צור עימנו קשר

דעות

סאלח, פה זה קריית מלאכי

איפה נמצאת מאורת הנחשים שאפילו נעליים צבאיות לא יצליחו לעמוד מולה?

פורסם

בתאריך

ועדת תכנון ובנייה - אישור שלושת הקומות בפרשת לב הפארק

השלום והברכה עליכם קוראיי היקרים. בשבוע שעבר אני ואישתי היקרה החלטנו לקחת חופש מהנכדים, ויצאנו לנופש של סוף שבוע באשקלון. לקחנו חדר עם מרפסת ונוף לים ב"הולידיי אין", ישבנו והסתכלנו על הים היפה כל כך. בכל פעם שאני מסתכל על הים אני מבין כמה אנחנו בני האדם קטנים, וכמה ההוא שיושב שם למעלה גדול. אולי במערכת הבחירות שאנחנו כבר בתוכה יהיה איזה מועמד שיבטיח לנו לבנות ים בקריית מלאכי. גם ככה הפוליטיקאים רגילים להבטיח ולא לקיים, אז מה אכפת להם להבטיח גם את הבלתי אפשרי? אני מצהיר כבר עכשיו: מי שיבטיח את זה כבר יקבל את הקול שלי.
במוצאי שבת חזרנו למציאות, ולזוהמה שמקיפה בסוף כל סוף שבוע את הבית שלנו. הפחים עולים על גדותיהם כמו הירקון בימי גשם סוערים, והריח הנודף מהם פשוט בלתי נסבל. שאלתי את אישתי מדוע העירייה לא מוסיפה עוד פח אחד כדי למנוע את החרפה, והיא ענתה שבטח אין להם כסף. אני בטוח שבשביל דברים שהם באמת רוצים יש להם כסף, אז אולי הם לא כל כך רוצים.

ראיתי השבוע שמנהל מחלקת החינוך של העירייה, מיכאל בן שטרית, התפטר מתפקידו. לא ברור לי כל כך מה הסיבה להתפטרות, אבל וואלה אני חושב שהוא עשה דווקא עבודה טובה. ממה ששמעתי מאחת הבנות שלי, שעובדת בבית ספר, הוא נענה תמיד לבעיות שהועלו אליו ושינה כמה דברים גדולים במערכת החינוך שלנו, שעדיין, איך נאמר, היא לא משהו-משהו. מבחינת אישתי בן שטרית יכול היה להיות גם ראש עירייה, רק בגלל שעבורה הוא חתיך. "תראה איזה עיניים יש לו, כחולות כמו האוקיינוס", היא אמרה לי, "וחוץ מזה, ההורים שלו נולדו בעיר שלי במרוקו!".
לפי מה שקראתי בתגובות באינטרנט, בן שטרית נפל קורבן למאבקים בין פוליטיקאים שעושים כאילו אכפת להם מהציבור, אבל במציאות זה לא כל כך ככה. הוא בא עם קבלות ועם הצלחות במקומות אחרים, הוא הצליח להפוך מנהג משאית לאיש משכיל ומנהל בכיר, אבל כל זה לא עזר לו מול הפוליטיקה הקטנה של קריית מלאכי. אני רק מקווה שמנהל החדש שבטח תכף יבוא במקומו יידע לאן הוא נכנס: למאורת נחשים שאפילו נעליים צבאיות חסינות להכשות לא יכולות לעזור בה.
וואלק מה אני אגיד לכם, היו ימים אחרים בקריית מלאכי שלי. ימים שבהם לא כל אחד ניסה לשים רגל לחברו, שהקנאה וצרות העין היו מחוץ לתחום עבורנו ושהערבות ההדדית הייתה עולה על כל אינטרס צר. במקום שבו גדלתי, שכונת קיבוץ גלויות, הבתים היו פתוחים והשכנים אהבו אחד את השני כמו משפחה. אהבה אמיתית, בלי נשיקות מדומות על הלחיים המתחלפות מהר מאוד במס שפתיים.
היום זה כבר אחרת, ומקיבוץ גלויות וקריית מלאכי של פעם נותרו בקושי שרידים בודדים. אולי זה בגלל הטכנולוגיה ואולי בגלל שהעיר גדלה וממשיכה לגדול, אבל את מה שהיה פעם כבר אי אפשר יהיה להשיב.

