צור עימנו קשר

דעות

מנסים להפוך אותנו לאיראן

האם קריית מלאכי שלי יכולה לחזור ולהיות קריית מלאכי של פעם?

פורסם

בתאריך

השלום והברכה עליכם קוראיי היקרים. עוד שבוע נשרף, ובפעם הראשונה מאז שחזרתי לכתוב בעיתון כמעט ועשיתי הפסקה, אבל העורך לא הסכים והבהיר שעליי לעמוד בהתחייבות שנתתי לו: לכתוב כל שבוע, למעט מקרים יוצאי דופן. אז הנה אני כותב, כבר שבוע שלישי ברציפות.
האמת היא שאני שמח על התעקשותו של העורך, כי בדיוק לפני שעה קראתי על כך שתמונותיהן של נשים במרכז העיר הושחתו, ככל הנראה על ידי קנאים שרוצים להפוך אותנו לבית שמש. כבר הרבה שנים שאני חושב שקריית מלאכי שלי הולכת בכיוון לא טוב, ושהסטטוס קוו המפורסם שקיים כאן עוד מימי עבודי הולך ונעלם. ככה זה כשיש ראש עירייה ששבוי אצל אנשי הקואליציה החרדית, שכל מטרתם ועניינם הוא לקדם את הציבור ממנו הם באו. שטיינר עסוק בתיקון מדרכות וכבישים בחב"ד וטפירו בבנייה של בית ספר גדול פי כמה וכמה של ש"ס בו יגדלו עוד ילדים ונערים בלי שיידעו אנגלית ומתמטיקה. מי נשאר לשמור ולדאוג לנו, הציבור הוותיק בעיר? אף אחד.
הנושא הזה עלה לשיחה גם בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית שלנו, ואחד מהאחיינים שלי כתב משהו שזעזע אותי: בשכונת חב"ד האורות נדלקים שעה אחת מוקדם יותר משאר העיר, ומתכבים שעה אחת מאוחר יותר. הוא סיפר שזו הייתה הדרישה של כמה מבכירי השכונה, והעירייה – כמה מפתיע – הסכימה. אני לא יודע אם הדברים האלו של האחיין שלי נכונים, אבל אם כן, זה מוכיח שוב כמה חכמים הם החב"דניקים שהם מאוחדים כל בחירות מאחורי הנציגים שלהם, וכמה טיפשים אנחנו המסורתיים והחילוניים שאנחנו לא מוצאים מישהו נורמלי שידאג לנו באמת ומצביעים עבורו.
בשבוע שעבר נפטרו שניים מוותיקי העיר, סוליקה מלול ורבי פנחסי. את סוליקה אני זוכר מהמכולת של קיבוץ גלויות. היא לא ידעה מילה אחת בעברית אבל כל אחד, גם ילד בגיל חמש, יכול היה להבין אותה גם מבלי לדבר. אני זוכר אותה כעזר לחכם מלול הצדיק, שנפטר לפני שנתיים. ברוחב לב ובחיוך הם קיבלו במשך עשרות שנים אותנו, אנשי השכונה. חכם וסוליקה היו הפנים היפות והטובות של קריית מלאכי. הם היו מלאים בטוב, באהבה, במסירות ובתמימות שכיום כבר אין כמוה. איזה בנים ובנות הם גידלו, לתפארת מדינת ישראל. כל אחד סוכר. אני רואה את הבנים והבנות שהם הותירו אחריהם וגאה בשביל ההורים שגם אם הלכו בשיבה טובה, העולם אינו אותו דבר בלעדיהם. גם אם לא ראיתי את סוליקה כבר למעלה מעשרים שנים בטרם פטירתה, אני אתגעגע אליה. אני אתגעגע אליה כי היא ובעלה, חכם, היו בשבילי קריית מלאכי שאני אוהב.
גם את רבי פנחסי הכרתי עוד מימי נערותי. איש יקר, נעים הליכות שעבורו שירות נאות ללקוחותיו בדואר היה מעל הכל. אני זוכר איך הוא היה מקבל אותי בזרועות פתוחות בכל פעם שבאתי לשלוח מכתב, איך הציע לי לבוא אליו הביתה לשתות תה ולטעום את העוגיות שמכינה אישתו. אח, איזה שנים יפות היו בקריית מלאכי, ואיך הטובים, היפים והטהורים הולכים להם אחד אחרי השני ומשאירים אותנו כאן לבד, עם עתיד לא משהו.
כשראיתי השבוע את ההשחתה של שלטי הנשים – שבטח נעשתה על ידי חרדים קיצוניים שלא מייצגים את רוב החרדים – לא יכולתי שלא לחשוב כמה רחוקים חלק מהדתיים והחרדים של היום מהדתיים והחרדים של פעם. חכם מלול ז"ל לא היה חרדי עם מגבעת על ראשו וחליפת אברכים לגופו, אבל הוא היה דתי ובנאדם יותר מכל חרדי אחר שאני מכיר. הוא היה אוהב אדם באשר הוא אדם, מקבל כל אחד – מילדים ועד זקנים ממנו – בראש מורכן ובצניעות. בלי להסתיר את עיניו כשראה נשים ובלי לשמור נגיעה מהן כאילו שמדובר במוקצה בשבת. הוא היה הנציג הכי אותנטי, מכף רגלו ועד ראשו, של תיאור תורתנו כתורה שדְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. והיום? היום יש מי שחושב שילדה בת 3 צריכה ללכת עם גרביונים, שצריך להפריד בין בנים לבנות כבר מגיל חצי שנה ושאסור לשמוע אישה שרה. אייל גולן כתב בשירו שהוא מתגעגע לתמימות שכבר אבדה ולא תחזור, ושאל את בת שיחו "לאן הגענו?". גם אני שואל לאן הגענו.
מה אגיד לכם קוראיי היקרים, בכל יום שעובר אני פחות אופטימי ביחס לעתיד העיר שלנו. נכון, אמנם יש כיכרות חדשים, וגני משחקים צבעוניים, ומדרכות כמו בתל אביב, אבל מה עם היתר? האם קריית מלאכי שלי יכולה לחזור ולהיות קריית מלאכי של פעם? קריית מלאכי של אנשים כמו חכם מלול, וכמו סוליקה מלול, וכמו רבי פנחסי – או שהיא תיכבש בידי אלו שרוצים להפוך את ישראל לאיראן?

יאללה, ביסלאמה.

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -
לחץ להוספת תגובה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.