צור עימנו קשר

חדשות

שי סיום מסיר את הכפפות ומאיים לפרוש לאופוזיציה

פורסם

בתאריך

תוקף את הקואליציה ("לא מרגיש שותף"), מאיים לעזוב אותה ("אם דברים לא ישתנו, לא אהיה שם"), זועם על ההחלטה לא לתלות דגלים בחב"ד ("כניעה מוחלטת"), אינו מוכן להתחייב לתמוך באליהו זוהר בבחירות הקרובות ("הצעירים צריכים לקחת את המושכות")  וטוען שהתנהלות העירייה מול באר טוביה היא "כמו של עבדים". חבר המועצה שי סיום מתכנן את האיחוד בקהילה האתיופית וקורא תיגר על ההגמוניה החרדית בפוליטיקה

שי סיום, שלוש שנים וחצי אחרי הבחירות, אחרי שנבחרת לתפקיד חבר מועצה, אחרי שמונית לתפקיד הממונה על הרווחה, אתה מרגיש חלק מהמערכת? אתה מרגיש שותף לעשייה?
"לא, אני לא מרגיש שותף, בטח לא שותף מלא כפי שציפיתי להיות. אני בספק אם מישהו מחברי הקואליציה יגיד לך שהוא מרגיש שותף. רוב חברי המועצה לא מרגישים שותפים כי הם לא שותפים".
מה זה אומר להיות שותפים?
"הדבר הבסיסי ביותר הוא לדעת מה קורה, מה מתרחש בעירייה, מה התכניות, לדעת דברים ממקור ראשון. היום אני, ולא רק אני, שומע על הרבה דברים מכתבות בעיתונים. זה קרה יותר מפעם אחת, יותר מפעמיים ויותר משלוש פעמים, וגם ההערות שלי למי שאמור להיות אחראי לנושא הזה לא שינו את המצב".

פשרות, אולי יותר מידי

ביוני 2012 עמד שי סיום על בימת הנואמים ברחבת העירייה, ונשא נאום תקיף נגד הנהגת העיר בימים ההם. זה קרה שבועות ספורים אחרי שגל מעצרים חסר תקדים זעזע את קריית מלאכי, וחשף שורת חשדות למעשים פליליים חמורים. בדיעבד, רק מיעוט מהם הגיע לכדי כתבי אישום, אולם גלי ההדף של האירועים נשארו כאן זמן רב אחרי.
כשהוא נישא על גלי תחושת המיאוס מהפוליטיקה הישנה, התמודד סיום על מקום במליאת מועצת העיר. הציפיות היו גדולות, אולם את מערכת הבחירות סיימה רשימתו, "עתיד חדש", עם מנדט אחד בלבד. המועמד לראשות העירייה מטעם הרשימה, אווקה מנגיסטו, קיבל פחות משבעה אחוזים מהקולות, והתפטר זמן קצר אחרי היוודע התוצאות.
סיום שם לעצמו למטרה לשנות. אף שהקפיד להיזהר בהצהרותיו הפומביות, הוא הבטיח גדולות ונצורות: אני לא אהיה חלק מאותה פוליטיקה ישנה, מכוערת, נטולת אידיאולוגיה ועמוסה באינטרסים צרים, אמר בזמן אמת. הזמן חלף וסיום נתקל בשובר הגלים של המציאות. הוא רקם שיתופי פעולה פוליטיים עם הפוליטיקאים הישנים, הצהיר שיתנגד לכניסת תאגיד המים והביע מחאה על התנהלות מערך החנייה העירונית בתשלום אך הצביע בשני המקרים בעדם, תקף את אי השעייתו של מהנדס העירייה (שבינתיים כבר עזב) שהואשם בפלילים אך לא נקף אצבע כדי להביא לפיטוריו והתנגד לפעימה השנייה של העלאת הארנונה אך מעבר להצבעה הצהרתית נגדה במועצת העיר לא ראה בכך עניין עקרוני שיש לפרוש מהקואליציה בגללו.
אך לצד זאת, סיום גם רשם כמה הישגים נאים מבחינתו בשלוש וחצי השנים האחרונות. בראשם, ללא ספק, הצלחתו להביא לפרישתה של מנהלת מחלקת הרווחה הקודמת, יפה כהן, ובחירתה של יואלה תבור במקומה. הצעד הזה היה כרוך במאבק ארוך, מייגע ולעיתים גם מייאש בו סיום נחשף, כדבריו, לכל הפוליטיקה המלוכלכת ממנה הסתייג כל כך ואשר בשם המאבק בה הוא נכנס לפוליטיקה מלכתחילה.

על הבחירות הבאות: "נתמוך במועמד הטוב ביותר שיעשה הכי טוב לתושבי העיר. אני חושב שהגיע הזמן שצעירים יעשו כאן מהפכה, ייכנסו לפוליטיקה וינסו להשפיע יותר מכפי שהם משפיעים כיום. צעירים זה העתיד של העיר הזאת ובלי כניסה מאסיבית שלהם לפוליטיקה, למוקדי הכוח, דברים לא יכולים להשתנות"

"מה שלא הורס מחשל", אומר סיום על מה שעבר בשלוש וחצי שנותיו האחרונות. "לפני כן קראתי על המאבקים הפנימיים, על הפוליטיקה הקטנה ועל משחקי הכוחות רק בעיתונים, ועכשיו גם נחשפתי אליהם במלוא העוז. זה לא היה קל, אבל בסוף אתה חייב ללמוד לשחות בין כל זה. הבחירה היא בין לטבוע ובין לנסות להלך בין לבין, להתפשר איפה שצריך ולהתעקש איפה שחייב. אני חושב שבסך הכל עשיתי את זה בצורה טובה. לא מושלמת, אבל טובה".
אתה לא מרגיש שבאיזשהו מקום אכזבת את הבוחרים שלך? הרי בכל הקדנציה הנוכחית לא נקטת שום עמדה שהיית גם מוכן לשלם עליה מחיר פוליטי. מהתאגיד, דרך החנייה בתשלום, העלאת הארנונה ואפילו הסיפור של מנהלת מחלקת הרווחה, שנמתח על פני שנתיים. זה לא קצת פוליטיקה ישנה?
"בפוליטיקה חייבים לעשות פשרות. אתה מוותר על משהו שאתה רוצה להשיג כדי להשיג משהו אחר. אי אפשר להשיג כל מה שאתה רוצה, זה העניין בכך שאתה חלק מהקואליציה. שכל אחד מקבל משהו שהוא מאמין בו, ולצד זאת גם מוותר על משהו".

mor_8776
ולעצם העניין, התנגדת לתאגיד המים, הצהרת שתצביע נגד, ובסוף ברגע האחרון שינית את דעתך.
"זו הייתה תקופה קשה מאוד עבורי. התחבטתי רבות בנושא, ובאמת ובתמים חשבתי להתנגד. אבל לאחר שעשיתי בדיקות עומק, לאחר שביררתי, הבנתי שבמצב שהעיר הייתה בו אין לנו ברירה אחרת. אני אגיד את זה בצורה הכי פשוטה: אני לא סומך על ראשי העירייה שישקיעו בתשתיות מתחת לאדמה. הם צריכים להיבחר מחדש בכל חמש שנים, אז הם מעדיפים להשקיע בגני שעשועים, במדרכות, בחומות ובספסלים, שזה מה שהציבור רואה. מי רוצה להשקיע בצינור ביוב מתחת לאדמה שאיש לא רואה? מי רוצה להשקיע בניקוזי מים שאיש לא באמת מרגיש את ההשפעה שלהם באופן מהותי? כדי שכל זה יקרה, ויהיה מי שישקיע בתשתיות בלי לחשוב על היבחרות מחדש, היינו צריכים את התאגיד".
וכמעט שנתיים אחרי שהתאגיד נכנס לפעילות, אתה יכול להגיד שאתה מרוצה ממנו?
"אני שומע המון תלונות מהציבור, ואני קשוב אליהן. המצב עדיין לא מאוזן. תושבים מקבלים חשבוניות מנופחות, יש יותר מידי תקלות. אם הדברים לא יתאזנו, נצטרך לשקול את זה מחדש. יכול להיות שנחליט בעתיד שאנחנו לא צריכים את התאגיד. כרגע אני רואה שהתושבים לא מרוצים ממה שקורה, ובסוף – זה המבחן וזה הדבר החשוב. אני מקווה שהדברים ישתנו בהמשך".
אז זהו, שברגע שהצטרפנו לתאגיד, אין דרך חזרה. אי אפשר לבטל את התאגיד. מקסימום לעבור לתאגיד אחר.
"גם זו אפשרות שניתן להשתמש בה במידת הצורך".
גם לתקציב העירייה התנגדת בגלל התכנון להעלות את הארנונה, אבל ההצעה עברה גם בלעדיך.
"נכון. חשבתי שזה לא הוגן להעלות שוב את הארנונה לתושבים. הנטל עליהם כבר היה בלאו הכי גדול מידי. בדיעבד אני חושב שאפשר להגיד שבמקרה הזה צדקתי. לראיה, ראש העירייה החליט לבטל את ההחלטה והפעימה השנייה של העלאת הארנונה החריגה לא יושמה".
התקציב זו אולי ההצבעה הכי חשובה בכל שנה מבחינת הקואליציה. לא חששת שראש העירייה זוהר יפטר אותך בעקבות ההצבעה שלך?
"לקחתי את זה בחשבון, אבל הצבעתי לפי צו מצפוני. יש דברים שהם ייהרג ובל יעבור מבחינתו, ואני צריך להישאר נאמן לעקרונות שלי. היו רמיזות מצד זוהר שהוא יפטר אותי אם אצביע נגד, ושומרי הסף מטעמו עשו את זה בצורה יותר בוטה, אבל לא התרגשתי מזה. בסוף לא קרה כלום. יש לי זכות מלאה להתנגד למשהו שאני חושב שהוא לא צודק. לא רק זכות – חובה. אני נמצע במועצת העיר בשביל לשמור על אינטרסים של הציבור, לא על אינטרסים של קואליציה או של פוליטיקאים מסויימים".