שמעתי השבוע שבסניף הליכוד המקומי השיגו דיל, וללו זוהר ונדב ויצמן יתחברו כדי לשים את האנשים שלהם בתפקידים הבכירים. שאלתי את עצמי ואת אישתי מתי כבר הדילים ייעלמו מהעולם, ונתחיל להתרכז בלבחור את האנשים הכי טובים והכי מתאימים, ולא את אלו שיהיו יסמנים ויגידו "כן המפקד" לכל דבר שיבקשו מהם. אנחנו צריכים אנשים שיודעים לעמוד על שלהם, שלא מפחדים להתעמת עם בכירים מהם ולא חוששים להגיד "עד כאן" במקרה שדבר כלשהו נוגד את מה שהציבור צריך ורוצה. אני מקווה שאני עוד אספיק לראות את זה בתקופת חיי, אבל אם להיות כנה – אופטימי אני לא.
כשאני רואה מה קורה בעירייה, אני לא בטוח אם מדובר בגוף רציני שמנהל את חיינו או במשהו שדומה יותר למשחקי המנהל-עובד שמשחקים הנכדים שלי. במחלקת הפיקוח יש בלגאן כבר חודשים ואיש אינו מתייצב לסדר את העניינים, מחלקת החינוך מאבדת את המנהל שלה בלי סיבה נורמלית נראית לעין ובבנייה יש מי שרוצה לאשר בניינים בלתי חוקיים סתם כי בא לו, או בגלל סיבות אחרות שאנחנו לא יודעים עליהן. מי שהיה בא מבחוץ לראות מה קורה כאן היה אומר לעצמו 'סאלח, פה זה קריית מלאכי, המעברה מפעם שלא התקדמה יותר מידי'.

אישתי בדיוק סיימה את רשימת הקניות השבועית לקראת השבת, והפקידה אותה בידיי בדרך להיפר- למשימה שלי. מה אגיד לכם, לפעמים אני מרגיש כמו היסמנים האלה מהעירייה: כשאישתי אומרת משהו, אני תמיד אומר כן המפקד ולא מתווכח. רק שאצלי אני מנהל את חיי האישיים בלבד, וגם זה בקושי, ואילו היסמנים מהעירייה מנהלים את החיים שלנו. של כולנו. ואיך נאמר? ההצלחה לא משהו. יאללה, ביסלאמה.

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -
תגובה אחת

תגובה אחת

  1. מישהו שיודע

    19/03/2018 ב 09:56

    אתה טועה. לא היתה כאן פוליטיקה אלא קושי של מיכאל לקבל את זה שהוא צריך לקבל אישור כדי לבצע הרצאות פרטיות בתשלום.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דעות

יכולים לישון בשקט?

דיירים משכונת גבעת הסביונים בטור מיוחד בעקבות הדיון החוזר באישור חריגות הבניה בפרויקט "לב הפארק", שהתקיים בשבוע שעבר במליאת הוועדה לתכנון ובנייה

פורסם

בתאריך

אנו, דיירי גבעת הסביונים, עוקבים בדאגה גדולה אחר רצונם של מספר חברי מועצה ונבחרי ציבור המבקשים לדון מחדש באישור התכנית של פרויקט "לב הפארק", הכשרת עבירות הבניה שבוצעו בו על ידי חברת ש.י שפץ ולקיחת השטחים הציבורים השייכים לנו- הציבור- לטובת אותם יזמים שפגעו ברגל גסה בחוק ובתושבי הקריה.
עצוב היה לנו לשמוע את הטענות של מספר חברי ועדה שהועלו בשבוע שעבר בעיתון, לפיהם הקבלן שילם מחיר כבד בדמות קנס כספי. לידיעתם של אנשי הועדה, בהם גם גלעם וסולימני שביקשו לדון בבקשה בשנית, במצב בו התכנית תאושר ותותר מכירת יתרת הדירות הקבלן לא רק יקבל את כספי הקנס בחזרה, אלא עוד יישאר לו עודף בכדי לצחוק על תושבי הקריה ועל החוק בכלל.
ברצוננו להזכיר לכם שתושבי גבעת הסביונים ניהלו מספר מערכות משפטיות מול החברה הקבלית ש.י שפץ שבבעלותם של יוסי ושמעון וקנין, וכן דיונים קולניים בוועדות לתכנון ובניה ובבתי משפט בנוגע לתוספת בניה ל-100 יחידות דיור ולסידור מעברי התנועה בניגוד לתב"ע.

