צור עימנו קשר

דעות

סאלח זו ארץ ישראל (שלי)

סוליקה מלול ז"ל לא הספיקה לראות את הסרט התיעודי המוצלח- שהפך לשיחת היום בכל בית בישראל. בנה אבי, שצפה בסרט, נזכר בנקודות ההשקה שבין עברה של אימו לזה של משתתפי הסרט, ומתאר אותן על פי עדותה

פורסם

בתאריך

בדיוק בימים בהם הנושא המדובר הוא הסרט "סאלח פה זה ארץ ישראל", סרט שפותח מורסות עבר שנדמה שהגלידו (או לפחות כך קיוו) כמו אפליה, גזענות ויחס בוטה ולעיתים אף לא אנושי כלפי עולים מארצות מוסלמיות מצד ממשל מפא"י ששלט באותם ימים, אימי, שחוותה על בשרה את אותה הגזענות שהותירה בה משקעים כבדים- סיימה את חייה. עבורה, פצעי העבר מעולם לא הגלידו. היא לא הספיקה לראות את סרטו של הבמאי דוד דרעי, שבצירוף מקרים התגלה כבן למשפחה מעיירת הולדתה של אימי, דמנט, והוא אף מספר את סיפורה כמעט בגוף ראשו. נקודת השקה נוספת ומרתקת בין אימי לבין המסופר בסרט הוא אחד מרגעי השיא בסרט, המספר את סיפור עלייתה של קבוצת עולים מדמנט בשנת 1963, במסגרתה עלו ארצה גם אחותי הבכורה ובעלה. העולים מדמנט סירבו בתוקף לעלות על המשאיות שהמתינו להם עם הגיעם ארצה לאחר שנציגי הסוכנות, שקיבלו את פניהם, ייעדו אותם להתיישבות ביישובי ספר בצפון, דוגמת קריית שמונה. בניגוד להבטחות ליישבם יחד עם בני משפחתם, במקרה של אחותי בעיר כפר סבא, נאמר להם כי מדובר "בסך הכל ברבע שעה נסיעה". בעזות מצח שיקרו להם, בניסיון לשכנע את העולים המרדנים. הטיפול הכוחני של נציגי השלטונות הדהים אפילו את העולים שבאו מארץ עם שלטון מלוכני ללא ערכים דמוקרטים. נציגי הסוכנות איימו עליהם שהמשטרה תנקוט נגדם באמצעים קשים, "לא האמנו, לא עשינו שום דבר רע, למה לאיים עלינו ולמה לערב את השוטרים?", נזכרה אחותי.
גם השוטרים המאיימים לא הרתיעו את העולים, בהם כפי שציינתי אחותי ובעלה, שהצליחו להגיע לכפר סבא בעזרת קרוב משפחה שהכיר את אחד מפקידי הסוכנות. רק לאחרונה גילתה אחותי ובעלה שסיפורם פורסם באותם ימים בעיתונות הארצית.

