צור עימנו קשר

חדשות

שנות ההכבדה: הטרקטורים בכל פינה – על חשבונכם

פורסם

בתאריך

לא הייתה קואליציה שהכניסה את ידה כה עמוק לכיסם של התושבים כמו זו הנוכחית בראשותו של אליהו זוהר. בארנונה, בהצטרפות לתאגיד המים, במדידות הבתים המחודשות ובתשלום הצפוי על החנייה: שלוש השנים האחרונות התאפיינו בהכבדה הולכת ומתעצמת של נטל המס על התושבים. כיום, כל בית אב משלם עבור השירותים המוניציפאליים שהוא מקבל מאות עד אלפי שקלים יותר מאשר בשנת 2013. וגם: על הטעויות שבבניית שכונות המחנה וכרמי הנדיב ותהליך ההתחרדות המואץ שעובר על קריית מלאכי // בנימה אישית

כשנכנס ראש העירייה אליהו זוהר אל לשכתו בקומה השנייה בבניין העירייה הוא קיבל לידיו עירייה מפורקת. חובות עתק, תוהו ובוהו בענייני כוח אדם והעדר מוחלט של חוק וסדר בעירייה בפרט ובעיר בכלל היו רק חלק מהבעיות שהתגלו מול עיניו רגע אחרי שנבחר בעשרים ושניים באוקטובר 2013, בסיבוב הראשון, להוביל את העיר בחמש השנים הבאות.

כאשר ברקע מערכת בחירות סוערת ורוויות אמוציות, כיאה לכל מערכת בחירות, הוא נכנס לתפקיד כשרבים, רבים מאוד, צופים עבורו כישלון טוטאלי בניהול ענייני העיר. חוסר ניסיונו המוחלט בניהול מערכת ציבורית, קטנה כגדולה, הייתה הנימוק המתאים והאידיאלי מבחינת צופי השחורות, שחלקם אף ניבאו כי לא יעבור זמן רב עד שמשרד הפנים ייאלץ להתערב ולקבוע כי לעירייה תתמנה ועדה קרואה שתנהל את ענייני העיר.

במבחן הזמן, אפשר להגיד שנבואות הזעם לא התממשו. זוהר – בניגוד למה שמשוכנעים חסידיו אשר לפחות חלקם מזכירים לכותב שורות אלו את אותם מעריצים פנאטיים שהיו מוכנים, בזמנו, לחרף נפשם כדי להגן על ראש העירייה הקודם, מוטי מלכה – הוא לא מטאור שהעלה את קריית מלאכי על דרך המלך. אותם חסידים בטוחים שאם רק ייתנו לו להמשיך בשביל שבו הוא צועד, תבטיח העיר את עתידה עד שתהפוך לנוצצת שבערי הדרום (או כמו שזוהר עצמו התבטא בעבר: "פנינה כמו אשדוד").

אבל זוהר, בניגוד למה שחושבים בכירי מתנגדיו, אשר חלקם פנאטיים לכשעצמם, הוא גם לא ראש עירייה קטסטרופלי שכל צרותיה, תחלואיה ובעיותיה העכשוויות וההיסטוריות כאחד מוטלות על כתפיו. "אם קריית מלאכי הייתה יכולה למנות שני ראשי ערים, זו הייתה יכולה להיות הסיטואציה הכי טובה עבורה", אמר לי לאחרונה פעיל ציבורי מוכר כאשר ביקשתי ממנו לנתח את ראייתו האישית ביחס לעשייתו של זוהר. "ראש עירייה אחד צריך להיות כמו אליהו זוהר, שאחראי על העניינים הפנימיים, כלומר שיפור פני העיר, קידום פרוייקטים עירוניים וכו', ועוד אחד שיעסוק בענייני החוץ – כלומר קידום האינטרסים של העיר מול משרדי הממשלה, לובינג להיכללותה של העיר בפרוייקטים ארציים וכו'".

