוד כרפד, והכיר אחרי זמן קצר את גילה, תושבת גן יבנה, ומי שתהפוך לימים לאשתו ואם חמשת ילדיו, "הסיפור שלי ושל רעייתי קצת מצחיק. באותה תקופה יצאתי עם מישהי ממושב עזריקם. גילה, שהייתה אחראית קו בתדיראן, עבדה יחד עם אחות של בת זוגתי והגיעה לערוך בביתם את השבת. שם הכרתי אותה, ומאז הכל היסטוריה".

ביוני 1974 נישאו השניים באולמי "המלכים" המיתולוגיים בעיר, בעיצומו של שירות מילואים ארוך בו שהה באותם ימים גלעם. עשרה חודשים שלמים הוא העביר מחוץ לבית, זכר למלחמת יום הכיפורים המורכבת והצורך של הצבא לשקם עצמו ממנה. "היינו הולכים לשירות מילואים ולא חושבים מתי אנחנו חוזרים. לפעמים זה היה חודש, לפעמים חודשיים ולעיתים חצי שנה ויותר. זו הייתה המציאות ואף אחד לא התלונן".

בחלוף השנים הביאו בני הזוג גלעם חמישה ילדים לעולם, כולם בנים, והיום הם סבא וסבתא מאושרים ל-15 נכדים. "במהלך השנים הקפדנו לארח בסעודות השבת את החברים של ילדינו, בעיקר את הבנות מגרעין בני עקיבא שהפכו לבנות שירות לאומי בעיר. עד היום אני שומר על קשר עם חלק מהן, שהפכו להיות כמו הבנות שמעולם לא היו לי. אחת מהן, קרן, התארחה אצלנו בחג השני של פסח עם בעלה ושני ילדיהם".

למרות אהבתו הרבה לעיר, מספר גלעם, הוא לא הצליח לגרום לילדיו להמשיך ולהתגורר בה, וראה אותם עוזבים אותה אחד אחרי השני, "גידלתי חמישה בנים אקדמאים, אך לצערי אף אחד מהם לא רוצה להתגורר בקריה. אני חושב שהקברניטים של העיר במהלך השנים לא נתנו לצעירים סיבות להישאר להתגורר כאן, וכשביקשתי מהם לשקול זאת הם שאלו מה יש להם לעשות פה? עם יד על הלב, הם צודקים. הם אמנם מלומדים, עם תארים ראשונים ושניים במקצועות חופשיים, אבל הם עבדים כמו כל הצעירים בימינו. הדרישות היום הם לא מה שהיה פעם, ולכן הם עובדים מהבוקר עד הערב בשביל פרנסה. אז איזה ברירה יש להם?".

"ההרגשה הייתה מאוד טובה לחגוג יחד עם המדינה. דוד בן גוריון היה שולח איגרת ברכה". גלעם

תקופה שלא תחזור

אהבתו של גלעם לקריית מלאכי מאפיינת רבים מהתושבים שגדלו בתחומיה בשנים הראשונות של המדינה. את ימי ילדותו ונערותו הוא העביר בשכונת הרצל יחד עם שמונת אחיו, בהם חבר המועצה דוד גלעם ומנהל מחלקת התברואה בעיר, ניסים גלעם. יוסף מתגורר בה גם היום. "אני גר בקריית מלאכי מ-1952, גידלתי ילדים שאני גאה בהם אבל אני לא מוכן לעזוב את המקום הזה. החיים לא היו פשוטים, אבל הייתה אהבה גדולה בין האנשים", קובע גלעם, וממשיך לגולל את זיכרונותיו, "אני זוכר שההורים שלי רכשו טלוויזיה בשנת 1965, אחת הראשונות בעיר. מידי ערב היינו מסדרים כיסאות בסלון וכל השכונה הייתה מגיעה לצפות בפלא הזה. זה לא היה רק אצלנו, אלא בכל הקריה. היינו יושבים משפחות שלמות יחד. וקנין, בר מוחא, פינטו, רביבו, נחמני, נחמיאס, ביטון ועוד. כולם יחד תחת העצים בגינה עם תה ומרגרינה, מרוצים מהחיים".