היו כאלה שהתייאשו

הורי עלו לראשונה ארצה ב-1955. לאחר שעברו בנמל את תהליך טיהור ראשיהם וראשי ארבעת אחיי ב-די.די.טי (אמצעי למלחמה בטיפוס ובמלריה), הם נשלחו לישוב משואה, הקרוב לבית שמש של ימינו, סמוך מאוד לגבול עם ירדן. התנאים הפיסיים היו קשים מנשוא, והצריף המקורה באסבסט הפך את השהיה בו בימי הקיץ לבלתי נסבלים. אבי עבד בעבודת דחק. בכל בוקר הוא יצא עם טוריה על כתפו למסע רגלי של שעה וחצי עד מקום עבודותו, ובערב שב הביתה בהליכה נוספת של שעה וחצי למרות זאת, הוא אף פעם לא התלונן על העבודה המפרכת, אלא להפך. אבי שמח שבכלל יש לו עבודה למשך חודש ימים ברציפות, בשונה מלא מעט עולים אחרים שלא שפר עליהם מזלם כיוון שעבדו רק שבועיים בחודש. בשל כך הם גם השתכרו הרבה פחות.
הימים ימי הצנע, והתור לקבלת תלושי מזון תחת השמש הקופחת היה ארוך. אחת לשבוע אבי היה נוסע לירושלים כדי לקבל עוף, שם היה שוחטו ושב באוטובוס לצריף. המסע הארוך בימי הקיץ הלוהטים הפך את אכילת העוף לאתגר רפואי לא קל, ואמא הייתה מזהירה אותנו "לא לאכול אותו כי כבר הסריח". לצד זאת, היו גם עולים חדשים ברי מזל שעלו מאירופה- ש-'חווית משואה' נמשכה אצלם קצת פחות מ-48 שעות, "היינו רואים אותם מגיעים למשואה, אבל אחרי יומיים הם כבר לא היו שם", סיפרו תושבי המקום. לימים התברר שאותם עולים מאירופה הועברו לשכונה חדשה שהוקמה באותם ימים בתל אביב- שכונת רמת אביב. החלום הציוני דיבר על מדינת היהודים, והנה לראשונה גילו הוריי שיש שני סוגי יהודים: יהודים מזרחיים ויהודיים מאירופה.
בהיררכיית היהדות, לפחות בנוסח מפא"י, יהודי מרוקו ניצבים במקום נמוך לעומת היהודים שעלו מאירופה. עבור אימי העלייה הייתה טראומטית. התנאים הפיסיים הקשים במשואה, היחס המחפיר מצד השלטון המרכזי וחילול השבת הפומבי בארץ הקודש הפכו את מושא חלומותיה לחלום ביעותים. היא התקשתה עד מאוד להכיל כל-כך הרבה טראומות בתקופה כה קצרה, ודרשה מאבי לחזור למרוקו. הסוכנות היהודית ניסתה להקשות עליהם את השיבה לעיר הולדתם ודרשה מהוריי לשלם את הוצאות העלייה והירידה מהארץ.
אבי שילם, והוריי ירדו מהארץ בשנת 1956. תשע שנים מאוחר יותר, בשנת 1965, משפחתי עלתה שוב ארצה בעיקר משום שמרבית הקהילה היהודית עלתה ארצה. עם זאת, אימי עלתה רק פיסית. ליבה היה במערב, במרוקו. "שם הייתה יהדות", אמרה בערגה זמן שביכתה את עלייתה ארצה. היא תיארה מערכת יחסים משפחתית, מכבדת ומכובדת. הפרידה ממרוקו הייתה כה קשה לה, עד שנדמה כאילו הציבה מעין מחסום בתת המודע שימנע ממנה ללמוד מילים בעברית, המייצגות השתלבות מלאה בארץ. אכן, אימי מעולם לא למדה עברית. היא לא רצתה ללמוד עברית והסתפקה בכמה מילים בסיסיות לצורכי התנהלות בארץ. האישה החכמה הזו, ששלטה במכמני השפה המרוקאית, לא הצליחה להרכיב ולו משפט קצר בעברית. לאימי הייתה עוד אהבת נפש אחת: טפרה אנגואף, עולה מאתיופיה, ששימשה כמטפלת בית שלה. אולי זו הייתה הזרות, אולי הקושי בהתמודדות עם מציאות לא מוכרת של שתיהן, שיצרו ביניהן קשר מדהים של אהבה הדדית יוצאת דופן. אימי ראתה בה את ביתה ממש. לכאורה, כל דו שיח מילולי ביניהן היה בלתי אפשרי: אימי לא שלטה בעברית וטפרה (ענבט בפי אימי) הייתה עולה חדשה יחסית שהתקשתה אף היא בעברית.
מה שהיה אמור להוליד דו שיח של חרשים הפך לדו שיח מלא חום, אהבה והבנה הדדית שבלתי אפשרי להסבירה. בחודש האחרון לחייה, כאשר מצבה הפיסי הדרדר, התחלנו בהליך גיוס עובדת זרה שתלווה את אימי לאורך כל שעות היממה. אימי הזדעזעה מהמחשבה על סיום הקשר עם ענבט: "אני אפרד מענבט? חס וחלילה. לא רוצה לשמוע את זה. איך אתם מעלים על דעתכם שאפטר את ענבט שעבדה אצלי 12 שנה? לא יקום ולא יהיה", אמרה בזעם. אם יש נחמה, הרי היא העובדה שאימי לא "זכתה" לראות בחייה את הניתוק מענבט.