וזו בעצם התמונה כולה: כראש עירייה, זוהר הוא טקטיקן מצויין. תנו לו פרוייקט קצר טווח והוא ישיג תוצאות נהדרות. בשלוש השנים האחרונות הוא הוכיח יכולות ביצוע לא מבוטלות בכלל. הוא דחף, קידם, המריץ והביא לידי הבשלה פרוייקטים שבמשך שנים היו על הנייר במקרה הטוב, או בגדר דיבורים בעלמה במקרה הפחות טוב. כדי להוכיח את הטענה הזאת מספיק להביט על "הטרקטורים בכל פינה בעיר", כדבריו של אחד ממקורביו של ראש העירייה.

זוהר. נטל המס עלה, ועלה, ועלה ועוד יעלה

זוהר. נטל המס עלה, ועלה, ועלה ועוד יעלה. צילום: ליאור אלון

מנגד, זוהר הוא אסטרטג גרוע. הוא רואה קצר, ושוכח את הארוך. הכישלון הבלתי נתפס שלו בהתנהלותו של משרדי הממשלה בשלוש השנים האחרונות, אותו פירטתי בטור קודם שכתבתי כאן לפני כחודש תחת הכותרת "נכשל סדרתי" הוא אדיר. אפילו הישגיו של ראש העירייה לשעבר מוטי מלכה, שהוחרם, נודה ונותק כמעט מכל קשר מול ממשלת ישראל במהלך הקדנציה השנייה שלו, השיג ממשרדי הממשלה יותר מזוהר. ובהתחשב בעובדה שמלכה השיג מעט מידי, הרי שעבור זוהר מדובר בשיא שקשה מאוד היה לשבור. אבל הוא שבר אותו. ועוד איך שבר.

השלכות הכללתה של קריית מלאכי בכל אחת מהתכניות הארציות שבהן היא לא נכללה בשנים האחרונות, ממפת ההטבות במס הכנסה של משרד האוצר, דרך פרוייקט שיקום שכונות של משרד הבינוי והשיכון עד סבסוד להוצאות תכנון ופיתוח לכאלו שיבקשו לבנות את בתיהם בקריית מלאכי – הן חיוביות, דרמטיות והרות גורל בצורה שקשה לתאר. בטווח הקרוב והרחוק הן יביאו אוכלוסיות חדשות וחזקות לעיר, הן יחסכו לתושביה אלפי ועשרות אלפי שקלים בשנה במס הכנסה והן יאפשרו שיפוץ ושיקום מאסיבי של שכונות שכוחות אל. אבל קריית מלאכי לא כלולה בהן. לא בתכנית הראשונה, ולא בשנייה, ולא בשלישית ולא ברביעית ולא בחמישית. בכל המקרים זה התחיל עם הבטחות גדולות – והסתיים עם התרסקות אל קרקע המציאות המרה, שבה התברר שוב ושוב, ושוב, כי בדומה לקדנציה הקודמת, גם בקדנציה הנוכחית לראש עיריית קריית מלאכי יש אפס השפעה במשרדי הממשלה.

עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה, אומר דודו טסה באחד משיריו, אבל בכל הקשור לראייה והעשייה האסטרטגית של העירייה בשלוש השנים האחרונות – הכישלון אכן מפואר, אבל גם החלומות נשארים במגירה.

משלמים יותר

ואלו לא רק התכניות הממשלתיות הארציות שברובן ככולן קריית מלאכי נעדרת מהן. לא היה בהיסטוריה של קריית מלאכי ראש עירייה שהכניס את היד כל כך עמוק לכיסם של התושבים כמו שעשתה העירייה בראשותו של אליהו זוהר בשלוש השנים האחרונות. נכון, אמנם זוהר נאלץ להתמודד עם גירעון עצום מימדים בעת שנכנס לתפקיד, אבל הוא עשה את זה בדרך הכי קלה ונוחה, מהסוג שלא דורשת מאמץ רב מהסוג של, נגיד, להביא כסף ממשרדי ממשלה למיניהם.