לב הפארק

בנייני לב הפארק בקריית מלאכי. | צילום: המקור

השאלה הנשאלת היא האם תושבי גבעת הסביונים אמורים לדאוג מזה שאתם, חברי ועדת תכנון ובניה, תאשרו להם בחלוף בזמן את התוספות הללו הנוגדות את התב"ע?
ומה תגידו בנוגע לדחיית התכניות של חברת י.ש שפץ הן בוועדה לתכנון ובנייה של מחוז דרום והן בבית המשפט המחוזי? שהם מסכנים? שמחפשים אותך? שצריך לעזור להם או שהם שילמו מחיר כבד?
נבחרי ציבור נכבדים, איך אתם מתעלמים מהחלטת בית המשפט ומהציבור הגדול שנפגע מהחריגות הללו? האם זו הדוגמא האישית שלכם כחברי וועדה בעלי אחריות? או שאולי הבקשה שלכם היא משחק פוליטי בניסיון להכניס את ראש העיר למלכודת שתגרום לציבור להתחשבן איתו ביום הבחירות, במידה והחריגות אכן יאושרו?
הרי כאשר השמעתם את קולכם ונלחמתם בכל הכוח על מנת לתת פרס למפרי חוק עשיתם טעות, רגע לפני הבחירות המתקרבות. הציבור מצביע מהראש, ואין ספק שהוא ישאל את עצמו האם אתם ראויים לשרת אותו נאמנה. האם תושבי קריית מלאכי בכלל ודיירי גבעת הסביונים בפרט צריכים לדאוג, או שהם יכולים לישון בשקט בזמן שנבחרי הציבור שלהם דואגים אך ורק לאינטרס של התושבים?
בהזדמנות זו נבקש להודות לראש העירייה, אליהו זוהר, למהנדס נועם רווחה, ליועצת המשפטית עו"ד עידית יפת ולסגן ראש העירייה, מר חיים שטיינר, על היושרה, האמינות והאכפתיות לטובת האינטרס הציבורי.

לחץ להמשך קריאה

דעות

סאלח זו ארץ ישראל (שלי)

סוליקה מלול ז"ל לא הספיקה לראות את הסרט התיעודי המוצלח- שהפך לשיחת היום בכל בית בישראל. בנה אבי, שצפה בסרט, נזכר בנקודות ההשקה שבין עברה של אימו לזה של משתתפי הסרט, ומתאר אותן על פי עדותה

פורסם

בתאריך

על ידי

בדיוק בימים בהם הנושא המדובר הוא הסרט "סאלח פה זה ארץ ישראל", סרט שפותח מורסות עבר שנדמה שהגלידו (או לפחות כך קיוו) כמו אפליה, גזענות ויחס בוטה ולעיתים אף לא אנושי כלפי עולים מארצות מוסלמיות מצד ממשל מפא"י ששלט באותם ימים, אימי, שחוותה על בשרה את אותה הגזענות שהותירה בה משקעים כבדים- סיימה את חייה. עבורה, פצעי העבר מעולם לא הגלידו. היא לא הספיקה לראות את סרטו של הבמאי דוד דרעי, שבצירוף מקרים התגלה כבן למשפחה מעיירת הולדתה של אימי, דמנט, והוא אף מספר את סיפורה כמעט בגוף ראשו. נקודת השקה נוספת ומרתקת בין אימי לבין המסופר בסרט הוא אחד מרגעי השיא בסרט, המספר את סיפור עלייתה של קבוצת עולים מדמנט בשנת 1963, במסגרתה עלו ארצה גם אחותי הבכורה ובעלה. העולים מדמנט סירבו בתוקף לעלות על המשאיות שהמתינו להם עם הגיעם ארצה לאחר שנציגי הסוכנות, שקיבלו את פניהם, ייעדו אותם להתיישבות ביישובי ספר בצפון, דוגמת קריית שמונה. בניגוד להבטחות ליישבם יחד עם בני משפחתם, במקרה של אחותי בעיר כפר סבא, נאמר להם כי מדובר "בסך הכל ברבע שעה נסיעה". בעזות מצח שיקרו להם, בניסיון לשכנע את העולים המרדנים. הטיפול הכוחני של נציגי השלטונות הדהים אפילו את העולים שבאו מארץ עם שלטון מלוכני ללא ערכים דמוקרטים. נציגי הסוכנות איימו עליהם שהמשטרה תנקוט נגדם באמצעים קשים, "לא האמנו, לא עשינו שום דבר רע, למה לאיים עלינו ולמה לערב את השוטרים?", נזכרה אחותי.
גם השוטרים המאיימים לא הרתיעו את העולים, בהם כפי שציינתי אחותי ובעלה, שהצליחו להגיע לכפר סבא בעזרת קרוב משפחה שהכיר את אחד מפקידי הסוכנות. רק לאחרונה גילתה אחותי ובעלה שסיפורם פורסם באותם ימים בעיתונות הארצית.