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -
לחץ להוספת תגובה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

המשקיף

בית הספר של זוהר

יש לי כבר כותרת לבחירות הללו: קריית מלאכי הישנה מול קריית מלאכי היותר ישנה

פורסם

בתאריך

על ידי

השלום והברכה עליכם קוראיי היקרים. לא יודע מה איתכם, אבל מאז יום שלישי השבוע אני כוסס ציפורניים בהמתנה לאירוע הכי חשוב של התקופה האחרונה. ביום שלישי בלילה התייצבתי מול מקלט הטלוויזיה כדי לצפות באירוע, והשדרנים והפרשנים היללו ושיבחו את שראינו. עכשיו צריך לחכות ולראות מה תהיה התוצאה של כל המהלך הזה, והאם אכן ישראל תצא ממנו מורווחת כפי שהרבה אנשים מעריכים. ולא, אני לא מדבר על ביטול הסכם הגרעין עם איראן על ידי הנשיא טראמפ, אלא על האירוויזיון שאחרי עשרים שנים אולי סוף-סוף נזכה בו, ובשנה הבאה הוא יתקיים בירושלים הבנויה, הפעם עם שגרירות אמריקאית בשטחה.

מה אגיד לכם, טראמפ הזה גבר-גבר. כל הבטחה שהוא הבטיח לפני הבחירות, הוא פשוט מקיים. בהתחלה זו הייתה השגרירות האמריקאית שאכן תעבור ממש בימים הקרובים לעיר הבירה שלנו, וכעת ההבטחה הגדולה באמת של קמפיין הבחירות שלו והיא לבטל את הסכם הגרעין עם משטר האייתולות. זה מזכיר לי כמה פוליטיקאים אצלנו שעבורם כל קשר בין הבטחה למימוש שלה הוא מקרי בהחלט. עכשיו, כמו בכל 5 שנים כאשר הבחירות המקומיות בפתח, תתכוננו לשמוע הרבה הבטחות אבל קחו את כולן בעירבון מוגבל, כי חברי המועצה שלנו כבר הוכיחו שהם אולי טובים בלהבטיח, אבל קצת פחות טובים בקיום הבטחותיהם. מבחינתם הציטוט של ראש ממשלתנו לוי אשכול "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים", הוא דרך חיים.

ראיתי השבוע שבבר אזולאי הצטרף לללו זוהר, ואפילו עתיד לרוץ איתו יחד באותה רשימה. תהיתי איך זה שאמור להגן על עובדים מפני ההתעמרות של העירייה מצטרף לרשימה של ראש העיר וירוץ יחד איתו בבחירות. מה אגיד לכם, אפילו בסרטי מדע בדיוני אין תסריטים כאלו. שאלתי את עצמי איפה ההסתדרות כדי שתמנע את הביזיון הזה, ואיך יכול מר אזולאי להמשיך לנהל מו"מ מול העירייה או לפעול בשם העובדים שלה, כשהוא בעצם הפך להיות כוח מסייע לראש העיר המכהן זוהר. בבר צריך להבין שהוא לא יכול לאכול את כל העוגה ולהשאיר אותה שלמה: או שהוא בצד של העובדים, או שהוא בצד של העירייה. אם הוא רוצה להתמודד למועצת העיר עדיף שיתפטר מהתפקיד שלו בהסתדרות או לכל הפחות לא יעסוק עוד בעניינים שקשורים לעובדים מול העירייה.

בבית הקפה ביום רביעי בבוקר דיברנו על החלטת טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין, הביצוע המופלא של נטע ברזילי בחצי הגמר אך בעיקר על החדשות מבית והחיבור בין זוהר לאזולאי. אחד החברים אמר שללו זוהר הקטן, זה שכולם זילזלו בו, עושה עד עכשיו בית ספר לכולם. הוא התערב בפריימריז של האתיופים והצליח להכניס איש שלו למקום השני, הוא התערב בפריימריז של מפלגת העבודה והצליח יחד עם אחרים להביא לבחירה של יוסי סולימני, והוא כנראה גם יצליח לפרק את הליכוד ולמנוע את האפשרות שיעמידו מולו מועמד לראשות העיר. בינתיים זה שהפוליטיקאים קוראים לו 'אינסטלטור' בזלזול מכניס לכל העסקונה הוותיקה צינור ועושה להם "האק!" עם האצבע. לפי איך שזה נראה כרגע, ללו יעשה לכל אלו שרוצים להחליף אותו "האק!" גם אחרי ה-30 באוקטובר המתקרב.