התחרדות? "הטעו אותי"

יחסית לחבר קואליציה, לסיום יש הרבה ביקורת על הנעשה בעיר בשנים האחרונות. השבוע, בראיון איתנו, זו אולי הפעם הראשונה שבה הוא נותן לחרצובות לשונו דרור ואומר כמעט את כל מה שהוא חושב על התנהלותם של חברי הקואליציה ועל עשייתו של ראש העירייה זוהר. אולי אלו הבחירות המתקרבות, שבאופן טבעי גורמות לפוליטיקאים באשר הם לחדד עמדות והבדלים לעומת יריביהם הפוטנציאליים, אך סיום, כך נראה, מסיר את הכפפות ומטיח בפומבי ביקורת חריפה בזוהר ובקואליציה בראשותו.

על באר טוביה: "אם נעשה סקר בין תושבי קריית מלאכי, יותר משבעים אחוזים יגידו שההתנהלות הנוכחית מול המועצה האזורית לא נכונה, וגם אני אהיה ביניהם. כשנחליט שאנחנו שווים מספיק, שנפסיק לפעול מתוך רגשי נחיתות, שנבין שמגיע לנו ושיש צורך לשנות את המצב הנוכחי למען העתיד: אז ההתנהלות הנוכחית תשתנה"

על פניו, זה נראה מוזר, שכן גם כעת, במקביל לביקורת החריפה, סיום הוא חלק מהקואליציה ולא מראה רמזים שהוא בדרך החוצה ממנה. אולי זה כי נוח לו במיקומו הנוכחי, כממונה על הרווחה שדלת הבקשות, התקציבים והדרישות פתוחה בפניו, ואולי זו סתם אסטרטגיה פוליטית מקובלת וידועה.
מה דעתך על העשייה בשלוש וחצי השנים האחרונות?
"קורים דברים, אי אפשר להגיד שלא, אבל אפשר היה להספיק הרבה יותר, והיה אפשר לעשות דברים בצורה אחרת, נכונה יותר".
למשל?
"נושא החניות. כל העניין הזה נעשה בלי מחשבה מקדימה, בלי עבודת מטה ראויה. היו צריכים להיעשות מספר צעדים מקדימים לפני שזורקים את הכדור לתושבים ואומרים להם תשלמו על החנייה. כמו פינוי של עשרות גרוטאות רכבים שחונות בעיר ותופסות מקומות חנייה לשווא. כמו לבנות מקומות חנייה נוספים. הצעדים האלו היו יכולים להקל על המצוקה. ובלי קשר, אני חושב שתושבי קריית מלאכי לא צריכים לשלם על החנייה. אפשר היה להסתפק בגבייה של תשלום מתושבי חוץ".

אליהו זוהר. "אם הדברים לא ישתנו, לא אהיה שם"

אליהו זוהר. "אם הדברים לא ישתנו, לא אהיה שם"

אבל במועצת העיר הצבעת בעד החנייה בתשלום.
"אמרתי את דעתי, והיא לא התקבלה. אני בעד הרעיון העקרוני של להסדיר את נושא החנייה, אבל חושב שהיה צריך לעשות את זה בצורה אחרת".
דיברת קודם על העדר תחושת שותפות מצידך ומצד אחרים בניהול העיר. אתה יכול לתת לי דוגמאות לכך?
"זה פשוט. הדוגמא הכי טרייה היא משבוע שעבר. הייתה כתבה בערוץ 2 על מחדל ניהולי, על התנהלות בעייתית שמעלה חשד למינהל בלתי תקין. הפעם הראשונה ששמעתי על זה הייתה בטלוויזיה. גם היום, כמה ימים אחרי זה, אף אחד עדיין לא דיבר איתנו על זה, אף אחד לא עדכן, לא הסביר לנו מה עמדת העירייה בנושא. אני מתעדכן מהפייסבוק ומהעיתונים מה קורה. זה לא סביר".
מה אתה חושב על עצם הפרשה הזאת, במסגרתה יש חשדות להנפקת חשבוניות פיקטיביות?
"אם הפרטים נכונים זה ראוי לכל גינוי. אני חושש שיש פה התנהלות פלילית. אם הפרטים שפורסמו נכונים במלואם – ואני מדגיש שלצערי איני יודע כלל עד כמה הפרטים נכונים כי לא עדכנו אותנו – אין לי אפילו דרך לכנות את זה. זה שוק אפור. אנחנו חיים במדינת חוק. יש סדר, יש נהלים וצריכים לעבוד לפיהם, בטח גוף ציבורי כמו עירייה. זה שהעירייה ניסתה לעקוף את הנהלים כדי לשלם לקבלן זה דבר חמור מאוד. אני מקווה שמדובר בטעות כלשהי, אבל אם לא – מישהו יצטרך לשלם את המחיר על הסיפור הזה, אי אפשר לעבור על כך לסדר היום".

טפירו, זוהר ומזרחי. "אני מכבד את אורחות חייהם, מצפה מהם לכבד את אורחות חיי"

טפירו, זוהר ומזרחי. "אני מכבד את אורחות חייהם, מצפה מהם לכבד את אורחות חיי"

בוא נדבר רגע על התחרדות העיר. לא אחת נתנו לך את הכינוי עלה תאנה של הקואליציה. לאחרונה חשפנו מסמך על מחלקת ההנדסה שקובע כי לפי ההערכה של העירייה עצמה, שכונת "המחנה" תהיה ברובה חרדית.
"אני לא ידעתי על המסמך הזה, ולא רק שלא ידעתי עליו, אלא גם הטעו אותי. במשך הרבה זמן אמרו לנו שלא תהיה הפרה של הסטטוס קוו, שלא יהיה שינוי של האיזון בין האוכלוסיות כאן, אבל מתוך המסמך של מחלקת ההנדסה אני מבין שזה כן הולך בכיוון הזה, שעלולה להיות הפרה של הסטטוס קוו".

על התחרדות העיר: "במשך הרבה זמן אמרו לנו שלא תהיה הפרה של הסטטוס קוו, שלא יהיה שינוי של האיזון בין האוכלוסיות כאן, אבל מתוך המסמך של מחלקת ההנדסה אני מבין שזה כן הולך בכיוון הזה, שעלולה להיות הפרה של הסטטוס קוו. אני גם רואה את ההתנהלות בנושאי תקציבים, אני רואה את זה שהעירייה עצמה נמנעת מתליית דגלים בשכונה שלמה שהיא חלק מהעיר, אני רואה את זה בכך שגנים לא מגיעים לראשונה בהיסטוריה לאירוע יום העצמאות"

רק מהמסמך הזה אתה מבין זאת?
"לא רק. אני גם רואה את ההתנהלות בנושאי תקציבים, אני רואה את זה שהעירייה עצמה נמנעת מתליית דגלים בשכונה שלמה שהיא חלק מהעיר, אני רואה את זה בכך שגנים לא מגיעים לראשונה בהיסטוריה לאירוע יום העצמאות".
ויש לך ביקורת על זה?
"בוודאי. הביקורת שלי היא כלפי הקברניטים הראשיים שמובילים את העיר. לצערי הרב, אני לא רואה עמידה איתנה מצד ראש העירייה נגד התופעות האלו. הייתי מצפה ממי שעומד בראשות העיר לאמירה ערכית בנושא, אבל כאן הייתה שתיקה מוחלטת בנושאים האלו. אתה יודע מה, לא רק שתיקה, הייתה כאן כניעה מוחלטת. ראש העירייה בכלל לא טרח לנהל דיון האם הנושא הזה מקובל עלינו, כחברי קואליציה, האם אנחנו מוכנים להשלים עם מצב כזה. בשתיקתו הוא הסכים להתנהלות הזאת, וזה הכי חמור בעיניי. אבל הבעיה שלי בנושא הזה היא לא רק איתו, אלא גם אם חברי המועצה האחרים שלא השמיעו קול בנושא".
אתה מצפה מחברי המועצה מטעם חב"ד וש"ס לגנות את זה?
"כן. הרי מה תמיד אומרים? יש מיעוט קיצוני שמשחית את הדגלים, ולכן עדיף לא לתלות אותם. אז אני מצפה גם מחברי המועצה החרדיים לקום ולהגיד: מיעוט לא יכתיב לנו את החיים כאן, ומיעוט לא יקבע לנו איך ננהל את חיינו, ובגלל מיעוט לא נפריד את עצמנו משאר העיר".