היו כאלה שהתייאשו

הורי עלו לראשונה ארצה ב-1955. לאחר שעברו בנמל את תהליך טיהור ראשיהם וראשי ארבעת אחיי ב-די.די.טי (אמצעי למלחמה בטיפוס ובמלריה), הם נשלחו לישוב משואה, הקרוב לבית שמש של ימינו, סמוך מאוד לגבול עם ירדן. התנאים הפיסיים היו קשים מנשוא, והצריף המקורה באסבסט הפך את השהיה בו בימי הקיץ לבלתי נסבלים. אבי עבד בעבודת דחק. בכל בוקר הוא יצא עם טוריה על כתפו למסע רגלי של שעה וחצי עד מקום עבודותו, ובערב שב הביתה בהליכה נוספת של שעה וחצי למרות זאת, הוא אף פעם לא התלונן על העבודה המפרכת, אלא להפך. אבי שמח שבכלל יש לו עבודה למשך חודש ימים ברציפות, בשונה מלא מעט עולים אחרים שלא שפר עליהם מזלם כיוון שעבדו רק שבועיים בחודש. בשל כך הם גם השתכרו הרבה פחות.
הימים ימי הצנע, והתור לקבלת תלושי מזון תחת השמש הקופחת היה ארוך. אחת לשבוע אבי היה נוסע לירושלים כדי לקבל עוף, שם היה שוחטו ושב באוטובוס לצריף. המסע הארוך בימי הקיץ הלוהטים הפך את אכילת העוף לאתגר רפואי לא קל, ואמא הייתה מזהירה אותנו "לא לאכול אותו כי כבר הסריח". לצד זאת, היו גם עולים חדשים ברי מזל שעלו מאירופה- ש-'חווית משואה' נמשכה אצלם קצת פחות מ-48 שעות, "היינו רואים אותם מגיעים למשואה, אבל אחרי יומיים הם כבר לא היו שם", סיפרו תושבי המקום. לימים התברר שאותם עולים מאירופה הועברו לשכונה חדשה שהוקמה באותם ימים בתל אביב- שכונת רמת אביב. החלום הציוני דיבר על מדינת היהודים, והנה לראשונה גילו הוריי שיש שני סוגי יהודים: יהודים מזרחיים ויהודיים מאירופה.
בהיררכיית היהדות, לפחות בנוסח מפא"י, יהודי מרוקו ניצבים במקום נמוך לעומת היהודים שעלו מאירופה. עבור אימי העלייה הייתה טראומטית. התנאים הפיסיים הקשים במשואה, היחס המחפיר מצד השלטון המרכזי וחילול השבת הפומבי בארץ הקודש הפכו את מושא חלומותיה לחלום ביעותים. היא התקשתה עד מאוד להכיל כל-כך הרבה טראומות בתקופה כה קצרה, ודרשה מאבי לחזור למרוקו. הסוכנות היהודית ניסתה להקשות עליהם את השיבה לעיר הולדתם ודרשה מהוריי לשלם את הוצאות העלייה והירידה מהארץ.
אבי שילם, והוריי ירדו מהארץ בשנת 1956. תשע שנים מאוחר יותר, בשנת 1965, משפחתי עלתה שוב ארצה בעיקר משום שמרבית הקהילה היהודית עלתה ארצה. עם זאת, אימי עלתה רק פיסית. ליבה היה במערב, במרוקו. "שם הייתה יהדות", אמרה בערגה זמן שביכתה את עלייתה ארצה. היא תיארה מערכת יחסים משפחתית, מכבדת ומכובדת. הפרידה ממרוקו הייתה כה קשה לה, עד שנדמה כאילו הציבה מעין מחסום בתת המודע שימנע ממנה ללמוד מילים בעברית, המייצגות השתלבות מלאה בארץ. אכן, אימי מעולם לא למדה עברית. היא לא רצתה ללמוד עברית והסתפקה בכמה מילים בסיסיות לצורכי התנהלות בארץ. האישה החכמה הזו, ששלטה במכמני השפה המרוקאית, לא הצליחה להרכיב ולו משפט קצר בעברית. לאימי הייתה עוד אהבת נפש אחת: טפרה אנגואף, עולה מאתיופיה, ששימשה כמטפלת בית שלה. אולי זו הייתה הזרות, אולי הקושי בהתמודדות עם מציאות לא מוכרת של שתיהן, שיצרו ביניהן קשר מדהים של אהבה הדדית יוצאת דופן. אימי ראתה בה את ביתה ממש. לכאורה, כל דו שיח מילולי ביניהן היה בלתי אפשרי: אימי לא שלטה בעברית וטפרה (ענבט בפי אימי) הייתה עולה חדשה יחסית שהתקשתה אף היא בעברית.
מה שהיה אמור להוליד דו שיח של חרשים הפך לדו שיח מלא חום, אהבה והבנה הדדית שבלתי אפשרי להסבירה. בחודש האחרון לחייה, כאשר מצבה הפיסי הדרדר, התחלנו בהליך גיוס עובדת זרה שתלווה את אימי לאורך כל שעות היממה. אימי הזדעזעה מהמחשבה על סיום הקשר עם ענבט: "אני אפרד מענבט? חס וחלילה. לא רוצה לשמוע את זה. איך אתם מעלים על דעתכם שאפטר את ענבט שעבדה אצלי 12 שנה? לא יקום ולא יהיה", אמרה בזעם. אם יש נחמה, הרי היא העובדה שאימי לא "זכתה" לראות בחייה את הניתוק מענבט.

