צור עימנו קשר

דעות

נכשל? ראש העירייה אליהו זוהר הוא מצליחן סדרתי

לפני כשבועיים זכה ראש העירייה לכינוי "נכשל סדרתי" ביחס לפעולותיו מול משרדי הממשלה בטורו האישי של אליאור עמר. אורן אוזן קרא את הטור, והחליט להשיב

פורסם

בתאריך

"נכשל סדרתי", כינה עורך עיתון "המקור", אליאור עמר, את ראש העירייה אליהו זוהר בטורו שפורסם לפני כשבועיים. עמר פירט את הישגיו המפוקפקים, לטענתו, של זוהר מול משרדי הממשלה, והתייחס בין היתר לניסיונו להביא למינויה של אירית טיירו לתפקיד מנהלת בית הספר ע"ש אלי כהן בעיר", ניסיון שאכן לא צלח. זוהר הוא לא נכשל סדרתי. אם כבר, הוא מצליחן סדרתי.

דעתו של עמר, אני משוכנע, היא דעת מיעוט בקרב תושבי קריית מלאכי. המציאות היא התשובה הטובה ביותר לנכתב בטור: המעשים והתוצאות שכולנו רואים בחודשים האחרונים ברחבי העיר, בכל פינה וקרן רחוב, הן הוכחה ניצחת להצלחתו הסדרתית של ראש העירייה זוהר לשנות את פני העיר ולהביא לשגשוגה והצלחתה.

כאשר פונים למשרדי ממשלה מאה פעמים בשנה, טבעי שחלק מהבקשות יידחו, וחלקן יאושרו. הרי לא יעלה על הדעת שמאה אחוז מהבקשות יאושרו, תמיד, על ידי שרי הממשלה. קריית מלאכי, יש להזכיר, היא עיר אחת מבין מאות רבות של יישובים ברחבי הארץ. כל יישוב וצרכיו, כל יישוב והצלחותיו, כל יישוב וכישלונותיו. המאמץ העילאי שעשה ראש העירייה זוהר למען מינויה של טיירו אמנם נדחה לבסוף על ידי משרד החינוך, אבל בעיני הוא היה מאמץ ראוי לציון לשבח, ולא לתגית "נכשל". מתי בפעם האחרונה ראינו ראש עירייה שנלחם במשך שבועות למען מינוי של תושב עירו לתפקיד מסויים? זוהר הביע תמיכה מוחלטת ביכולותיה של תושבת העיר לחנך את ילדינו, ופעל בהתאם לכך: הוא דחף, קידם, המריץ וניסה לשכנע, ובסוף ידו לא צלחה. נו, גם זה קורה לפעמים. האם בגלל זה אפשר להגדיר את התנהלותו של ראש העירייה כנכשל? לטעמי לא. זה עוול גדול שנעשה לאדם שמשקיע את כל מרצו בניסיון לתקן נזקים רבי-שנים, ולאור הנסיבות – עושה זאת בהצלחה.

14 שנים שאני מתגורר בעיר, ולא ראיתי ראש עירייה שאוהב את עירו יותר מאליהו זוהר. כשאני נפגש עם חבריי, שגדלו בעיר ונמצאים בה אף יותר שנים ממני, הם מחזקים את דבריי. העיר כולה מתקדמת ומתפתחת, והמציאות, כאמור, מוכיחה את זה: איך אפשר לכנות נכשל את ראש עירייה שבתקופתו נמצאת הבנייה בעיר בשיא? איך אפשר לכנות נכשל את ראש העירייה שבתקופתו הוגברה משמעותית ההשקעה בחינוך, ותוצאות הזכאות לבגרות זינקו? איך אפשר לכנות נכשל את ראש עירייה שבתקופתו שופצו מהיסוד גני ילדים, הוקמו גני משחקים חדשים בשכונות העיר, נחנך גן מדעי ראשון מסוגו בארץ? איך אפשר לכנות נכשל את ראש עירייה שבתקופתו הוקם מרכז צעירים חדש, שבקרוב גם יזכה למבנה חדיש ומפואר? איך אפשר לכנות נכשל את ראש עירייה שבתקופתו ייבנה מרכז רווחה ונוער חדש בהשקעה של מיליוני שקלים? איך אפשר לכנות נכשל את ראש עירייה שבתקופתו ייבנה מחדש בית ספר חב"ד בנות? איך אפשר לכנות נכשל את ראש עירייה שבתקופתו הגיעו לעיר שרים רבים מכמה וכמה משרדי ממשלה, חלקם בכירים, וזאת אחרי שנים ארוכות שבהם לא דרכה כף רגלם של שרי ממשלת ישראל בעיר? היום, בניגוד לעבר, שרי הממשלה יודעים שיש עם מי לעבוד. הם מכבדים את ראש העירייה זוהר, שמוכיח שהאגו הוא לא מה שמוביל אותו – אלא הדאגה לעיר ולתושבים.