מוטי מלכה. "מציע לו לא להתמודד"

מוטי מלכה. "מציע לו לא להתמודד"

אתה לא חושב שלחב"ד יש זכות להחליט שלא מתאים להם לתלות דגלים בשכונה? הם משרתים בצבא, משלמים מיסים, עובדים, אבל מרגישים שהדגל לא מייצג אותם. זכותם.
"לא. שכונת חב"ד היא חלק מהעיר הזאת. שכונת חב"ד היא לא טריטוריה נפרדת שאינה נחשבת כחלק מקריית מלאכי. לאן כך צריך להתייחס לסיטואציה וכך צריך להתנהל בנושא. חב"ד והחרדים בכלל הם חלק אינטגרלי, חשוב ומהותי מהעיר הזאת, והיו כאלו מאז ומעולם. אני מכבד אותם, אני מכבד את אורחות חייהם, אני רואה בהם שותפים בעיר ובמדינה, ובדיוק באותה המידה אני מצפה מהם לכבד גם אותי, לכבד את אורחות חיי ולכבד את האמונה שלי ושל כל יתר הציבור שאינו חרדי".
יש לך הרבה טענות על המצב, מה אתה עושה איתן חוץ מלהתלונן עליו בעיתון?
"המצב הנוכחי לא מוצא חן בעיניי, ואני מתכוון לטפל בו במיידי. אני אזמן ישיבה של הקואליציה ובה אגיד את דבריי, אשמיע את טענותיי. שהשיתוף פעולה בין חלקי הקואליציה לוקה בחסר, וזה בלשון המעטה".

מבטיח הפתעות

סיום עבר ויה דולורוזה עד שהצליח לממש את מטרתו העיקרית מאז שמונה לתפקיד הממונה על מחלקת הרווחה: העברתה של יפה כהן מתפקידה. למען האמת, למעט היעד הזה, שהושג לבסוף אף הוא בקושי רב, קשה להצביע על הישגים יוצאי דופן של סיום בתפקידו הנוכחי. בראיון הוא מדבר על "שיפור תודעת השירות", אבל גם בתחום זה המבחן הוא יותר סובייקטיבי מאשר אובייקטיבי, ואין דרך של ממש לקבוע האם השירות אכן השתפר במהלך שלוש וחצי השנים האחרונות. על פניו, כוח האדם לא גדל, מספר התיקים במחלקת הרווחה לא צומצמו באופן מהותי ובניגוד למחלקות הגבייה וההנדסה – מחלקת הרווחה ממשיכה לפעול ממשרדים רעועים המצוידים בציוד טכנולוגי מיושן.
"לא סיימתי את המלאכה, אלו תהליכים ארוכי טווח שלוקח יותר משלוש שנים להבחין בהם", אומר סיום. "אבל עדיין, אני חושב שהתקדמנו מאוד בכמה פרמטרים, למשל תחום השירות, איכות השירות והכי חשוב, העובדה שהצלחתי לגרום לשינוי פרסונלי בזהות הנהלת המחלקה, שזה דבר משמעותי מאוד עבורי".
ועדיין, לקח לך יותר משנתיים לממש את המטרה להביא לסיום תפקידה של כהן. באיזשהו מקום יש שטוענים שזה אפילו לא הישג שלך, שכן זה נדחה כל כך הרבה פעמים – שכהן בלאו הכי הייתה אמורה כבר לצאת לגמלאות.
"בכל עשייה יש תהליך, נכון ששום דבר לא הלך חלק, אבל בסוף התהליך השורה התחתונה היא שהשגתי את המטרה שהצבתי לעצמי, וזה הדבר החשוב בעיניי".
מדוע ראש העירייה דחה פעם אחר פעם את הפיטורים של כהן?
"אני לא יודע בוודאות, אני יכול להניח שמדובר בכל מיני אינטרסים כאלו ואחרים".

על האיחוד האפשרי: "אני חושב שאיחוד בקהילה הוא דבר נכון והכרחי, ואני אכן פועל כדי לגרום לזה לקרות. דיברתי עם גדעון מהרי ויש גם נכונות מצידו. אנחנו עובדים על זה בשיתוף פעולה ואני מקווה מאוד שזה יישא פרי. האיחוד הזה ייפתח אפשרויות חדשות לגבי הפוליטיקה במצב הנוכחי שלה"

אתה רואה את עצמך ממשיך בקואליציה עד סוף הקדנציה?
"לא בטוח, יש דברים שצריכים להשתנות. אם יקרו – מה טוב. אם לא – לא אהיה שם".
איפה אתה רואה את מקומך בבחירות הקרובות?
"אני חושב שיהיו הפתעות, גם מצידי. אני מאמין שכוחי יגדל. המטרה שלי תהיה להגדיל את כוחי מעבר לקהילה האתיופית, לגרום לאנשים להבין שאמנם באתי מתוך הקהילה, ואמנם אני פועל כדי לשפר את מצבה כאוכלוסייה מוחלשת שיש לפעול באופן אינטנסיבי כדי לאפשר שילוב מהותי שלה בחברה, אבל אני חושב שלאורך הזמן אני מדבר לכל הקהל ולא רק לקהילה".
כשאתה אומר שיהיו הפתעות, אתה אולי מתכוון לאיחוד היסטורי עם רשימתו של גדעון מהרי?
"אני חושב שאיחוד בקהילה הוא דבר נכון והכרחי, ואני אכן פועל כדי לגרום לזה לקרות. דיברתי עם גדעון מהרי ויש גם נכונות מצידו, וגם נכונות מצידי. אנחנו עובדים על זה בשיתוף פעולה ואני מקווה מאוד שזה יישא פרי. האיחוד הזה ייפתח אפשרויות חדשות לגבי הפוליטיקה במצב הנוכחי שלה. אנחנו לא הולכים להיאבק על תפקידים אלא על שינויים שיעשו טוב לתושבים. התפקידים פחות חשובים".
איחוד שלכם עשוי להוות משקל נגד לרשימת החרדים המאוחדת, "מאמינים".
"פוליטיקה עובדת לפי מוקדי כוח, ומבחינתי אנחנו יכולים להוות אלטרנטיבה למה שרבים רואים כיום כמוקד כוח עיקרי. כן, תיווצר אלטרנטיבה וכל האופציות מבחינתי על השולחן".
זו אמירה שיש לה פוטנציאל נפיצות פוליטית, כי אתה בעצם אומר: יכולה להיות אלטרנטיבה לכל השלטון הנוכחי, לא רק לקואליציה הנוכחית.
"נכון".
תתמוך בראש העירייה הנוכחי לקדנציה נוספת?
"לא בטוח".
מוטי מלכה רוצה להתמודד.
"הייתי מציע לו לא לעשות זאת".
כלומר אין סיכוי שתתמכו בו.
"ככל שזה תלוי בי, זה לא יקרה".
יש לך מועמד רלוונטי?
"נתמוך במועמד הטוב ביותר שיעשה הכי טוב לתושבי העיר. אני חושב שהגיע הזמן שצעירים יעשו כאן מהפכה, ייכנסו לפוליטיקה וינסו להשפיע יותר מכפי שהם משפיעים כיום. צעירים זה העתיד של העיר הזאת ובלי כניסה מאסיבית שלהם לפוליטיקה, למוקדי הכוח, דברים לא יכולים להשתנות".

מהרי. לקראת איחוד בקהילה האתיופית?

מהרי. לקראת איחוד בקהילה האתיופית?

זה רמז לכך שאולי אתה עצמך תתמודד לראשות העירייה?
"לא. זו אמירה עקרונית: המטרה שלי היא לגרום לצעירים להבין שפוליטיקה היא המקום לשנות דברים. בבחירות הקרובות, יותר מתמיד, אנחנו נצטרך את הקולות של הצעירים כדי לעשות שינוי. צעירים חייבים לקחת את המושכות, להיות שותפים פעילים בניהול של העיר. מבחינתי, עם כל הצניעות, אני מייצג תופעה שהייתי רוצה שתתרחב: שצעירים יהיו הכוח המוביל. כיום הרבה צעירים עוזבים את קריית מלאכי, וחייב לעצור את התופעה הזאת. גדלים פה אנשים מוצלחים, מוכשרים, שקמים ועוזבים בגיל מסויים. אנחנו כהנהגה צריכים להתעשת ומהר וראשית להפסיק להכחיש את זה, להפסיק לעצום עיניים, כי זה לא יפתור את הבעיה. ושנית לפעול יום-יום שעה-שעה כדי לגרום לצעירים להישאר כאן, לחזור ולראות בקריית מלאכי את הבית שלהם".
אתה מבין שהדברים שלך יכולים להתפרש כביקורת קשה נגד השלטון הנוכחי?
"אני מבין. אבל אני אומר מה שאני חושב. תמיד אמרתי ותמיד אומר".
אם כבר ביקורת, אולי נסיים את הראיון בביקורת שידוע שיש לך – על ההסכם עם באר טוביה.
"אני חושב שאם נעשה סקר בין תושבי קריית מלאכי, יותר משבעים אחוזים יגידו שההתנהלות הנוכחית מול המועצה האזורית באר טוביה לא נכונה, וגם אני אהיה ביניהם. כשנחליט שאנחנו שווים מספיק, שנפסיק לפעול מתוך רגשי נחיתות, שנבין שמגיע לנו ושיש צורך לשנות את המצב הנוכחי למען העתיד שלנו: אז ההתנהלות הנוכחית תשתנה. הגיע הזמן להפסיק עם ההתנהלות כמו של עבדים".
עבדים זו מילה קשה. אני מזכיר לך שגם במקרה הזה הצבעת בעד ההסכם בהתחלה.
"הצבעתי ושיניתי את דעתי. שלוש שנים עברו מאז שחתמנו את ההסכם והוא לא יושם ואושר. ההסכם שנחתם בין ראש העירייה לבין ראש המועצה האזורית לא טוב, לא צודק, לא ראוי. אני גם רואה את התגובות של התושבים בפייסבוק, אנשים מבינים את זה, אבל נכון להיום ההנהגה לא מבינה את זה".
למה היא לא מבינה לדעתך? למה ראש העירייה זוהר ממשיך להתעקש על ההסכם?
"אין לי הסבר הגיוני לנושא הזה. הוא אומר שבדרכי נועם אפשר להשיג יותר מאשר במאבק, אבל עד היום השיטה הזאת לא הוכיחה את עצמה. אם אתה שואל אותי, זה אחד הנושאים שצעירים, שהרבה יותר מודעים לנושא הזה, שמודעים לעוול ההיסטורי ולחוסר הצדק, שכבר מרגישים שהם צריכים לעמוד על שלהם ושלא באים לנושא הזה עם רגשי נחיתות – יכולים לקדם יותר טוב מכולם".