הארנונה זינקה. במצטבר, תושבי קריית מלאכי משלמים בשנת 2016 ארנונה גבוהה בשיעור של כתשעה אחוזים לעומת זו ששילמו בשנת 2013. חמישה אחוז מתוכם הייתה העלאה חריגה שאושרה על ידי משרד הפנים כחלק מתכנית ההבראה. בכסף, מדובר על כמה מאות שקלים בשנה עבור דירה ממוצעת בעיר. כך הצליח זוהר להגדיל את הכנסות העירייה בכמה מיליוני שקלים בשנה. ככה זה בקריית מלאכי, ובעצם בישראל בכלל: המנהיגים (במקרה הזה לא זוהר, אלא קודמו) נכשלים, ואת החשבון מקבלים האזרחים. אגב, כדאי להזכיר שהעלאת ארנונה נוספת בשיעור של חמישה אחוזים נוספים בוטלה אחרי שמליאת המועצה כבר אישרה אותה. חצי נחמה.

במקביל להעלאת הארנונה ולמרות תכנית ההבראה, נופח מערך כוח האדם של העירייה ושל הגופים הקשורים בה בעובדים חדשים, שלפחות בחלק מהמקרים נחיצותם מוטלת בספק.

תאגיד המים בא לעולם. ההסברים שליוו את כניסתה של העיר לתאגיד, אין בכלל ספק, היו אחת מגניבות הדעת הגדולות בהיסטוריה.  ההפחדות עבדו שעות נוספות. אי אפשר לבנות תשתיות חדשות, אמרו לנו. אין לנו כסף לזה, התשתיות שקיימות ישנות ויקרסו בקרוב, הוסיפו. המחירים, הבטיחו לנו, יעלו לכל היותר בכמה אחוזים בודדים, ארבעה לכל היותר. מקסימום.

אבל דעת הקהל הציבורית, שהייתה רובה ככולה נגד ההצטרפות לתאגיד, לא הפריעה לחברי המועצה לאשר ברוב קולות את ההצטרפות. "אני אחראי, זה יעזור לקריית מלאכי", אמר אז ראש העירייה אליהו זוהר. מאז המציאות ידועה: חשבונות המים והביוב של רבים מהתושבים זינקו בשיעור של עשרות אחוזים, לפעמים אפילו מאות אחוזים. תושבים המתגוררים בבניינים מתפוררים בשכונת קיבוץ גלויות גילו שהצריכה המשותפת שלהם נסקה לשמיים. לשמיים? בעצם לחלל, הרחק מהאטמוספרה.

מותר היה לאליהו זוהר ולחברי הקואליציה שלו לתמוך בהצטרפות לתאגיד ולנמק מדוע זה המהלך הנכון וההכרחי, אבל אסור היה להם להאכיל את הציבור בלוקשים מהסוג שהם האכילו אותו. תושבי קריית מלאכי, כמו תושבי ישראל כולם, משלמים מידי חודש אגרת ביוב. מי שמבקש לבנות את ביתו נדרש גם לשלם היטל פיתוח (שזינקו לכשעצמם פי שלושה ויותר). זה כסף שנכנס לעירייה באופן שוטף, קבוע. בשנה מדובר על מיליוני שקלים רבים. הכספים מאגרות הביוב והיטלי הפיתוח הללו אמורים להיות מיועדים לדבר אחד בלבד: שיפוץ, שדרוג והקמה של תשתיות מים וביוב. במקום להסביר למה כדאי להיכנס לתאגיד, העירייה יכולה הייתה לקחת את הכספים שמשלמים התושבים ולהשתמש בהם לצרכים שמלכתחילה היא מחוייבת להשתמש בהם עבורם: פיתוח התשתיות שלה. בישראל, גם היום, יש עשרות רשויות שלא הצטרפו לתאגידי המים והביוב. האם התשתיות שם קורסות? האם הרשויות שם אינן מבצעות עבודות פיתוח ושדרוג של תשתיות קיימות? התשובה ברורה, וגם המסקנה: העירייה החליטה להצטרף לתאגיד, ואת המחיר משלמים, כרגיל, התושבים.