בבית הקפה ישב לידנו גם אחד מהמקורבים של זוהר. הוא אמר שבקרוב יהיו עוד הפתעות, ואחרי כמה בירות בשעת בוקר מוקדמת הוא גם התחיל לשחרר את המידע שיש לו: הוא אמר שאחרי אזולאי יש עוד כמה שיכריזו על תמיכה בללו. הבא בתור הוא חבר המועצה בוריס בורוכוב, ואחריו יבוא גם מי שהתמודד מולו בבחירות הקודמות, דוד גלעם. לא יודע אם מה שאמר המקורב באמת יקרה, רק שאני במקום ללו לא הכי הייתי מתגאה בתמיכה של חבר'ה כמו אזולאי ובורוכוב, אבל אני לא ללו. לפי איך שזה נראה כרגע, קריית מלאכי לא מתכוונת להתקדם לאנשהו בקרוב, והמקסימום שיקרה בבחירות הקרובות זה ללו זוהר וכל החבר'ה שתומכים בו כמו פטריות אחרי הגשם מצד אחד מול הפושע בדימוס מוטי מלכה מצד שני. יש לי כבר כותרת לבחירות האלו: קריית מלאכי הישנה מול קריית מלאכי העוד יותר ישנה.

בערב הגעתי הביתה ואישתי אמרה שצריך לבדוק שהמקלט פעיל, ואם לא אז לפנות את כל מה שיש בפנים, כי בקרוב אולי תהיה מלחמה מול איראן. אמרתי לה שאין לה מה לדאוג כי טראמפ לא ייתן לאף אחד להתקיף אותנו, ואם מישהו בכל זאת יעז אז צה"ל יידע לעשות את העבודה. היא אמרה שהיא לא סומכת על אף אחד חוץ מאלוהים, ואני עניתי שאם היא סומכת על אלוהים, אז שלא תהיה מודאגת מהאם המקלט שמיש או לא.
ואולי בכלל מלחמה זה בדיוק מה שצריך כדי לשכוח קצת מהבעיות של השגרה?
יאלה, ביסלאמה.

לחץ להמשך קריאה

המשקיף

פוליטיקה בשקל

על מה דיברו המשקיף ובני משפחתו בשולחן המנגל המסורתי של חג העצמאות?

פורסם

בתאריך

על ידי

השלום והברכה עליכם קוראיי היקרים. אחרי שבוע אחד של הפסקה אני חוזר לשורות אלו. בשבוע שעבר יצאתי עם הנכדים והנכדות לחגיגות יום העצמאות, למרות שאני מעדיף בכלל לעשות מנגל בבית. הם ביקשו שסבא ייקח אותם לראות איזה אמנית בשם נוגה קירל, ואני לא הצלחתי לעמוד בלחצים. כשראיתי אותה והבנתי שמדובר בבחורה צעירה מאוד, שאלתי את עצמי האם לא כדאי לה להוסיף לשם שלה שם נוסף, כי איך זה שלנערה בת 16 קוראים נוגה?

מההתרשמות שלי היו אחלה אירועי עצמאות. הפארק היה מלא מפה לפה באנשים, גם בערב וגם ביום עצמו, וראיתי המון פרצופים שלא נתקלתי בהם הרבה מאוד שנים. אבל כמו תמיד בקריית מלאכי, שום דבר לא יכול להיות מושלם לגמרי, ובהופעה של אחד הזמרים נפלו הרמקולים כמה פעמים, ואפילו הזמר התרגז ושבר את המיקרופון בו הוא השתמש. אני דווקא הייתי מרוצה מזה שהחשמל נפל, כי אז יכולתי להגיד לנכדים ולנכדות שהאירועים נגמרו, אז יאלה בואו נלך הביתה. הם לא התרצו ודרשו עוד פיצה, עוד צעצוע ועוד תפוח מצופה במלא סוכר לפני שנחזור הביתה.