גם אישתו גילה, הוא מספר, התאהבה מיד בקריית מלאכי. "אני זוכר שאחרי החתונה שלנו חמי רצה לתת לנו מגרש בגן יבנה. הוא אמר לנו 'בואו, זוג צעיר, אני אעזור לכם', אך אישתי לא הסכימה. היא התגוררה בעיר חמישה חודשים, וזה הספיק לה כדי לרצות לבנות כאן את חייה. היום הרבה עוזבים אותה, אבל לי יש את חברת האנשים שלי, אנשי בית הכנסת. אין לי למה לעזוב".

כמו רבים מבני דורו, זוכר גלעם גם את קבוצת הכדורגל המיתולוגית, הפועל קריית מלאכי, שהייתה לטענתו הדבר היחידי שהיה לבני הנוער בעיר, "הפועל קריית מלאכי חיברה את כולם. זו הייתה משפחה גדולה, משהו מסוג אחר. אבל זה לא היה בגלל שזו קבוצת כדורגל, אלא כי זה אפיין את העיר כולה. אם היית עובר ליד מישהי שבישלה, למשל אם המשפחה של משפחת פינטו הענפה, לא היית יכול ללכת מבלי שתיקח כיכר לחם עם דגים. אלו היו השכנים שלנו. בגלל זה אני לא מוכן לעבור לשום מקום בארץ".

גם כיום, טוען גלעם, נהנית קריית מלאכי מהיותה עיר רוויה בסולידריות ובאחווה הדדית, אולם במינון הרבה יותר נמוך מאשר היה בעבר. "העולם התקדם, וחיי החברה והפעילויות שהיו לנו אז כבר לא קיימים. אם שואלים אותי, הסיבה הכי מרכזית שהצעירים עוזבים את העיר היא מקומות עבודה. המנהיגות בשנות השבעים והשמונים לא דאגה להביא לפה מפעלים ומקומות עבודה ראויים, והיום זה פוגע בנו".

גלעם ואישתו גילה. התאהבה בעיר ובתושבים

הייתה אפליה

את זמנו כאזרח בגיל הגמלאות מעביר גלעם בעיקר בבית הכנסת "משכן שמעון" ברחוב ויצמן בעיר, הקרוי על שם סבו, שמעון גלעם, ואותו הוא מנהל. "בית הכנסת נמצא בדיוק באדמת הצריף של סבא שלי ז"ל. כשהוא הגיע לארץ, היה חשוב לו להביא איתו ספר תורה. זה דור אחר שלא נבין לעולם", מתרפק גלעם, ונזכר בימים בהם כל יום היה אירוע חדשותי מהדהד. "היום אתם חושבים שהמצב לא טוב, אבל בעבר לא היינו יכולים להסתכל אחורה. כל יום היה קורה משהו. אם לחיות כיהודי, זה רק בדור התקומה- הדורות הנוכחיים".

ההערכה של גלעם למצבנו כיום, חזקים ועצמאיים 70 שנים בלבד אחרי לידתה של ישראל, לא נאמרת לשווא. "סבתא שלי חוותה על בשרה את מאורעות תרפ"ט. הקרב העיקרי של השריון במלחמת העולם השנייה היה בין לוב למצרים. בטוניס היו הצרפתים, שהם בעצם הגרמנים, ואילו לוב הייתה איטלקית, שזה בעצם גם הגרמנים", מספר גלעם, שנזכר בסיפור הטרגי של סבתו, "בלוב היה גטו. את הצעירים שביהודי לוב לקחו למקומות עבודה באירופה, ולכן רוב היהודים עזרו לבריטים, כי שהם היו כובשים שטחים היהודים בהם היו חיים טוב. לצערי, את סבתא שלי שחטו. היא הייתה בהריון מתקדם ופשוט שחטו לה את הבטן".

עם זאת, מספר גלעם, לקחו שנים ארוכות עד שבני משפחתו, בהם אביו, הוכרו כניצולי שואה- במה שמלמד מבחינתו על היחס של המדינה אליו ואל עולי עדות המזרח האחרים, "למרות כל מה שההורים והסבים שלי עברו, הם לא קיבלו הכרה כניצולי שואה. אח שלי דוד ניסה לטפל בזה, אך לא הצליח לעשות זאת בזמן. הם הוכרו כניצולים רק אחרי שמתו", נזכר גלעם בכאב.