לחץ להמשך קריאה

דעות

דע מאין באת

ראש העיר זוהר והמנכ"ל היזמי מלכלכים עלינו במשרד הפנים

פורסם

בתאריך

על ידי

השלום והברכה עליכם קוראיי היקרים. ביום שלישי השבוע התרגשתי, ובפעם הראשונה אחרי הרבה שנים, גם התחפשתי. פורים הוא חג שאני אוהב. אני אוהב לראות את הילדים מחופשים ומתרגשים ללכת לגן ולבית הספר. חג התחפושות תמיד מזכיר לי את הילדות שלי בקיבוץ גלויות ובבן גוריון, כשהיינו עוד תמימים, בדור שקדם לטלפונים החכמים שהפכו את כולנו לטיפשים. אח, איזו תקופה זו הייתה. שיחקנו גולות ומחבואים ולא במחשבים ובסמארטפונים. בפורים תמיד היינו מתרכזים כולם בחצר של הבניין ועושים תחרות תחפושות מאולתרת. מי שהיה הכי יצירתי, זכה שכל החברים ירימו אותו אל על ויעשו איתו סיבוב סביב הבניין. פעם גם לא התחפשנו לספיידרמן ולסטטיק ובנאל, אלא לדמויות מהתנ"ך ומההיסטוריה שלנו. היום לראות מישהו שמתחפש למשה רבנו נדיר בערך כמו לראות ראש ממשלה שהוא לא ביבי.
השבוע בחרה הקהילה האתיופית את המנהיג החדש שלה, שי סיום. עברתי ליד המקום שבו התקיימו הפריימריז וראיתי חגיגה גדולה. בבוקר כתבו בוואטסאפ שסיום ניצח ויעקב טלה סיים שני, ואני אמרתי לעצמי שוואלק לקהילה מגיע כל הכבוד. אתם מתארים לעצמכם פריימריז אצל ש"ס או אצל חב"ד או אפילו אצל הבית היהודי של ללו? הצחקתם אותי. שם הרבי או הוועד קובעים וכל השאר מתיישרים.
סיום הוא איש נחמד עם כוונות טובות, רק שאני לא בטוח שהוא יצליח לממש אותן. הכיוון של קריית מלאכי מאוד ברור, וגם הקהילה האתיופית לא תצליח כנראה לשנות אותו. כדי להצליח הוא יצטרך לשמור על יעקב טלה, שלפי מה שאמרו בבית הקפה הוא בכלל איש של ללו. גם מהרי הוא חלק חשוב באיחוד, ואחרי שלושים שנה שהוא היה נציג של הקהילה בטח לא קל לו לסיים במקום השלישי, אבל איך אומרים בשכונה? זה מה יש. אם סיום, טלה, מהרי וסנבטה יהיו חכמים, הם אולי עוד יצליחו לעשות משהו כדי לתקן את המצב. אני רק מקווה שהאיחוד הזה יחזיק מעמד, כי בבית קפה גם אמרו שזה בכלל לא בטוח.