הדיבורים יהפכו למעשים?

יש להניח שהראיון הזה של סיום יעורר בשבועות הקרובים הדים נרחבים במערכת הפוליטית.
אפשרות האיחוד של הקהילה האתיופית עלתה לסדר היום מפעם לפעם בשנים האחרונות, אולם במערכת הפוליטית המקומית כבר התרגלו: דיבורים על איחוד בקהילה אינו בהכרח איחוד בקהילה. בין דיבורים עליה לבין קיום שלה בפועל יש מרחק רב. רב מאוד. עובדה: בכל מערכות הבחירות בעשרים השנים האחרונות, למעשה מאז שיוצאי אתיופיה החלו להשתלב במערכת הפוליטית בעיר, הקהילה תמיד הייתה מפוצלת.
אבל אם זה יקרה, והסימנים מראים שהפעם זה רציני יותר מבעבר, הרי שמדובר בלא פחות מרעידת אדמה של ממש. הפוליטיקאים הלוטשים את עיניהם ללשכת ראש העירייה, בין אם במוצהר ובין אם בהחבא, בוודאי יעלו לרגל ויפקדו את בתיהם של סיום ומהרי בניסיון לשכנע שהם-הם המועמדים המתאימים לקבל את תמיכת הקהילה, שיכולה להיות שווה זהב.
לא לשווא סיום דיבר על האפשרות שהקהילה האתיופית תהווה בבחירות הקרובות אלטרנטיבה לגוש החרדי: מהרי ידוע מאז ומתמיד כמי שאינו מדבר בשפה משותפת עם אנשי חב"ד וש"ס. גם סיום, שמבלה בספסלי הקואליציה בשנה האחרונה, הגיע למסקנה דומה בשלוש וחצי השנים האחרונות. האם השניים יממשו את הפוטנציאל של הקהילה? נחכה ונראה.

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -
תגובה אחת

תגובה אחת

  1. מוטי אוחיון

    15/05/2017 ב 03:31

    זה נכון שיש סיטואציות בהם אנו נדרשים להחליט איפה ועל מה מוותרים ואיפה לא.ה"בעיה" היא למה דווקא הויתור היה על נושא א' ולא בנושא ב'? זה נשאר פתוח לניחושים והשערות איפה היה ומה משקלו כאן של הויתור מצד מי שהיה "מוכן" לותר…..לגבי שילוב הצעירים בפוליטיקה מקומית.אז את אותם צעירים צריכים לחפש בערים הסמוכת אליהם נהרו אותם צעירים ומבוגרים שמאסו בפוליטיקאים שכל מעיינם היה הרווח האישי ולא טובת העיר ותושביה אם היו כאלה שיצאו ללימודים וחזרו וניסו להשתלב בפוליטיקה.נתקלו בקירות אטומים שמנעו מהם בכל דרך להיכנס לפוליטיקה ולשנות .קריית מלאכי מתאימה לפתגם שאומר "אלוהים נתן אגוזים למי שאין שיניים".ואני אומר זאת מתוך ידיעה על איך התנהלה העיר בזמנו.שום דבר שיש בו ראיה .חזון.ובעיקר טובת העיר ותושביה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

חדשות

תאומים ישראלים

בכל פעם שמדינת ישראל חוגגת את יום הולדתה עושה זאת גם יוסף גלעם, תושב העיר, שנולד בדיוק ביום בו הפך חלום העצמאות למציאות ומדינת היהודים הוקמה אחרי אלפיים שנות גלות. שנות העלייה, החיים בקריית מלאכי, החגיגות המשותפות וברכת יום ההולדת שלו לבת גילו: "שלום ואחווה בינינו. היתר יבוא לבד". שיהיה במזל

פורסם

בתאריך

על ידי

ה' באייר תש"ח. ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון, מכריז על הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל- ומילוני יהודים בכל רחבי העולם פוצחים בריקודים. באותה העת ממש, בטריפולי בירת לוב, כורעת טוני גלעם ללדת את בנה השני, שהפך את החגיגה היהודית בגולה לכפולה עבור בני הזוג גלעם. יוסף בא לעולם.

מאז ועד היום, חוגג יוסף גלעם את יום הולדתו יחד עם מדינת ישראל. שנה אחרי שנה, עשור אחר עשור, חגג בנם של אשר וטוני את היום המיוחד יחד עם המדינה הצעירה, אליה זכה לעלות כפעוט בן שנה וחצי במהלך העלייה הגדולה של שנת 1950.

אחרי מספר שבועות בשער העלייה, הגיעו יוסף, שני הוריו ואחיו הגדול בכור ז"ל למעברת קסטינה, והתיישבו בקריית מלאכי. "אני זוכר שהיו מבנים, אך הם היו שייכים לערבים שעזבו את המקום והועברו לעולים שהגיעו ארצה לפנינו. אנחנו השתכנו באוהלים", נזכר השבוע יוסף גלעם בראיון מיוחד שערכנו איתו לכבוד יום הולדתו השבעים במספר, שיחגוג כמובן יחד עם המדינה הצעירה.
את ימיו כילד העביר "בגן של דבורקה מבאר טוביה", והתחנך אצל הגננת רבקה מאיר.

כמו מרבית תושבי המעברה, למד יוסף בבית הספר נצח ישראל. את ימיו כתלמיד תיכון החל בבית הספר התיכון "שפיר", אך עזב כעבור שנתיים אל פנימיית החימוש בבה"ד 20. "אני זוכר איך כילד היינו נאלצים לחפש בגיל תיכון מוסד חינוך שיקלוט אותנו", מספר יוסף, שמסביר, "לא היה תיכון בקריית מלאכי. למרות ששפיר ובאר טוביה היו מועצות קטנות, להם היה תיכון. אפילו בריכת שחיה".

אביו של יוסף, אשר, החל מיד עם בואו לקריית מלאכי לעבוד כמנהל הפרדס במושב אביגדור, עבודה בה עבד עד יום מותו. אמו, טוני, הייתה עקרת בית שגידלה את ילדיה, תשעה במספר, ועשתה זאת בחום ובמסירות, כפי שמיטיב לתאר הבן בן ה-70. "הלכנו לבית הספר מצוחצחים ומגוהצים. לעולם לא אשכח את מגהץ הפחם הכבד. היא התמסרה אלינו באופן טוטאלי", אומר גלעם, שמספר על התאקלמות לא פשוטה חרף הכמיהה לציון, "ההורים שלנו היו בעלי עסקים בלוב. היה להם כסף. פתאום אתה עולה לארץ ומקבל אוכל בתלושים. עובד למחייתך בטוריה. זה לא היה פשוט", נזכר גלעם בחיים בימיה הראשונים של המדינה, אך מסייג: "ובכל זאת, אף אחד לא אמר מילה רעה על המדינה. הייתה ציונות לשמה והאהבה בין האנשים הייתה מדהימה. אם מישהו ראה אותך בדרך, אפילו סתם במדי אזרח, הוא עצר ולקח אותך איתו. הפרט כלל לא היה במרכז. רק המדינה הייתה שם".

אלא שעם כל הכבוד לתחושת הפטריוטיות והלאומיות, מספר גם גלעם, כמו עולים רבים אחרים, על קיפוח מתמשך מצידה של המדינה- כזה שהוא ובני דורו הבינו שהיה קיים רק בדיעבד, "אצלנו בבית לא הרגשנו יותר מידי את הקיפוח, כי אבא היה עובד והמצב היה טוב. אבל באופן כללי, אני חושב שנחשפנו לקיפוח רק אחרי שגדלנו. המפלגה השולטת, מפא"י, חילקה את הכספים כפי שהיה נראה לה לנכון, וזה פגע בנו מאוד. היום זה מתפורר וקשה להבין שזה היה המצב, אבל זה היה קיים בדיוק כמו בסרט המוצלח 'סאלח, פה זה ארץ ישראל' ששודר לאחרונה".