אם בקיפוח עסקינן, הרי שהסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל", בו הוא כאמור צפה, הצליח להחזיר את התחושות והמראות מימי הילדות בראשיתה של המדינה, "בסרט הזה מראים לנו את המציאות. אבא שלי היה ליכודניק, אבל בגלל שעבד במושב היה צריך לעשות פנקס אדום כדי להישאר במקום העבודה שלו. בקריית מלאכי היו בערך 900 משפחות, בבאר טוביה ובשפיר פחות ממאה. איפה פתחו תיכונים? איפה הקימו בריכת שחייה? אי אפשר לומר שלא הייתה אפליה".

למרות שעברו מאז שנים ארוכות, הוחלפו ממשלות והשתנתה המדיניות במגוון תחומים, טוען גלעם שהאפליה עדיין כאן, "הקיפוח מול עיירות הפיתוח עדיין קיים. כל עוד לא ישנו את משוואת ההכנסות מאזורי התעשייה הקיפוח יימשך. ההשקעה בכל נפש אמורה להיות שווה, והמקור העיקרי לכך הוא ארנונה של תעשייה. שום עיר לא יכולה להחזיק את עצמה מארנונה של מגורים. זה מצב לא אידאלי ומסוכן לכל עיר".

גלעם עם חבריו לשכונה, מתגעגע לקריית מלאכי של פעם

קיבל את חייו במתנה

לפני 23 שנים, רגע לפני שהוא חוגג יובל שנים, חש גלעם ברע בערב חג הפורים והובהל בדחיפות מבית הכנסת אל בית החולים קפלן. האבחנה: אוטם בשריר הלב (דום לב), שלא עלה לו בחייו רק בזכות פינוי מהיר של יוסי חדד וטיפול מסור של ד"ר באדיר, אז רופא בקפלן והיום מנהל המר"מ בעיר, "הוא הציל לי את החיים. שלוש שנים לאחר מכן עשיתי ניתוח לב פתוח. עברתי אותו ברוך ה' בגבורה".
מאז, למעלה מעשרים שנים אחרי אותו אירוע, גלעם מרשה לעצמו להתבדח על התקופה ההיא, "החיים הממשיים מתחילים בגיל שבעים. עוד לא הגעתי לשם, וחוץ מזה עברתי רק חצי ואני מקווה שארגיש יותר טוב". כעת, הוא מקווה שילדיו לא ינצלו את יום ההולדת העגול כדי להפתיע אותו עם מסיבה גדולה, "הילדים רוצים לעשות מסיבה עם החברים ובני המשפחה, אבל אני לא רוצה. אני אוהב את הפינה שלי, את הצניעות והשקט הנפשי. אם יעשו בסוף? שיהיה. פעם ב-70 שנה מותר להם. אני לא עומד בדרכם אף פעם".

גלעם, שיחגוג יחד עם המדינה את יום ההולדת בפעם ה-70, נזכר השבוע בהכנות לקראת יום ההולדת הפרטי שלו בימים עברו, ומספר על מכתבי ההערכה שהיה מקבל מהשלטונות לכבוד היום המשמח, "בזמנו היינו מקבלים מכתבי הערכה. ראש הממשלה דוד בן גוריון היה שולח ברכת יום הולדת לכל מי שנולד בתש"ח. ההרגשה הייתה מאוד טובה לחגוג יחד עם המדינה", מספר גלעם, שמבקש לאחל לה אחווה ושלום לקראת הימים שיבוא, "אני מאחל לה שיהיה שלום ואהבה בין היהודים ובני בריתם כאן. כל היתר יבוא לבד. ברגע שתהיה אחווה בינינו לא יהיה לנו קשה מול האויבים שלנו. בזמני למשל החרדים התגייסו, והיום המאבק הזה יוצר שסעים. ברגע שבינינו יהיה שלום כולנו נחיה על מי מנוחות. למרות הכל, אני גאה במדינה שלי. שום מדינה בעולם לא הגיעה למה שהגענו ב-70 שנה. אם נצליח לשמור על הסולידריות בחברה זה יביא אותנו לעוד 70 שנים של הצלחה. הסכנה הכי גדולה שלנו היא אנחנו עצמנו. גם אם אנחנו רוצים להיות 'עם לבדד ישכון', אנחנו צריכים להיות עם ולא לשכוח מאין בנו. לא להיות חצי-חצי. לעצמי אני מאחל רק בריאות ושמחת חיים. יצחק שמיר אמר פעם ש'העולם כולו נגדנו'. אני מקווה שזה לא יימשך לנצח, ושהילדים שלי לא יחיו על חרבם כמו שאנחנו חיינו"

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -
לחץ להוספת תגובה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.