צור עימנו קשר

דעות

סאלח, פה זה קריית מלאכי

איפה נמצאת מאורת הנחשים שאפילו נעליים צבאיות לא יצליחו לעמוד מולה?

פורסם

בתאריך

ועדת תכנון ובנייה - אישור שלושת הקומות בפרשת לב הפארק

השלום והברכה עליכם קוראיי היקרים. בשבוע שעבר אני ואישתי היקרה החלטנו לקחת חופש מהנכדים, ויצאנו לנופש של סוף שבוע באשקלון. לקחנו חדר עם מרפסת ונוף לים ב"הולידיי אין", ישבנו והסתכלנו על הים היפה כל כך. בכל פעם שאני מסתכל על הים אני מבין כמה אנחנו בני האדם קטנים, וכמה ההוא שיושב שם למעלה גדול. אולי במערכת הבחירות שאנחנו כבר בתוכה יהיה איזה מועמד שיבטיח לנו לבנות ים בקריית מלאכי. גם ככה הפוליטיקאים רגילים להבטיח ולא לקיים, אז מה אכפת להם להבטיח גם את הבלתי אפשרי? אני מצהיר כבר עכשיו: מי שיבטיח את זה כבר יקבל את הקול שלי.
במוצאי שבת חזרנו למציאות, ולזוהמה שמקיפה בסוף כל סוף שבוע את הבית שלנו. הפחים עולים על גדותיהם כמו הירקון בימי גשם סוערים, והריח הנודף מהם פשוט בלתי נסבל. שאלתי את אישתי מדוע העירייה לא מוסיפה עוד פח אחד כדי למנוע את החרפה, והיא ענתה שבטח אין להם כסף. אני בטוח שבשביל דברים שהם באמת רוצים יש להם כסף, אז אולי הם לא כל כך רוצים.

ראיתי השבוע שמנהל מחלקת החינוך של העירייה, מיכאל בן שטרית, התפטר מתפקידו. לא ברור לי כל כך מה הסיבה להתפטרות, אבל וואלה אני חושב שהוא עשה דווקא עבודה טובה. ממה ששמעתי מאחת הבנות שלי, שעובדת בבית ספר, הוא נענה תמיד לבעיות שהועלו אליו ושינה כמה דברים גדולים במערכת החינוך שלנו, שעדיין, איך נאמר, היא לא משהו-משהו. מבחינת אישתי בן שטרית יכול היה להיות גם ראש עירייה, רק בגלל שעבורה הוא חתיך. "תראה איזה עיניים יש לו, כחולות כמו האוקיינוס", היא אמרה לי, "וחוץ מזה, ההורים שלו נולדו בעיר שלי במרוקו!".
לפי מה שקראתי בתגובות באינטרנט, בן שטרית נפל קורבן למאבקים בין פוליטיקאים שעושים כאילו אכפת להם מהציבור, אבל במציאות זה לא כל כך ככה. הוא בא עם קבלות ועם הצלחות במקומות אחרים, הוא הצליח להפוך מנהג משאית לאיש משכיל ומנהל בכיר, אבל כל זה לא עזר לו מול הפוליטיקה הקטנה של קריית מלאכי. אני רק מקווה שמנהל החדש שבטח תכף יבוא במקומו יידע לאן הוא נכנס: למאורת נחשים שאפילו נעליים צבאיות חסינות להכשות לא יכולות לעזור בה.
וואלק מה אני אגיד לכם, היו ימים אחרים בקריית מלאכי שלי. ימים שבהם לא כל אחד ניסה לשים רגל לחברו, שהקנאה וצרות העין היו מחוץ לתחום עבורנו ושהערבות ההדדית הייתה עולה על כל אינטרס צר. במקום שבו גדלתי, שכונת קיבוץ גלויות, הבתים היו פתוחים והשכנים אהבו אחד את השני כמו משפחה. אהבה אמיתית, בלי נשיקות מדומות על הלחיים המתחלפות מהר מאוד במס שפתיים.
היום זה כבר אחרת, ומקיבוץ גלויות וקריית מלאכי של פעם נותרו בקושי שרידים בודדים. אולי זה בגלל הטכנולוגיה ואולי בגלל שהעיר גדלה וממשיכה לגדול, אבל את מה שהיה פעם כבר אי אפשר יהיה להשיב.

שמעתי השבוע שבסניף הליכוד המקומי השיגו דיל, וללו זוהר ונדב ויצמן יתחברו כדי לשים את האנשים שלהם בתפקידים הבכירים. שאלתי את עצמי ואת אישתי מתי כבר הדילים ייעלמו מהעולם, ונתחיל להתרכז בלבחור את האנשים הכי טובים והכי מתאימים, ולא את אלו שיהיו יסמנים ויגידו "כן המפקד" לכל דבר שיבקשו מהם. אנחנו צריכים אנשים שיודעים לעמוד על שלהם, שלא מפחדים להתעמת עם בכירים מהם ולא חוששים להגיד "עד כאן" במקרה שדבר כלשהו נוגד את מה שהציבור צריך ורוצה. אני מקווה שאני עוד אספיק לראות את זה בתקופת חיי, אבל אם להיות כנה – אופטימי אני לא.
כשאני רואה מה קורה בעירייה, אני לא בטוח אם מדובר בגוף רציני שמנהל את חיינו או במשהו שדומה יותר למשחקי המנהל-עובד שמשחקים הנכדים שלי. במחלקת הפיקוח יש בלגאן כבר חודשים ואיש אינו מתייצב לסדר את העניינים, מחלקת החינוך מאבדת את המנהל שלה בלי סיבה נורמלית נראית לעין ובבנייה יש מי שרוצה לאשר בניינים בלתי חוקיים סתם כי בא לו, או בגלל סיבות אחרות שאנחנו לא יודעים עליהן. מי שהיה בא מבחוץ לראות מה קורה כאן היה אומר לעצמו 'סאלח, פה זה קריית מלאכי, המעברה מפעם שלא התקדמה יותר מידי'.

אישתי בדיוק סיימה את רשימת הקניות השבועית לקראת השבת, והפקידה אותה בידיי בדרך להיפר- למשימה שלי. מה אגיד לכם, לפעמים אני מרגיש כמו היסמנים האלה מהעירייה: כשאישתי אומרת משהו, אני תמיד אומר כן המפקד ולא מתווכח. רק שאצלי אני מנהל את חיי האישיים בלבד, וגם זה בקושי, ואילו היסמנים מהעירייה מנהלים את החיים שלנו. של כולנו. ואיך נאמר? ההצלחה לא משהו. יאללה, ביסלאמה.

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -
תגובה אחת

תגובה אחת

  1. מישהו שיודע

    19/03/2018 ב 09:56

    אתה טועה. לא היתה כאן פוליטיקה אלא קושי של מיכאל לקבל את זה שהוא צריך לקבל אישור כדי לבצע הרצאות פרטיות בתשלום.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.