הבתים הורחבו. עוד תחום שבו הכניסה העירייה את היד עמוק לכיסם של התושבים הוא במדידה המחודשת שהוחלט לבצע לאלפי בתים ודירות בעיר. יש אמנם הכרח בביצוע מדידות מפעם לפעם על מנת לעקוב אחר שינויים בהיקפי הבתים, אבל תושבים רבים שדווקא לא עשו כל שינוי בביתם גילו שככה פתאום, בלי שהוסיפו אפילו לבנה אחת, ביתם גדל בשישה, שמונה, עשר ועשרים מטרים. איך? אלוהים יודע. המודדים באו באישון צהריים, פלשו (באופן חוקי, יש להדגיש) לחצרות הבתים, מדדו את מה שמדדו, והמסקנות נשלחו בדואר. אחד נדרש לשלם עוד אלפיים שקלים בשנה. אחר עוד אלף. שלישי עוד חמש מאות. ביקשתי השבוע מהעירייה את הנתונים שנוגעים לתוספת הכספית ממנו היא נהנית בעקבות המדידות המחודשות שבוצעו. תשובה טרם התקבלה, אבל יהיה סביר להניח כי מדובר במאות אלפי שקלים בשנה. עוד מאות אלפי שקלים בשנה מכיסם של התושבים, לא תמיד עם הסבר מניח את הדעת בצידם.

חנייה תמורת כסף. כולם מסכימים, מהתושבים, דרך הסוחרים ועד הפוליטיקאים, שיש לפתור את מצוקת החנייה הבלתי נגמרת (והמתעצמת) במרכז העיר. זו מצוקה שמלכתחילה נולדה בחטא (גם במקרה הזה, ראוי לציין: בקדנציות קודמות), ועכשיו מעסיקה רבים. גם במקרה הזה מתכוונת העירייה להשית על התושבים מס נוסף: מדבקת תושב שתעלה 50 שקל בשנה ואותה יידרשו התושבים לרכוש מחדש בכל שנה, וכשישה שקלים לשעת חנייה החל מהשעה השנייה.

בראייה כוללת, יש בהטלת "מס חנייה" צידוקים כלכליים ואפילו צידוקים סביבתיים. אין סיבה שתושב העיר שמחזיק חנות במרכז המסחרי יבוא אליה בבוקר עם רכבו – אלא אם הוא זקוק לו לצורכי עבודה – ויתפוס חנייה שיכולה לשמש לקוחות משמונה בבוקר ועד שמונה בערב. זו גם אחת השאלות שנדונות בימים אלו בעירייה ביחס לאותם בעלי עסקים: מה תהיה מדיניות התשלום עבור החנייה כלפיהם. האם הם יידרשו לשלם כשאר התושבים? האם הם יהיו זכאים לחנייה חינם ללא הגבלה בקרבת החנות שלהם? האם הם יקבלו הטבות בתעריפים, אך לא פטור מתשלום? על כל השאלות האלו תצטרך העירייה לענות בקרוב, לפני שהחברה שזכתה במכרז תחל את פעילותה והתושבים יידרשו לשלם עבור הזכות לחנות.

גם במקרה הזה, השורה התחתונה היא שכולנו נאלץ לשלם, ולשלם הרבה יותר. כמה חבל זה שאת כל הבעיה הגדולה הזאת אפשר היה לפתור לו רק הייתה חנייה תת קרקעית במרכז "בית גיל".

