צור עימנו קשר

דעות

סאלח זו ארץ ישראל (שלי)

סוליקה מלול ז"ל לא הספיקה לראות את הסרט התיעודי המוצלח- שהפך לשיחת היום בכל בית בישראל. בנה אבי, שצפה בסרט, נזכר בנקודות ההשקה שבין עברה של אימו לזה של משתתפי הסרט, ומתאר אותן על פי עדותה

פורסם

בתאריך

בדיוק בימים בהם הנושא המדובר הוא הסרט "סאלח פה זה ארץ ישראל", סרט שפותח מורסות עבר שנדמה שהגלידו (או לפחות כך קיוו) כמו אפליה, גזענות ויחס בוטה ולעיתים אף לא אנושי כלפי עולים מארצות מוסלמיות מצד ממשל מפא"י ששלט באותם ימים, אימי, שחוותה על בשרה את אותה הגזענות שהותירה בה משקעים כבדים- סיימה את חייה. עבורה, פצעי העבר מעולם לא הגלידו. היא לא הספיקה לראות את סרטו של הבמאי דוד דרעי, שבצירוף מקרים התגלה כבן למשפחה מעיירת הולדתה של אימי, דמנט, והוא אף מספר את סיפורה כמעט בגוף ראשו. נקודת השקה נוספת ומרתקת בין אימי לבין המסופר בסרט הוא אחד מרגעי השיא בסרט, המספר את סיפור עלייתה של קבוצת עולים מדמנט בשנת 1963, במסגרתה עלו ארצה גם אחותי הבכורה ובעלה. העולים מדמנט סירבו בתוקף לעלות על המשאיות שהמתינו להם עם הגיעם ארצה לאחר שנציגי הסוכנות, שקיבלו את פניהם, ייעדו אותם להתיישבות ביישובי ספר בצפון, דוגמת קריית שמונה. בניגוד להבטחות ליישבם יחד עם בני משפחתם, במקרה של אחותי בעיר כפר סבא, נאמר להם כי מדובר "בסך הכל ברבע שעה נסיעה". בעזות מצח שיקרו להם, בניסיון לשכנע את העולים המרדנים. הטיפול הכוחני של נציגי השלטונות הדהים אפילו את העולים שבאו מארץ עם שלטון מלוכני ללא ערכים דמוקרטים. נציגי הסוכנות איימו עליהם שהמשטרה תנקוט נגדם באמצעים קשים, "לא האמנו, לא עשינו שום דבר רע, למה לאיים עלינו ולמה לערב את השוטרים?", נזכרה אחותי.
גם השוטרים המאיימים לא הרתיעו את העולים, בהם כפי שציינתי אחותי ובעלה, שהצליחו להגיע לכפר סבא בעזרת קרוב משפחה שהכיר את אחד מפקידי הסוכנות. רק לאחרונה גילתה אחותי ובעלה שסיפורם פורסם באותם ימים בעיתונות הארצית.