איך אפשר לכנות נכשל את ראש עירייה שבתקופתו תיבנה תחנת רכבת חדשה מרחק דקות ספורות של נסיעה מהעיר? איך אפשר לכנות נכשל את ראש עירייה שבתקופתו מקימים כיכרות חדשים, כיכרות קיימים משופצים, שתאורת לד חדישה וחסכונית מותקנת בכל הרחובות הראשיים של העיר ובשבילים ובשכונות שהיו במשך שנים חשוכי אור – ואל? איך אפשר לכנות נכשל את ראש עירייה שבתקופתו מוחלף קו הביוב הראשי של העיר בעלות של שישה מיליון שקלים? איך אפשר לכנות נכשל את ראש עירייה שבתקופתו ואחרי שנים רבות של קיפאון, נמצא איזור התעשייה תימורים בדרך לשיווק מלא? האין זו הצלחה מול משרדי הממשלה?

אז נכשל סדרתי? תסתכלו סביבכם. העובדות מוכיחות אחרת.

הכותב הוא מקורבו של ראש העירייה, אליהו זוהר

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -
2 תגובות

2 Comments

  1. עמרי עובד עיריה תושב עיר אחרת

    16/09/2016 ב 17:48

    זוהר הוא מצליחן סדרתי, ביחוד אם משווים אותו לקודמו בתפקיד. בנוסף לזה הוא אנושי ורואים שאכפת לו גם מאיתנו עובדי העיריה. בנוסף למה אורן אוזן, ברצוני להדגיש את צימצום הגרעון של העיריה ביותר מ 10 מיליון ש"ח אם אני זוכר נכון, שינויי כוח אדם חיוביים בעיריה ולאחרונה פרויקט פינוי בינוי שנראה שיצא לדרך בשכונת קיבוץ גלויות. יש גם טעויות אבל בסך הכל העיר מאוד מתקדמת בתחומים רבים.

  2. יוסף

    16/09/2016 ב 12:14

    נכשל סדרתי זה אנדרסטייטמנט לתאר את ללו

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דעות

יכולים לישון בשקט?

דיירים משכונת גבעת הסביונים בטור מיוחד בעקבות הדיון החוזר באישור חריגות הבניה בפרויקט "לב הפארק", שהתקיים בשבוע שעבר במליאת הוועדה לתכנון ובנייה

פורסם

בתאריך

אנו, דיירי גבעת הסביונים, עוקבים בדאגה גדולה אחר רצונם של מספר חברי מועצה ונבחרי ציבור המבקשים לדון מחדש באישור התכנית של פרויקט "לב הפארק", הכשרת עבירות הבניה שבוצעו בו על ידי חברת ש.י שפץ ולקיחת השטחים הציבורים השייכים לנו- הציבור- לטובת אותם יזמים שפגעו ברגל גסה בחוק ובתושבי הקריה.
עצוב היה לנו לשמוע את הטענות של מספר חברי ועדה שהועלו בשבוע שעבר בעיתון, לפיהם הקבלן שילם מחיר כבד בדמות קנס כספי. לידיעתם של אנשי הועדה, בהם גם גלעם וסולימני שביקשו לדון בבקשה בשנית, במצב בו התכנית תאושר ותותר מכירת יתרת הדירות הקבלן לא רק יקבל את כספי הקנס בחזרה, אלא עוד יישאר לו עודף בכדי לצחוק על תושבי הקריה ועל החוק בכלל.
ברצוננו להזכיר לכם שתושבי גבעת הסביונים ניהלו מספר מערכות משפטיות מול החברה הקבלית ש.י שפץ שבבעלותם של יוסי ושמעון וקנין, וכן דיונים קולניים בוועדות לתכנון ובניה ובבתי משפט בנוגע לתוספת בניה ל-100 יחידות דיור ולסידור מעברי התנועה בניגוד לתב"ע.