בסיכומו של דבר, כל בית אב בקריית מלאכי משלם היום, במצטבר, לכל הפחות מאות שקלים בשנה יותר מאשר היה משלם עד לפני שראש העירייה זוהר נכנס לתפקידו. בחלק לא מבוטל מהמקרים מדובר על אלפישקלים יותר בשנה. זו עובדה סטטיסטית מוחלטת שאינה נתונה לויכוח, ובעתיד הלא רחוק הסכום הזה יגדל אפילו יותר.

"מה לעשות, כדי להיות עיר מתוקנת התושבים צריכים לשלם יותר", אמר לי בשבוע שעבר אחד מאנשיו של ראש העירייה. "באשקלון משלמים ארנונה דיי דומה לקריית מלאכי, משלמים על חנייה, יש תאגיד מים ויש היטלי פיתוח בדיוק כמו אצלנו. אז אם אנחנו רוצים להיות כמו אשקלון, אנחנו צריכים לשלם כמו באשקלון". התיאוריה הזאת מפי מקורבו של זוהר יכולה להיות נכונה בחלקית בלבד: תושבי אשקלון לא משלמים על חנייה בשעתיים הראשונות. בכלל. בלי שעה ראשונה חינם ושעה שנייה בחצי מחיר. באשקלון מנהל גם ראש העירייה שם, איתמר שמעוני, מאבק רב-חודשים נגד תאגיד המים המקומי. הוא טוען בעצמו כי מדובר בתאגיד שעושק את התושבים ופוגע בהם, שגובה מהם כספים שלא לצורך. לא פעם התבטא שיעשה כל שביכולתו כדי להפסיק את פעילות התאגיד, אבל כידוע, מרגע שרשות מקומית מצטרפת לתאגיד, נחשב הדבר בבחינת שגר ושכח. דרך חזרה אין.

תושבי אשקלון גם משלמים, ברובם, ארנונה נמוכה מזאת שמשלמים תושבי קריית מלאכי: באשקלון נהוגה שיטת תשלוםדיפרנציאלית. כלומר, אלו שמתגוררים בשכונות וותיקות יותר, שמאכלסת לרוב גם תושבים במצב סוציו-אקונומי נמוך, משלמים ארנונה בשיעור של 33.4 ש"ח למטר לשנה בלבד. התושבים המתגוררים בשכונות היוקרתיות ביותר באשקלון משלמים גם את הארנונה הגבוהה ביותר: 42 שקלים למטר לשנה. בטווח יש עוד שתי דרגות תשלום – 36.2 ש"ח ו-38 ש"ח למתגוררים בשכונות ביניים, "רגילות".

לעומת זאת, תעריף הארנונה בקריית מלאכי אחיד: 39.7 ש"ח למטר לשנה, לאלו המתגוררים בשכונות קיבוץ גלויות, הרצל וויצמן ולאלו המתגוררים בשכונת גבעת הסביונים החדשה והיוקרתית. המשמעות היא שתושב שכונת הרצל משלם תעריף ארנונה נמוך רק במעט ליתר דיוק: שני שקלים למטר בשנה פחות) מתושב שכונות אפרידר וברנע באשקלון, הנחשבות ליקרות והיוקרתיות ביותר בעיר החוף.

אבל אני – כמו רבים מתושבי קריית מלאכי, אני מניח – מוכן לקבל את גרסתו של המקורב. עכשיו כל מה שנשאר הוא שעיריית קריית מלאכי תספק את השירותים הראויים לתושביה כך שנוכל להגדיר אותה "עיר מתוקנת".

בנייה לדורות?

הטעות הכי גדולה של זוהר, בפן הטקטי והאסטרטגי כאחד, היא ללא ספק הקידום המאסיבי של הבנייה בשכונות החדשות. זה אמנם רעיון קוסם לראות את קריית מלאכי צומחת וגדלה ל-30 ו-40 אלף תושבים, אבל כדי שזה יקרה העירייה חייבת לייצר לעצמה מקורות הכנסה שיאפשרו לה לתת שירות נאות, ראוי ומתקדם לתושבים החדשים והוותיקים. במצב הנוכחי, קריית מלאכי תוסיף למצבת בתי האב בה עוד כאלף בתים בתוך כשנה מהיום, אך לא תוסיף, כמתבקש, הכנסות לתקציבה. המשמעות היא גירעון מובנה של כמה מיליוני שקלים בשנה בבסיס התקציב.