היו כאלה שהתייאשו

הורי עלו לראשונה ארצה ב-1955. לאחר שעברו בנמל את תהליך טיהור ראשיהם וראשי ארבעת אחיי ב-די.די.טי (אמצעי למלחמה בטיפוס ובמלריה), הם נשלחו לישוב משואה, הקרוב לבית שמש של ימינו, סמוך מאוד לגבול עם ירדן. התנאים הפיסיים היו קשים מנשוא, והצריף המקורה באסבסט הפך את השהיה בו בימי הקיץ לבלתי נסבלים. אבי עבד בעבודת דחק. בכל בוקר הוא יצא עם טוריה על כתפו למסע רגלי של שעה וחצי עד מקום עבודותו, ובערב שב הביתה בהליכה נוספת של שעה וחצי למרות זאת, הוא אף פעם לא התלונן על העבודה המפרכת, אלא להפך. אבי שמח שבכלל יש לו עבודה למשך חודש ימים ברציפות, בשונה מלא מעט עולים אחרים שלא שפר עליהם מזלם כיוון שעבדו רק שבועיים בחודש. בשל כך הם גם השתכרו הרבה פחות.
הימים ימי הצנע, והתור לקבלת תלושי מזון תחת השמש הקופחת היה ארוך. אחת לשבוע אבי היה נוסע לירושלים כדי לקבל עוף, שם היה שוחטו ושב באוטובוס לצריף. המסע הארוך בימי הקיץ הלוהטים הפך את אכילת העוף לאתגר רפואי לא קל, ואמא הייתה מזהירה אותנו "לא לאכול אותו כי כבר הסריח". לצד זאת, היו גם עולים חדשים ברי מזל שעלו מאירופה- ש-'חווית משואה' נמשכה אצלם קצת פחות מ-48 שעות, "היינו רואים אותם מגיעים למשואה, אבל אחרי יומיים הם כבר לא היו שם", סיפרו תושבי המקום. לימים התברר שאותם עולים מאירופה הועברו לשכונה חדשה שהוקמה באותם ימים בתל אביב- שכונת רמת אביב. החלום הציוני דיבר על מדינת היהודים, והנה לראשונה גילו הוריי שיש שני סוגי יהודים: יהודים מזרחיים ויהודיים מאירופה.
בהיררכיית היהדות, לפחות בנוסח מפא"י, יהודי מרוקו ניצבים במקום נמוך לעומת היהודים שעלו מאירופה. עבור אימי העלייה הייתה טראומטית. התנאים הפיסיים הקשים במשואה, היחס המחפיר מצד השלטון המרכזי וחילול השבת הפומבי בארץ הקודש הפכו את מושא חלומותיה לחלום ביעותים. היא התקשתה עד מאוד להכיל כל-כך הרבה טראומות בתקופה כה קצרה, ודרשה מאבי לחזור למרוקו. הסוכנות היהודית ניסתה להקשות עליהם את השיבה לעיר הולדתם ודרשה מהוריי לשלם את הוצאות העלייה והירידה מהארץ.
אבי שילם, והוריי ירדו מהארץ בשנת 1956. תשע שנים מאוחר יותר, בשנת 1965, משפחתי עלתה שוב ארצה בעיקר משום שמרבית הקהילה היהודית עלתה ארצה. עם זאת, אימי עלתה רק פיסית. ליבה היה במערב, במרוקו. "שם הייתה יהדות", אמרה בערגה זמן שביכתה את עלייתה ארצה. היא תיארה מערכת יחסים משפחתית, מכבדת ומכובדת. הפרידה ממרוקו הייתה כה קשה לה, עד שנדמה כאילו הציבה מעין מחסום בתת המודע שימנע ממנה ללמוד מילים בעברית, המייצגות השתלבות מלאה בארץ. אכן, אימי מעולם לא למדה עברית. היא לא רצתה ללמוד עברית והסתפקה בכמה מילים בסיסיות לצורכי התנהלות בארץ. האישה החכמה הזו, ששלטה במכמני השפה המרוקאית, לא הצליחה להרכיב ולו משפט קצר בעברית. לאימי הייתה עוד אהבת נפש אחת: טפרה אנגואף, עולה מאתיופיה, ששימשה כמטפלת בית שלה. אולי זו הייתה הזרות, אולי הקושי בהתמודדות עם מציאות לא מוכרת של שתיהן, שיצרו ביניהן קשר מדהים של אהבה הדדית יוצאת דופן. אימי ראתה בה את ביתה ממש. לכאורה, כל דו שיח מילולי ביניהן היה בלתי אפשרי: אימי לא שלטה בעברית וטפרה (ענבט בפי אימי) הייתה עולה חדשה יחסית שהתקשתה אף היא בעברית.
מה שהיה אמור להוליד דו שיח של חרשים הפך לדו שיח מלא חום, אהבה והבנה הדדית שבלתי אפשרי להסבירה. בחודש האחרון לחייה, כאשר מצבה הפיסי הדרדר, התחלנו בהליך גיוס עובדת זרה שתלווה את אימי לאורך כל שעות היממה. אימי הזדעזעה מהמחשבה על סיום הקשר עם ענבט: "אני אפרד מענבט? חס וחלילה. לא רוצה לשמוע את זה. איך אתם מעלים על דעתכם שאפטר את ענבט שעבדה אצלי 12 שנה? לא יקום ולא יהיה", אמרה בזעם. אם יש נחמה, הרי היא העובדה שאימי לא "זכתה" לראות בחייה את הניתוק מענבט.

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -
לחץ להוספת תגובה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.