לב הפארק

בנייני לב הפארק בקריית מלאכי. | צילום: המקור

השאלה הנשאלת היא האם תושבי גבעת הסביונים אמורים לדאוג מזה שאתם, חברי ועדת תכנון ובניה, תאשרו להם בחלוף בזמן את התוספות הללו הנוגדות את התב"ע?
ומה תגידו בנוגע לדחיית התכניות של חברת י.ש שפץ הן בוועדה לתכנון ובנייה של מחוז דרום והן בבית המשפט המחוזי? שהם מסכנים? שמחפשים אותך? שצריך לעזור להם או שהם שילמו מחיר כבד?
נבחרי ציבור נכבדים, איך אתם מתעלמים מהחלטת בית המשפט ומהציבור הגדול שנפגע מהחריגות הללו? האם זו הדוגמא האישית שלכם כחברי וועדה בעלי אחריות? או שאולי הבקשה שלכם היא משחק פוליטי בניסיון להכניס את ראש העיר למלכודת שתגרום לציבור להתחשבן איתו ביום הבחירות, במידה והחריגות אכן יאושרו?
הרי כאשר השמעתם את קולכם ונלחמתם בכל הכוח על מנת לתת פרס למפרי חוק עשיתם טעות, רגע לפני הבחירות המתקרבות. הציבור מצביע מהראש, ואין ספק שהוא ישאל את עצמו האם אתם ראויים לשרת אותו נאמנה. האם תושבי קריית מלאכי בכלל ודיירי גבעת הסביונים בפרט צריכים לדאוג, או שהם יכולים לישון בשקט בזמן שנבחרי הציבור שלהם דואגים אך ורק לאינטרס של התושבים?
בהזדמנות זו נבקש להודות לראש העירייה, אליהו זוהר, למהנדס נועם רווחה, ליועצת המשפטית עו"ד עידית יפת ולסגן ראש העירייה, מר חיים שטיינר, על היושרה, האמינות והאכפתיות לטובת האינטרס הציבורי.

לחץ להמשך קריאה

דעות

סאלח, פה זה קריית מלאכי

איפה נמצאת מאורת הנחשים שאפילו נעליים צבאיות לא יצליחו לעמוד מולה?

פורסם

בתאריך

על ידי

ועדת תכנון ובנייה - אישור שלושת הקומות בפרשת לב הפארק

השלום והברכה עליכם קוראיי היקרים. בשבוע שעבר אני ואישתי היקרה החלטנו לקחת חופש מהנכדים, ויצאנו לנופש של סוף שבוע באשקלון. לקחנו חדר עם מרפסת ונוף לים ב"הולידיי אין", ישבנו והסתכלנו על הים היפה כל כך. בכל פעם שאני מסתכל על הים אני מבין כמה אנחנו בני האדם קטנים, וכמה ההוא שיושב שם למעלה גדול. אולי במערכת הבחירות שאנחנו כבר בתוכה יהיה איזה מועמד שיבטיח לנו לבנות ים בקריית מלאכי. גם ככה הפוליטיקאים רגילים להבטיח ולא לקיים, אז מה אכפת להם להבטיח גם את הבלתי אפשרי? אני מצהיר כבר עכשיו: מי שיבטיח את זה כבר יקבל את הקול שלי.
במוצאי שבת חזרנו למציאות, ולזוהמה שמקיפה בסוף כל סוף שבוע את הבית שלנו. הפחים עולים על גדותיהם כמו הירקון בימי גשם סוערים, והריח הנודף מהם פשוט בלתי נסבל. שאלתי את אישתי מדוע העירייה לא מוסיפה עוד פח אחד כדי למנוע את החרפה, והיא ענתה שבטח אין להם כסף. אני בטוח שבשביל דברים שהם באמת רוצים יש להם כסף, אז אולי הם לא כל כך רוצים.

