ספורט

עוד צעד בדרך למטרה

img-20170408-wa0005

אורון כחלון, אולי הליגיונר הכי מוצלח של קריית מלאכי בתחום הספורטיבי, השתתף בתחרות MMA (שילוב אומניות לחימה) יוקרתית במונטנגרו – וניצח. ביקשנו ממנו לכתוב טור אישי לסיכום החוויות מהטורניר

זו הייתה הפעם הראשונה שלי באירוע של BFC, היא אליפות Balkan fighting championship.

מיד עם ההזמנה לקרב, הצפוי להיערך במונטנגרו, עדכנתי את אחי בר, שהוא גם השותף והמאמן שלי, שאנחנו צריכים לעלות למטוס. בכל זאת: קרב MMA מרכזי, בבכורה באירוע של BFC- זה לא משהו שמוותרים עליו. בתשיעי בפברואר, יומיים לפני הקרב ובהתראה קצרה, עלינו על הטיסה.

בדרך כלל, בקרבות מסוג אלה, אתה מקבל את המידע על היריב שלך מספר שבועות לפני כן, על מנת להתכונן כראוי ולהגיע מוכן לדבר האמיתי. אלא שהפעם, בחרתי שההגרלה לגבי היריב שלי תיערך יום בלבד לפני העלייה לזירה ויממה בלבד אחרי שנחתנו, אני ואחי, במונטנגרו.

כזה אני. בטוח שלוחם אמיתי צריך להיות דרוך ומוכן תמיד, ולהתאים את עצמו לכל סגנון של כל יריב אפשרי. וכזה אני, לוחם אמיתי.

ביום שישי נפל הפור: היריב הוא בחור מקומי, סטפן ראסיס, בעל רקע בקרבות K-1 ואיש עם רקורד מרשים של 15 ניצחונות אל מול 3 הפסדים בתחום. מקצוען אמיתי.

img-20170408-wa0004

עלה לטיסה מבלי לדעת מול מי יתמודד. כחלון בזירה

שנינו, אני וראסיס, סיכמנו לעלות לקרב במשקל של 77 ק"ג, למרות שמעולם זה לא היה משקלי. ביום הקרב שקלתי 71 ק"ג בלבד. חמישה ק"ג לפה, ארבעה לשם, זה לא מה שישנה את תוצאת הקרב, מיד הרהרתי, תוך שאני ממלמל לעצמי את המשפט שהולך איתי לכל קרב: "אם בג'ונגל לגודל ולמשקל היה יתרון, האריה היה מפנה את מקומו לטובת הפיל גדול המימדים".

יום הקרב הגיע, ואני ובר הגענו לאולם. מהר מאוד נכנסנו לאווירה, דרוכים ומעלים אט-אט דופק. חוזרים על תרגילים, מצמידים את הכפפות לידיים, מתמתחים, מתגמשים. באנו לנצח!

כמו בהרבה דברים בחיים, כך גם בקרב: אתה יודע שאתה מוכן כשאתה מתחיל להזיע. ואני התחלתי, מתהלך בחדר כמו אריה בכלוב שמייחל לחופש. אחד המארגנים נכנס לחדר ושואל אם אני מוכן. "נולדנו מוכנים", עונה לו אחי בר, ואני מתפוצץ ממוכנות: "קדימה להרוג!".

ביציאה מהמסדרון, צעד אחר צעד בדרך לזירה, אתה שומע את הקהל יותר ויותר. אחרי כמה צעדים אני מבחין בראסיס ובצוות העצום מאחוריו. ואני, לבד עם אחי בר ועם דגל ישראל שטס איתנו לכל מקום בעולם, מסתכלים אחד על השני ומבינים שזה אנחנו מול העולם. כמו תמיד.

נכנסתי לזירה. שריקות הבוז רק מתגברות יחד עם ההכנות האחרונות שלי לקרב, ואחי מתעשת ומיד מזהיר: "אתה מול יריב מקומי. תסיים את הקרב לפני שהשופטים יסיימו אותו עבורך", אומר לי וצודק, כרגיל.

ראסיס נכנס, והקהל בעננים. טפיחה אחרונה על הכתף מאחי – ויצאנו לדרך.

כרגיל, ברגעים הראשונים של הקרב אני בוחן את עצמי. מבין מה אני צריך לעשות מול היריב. לפתע אני מרגיש בתוכי תופעה על טבעית המתרחשת רק לפני קרבות, ומתאפיינת באישונים מתרחבים, לצד עיניים סגורות.

הקרב מתחיל. אני קולט שהיריב חשוף בצד שמאל, מחליף עמדה, קצת הטעיות עם הידיים ובעיטה שמאלית מהירה לפלג גופו העליון. בום, אתה מרגיש שזה פגע.

הוא מתחיל לאבד שיווי משקל, ואני ממשיך עם אגרופים למקומות הנכונים. הוא מנסה להגן על עצמו בכוחותיו האחרונים, אבל זה כבר מעט מידי ומאוחר מידי מבחינתו.

השופט עוצר את הקרב, 42 שניות בלבד אחרי שהחל. אני מביט לכיוונו של אחי, מחייך וצורח: "עשינו את זה שוב!".

אחרי שהאדרנלין נרגע, אני חוזר לבדוק מה קורה עם היריב. אחרי הכל, מדובר בספורט, ולמרות האינטריגות בינינו לפני הקרב, אחריו כולנו ספורטאים, בניצחונות ובהפסדים. לחיצת יד ספורטיבית, "Thank you", ונפרדים כידידים.

השופט קורא לנו לזירה כדי להכריז עליי כמנצח באופן רשמי. הוא מרים לי את היד, ואני מדמיין אותו לוחש לי: "אורון, עברת עוד שלב בדרך למטרה". וההרגשה? אי אפשר לתאר אותה. עכשיו קצת תמונות עם אוהדים, רובם חברה מקומיים מעטים מהסוכנות היהודית שהגיעו לתמוך, הכרת תודה לאיוון פירו, בעל הזירה שהעניק לי את ההזדמנות להתחרות במונטנגרו, וחוזרים לתלם.

מחר בבוקר קמים שוב, מוקדם-מוקדם, ומתכוננים לקרב הבא.

בימים אלה אני כבר עובד על אירוע בינלאומי שייערך בישראל, כאן בקריית מלאכי, בשיתוף שמות גדולים בתחום כמו רוברט דריסדיל, ריי ספו, פרנק קוררי. ונוספים. האירוע מתוכנן להיערך בחודש יוני הקרוב, והוא יהיה הראשון מסוגו בישראל. במסגרתו, יקיימו הלוחמים מספר קרבות בערב אחד.

מכאן, אני קורא לכולם להגיע לאירוע החשוב שייערך ממש אצלנו, ולהיחשף לסוג ספורט מעט שונה ממה שאנחנו מכירים. אני מבטיח לכם שתיהנו מכל רגע.

img-20170408-wa0006

כחלון במהלך הקרב. "עשינו את זה שוב!"

הוסף תגובה

כל הזכויות שמורות המקור (c)