מיד אחרי לימודיו בפנימייה, התגייס יוסף גלעם אל צה"ל והחל שירות סדיר בבסיס ג'וליס הסמוך, "בגלל לימודיי בפנימייה לא עשיתי אפילו טירונות. יריתי 4-5 כדורים ושלחו אותי להתחיל את השירות. תפקידי הראשון היה מכונאי דיזל, אבל לא הייתי מרוצה ועברתי למרפדייה, שסללה את דרכי למקצוע שלי באזרחות".

עם שחררו מצה"ל המשיך גלעם לעבוד כרפד, והכיר אחרי זמן קצר את גילה, תושבת גן יבנה, ומי שתהפוך לימים לאשתו ואם חמשת ילדיו, "הסיפור שלי ושל רעייתי קצת מצחיק. באותה תקופה יצאתי עם מישהי ממושב עזריקם. גילה, שהייתה אחראית קו בתדיראן, עבדה יחד עם אחות של בת זוגתי והגיעה לערוך בביתם את השבת. שם הכרתי אותה, ומאז הכל היסטוריה".

ביוני 1974 נישאו השניים באולמי "המלכים" המיתולוגיים בעיר, בעיצומו של שירות מילואים ארוך בו שהה באותם ימים גלעם. עשרה חודשים שלמים הוא העביר מחוץ לבית, זכר למלחמת יום הכיפורים המורכבת והצורך של הצבא לשקם עצמו ממנה. "היינו הולכים לשירות מילואים ולא חושבים מתי אנחנו חוזרים. לפעמים זה היה חודש, לפעמים חודשיים ולעיתים חצי שנה ויותר. זו הייתה המציאות ואף אחד לא התלונן".

בחלוף השנים הביאו בני הזוג גלעם חמישה ילדים לעולם, כולם בנים, והיום הם סבא וסבתא מאושרים ל-15 נכדים. "במהלך השנים הקפדנו לארח בסעודות השבת את החברים של ילדינו, בעיקר את הבנות מגרעין בני עקיבא שהפכו לבנות שירות לאומי בעיר. עד היום אני שומר על קשר עם חלק מהן, שהפכו להיות כמו הבנות שמעולם לא היו לי. אחת מהן, קרן, התארחה אצלנו בחג השני של פסח עם בעלה ושני ילדיהם".

למרות אהבתו הרבה לעיר, מספר גלעם, הוא לא הצליח לגרום לילדיו להמשיך ולהתגורר בה, וראה אותם עוזבים אותה אחד אחרי השני, "גידלתי חמישה בנים אקדמאים, אך לצערי אף אחד מהם לא רוצה להתגורר בקריה. אני חושב שהקברניטים של העיר במהלך השנים לא נתנו לצעירים סיבות להישאר להתגורר כאן, וכשביקשתי מהם לשקול זאת הם שאלו מה יש להם לעשות פה? עם יד על הלב, הם צודקים. הם אמנם מלומדים, עם תארים ראשונים ושניים במקצועות חופשיים, אבל הם עבדים כמו כל הצעירים בימינו. הדרישות היום הם לא מה שהיה פעם, ולכן הם עובדים מהבוקר עד הערב בשביל פרנסה. אז איזה ברירה יש להם?".

"ההרגשה הייתה מאוד טובה לחגוג יחד עם המדינה. דוד בן גוריון היה שולח איגרת ברכה". גלעם

תקופה שלא תחזור

אהבתו של גלעם לקריית מלאכי מאפיינת רבים מהתושבים שגדלו בתחומיה בשנים הראשונות של המדינה. את ימי ילדותו ונערותו הוא העביר בשכונת הרצל יחד עם שמונת אחיו, בהם חבר המועצה דוד גלעם ומנהל מחלקת התברואה בעיר, ניסים גלעם. יוסף מתגורר בה גם היום. "אני גר בקריית מלאכי מ-1952, גידלתי ילדים שאני גאה בהם אבל אני לא מוכן לעזוב את המקום הזה. החיים לא היו פשוטים, אבל הייתה אהבה גדולה בין האנשים", קובע גלעם, וממשיך לגולל את זיכרונותיו, "אני זוכר שההורים שלי רכשו טלוויזיה בשנת 1965, אחת הראשונות בעיר. מידי ערב היינו מסדרים כיסאות בסלון וכל השכונה הייתה מגיעה לצפות בפלא הזה. זה לא היה רק אצלנו, אלא בכל הקריה. היינו יושבים משפחות שלמות יחד. וקנין, בר מוחא, פינטו, רביבו, נחמני, נחמיאס, ביטון ועוד. כולם יחד תחת העצים בגינה עם תה ומרגרינה, מרוצים מהחיים".

גם אישתו גילה, הוא מספר, התאהבה מיד בקריית מלאכי. "אני זוכר שאחרי החתונה שלנו חמי רצה לתת לנו מגרש בגן יבנה. הוא אמר לנו 'בואו, זוג צעיר, אני אעזור לכם', אך אישתי לא הסכימה. היא התגוררה בעיר חמישה חודשים, וזה הספיק לה כדי לרצות לבנות כאן את חייה. היום הרבה עוזבים אותה, אבל לי יש את חברת האנשים שלי, אנשי בית הכנסת. אין לי למה לעזוב".

כמו רבים מבני דורו, זוכר גלעם גם את קבוצת הכדורגל המיתולוגית, הפועל קריית מלאכי, שהייתה לטענתו הדבר היחידי שהיה לבני הנוער בעיר, "הפועל קריית מלאכי חיברה את כולם. זו הייתה משפחה גדולה, משהו מסוג אחר. אבל זה לא היה בגלל שזו קבוצת כדורגל, אלא כי זה אפיין את העיר כולה. אם היית עובר ליד מישהי שבישלה, למשל אם המשפחה של משפחת פינטו הענפה, לא היית יכול ללכת מבלי שתיקח כיכר לחם עם דגים. אלו היו השכנים שלנו. בגלל זה אני לא מוכן לעבור לשום מקום בארץ".

גם כיום, טוען גלעם, נהנית קריית מלאכי מהיותה עיר רוויה בסולידריות ובאחווה הדדית, אולם במינון הרבה יותר נמוך מאשר היה בעבר. "העולם התקדם, וחיי החברה והפעילויות שהיו לנו אז כבר לא קיימים. אם שואלים אותי, הסיבה הכי מרכזית שהצעירים עוזבים את העיר היא מקומות עבודה. המנהיגות בשנות השבעים והשמונים לא דאגה להביא לפה מפעלים ומקומות עבודה ראויים, והיום זה פוגע בנו".

גלעם ואישתו גילה. התאהבה בעיר ובתושבים

הייתה אפליה

את זמנו כאזרח בגיל הגמלאות מעביר גלעם בעיקר בבית הכנסת "משכן שמעון" ברחוב ויצמן בעיר, הקרוי על שם סבו, שמעון גלעם, ואותו הוא מנהל. "בית הכנסת נמצא בדיוק באדמת הצריף של סבא שלי ז"ל. כשהוא הגיע לארץ, היה חשוב לו להביא איתו ספר תורה. זה דור אחר שלא נבין לעולם", מתרפק גלעם, ונזכר בימים בהם כל יום היה אירוע חדשותי מהדהד. "היום אתם חושבים שהמצב לא טוב, אבל בעבר לא היינו יכולים להסתכל אחורה. כל יום היה קורה משהו. אם לחיות כיהודי, זה רק בדור התקומה- הדורות הנוכחיים".

ההערכה של גלעם למצבנו כיום, חזקים ועצמאיים 70 שנים בלבד אחרי לידתה של ישראל, לא נאמרת לשווא. "סבתא שלי חוותה על בשרה את מאורעות תרפ"ט. הקרב העיקרי של השריון במלחמת העולם השנייה היה בין לוב למצרים. בטוניס היו הצרפתים, שהם בעצם הגרמנים, ואילו לוב הייתה איטלקית, שזה בעצם גם הגרמנים", מספר גלעם, שנזכר בסיפור הטרגי של סבתו, "בלוב היה גטו. את הצעירים שביהודי לוב לקחו למקומות עבודה באירופה, ולכן רוב היהודים עזרו לבריטים, כי שהם היו כובשים שטחים היהודים בהם היו חיים טוב. לצערי, את סבתא שלי שחטו. היא הייתה בהריון מתקדם ופשוט שחטו לה את הבטן".

עם זאת, מספר גלעם, לקחו שנים ארוכות עד שבני משפחתו, בהם אביו, הוכרו כניצולי שואה- במה שמלמד מבחינתו על היחס של המדינה אליו ואל עולי עדות המזרח האחרים, "למרות כל מה שההורים והסבים שלי עברו, הם לא קיבלו הכרה כניצולי שואה. אח שלי דוד ניסה לטפל בזה, אך לא הצליח לעשות זאת בזמן. הם הוכרו כניצולים רק אחרי שמתו", נזכר גלעם בכאב.

אם בקיפוח עסקינן, הרי שהסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל", בו הוא כאמור צפה, הצליח להחזיר את התחושות והמראות מימי הילדות בראשיתה של המדינה, "בסרט הזה מראים לנו את המציאות. אבא שלי היה ליכודניק, אבל בגלל שעבד במושב היה צריך לעשות פנקס אדום כדי להישאר במקום העבודה שלו. בקריית מלאכי היו בערך 900 משפחות, בבאר טוביה ובשפיר פחות ממאה. איפה פתחו תיכונים? איפה הקימו בריכת שחייה? אי אפשר לומר שלא הייתה אפליה".