ראיתי השבוע שמנהל מחלקת החינוך של העירייה, מיכאל בן שטרית, התפטר מתפקידו. לא ברור לי כל כך מה הסיבה להתפטרות, אבל וואלה אני חושב שהוא עשה דווקא עבודה טובה. ממה ששמעתי מאחת הבנות שלי, שעובדת בבית ספר, הוא נענה תמיד לבעיות שהועלו אליו ושינה כמה דברים גדולים במערכת החינוך שלנו, שעדיין, איך נאמר, היא לא משהו-משהו. מבחינת אישתי בן שטרית יכול היה להיות גם ראש עירייה, רק בגלל שעבורה הוא חתיך. "תראה איזה עיניים יש לו, כחולות כמו האוקיינוס", היא אמרה לי, "וחוץ מזה, ההורים שלו נולדו בעיר שלי במרוקו!".
לפי מה שקראתי בתגובות באינטרנט, בן שטרית נפל קורבן למאבקים בין פוליטיקאים שעושים כאילו אכפת להם מהציבור, אבל במציאות זה לא כל כך ככה. הוא בא עם קבלות ועם הצלחות במקומות אחרים, הוא הצליח להפוך מנהג משאית לאיש משכיל ומנהל בכיר, אבל כל זה לא עזר לו מול הפוליטיקה הקטנה של קריית מלאכי. אני רק מקווה שמנהל החדש שבטח תכף יבוא במקומו יידע לאן הוא נכנס: למאורת נחשים שאפילו נעליים צבאיות חסינות להכשות לא יכולות לעזור בה.
וואלק מה אני אגיד לכם, היו ימים אחרים בקריית מלאכי שלי. ימים שבהם לא כל אחד ניסה לשים רגל לחברו, שהקנאה וצרות העין היו מחוץ לתחום עבורנו ושהערבות ההדדית הייתה עולה על כל אינטרס צר. במקום שבו גדלתי, שכונת קיבוץ גלויות, הבתים היו פתוחים והשכנים אהבו אחד את השני כמו משפחה. אהבה אמיתית, בלי נשיקות מדומות על הלחיים המתחלפות מהר מאוד במס שפתיים.
היום זה כבר אחרת, ומקיבוץ גלויות וקריית מלאכי של פעם נותרו בקושי שרידים בודדים. אולי זה בגלל הטכנולוגיה ואולי בגלל שהעיר גדלה וממשיכה לגדול, אבל את מה שהיה פעם כבר אי אפשר יהיה להשיב.

שמעתי השבוע שבסניף הליכוד המקומי השיגו דיל, וללו זוהר ונדב ויצמן יתחברו כדי לשים את האנשים שלהם בתפקידים הבכירים. שאלתי את עצמי ואת אישתי מתי כבר הדילים ייעלמו מהעולם, ונתחיל להתרכז בלבחור את האנשים הכי טובים והכי מתאימים, ולא את אלו שיהיו יסמנים ויגידו "כן המפקד" לכל דבר שיבקשו מהם. אנחנו צריכים אנשים שיודעים לעמוד על שלהם, שלא מפחדים להתעמת עם בכירים מהם ולא חוששים להגיד "עד כאן" במקרה שדבר כלשהו נוגד את מה שהציבור צריך ורוצה. אני מקווה שאני עוד אספיק לראות את זה בתקופת חיי, אבל אם להיות כנה – אופטימי אני לא.
כשאני רואה מה קורה בעירייה, אני לא בטוח אם מדובר בגוף רציני שמנהל את חיינו או במשהו שדומה יותר למשחקי המנהל-עובד שמשחקים הנכדים שלי. במחלקת הפיקוח יש בלגאן כבר חודשים ואיש אינו מתייצב לסדר את העניינים, מחלקת החינוך מאבדת את המנהל שלה בלי סיבה נורמלית נראית לעין ובבנייה יש מי שרוצה לאשר בניינים בלתי חוקיים סתם כי בא לו, או בגלל סיבות אחרות שאנחנו לא יודעים עליהן. מי שהיה בא מבחוץ לראות מה קורה כאן היה אומר לעצמו 'סאלח, פה זה קריית מלאכי, המעברה מפעם שלא התקדמה יותר מידי'.

אישתי בדיוק סיימה את רשימת הקניות השבועית לקראת השבת, והפקידה אותה בידיי בדרך להיפר- למשימה שלי. מה אגיד לכם, לפעמים אני מרגיש כמו היסמנים האלה מהעירייה: כשאישתי אומרת משהו, אני תמיד אומר כן המפקד ולא מתווכח. רק שאצלי אני מנהל את חיי האישיים בלבד, וגם זה בקושי, ואילו היסמנים מהעירייה מנהלים את החיים שלנו. של כולנו. ואיך נאמר? ההצלחה לא משהו. יאללה, ביסלאמה.