ומה תגידו על מנכ"ל העירייה תמיר היזמי, שפתח את הפה שלו על הקהילה האתיופית ועל הציבור הוותיק בקריה? הוא אמנם צדק כשאמר שהחילונים עוזבים, שהחרדים באים ושיש הרבה נתמכי רווחה, אבל הוא לא אמור בכלל להגן על שמה הטוב של העיר? במקום זה הוא הלך ללכלך עלינו בישיבה של משרד הפנים כדי לקבל קצת כסף. וראש העיר זוהר ישב שם ושמע מה שהוא אמר ולא דיבר מילה. אולי מה שאומרים ברחוב, שהמנכ"ל מנהל את העיר ולא ללו עצמו, באמת נכון. שניהם צריכים לזכור שאת הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית, לא בחוץ, ברחוב, לעיני כולם.
שמתם לב שלאחרונה פתאום כל העיר מלאה בטרקטורים ובעבודות שיפוצים? בעירייה בטח יגידו שזה לא קשור לשנת הבחירות ושמדובר בעבודות שגרתיות, אבל כל מי שחי פה יותר משתי דקות יודע שזה קשור, ועוד איך קשור. גם שימי החליף את הבלטות במרכז העיר בשנת הבחירות אבל נבעט מלשכת ראש העיר, וגם ליאור קצב חשב שהוא יכול לעשות עלינו פוזות עם כיכרות וטיילת חדשה, אבל קיבל בובמה שזרקה אותו החוצה. למוטי מלכה זה דווקא עבד, עד שגילינו את הבלוף שלו.
אני שואל את עצמי מתי התושבים בעיר שלי יסתכלו רחוק וקדימה, ויפסיקו להשתכנע שהכל בסדר בגלל כמה פרחים שנובלים בתוך פחות מחודש. אני מסתכל על הילדים שלי שעזבו, ועל הנכדים והנכדות שלי שלא גדלים פה, ויודע שגם אלף כיכרות יפים ומדרכות ישרות לא יגרמו להם לבוא לגור בקריית מלאכי, אפילו שהם נולדו בה. זה כואב לי, כי אני רוצה שהם יהיו כאן לידי, שאני אוכל להוציא את הילדים שלהם – הנכדים שלי – בכל יום מהגן ומבית הספר, אבל הילדים שלי לא רוצים לשמוע. "רק כשעזבתי הבנתי מה יש בחוץ", אמרה לי פעם בתי היקרה. אני אמרתי לה שאסור לה לשכוח מאיפה היא באה, אבל היא אמרה שהיא שכחה מזמן – ולא מצטערת על זה. מה אני אגיד לכם, זה כאב לי, אבל שתקתי והשפלתי עיניים. אני עדיין מקווה שיום אחד כולם יחזרו לכאן, ושלי עצמי תהיה סיבה להישאר. תגידו שאני מגזים, אבל למרות הייאוש שלפעמים תופס אותי חזק, אני עדיין מקווה שיהיה כאן טוב. ללו נולד באותה שכונה שבה אני גדלתי, הוא יודע שיש כאן ציבור שמגיע לו יותר מברזלים חדשים על בניין העירייה.
שמעתי בחדשות שבצבא אומרים שאולי תהיה מלחמה בצפון בקרוב, ומיד אמרתי לאישתי לבדוק שבמחסן נשארו המסכות גז וקופסאות השימורים, לכל מקרה שלא יהיה. מיד אחרי זה דיברו שוב על ביבי ועל בזק והמתנות והצוללות, ואני שאלתי את עצמי מתי כבר יסתיים הסיפור הזה, לפני או אחרי המלחמה שעליה דיברו לפני רגע.
יאלה, ביסלאמה.

לחץ להמשך קריאה