למרות שעברו מאז שנים ארוכות, הוחלפו ממשלות והשתנתה המדיניות במגוון תחומים, טוען גלעם שהאפליה עדיין כאן, "הקיפוח מול עיירות הפיתוח עדיין קיים. כל עוד לא ישנו את משוואת ההכנסות מאזורי התעשייה הקיפוח יימשך. ההשקעה בכל נפש אמורה להיות שווה, והמקור העיקרי לכך הוא ארנונה של תעשייה. שום עיר לא יכולה להחזיק את עצמה מארנונה של מגורים. זה מצב לא אידאלי ומסוכן לכל עיר".

גלעם עם חבריו לשכונה, מתגעגע לקריית מלאכי של פעם.

קיבל את חייו במתנה

לפני 23 שנים, רגע לפני שהוא חוגג יובל שנים, חש גלעם ברע בערב חג הפורים והובהל בדחיפות מבית הכנסת אל בית החולים קפלן. האבחנה: אוטם בשריר הלב (דום לב), שלא עלה לו בחייו רק בזכות פינוי מהיר של יוסי חדד וטיפול מסור של ד"ר באדיר, אז רופא בקפלן והיום מנהל המר"מ בעיר, "הוא הציל לי את החיים. שלוש שנים לאחר מכן עשיתי ניתוח לב פתוח. עברתי אותו ברוך ה' בגבורה".
מאז, למעלה מעשרים שנים אחרי אותו אירוע, גלעם מרשה לעצמו להתבדח על התקופה ההיא, "החיים הממשיים מתחילים בגיל שבעים. עוד לא הגעתי לשם, וחוץ מזה עברתי רק חצי ואני מקווה שארגיש יותר טוב". כעת, הוא מקווה שילדיו לא ינצלו את יום ההולדת העגול כדי להפתיע אותו עם מסיבה גדולה, "הילדים רוצים לעשות מסיבה עם החברים ובני המשפחה, אבל אני לא רוצה. אני אוהב את הפינה שלי, את הצניעות והשקט הנפשי. אם יעשו בסוף? שיהיה. פעם ב-70 שנה מותר להם. אני לא עומד בדרכם אף פעם".

גלעם, שיחגוג יחד עם המדינה את יום ההולדת בפעם ה-70, נזכר השבוע בהכנות לקראת יום ההולדת הפרטי שלו בימים עברו, ומספר על מכתבי ההערכה שהיה מקבל מהשלטונות לכבוד היום המשמח, "בזמנו היינו מקבלים מכתבי הערכה. ראש הממשלה דוד בן גוריון היה שולח ברכת יום הולדת לכל מי שנולד בתש"ח. ההרגשה הייתה מאוד טובה לחגוג יחד עם המדינה", מספר גלעם, שמבקש לאחל לה אחווה ושלום לקראת הימים שיבוא, "אני מאחל לה שיהיה שלום ואהבה בין היהודים ובני בריתם כאן. כל היתר יבוא לבד. ברגע שתהיה אחווה בינינו לא יהיה לנו קשה מול האויבים שלנו. בזמני למשל החרדים התגייסו, והיום המאבק הזה יוצר שסעים. ברגע שבינינו יהיה שלום כולנו נחיה על מי מנוחות. למרות הכל, אני גאה במדינה שלי. שום מדינה בעולם לא הגיעה למה שהגענו ב-70 שנה. אם נצליח לשמור על הסולידריות בחברה זה יביא אותנו לעוד 70 שנים של הצלחה. הסכנה הכי גדולה שלנו היא אנחנו עצמנו. גם אם אנחנו רוצים להיות 'עם לבדד ישכון', אנחנו צריכים להיות עם ולא לשכוח מאין בנו. לא להיות חצי-חצי. לעצמי אני מאחל רק בריאות ושמחת חיים. יצחק שמיר אמר פעם ש'העולם כולו נגדנו'. אני מקווה שזה לא יימשך לנצח, ושהילדים שלי לא יחיו על חרבם כמו שאנחנו חיינו"

לחץ להמשך קריאה

Uncategorized

"אם לא נגן על ירושלים לא תהיה לנו מדינה"

דוד וגאולה מלכא, הוריה של הדס הי"ד שנרצחה בפיגוע דקירה בשער שכם לפני עשרה חודשים, מספרים על הילדה שהתעקשה לשרת כלוחמת ולשמור על עיר הבירה שכל כך אהבה. "היא תמיד דיברה בביטחון שהיה מרגיע אותנו", אומר האב דוד, ומשחזר יחד עם אשתו את הרגעים בהם הבינו שבתם קיפחה את חייה, ואת שיחת הטלפון באותו ערב שישי מהבן תמיר. "תחזרו, אנשי מג"ב פה"

פורסם

בתאריך

על ידי

בוקר השישה עשר ביוני 2017 נראה היה כמו עוד בוקר שגרתי ורגוע ביישוב עזר הסמוך לאשדוד. יום שישי שמשי, כיאה לתחילת הקיץ הישראלי.

תושבי המושב, כמו בכל ערב שבת אחר לפני כן, ערכו את ההכנות האחרונות לקראת השבת המתקרבת, וכמוהם גם בני משפחת מלכא, המתגוררת במושב.

אלא שאף אחד, כולל מזג האוויר הנעים והריחות הייחודיים שעולים ממטבחי אנשי היישוב, לא הכינו אותם לאסון שיפקוד את בית המשפחה ואת המושב כולו באותו יום ארור.

עבור דוד וגאולה מלכא, ההכנות לקראת השבת היו זהות לחלוטין בכל יום שישי. גם באותו היום, הם ערכו את הקניות לקראת השבת, והספיקו לשבת לדבר קצת עם ביתם הדס, לוחמת משמר הגבול, שחזרה ממשמרת ב-04:00 לפנות בוקר של אותו היום לאפטר קצרצר. הלוחמת, שהתעוררה שש שעות בדיוק אחרי שהגיעה לביתה, ירדה לשבת ולדסקס קצת עם הוריה- רגע לפני שנפרדה מהם לשלום ושבה חזרה לבסיסה ביד מרדכי. אותה פגישה שהפכה לאחרונה בחייהם.

"חשד לפיגוע דקירה בירושלים", זעקו הכותרת בערוצי הטלוויזיה ובאתרי האינטרנט דקות ספורות לפני כניסת השבת.

שעה קלה לאחר מכן, בזמן שהמוני בית ישראל יושבים לערוך את סעודת הקידוש של ערב שבת, הגיעו אנשי משמר הגבול אל בית משפחת מלכא. הם לא ידעו שבדרכם לשם, הם חלפו ככל הנראה על פניהם של מי שהם מחפשים- ההורים גאולה ודוד, שעשו את הדרך ההפוכה על כביש 4 הסמוך לכיוון בסיס יד מרדכי.

על מפתן הבית הם פגשו את אחיה של הדס, שחייג מיד להוריו ולא היה צריך לומר הרבה. "תחזרו, אנשי מג"ב פה", היו מילותיו של תמיר. ארבע מילים בלבד- ודממה ברקע. מאותם מקרים בהם הכל ידוע וברור גם מבלי להוסיף אף לא מילה אחת.

"תמיד שואלים אותנו אם הרגשנו משהו באותו יום", מספר דוד מלכא, אביה של הדס הי"ד, "אבל לא, הכל הרגיש רגיל. הדס חזרה הביתה בשעות הבוקר המוקדמות וקמה ב-10:00 בדיוק שחזרנו מקניות. היא ירדה אלינו, ישבנו, צחקנו ודיברנו. היה רגיל לחלוטין. שגרה. פשוט לא היו סימנים כלשהם. רגע לפני שהיא יצאה היא אמרה 'ביי אבא, ביי אימא', והמשיכה לדרכה. זה היה המשפט האחרון ששמענו ממנה".

עבור האימא גאולה, רעייתו של דוד, היה בכל זאת משהו לא שגרתי באותו היום- בוא היא מצליחה למצוא מקום לתהיות רק בדיעבד, "הדס יצאה לאסוף את החיילים שלה. איכשהו היא שכחה את הפלאפון, וחזרה הביתה בריצה", מספרת האם גאולה כשחיוך מלא געגועים ממלא את פניה, "היא נתקעה בדלת והייתה לחוצה לצאת מהר ככל האפשר. היום, כשאני משחזרת הכל, אני שואלת איך יכול להיות שהדס, הילדה הכל כך אחראית שלי, שכחה את הפלאפון".

אחרי יציאתה לכיוון יד מרדכי, מספר דוד, המשיכו ההורים בהכנות לקראת השבת וקיבלו את פניה כמו כל שבוע, "רגע שלפני שנכנסתי הביתה אחרי התפילה בבית הכנסת, עמדנו בחוץ כל החברים וצחקנו קצת. אחרי שנפרדנו נכנסתי הביתה. גאולה ישבה על המדרגות וראיתי שהיא בחרדה גדולה מאוד. היא אמרה לי שהיה פיגוע בירושלים, ושהדס לא עונה לה", משחזר דוד את רגעי האימה הראשונים. "ניסיתי להרגיע אותה. אמרתי לה שהבת שלנו בכלל בבסיס שלה ביד מרדכי. למרות זאת, החלטנו לנוסע לבסיס. הגענו כמעט לשער הכניסה, אז קיבלנו את הטלפון הנורא מהבן שלי".