לחץ להמשך קריאה

דעות

סאלח זו ארץ ישראל (שלי)

סוליקה מלול ז"ל לא הספיקה לראות את הסרט התיעודי המוצלח- שהפך לשיחת היום בכל בית בישראל. בנה אבי, שצפה בסרט, נזכר בנקודות ההשקה שבין עברה של אימו לזה של משתתפי הסרט, ומתאר אותן על פי עדותה

פורסם

בתאריך

על ידי

בדיוק בימים בהם הנושא המדובר הוא הסרט "סאלח פה זה ארץ ישראל", סרט שפותח מורסות עבר שנדמה שהגלידו (או לפחות כך קיוו) כמו אפליה, גזענות ויחס בוטה ולעיתים אף לא אנושי כלפי עולים מארצות מוסלמיות מצד ממשל מפא"י ששלט באותם ימים, אימי, שחוותה על בשרה את אותה הגזענות שהותירה בה משקעים כבדים- סיימה את חייה. עבורה, פצעי העבר מעולם לא הגלידו. היא לא הספיקה לראות את סרטו של הבמאי דוד דרעי, שבצירוף מקרים התגלה כבן למשפחה מעיירת הולדתה של אימי, דמנט, והוא אף מספר את סיפורה כמעט בגוף ראשו. נקודת השקה נוספת ומרתקת בין אימי לבין המסופר בסרט הוא אחד מרגעי השיא בסרט, המספר את סיפור עלייתה של קבוצת עולים מדמנט בשנת 1963, במסגרתה עלו ארצה גם אחותי הבכורה ובעלה. העולים מדמנט סירבו בתוקף לעלות על המשאיות שהמתינו להם עם הגיעם ארצה לאחר שנציגי הסוכנות, שקיבלו את פניהם, ייעדו אותם להתיישבות ביישובי ספר בצפון, דוגמת קריית שמונה. בניגוד להבטחות ליישבם יחד עם בני משפחתם, במקרה של אחותי בעיר כפר סבא, נאמר להם כי מדובר "בסך הכל ברבע שעה נסיעה". בעזות מצח שיקרו להם, בניסיון לשכנע את העולים המרדנים. הטיפול הכוחני של נציגי השלטונות הדהים אפילו את העולים שבאו מארץ עם שלטון מלוכני ללא ערכים דמוקרטים. נציגי הסוכנות איימו עליהם שהמשטרה תנקוט נגדם באמצעים קשים, "לא האמנו, לא עשינו שום דבר רע, למה לאיים עלינו ולמה לערב את השוטרים?", נזכרה אחותי.
גם השוטרים המאיימים לא הרתיעו את העולים, בהם כפי שציינתי אחותי ובעלה, שהצליחו להגיע לכפר סבא בעזרת קרוב משפחה שהכיר את אחד מפקידי הסוכנות. רק לאחרונה גילתה אחותי ובעלה שסיפורם פורסם באותם ימים בעיתונות הארצית.