יום למחרת הגענו לפארק העירוני יחד עם חברים כדי לקיים את מנהג הספורט הלאומי הישראלי: נפנוף מנגל. על השולחן, אחרי שסיימנו לאכול ועברנו לשלב הפיצוחים, התפתחה כמובן שיחה על פוליטיקה. בהתחלה דיברנו על ביבי וההשתלטות שלו על טקס הדלקת המשואות בהר הרצל אבל מהר מאוד עברנו לפוליטיקה המקומית, לקראת האירוע המעניין שיתקיים בשבוע הבא, הפריימריז במפלגת העבודה.
אני כבר לא זוכר מתי מפלגת העבודה בעיר שלי עוררה עניין כלשהו כפי שהיא מעוררת בשבועות האחרונים. לכולם בשולחן הייתה דעה על מי צריך לנצח, וכמובן שגם אני הבעתי את דעתי. אמרתי שאם אנחנו רוצים באמת להתקדם, אז המתפקדים במפלגת העבודה חייבים לתת צ'אנס לאליאור עמר הזה. בסך הכל הוא הוכיח הרבה שנים שהוא לא מפחד ולא נרתע, ובדיוק מישהו כזה אנחנו צריכים בעירייה שלנו. זה יהיה מרענן לראות שם מישהו שלא עושה חשבון ולא תמיד חושב על מה טוב לו ולמקורביו.

אני אישית הצבעתי בעבר לסולימני, אבל יש גבול לכל תעלול. אני לא פקוד למפלגת העבודה, אבל גם אם הייתי פקוד והייתי חושב להצביע לו, ברור שאין סיכוי שזה היה קורה אחרי איך שהוא התנהל בחודשים שקדמו לבחירות האלו. במקום לשכנע כמה הוא טוב ומתאים, הוא התעסק בלהביא את כל השונאים של עמר למפלגה כדי שיתמכו בו בבחירות נגד עמר. אני יודע שאומרים שבפוליטיקה הכל מותר, אבל זו פוליטיקה בשקל. ראיתי גם את המסיבה שעשה סולימני השבוע (מדוע בתקופת ספירת העומר?!), ואיך שהוא הבטיח שהמסיבה שעשה תתקיים גם בשנה הבאה. איך מישהו הגיב על הכתבה שהייתה באפליקציה אנג'לס? "תהיה מסיבה בשנה הבאה כמו שהייתה מסיבה בשנה שעברה". גדול ומדויק, לא רק לגבי סולימני אלא ביחס לכל הפוליטיקאים שמוכרים לנו לוקשים לפני הבחירות ושוכחים אותנו מיד אחריהן.

אחד מהחברים במנגל של עצמאות אמר שהוא דווקא פקוד למפלגה, ושהבחירה שלו קלה: זו בחירה בין מי שהיה שם מלא שנים, היה שותף לשלטונות כושלים שהשאירו גירעונות ענק, שביקש לאשר בנייה בלתי חוקית ורגע אחרי קיבל אצלו במפלגה עשרות מתפקדים של אותה משפחה שהייתה מרוויחה מאישור של אותה בנייה בלתי חוקית – לבין מי שהוא ההפך מכל זה. "התפקדתי למפלגה כי מישהי מקורבת לסולימני ביקשה ממני, אבל אני לא צריך שמישהו יגיד לי בשביל מי להצביע, יש לי דעה משל עצמי ואני החלטתי לבד", הוא אמר לנו. וואלה, צודק.
מה שבטוח זה שיהיה קרב מעניין, ולפי מה שאומרים גם צמוד מאוד – כך שכל אחד מהשניים יכול לנצח.

בערב חזרנו הביתה וישבתי יחד עם אישתי לראות את טקס הענקת פרסי ישראל. ראינו את נאומה חוצב הלהבות והמרגש של אם הבנים הגיבורים, מרים פרץ. איזו אישה מדהימה, כריזמתית, מקסימה. כשהיא דיברה האמנתי לכל מילה שלה, רואים שהנאום שלה יצא מהלב, בניגוד לכל מיני פוליטיקאים שדיברו לפניה ואחריה שאמת זו המילה האחרונה שאפשר להגיד על מה שהם אומרים. הכי ריגש אותי החיבוק החם בינה לבין הסופר דוד גרוסמן, ששכל גם הוא את בנו במלחמות ישראל. כנראה שככל שהדעות יותר שונות – ככה זה הופך להיות יותר מרגש.
אחרי הטקס ראיתי שיש קריאה בפייסבוק לבחור במרים פרץ לנשיאה הבאה של ישראל, מיד אחרי כהונתו של הנשיא ראובן ריבלין. וואלק מה אגיד לכם, זה יכול להיות אחלה רעיון, שיאחד את העם המפורק והמשוסע הזה מידי פעם לפחות תחת מוסד אחד ואישיות אחת: מרים פרץ.
יאללה, ביסלאמה.