על הקו, כאמור, היה הבן תמיר, שקיבל את פניהם של מבשרי הרעות, "הוא ביקש מאיתנו לחזור הביתה. ארבע מילים הוא אמר, ואנחנו כבר הבנו".

את עשרים הדקות על כביש 4, בדרך מיד מרדכי ליישוב הכפרי עזר, לא ישכחו בני הזוג מלכא לעולם. שקט מלא בחששות, דממה מוחלטת. משפחה נוספת, פטריוטית ומלאת שמחת חיים, מצטרפת אל משפחות השכול. שני הורים, שני אחים ושלוש אחיות שנותרו רק עם זיכרונות.

"נלחמה בשביל לשרת במג"ב". מלכא במהלך פעילות מבצעית

גיבורה אמיתית

אלו היו ימים לחוצים, במדינת ישראל בכלל ובמרחב ירושלים בפרט. "אינתיפאדת הסכינים", כפי שהיטבנו לקרוא לה, הייתה אמנם בימיה האחרונים, אך ימי חודש הרמאדן שחל באותו החודש, במהלכו עולים להר הבית עשרות אלפי מוסלמים, הגבירו את החשש מהסלמה נוספת של המצב הביטחוני.

"אני זוכר שזו הייתה תקופה מאוד לחוצה", מספר האב דוד, שמוסיף: "אנחנו ממש דאגנו, אבל הדס, באופיה הבוגר, תמיד הייתה מרגיעה אותנו. לא אשכח שבמהלך אחד מארוחות השישי היא אמרה לנו 'אם לא נגן על ירושלים, לא תהייה לנו מדינה'. דיברה כל כך בביטחון, כזה שגרם לנו להירגע ולשחרר את הלחץ".

אלא שדווקא בירושלים, המקום שכה אהבה ועליו חלמה להגן, נפלה המפקדת בת ה-23, שהצטרפה לשירות קבע בחיל אותו אהבה רק שנה ושלושה חודשים קודם לכן.

"כשהגענו הביתה אנשי משמר הגבול לא היו צריכים לומר הרבה. הם סיפרו לנו על השתלשלות העניינים, על שלושה מחבלים ארורים שהגיעו מהכפר דיר אבו משעל ותקפו רכש משטרתי בסמוך לשער הפרחים", מספר דוד. "שני מחבלים נהרגו, אבל השלישי הצליח לחמוק ורץ לכיוון שער שכם".

הדס, שחזרה למשמרת ממש באותו היום, עמדה בדיוק בדרכו של המחבל, שתקף אותה לעיני חבריה ששהו במקום, "היא נאבקה במשך מספר שניות עם המחבל שדקר אותה כמה פעמים תוך שהיא מנסה לשלוף את נשקה. הלוחמים שהבחינו במתרחש ירו לעבר המחבל, ירי שהביא למותו", אמרו במשמר הגבול ביום האירוע, ממחישים את היותה של הדס גיבורה אמיתית המנסה להגן על העיר והמדינה שכה אהבה. שם, לבושה במדים שהסבו לה ולמשפחתה גאווה, היא קיפחה את חייה.

תמיד בפעילות

מאז אותו יום ארור השתנו חייהם של בני משפחת מלכא, שעוסקים בעיקר בהנצחה בלתי פוסקת של בתם האהובה הדס. כך גם כעת, בעיצומם של ימי הזיכרון וההתכנסות של עם ישראל כולו לצידם של בני המשפחות שכולות.

עבור משפחת מלכא, מדובר ביום הזיכרון הראשון ללא בתם הגדולה הדס, מה שמסביר את מבול הטלפונים הפוקדים את האב דוד. עשרות כלי תקשורת, בהם ערוצי הטלוויזיה המובילים, מציעים לדוד לספר את סיפורה ולהנציח את זכרה של בתו. "אנחנו לא הסיפור, הדס היא הסיפור", מתעקש דוד לחדד באוזניהם של כלי התקשורת השונים, בגאווה גדולה מהולה בעצב בלתי נשלט.

סיפורה של הדס מתחיל בשנת 1994, אז נולדה בעיר אשדוד כבת ראשונה אחרי שני בנים, תמיר וגיא. בהמשך, הפכה לאחות הגדולה של שקד נטע וגפן, סיימה את לימודיה ביולי 2012 והתגייסה מיד לצה"ל.

את שירותה הצבאי החלה בחיל הים באשדוד, ושימשה כמש"קית תיאום ימי. "היא הרגישה שהיא לא מנצלת את הפוטנציאל הטמון בה", סיפרו השבוע הוריה של הדס, שראו את בתם מתעקשת לשרת כלוחמת ולשרת דווקא בחיל הכי פעיל בשירות הביטחון- משמר הגבול.

אחרי שבעה חודשים של המתנה, ולמרות שנאמר לה כי מעבר לחיל אחר יחשב עבורה כשירות מחדש- הדס לא ויתרה, וקיבלה את האפשרות להגשים את החלום ולהתגייס למג"ב.

היא עברה הכשרה מלאה, לאחריה הוצבה כלוחמת באחד הבסיסים בעוטף ירושלים. חודשים ספורים לאחר מכן, הבינה שטירונות הלוחמים שעברה לא מספיקה לה, והיא יצאה לקורס מפקדים בבסיס ההדרכה של משמר הגבול בבית חורון.

כמעט חמישה חודשים שלמים ארך הקורס המפרך, שהסמיך את הדס לרובאי 07 והעניק לה את התואר "המפקדת".

בהמשך, לאחר שהתעקש בפני מפקדי היחידה בה שירתה, היא זכתה להיות מפקדת בראש כיתת בנים.

עם סיום השירות הסדיר, שארך שלוש שנים ושבעה חודשים, קיבלה הדס הצעה לחתום קבע- וקיבלה אותה ברצון. "הדס הייתה הפלפל של הבית. לא ידעה מזה לא. מבחינתה, אין דבר שאי אפשר להשיג. היא הייתה פעילה מאוד, כל הזמן הייתה הולכת לתחרויות של שחייה וחוזרת אלינו עם מדליה. גם בתיכון היא דאגה להיות תמיד בפעילויות שונות. בימי שישי, בגלל שזה היה יום חופשי, היא הייתה נוסעת למכללת שנקר ללמוד שם צורפות".

הפעלתנות של הדס ז"ל התבטאה בעיקר בתחום הספורט. כבר מגיל צעיר לקחה הדס חלק בנבחרות הכדורסל של המועצה האזורית באר טוביה, ויצאה להתמודד במסגרתן בתחרויות ארציות, "היא אהבה מאוד ספורט. אני זוכר שבעבר היא הוזמנה יחד עם שאר בנות נבחרת הכדורסל לטורניר שאורגן על ידי מרכז פרס לשלום ונערך ביוון", מספר דוד בזמן שהוא מסתכל בשקיקה בתמונותיה של בתו.

גם מבחינה חברתית, מספרים הוריה של הדס, הייתה בתם המנוחה תמיד במרכז העניינים, מוקפת חברות ומקפידה להתנדב בפעילויות שונות, "להדס היה חשוב להשקיע ולתרום. מגיל צעיר היא מתנדבת בתנועת בני המושבים. אני זוכר איך היא הייתה יושבת ימים ולילות כדי להכין פעילויות, ואיך ידעה לשלב בין הפן החברתי לבין הלימודים, אותם סיימה בהצלחה", מספר דוד, אליו מצטרפת רעייתו גאולה, "בערב בו התרחש האירוע חברה שלה חגגה יום הולדת. אני זוכרת שהיא הבטיחה לה שהם יצאו ביחד. היא אמרה לי: 'אמא, אני עייפה, אבל הבטחתי לה שנצא יחד ואני פשוט חייבת ללכת'".

" תבין הדס הייתה 80% מהבית", מספר דוד וחיוך עולה על פניו, "הדס תמיד דאגה לאחים שלה. היא הייתה קונה להם דברים, והנתינה שלה הייתה משהו מיוחד".

יממה לפני שקיפחה את חייה, הספיקה הדס לצאת יחד עם אמא ודודתה לעיר הגדולה על מנת לרכוש בדים לקראת חתונתנו של האח הגדול, תמיר, שנערכה חודש לאחר מותה. "היא חיכתה כל כך לחתונה הזו. הלכנו לקנות בדים, והיא תכננה לתפור שמלה ליום הגדול", נזכרת בכאב האם גאולה, שמספרת על שיגרת חיים קשה במהלכה מנסים ההורים להנציח את זכרה של בתם בכל דרך אפשרית, אך מעדיפים שלא לשמוע עדויות נוספות למקרה הנורא, "אנחנו מעדיפים לא להיכנס לזה. הילדה שלנו איננה, וביקשתי גם מדוד לא לשאול יותר מידי שאלות. הוא הספיק מאז המקרה להגיע מספר פעמים לירושלים, אך אני מעדיפה כרגע לא להתקרב לשם ולהימנע מצפייה בסרטונים שלה. הדבר הכי חשוב הוא להנציח את שמה של הדס. בחודש הבא ימלאו 11 חודשים למותה ואנחנו מתכוונים לפעול להנצחתה. מגיע לה שיזכרו אותה כגיבורה מלאת הנתינה בדיוק כפי שהיא הייתה עבור כולם".