היו כאלה שהתייאשו

הורי עלו לראשונה ארצה ב-1955. לאחר שעברו בנמל את תהליך טיהור ראשיהם וראשי ארבעת אחיי ב-די.די.טי (אמצעי למלחמה בטיפוס ובמלריה), הם נשלחו לישוב משואה, הקרוב לבית שמש של ימינו, סמוך מאוד לגבול עם ירדן. התנאים הפיסיים היו קשים מנשוא, והצריף המקורה באסבסט הפך את השהיה בו בימי הקיץ לבלתי נסבלים. אבי עבד בעבודת דחק. בכל בוקר הוא יצא עם טוריה על כתפו למסע רגלי של שעה וחצי עד מקום עבודותו, ובערב שב הביתה בהליכה נוספת של שעה וחצי למרות זאת, הוא אף פעם לא התלונן על העבודה המפרכת, אלא להפך. אבי שמח שבכלל יש לו עבודה למשך חודש ימים ברציפות, בשונה מלא מעט עולים אחרים שלא שפר עליהם מזלם כיוון שעבדו רק שבועיים בחודש. בשל כך הם גם השתכרו הרבה פחות.
הימים ימי הצנע, והתור לקבלת תלושי מזון תחת השמש הקופחת היה ארוך. אחת לשבוע אבי היה נוסע לירושלים כדי לקבל עוף, שם היה שוחטו ושב באוטובוס לצריף. המסע הארוך בימי הקיץ הלוהטים הפך את אכילת העוף לאתגר רפואי לא קל, ואמא הייתה מזהירה אותנו "לא לאכול אותו כי כבר הסריח". לצד זאת, היו גם עולים חדשים ברי מזל שעלו מאירופה- ש-'חווית משואה' נמשכה אצלם קצת פחות מ-48 שעות, "היינו רואים אותם מגיעים למשואה, אבל אחרי יומיים הם כבר לא היו שם", סיפרו תושבי המקום. לימים התברר שאותם עולים מאירופה הועברו לשכונה חדשה שהוקמה באותם ימים בתל אביב- שכונת רמת אביב. החלום הציוני דיבר על מדינת היהודים, והנה לראשונה גילו הוריי שיש שני סוגי יהודים: יהודים מזרחיים ויהודיים מאירופה.
בהיררכיית היהדות, לפחות בנוסח מפא"י, יהודי מרוקו ניצבים במקום נמוך לעומת היהודים שעלו מאירופה. עבור אימי העלייה הייתה טראומטית. התנאים הפיסיים הקשים במשואה, היחס המחפיר מצד השלטון המרכזי וחילול השבת הפומבי בארץ הקודש הפכו את מושא חלומותיה לחלום ביעותים. היא התקשתה עד מאוד להכיל כל-כך הרבה טראומות בתקופה כה קצרה, ודרשה מאבי לחזור למרוקו. הסוכנות היהודית ניסתה להקשות עליהם את השיבה לעיר הולדתם ודרשה מהוריי לשלם את הוצאות העלייה והירידה מהארץ.
אבי שילם, והוריי ירדו מהארץ בשנת 1956. תשע שנים מאוחר יותר, בשנת 1965, משפחתי עלתה שוב ארצה בעיקר משום שמרבית הקהילה היהודית עלתה ארצה. עם זאת, אימי עלתה רק פיסית. ליבה היה במערב, במרוקו. "שם הייתה יהדות", אמרה בערגה זמן שביכתה את עלייתה ארצה. היא תיארה מערכת יחסים משפחתית, מכבדת ומכובדת. הפרידה ממרוקו הייתה כה קשה לה, עד שנדמה כאילו הציבה מעין מחסום בתת המודע שימנע ממנה ללמוד מילים בעברית, המייצגות השתלבות מלאה בארץ. אכן, אימי מעולם לא למדה עברית. היא לא רצתה ללמוד עברית והסתפקה בכמה מילים בסיסיות לצורכי התנהלות בארץ. האישה החכמה הזו, ששלטה במכמני השפה המרוקאית, לא הצליחה להרכיב ולו משפט קצר בעברית. לאימי הייתה עוד אהבת נפש אחת: טפרה אנגואף, עולה מאתיופיה, ששימשה כמטפלת בית שלה. אולי זו הייתה הזרות, אולי הקושי בהתמודדות עם מציאות לא מוכרת של שתיהן, שיצרו ביניהן קשר מדהים של אהבה הדדית יוצאת דופן. אימי ראתה בה את ביתה ממש. לכאורה, כל דו שיח מילולי ביניהן היה בלתי אפשרי: אימי לא שלטה בעברית וטפרה (ענבט בפי אימי) הייתה עולה חדשה יחסית שהתקשתה אף היא בעברית.
מה שהיה אמור להוליד דו שיח של חרשים הפך לדו שיח מלא חום, אהבה והבנה הדדית שבלתי אפשרי להסבירה. בחודש האחרון לחייה, כאשר מצבה הפיסי הדרדר, התחלנו בהליך גיוס עובדת זרה שתלווה את אימי לאורך כל שעות היממה. אימי הזדעזעה מהמחשבה על סיום הקשר עם ענבט: "אני אפרד מענבט? חס וחלילה. לא רוצה לשמוע את זה. איך אתם מעלים על דעתכם שאפטר את ענבט שעבדה אצלי 12 שנה? לא יקום ולא יהיה", אמרה בזעם. אם יש נחמה, הרי היא העובדה שאימי לא "זכתה" לראות בחייה את הניתוק מענבט.

לחץ להמשך קריאה