לחץ להמשך קריאה

דעות

יכולים לישון בשקט?

דיירים משכונת גבעת הסביונים בטור מיוחד בעקבות הדיון החוזר באישור חריגות הבניה בפרויקט "לב הפארק", שהתקיים בשבוע שעבר במליאת הוועדה לתכנון ובנייה

פורסם

בתאריך

אנו, דיירי גבעת הסביונים, עוקבים בדאגה גדולה אחר רצונם של מספר חברי מועצה ונבחרי ציבור המבקשים לדון מחדש באישור התכנית של פרויקט "לב הפארק", הכשרת עבירות הבניה שבוצעו בו על ידי חברת ש.י שפץ ולקיחת השטחים הציבורים השייכים לנו- הציבור- לטובת אותם יזמים שפגעו ברגל גסה בחוק ובתושבי הקריה.
עצוב היה לנו לשמוע את הטענות של מספר חברי ועדה שהועלו בשבוע שעבר בעיתון, לפיהם הקבלן שילם מחיר כבד בדמות קנס כספי. לידיעתם של אנשי הועדה, בהם גם גלעם וסולימני שביקשו לדון בבקשה בשנית, במצב בו התכנית תאושר ותותר מכירת יתרת הדירות הקבלן לא רק יקבל את כספי הקנס בחזרה, אלא עוד יישאר לו עודף בכדי לצחוק על תושבי הקריה ועל החוק בכלל.
ברצוננו להזכיר לכם שתושבי גבעת הסביונים ניהלו מספר מערכות משפטיות מול החברה הקבלית ש.י שפץ שבבעלותם של יוסי ושמעון וקנין, וכן דיונים קולניים בוועדות לתכנון ובניה ובבתי משפט בנוגע לתוספת בניה ל-100 יחידות דיור ולסידור מעברי התנועה בניגוד לתב"ע.

לב הפארק

בנייני לב הפארק בקריית מלאכי. | צילום: המקור

השאלה הנשאלת היא האם תושבי גבעת הסביונים אמורים לדאוג מזה שאתם, חברי ועדת תכנון ובניה, תאשרו להם בחלוף בזמן את התוספות הללו הנוגדות את התב"ע?
ומה תגידו בנוגע לדחיית התכניות של חברת י.ש שפץ הן בוועדה לתכנון ובנייה של מחוז דרום והן בבית המשפט המחוזי? שהם מסכנים? שמחפשים אותך? שצריך לעזור להם או שהם שילמו מחיר כבד?
נבחרי ציבור נכבדים, איך אתם מתעלמים מהחלטת בית המשפט ומהציבור הגדול שנפגע מהחריגות הללו? האם זו הדוגמא האישית שלכם כחברי וועדה בעלי אחריות? או שאולי הבקשה שלכם היא משחק פוליטי בניסיון להכניס את ראש העיר למלכודת שתגרום לציבור להתחשבן איתו ביום הבחירות, במידה והחריגות אכן יאושרו?
הרי כאשר השמעתם את קולכם ונלחמתם בכל הכוח על מנת לתת פרס למפרי חוק עשיתם טעות, רגע לפני הבחירות המתקרבות. הציבור מצביע מהראש, ואין ספק שהוא ישאל את עצמו האם אתם ראויים לשרת אותו נאמנה. האם תושבי קריית מלאכי בכלל ודיירי גבעת הסביונים בפרט צריכים לדאוג, או שהם יכולים לישון בשקט בזמן שנבחרי הציבור שלהם דואגים אך ורק לאינטרס של התושבים?
בהזדמנות זו נבקש להודות לראש העירייה, אליהו זוהר, למהנדס נועם רווחה, ליועצת המשפטית עו"ד עידית יפת ולסגן ראש העירייה, מר חיים שטיינר, על היושרה, האמינות והאכפתיות לטובת האינטרס הציבורי.

לחץ להמשך קריאה