רגע לפני שאנחנו מסיימים אני שואל את דוד וגאולה מה היה קורה אילו הדס הייתה נכנסת כעת בדלת, מבחינה בהם ישובים, עצובים וכואבים, מנסים להנציח את בתם הגיבורה שהסבה להם כל כך הרבה סיבות לגאווה. מה היא הייתה אומרת אם הייתה יודעת שהוריה יהפכו שכולים? האם הייתה עושה משהו בצורה אחרת?

שניות ארוכות של דממה מצמררת שוררות בחדר, אך נקטעת באחת, "אין לי ספק שהיא הייתה עוברת את אותו המסלול", עונה בקול עמוק ובעיניים בורקות האם גאולה, במשפט שמאפיין אולי יותר מכל את הלוחמת הצעירה שנרצחה בדמי ימיה על ידי מחבל ארור וצמא דם. "מה שבטוח, היא לא הייתה מוותרת על הדרך".

מלכא במקום שבו קיפחה את חייה

מתוך יומנה האישי של הדס מלכא.

"סיפור האהבה שלי עם הצבא התחיל אי שם עם הרבה הסתבכויות בדרך, אבל תמיד חלמתי להיות לוחמת במג"ב. אני קצת אחפור אבל זה בגדר חובה. התגייסתי באוגוסט 12. תצפיתנית הם אמרו לי? אין מצב בעולם, סרבנית באקום!

טירונות ג'ובניקים במחנה 80. מפה לשם שובצתי בחיל הים באשדוד פלוגה 619. היה כיף חיים, אבל שאוותר על החלום שלי?

אחרי מלחמות רבות עברתי למשמר הגבול. אוגוסט 13, טירונות לוחמות, פלוגת חנית האגדית. פה תחילת דרכי החלה. יציאה לשטח, עוטף ירושלים, פלוגה נ"ו. מאוהבת מאוהבת מאוהבת. הבית השני שלי ללא ספק. חוויות ואנשים איכותיים שדאגו מעל ומעבר, ודרך לא דרך שעברתי, שחינכה אותי ושינתה אותי מהרבה בחינות. לעבור ממקום למקום, ולהכיר כל כך הרבה אנשים בדרך, שכל אחד מהם נכנס לי ללב. פלוגת חליף ולנו באמת אין מחליף".

"קורס מ"כים, מחזור נ"ד, עוד הגשמת חלום. חזרה לפלוגה נ"ו. יציאה להדרכה, פלוגת איתן, מחזור מרץ 15. סגל שהפכו למשפחה, טירונים קטנים, ילדים שלי, שהפכו מאזרחים ללוחמים. הייתי לי הזכות ללוות אתכם בלב שלם. אני גאה בכל אחד ואחד מכם, תמשיכו לשאוף גבוה!

ולקינוח, מג"ב דרום- כפרי לכיש. פתאום הביטוי לשמור על הבית מקבל משמעות אמיתית וחיה. לשמור על המושבים שאני גרה בהם, חברים שהפכו גם לאחים יקרים והעבירו לי את כל החודשים האחרונים בצורה הכי טובה שיכולה להיות. הדובדבן שבקצפת אתם!

בין לבין מלא תגבורים, הפעלות, נופשים, חוויות, צחוקים, הפסדים, בלאגן, פח"ע, כפרים שונים, מחסומים, מעצרים, הזכות לשרת בעיר הקודש שלנו, מרדפים, חברים שאיבדנו, צלקות, נוהל טוסט ושוופס במנטה, אחים לנשק, חברים שהם באמת חברים לחיים וזה לא נגמר בכלל אז אני אחדול כאן… הגשמתי את החלום שלי! "

לחץ להמשך קריאה

חדשות

ממשיכים לחכות לרכבת

תחנת הרכב בסמוך לכפר מנחם זכתה בשבוע שעבר לשדרוג משמעותי עם המשך עבודות הבנייה והגדלת מספר החניות בסמוך לתחנה. עם זאת, נראה כי למרות ההבטחות של רכבת ישראל יאלצו תושבי העיר והסביבה להמתין עם פתיחת התחנה- עד סיום העבודות של רשות העתיקות בכביש 383. רכבת ישראל: "התחנה תיפתח במהלך 2018"

פורסם

בתאריך

על ידי

תחנת הרכבת "קריית מלאכי – יואב", הממוקמת בסמוך לישוב כפר מנחם ואשר אמורה לשמש את תושבי קריית מלאכי והסביבה קיבלה בשבוע שעבר שדרוג משמעותי עם הכפלת כמות מספר החניות מ-100 בשלב התכנוני ל-200 כאלה בפועל. עם זאת, מועד הפתיחה צפוי להידחות.

כזכור, תחנת הרכבת אמורה הייתה להיפתח כבר לפני כחצי שנה ולשרת את תושבי קריית מלאכי והסביבה, אולם מחלוקות שנתגלו בין המועצה האזורית יואב ובין רכבת ישראל בעניין כביש הגישה אל התחנה, שאמור להיסלל בשטחה של המועצה, גרמו לדחייה של פתיחת התחנה ולהודעה מרכבת ישראל על תאריך חדש- ינואר 2018. אלא שהיעד חלף, וברכבת ישראל טענו כי בעקבות הסדרי התנועה בכביש הסמוך לתחנה תאריך פתיחת התחנה ידחה לחודש אפריל הנוכחי.

לאחר פניית "המקור" בחודש ינואר השנה נמסר מרכבת ישראל כי פתיחת התחנה צפויה להתקיים "במהלך החציון הראשון של 2018, כנראה כבר ברבעון הראשון", קרי חודש אפריל השנה.
אלא שכעת, נדמה כי פתיחת התחנה תידחה שוב, שכן רק בשבוע שעבר החל השלב הסופי של שיפוץ התחנה והצבת נקודות החשמל בתחומה.

במהלך השבוע סיימו אנשי רכבת ישראל לשפץ את הסדרי התנועה בכביש 38, זאת לאחר מספר פגישות עם ראשי המועצה האזורית יואב בהן נכחו גם אנשי משרד התחבורה, בסיומן החליטה רכבת ישראל לקחת על עצמה את טיפול הסדרי התנועה על מנת לקדם את פתיחת התחנה.

אם לא די בכך, כעת מחכים אנשי רכבת ישראל לביצוע חפירות ארכאולוגיות של רשות העתיקות באזור כביש 383, שמועד סיומן אינו יודע. רק לאחר מכן, עת יסתיימו עבודות החפירה, תיפתח תחנת הרכבת.
בכל מקרה, ברכבת ישראל כבר החלו לפני מספר חודשים לגייס עובדים חדשים שיאיישו את התפקידים השונים בתחנה החדשה, בהם בודקים ומאבטחים שידרשו להתחייב לשנה עד שנה וחצי של עבודה במסגרת החברה.
התחנה עצמה כוללת מעבר תת קרקעי בין שני הרציפים בשני צידי התחה. במסגרת עבודות הבנייה שנעשו בשבוע שעבר נבנו מעליות, דרגנוע חשמלי, חדרי שירותים, מאגרי מים, מעליות לנכים ואזור מסרחי שיכלול מספר דוכנים כולל קפיטריה. גם מגרש החנייה, שבתחילה אמור לכלול מקום ל-100 רכבים בלבד, יוכפל ויוכל להכיל כ-200 כלי רכב.

למרות הגידול נדמה כי עדיין מדובר במגרש חנייה קטן יחסית, דבר המעלה תהיות בדבר הפקת הלקחים של הרכבת מתחנות רכבת אחרות – הן בסביבה והן ברחבי הארץ כולה – שמגרשי החנייה בהן אינם מצליחים להכיל את כמות הרכבים הגדולה המגיעים לתחנה מידי יום ומושארים בחנייה בעוד בעליהם עושים שימוש ברכבת.

הסיבה למגרש החנייה הקטן יחסית עשויה להיות העובדה שבניגוד לתחנות אחרות בסביבה – כמו קריית גת, אשדוד ואשקלון – תחנת הרכבת בכפר מנחם צפויה לשרת מספר קטן בהרבה של תושבים. ועדיין, לצד השאיפה של רכבת ישראל ומשרד התחבורה כי האזרחים יעדיפו להגיע אל התחנה בתחבורה ציבורית – כיום אין קווי אוטובוס או מוניות שירות הנוסעות לאזור התחנה העתידית, וההנחה היא כי מרבית משתמשי התחנה יגיעו אליה עם רכביהם הפרטיים.

יש לציין כי בעיריית קריית מלאכי הבטיחו כי עם חנוכת התחנה יופעלו אליה שאטלים לאורך רוב שעות היום, אך גם במקרה זה לא ברור האם ההצהרה תעמוד במבחן המציאות.
מרכבת ישראל נמסר בתגובה: "תחנת הרכבת קריית מלאכי-יואב מתכוננת להיפתח במהלך 2018, לאחר השלמת העבודה על הסדרי התנועה בקרבת התחנה יחד עם שאר הגופים המעורבים במשימה זו".

לחץ להמשך קריאה