זוהר היה צריך לנצל את האינטרס המובהק של המדינה להגביר את קצב בניית הדירות כדי להפעיל לחץ על משרדי הממשלה, ובראשם משרד הפנים והאוצר. אלו היו צריכים, לדרישת העירייה, להירתם לפתור את בעיותיה רבות השנים של קריית מלאכי בתחום התקציבי. וזה בידיהם: משרד האוצר רשאי ויכול, ברצותו, להעניק הטבות תקציביות מרחיקות לכת לעיר עם מאפיינים כמו שלנו. כך גם משרד הפנים, שרשאי להורות על שינויי גבולות וחלוקת הכנסות. העירייה יכולה הייתה, למשל, להבהיר כי לא תקדם את הליך הבנייה בשכונות המחנה וכרמי הנדיב עד אשר יאושר הסכם ההכנסות (הרע, לטעמי) עם באר טוביה. אבל הדרך אצה לבכירי העירייה, ובעתיד הלא רחוק כולנו עלולים לשלם על זה, וביוקר.

אמנם לאחרונה הודיע ראש העירייה על הישג מול מינהל התכנון, שיאפשר שיווק מלא של איזור התעשייה בתימורים בלא קיום השדרוג התחבורתי הנדרש בתב"ע תכנית בניין עיר הנוכחית של המקום, אבל כידוע, תושבי תימורים שפכו מים צוננים על ההצהרות האלו, ויעבור עוד זמן רב, אם בכלל, עד שההצהרות של העירייה יבואו לכדי מימוש.

בשלוש השנים האחרונות, תחת כהונתו של זוהר, עוברת העיר גם תהליך התחרדות מואץ. מערכת החינוך הדתית בקריית מלאכי זוכה לתעדוף תקציבי מובהק (כך על פי נתוני משרד החינוך והעירייה עצמה); שעות הפתיחה בבריכה שונו לרעת האוכלוסייה המסורתית במה שהיווה פגיעה בסטטוס קוו רב השנים; אולם המתנ"ס מארח כיום יותר מופעים, הופעות ואירועים דתיים וחרדיים מאשר אי פעם, כנראה גם יותר מאשר אירועים המופנים לציבור הרחב; אירועים ציבוריים שהיו בעבר לא מופרדים הפכו למופרדים; נשים אינן מופיעות באירועים ציבוריים רבים (כעניין שבעובדה. בכוונה או לא – כל אחד ואחת יחליט לעצמו); המוסדות הדתיים והחרדיים צומחים בקצב מסחרר ובכל מקלט שכונתי צומח כולל או בית תפילה, יש שיאמרו כמענה לביקוש הגדל כתוצאה מהשינוי הדמוגרפי המתרחש לנגד עינינו.

בתקופתו של זוהר קריית מלאכי אכן משתנה, זוהי עובדה. תנופת הפיתוח ניכרת בכל פינה, המרחבים הציבוריים משודרגים, גנים חדשים וחדישים נבנים והתשתיות מוחלפות. אבל על כל זה ועוד תושבי קריית מלאכי שילמו בשלוש השנים האחרונות – וישלמו גם בשנים הבאות – במיטב כספם.

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -
תגובה אחת

תגובה אחת

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    05/10/2016 ב 16:01

    אין לי בעיה לשלם עוד מסים,רק בתקווה שאקבל שירותים בהתאם לתשלום אותו אני משלמת. אין לי חניה ליד הבית,אין לי פח מחזור ליד הבית,אין לי גינה,אין תשתיות אפילו לא בדרך לקבורה….אבל אני עוד אופטימית.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.