צור עימנו קשר

דעות

נכשל סדרתי: על הקשר של זוהר מול משרדי הממשלה

פורסם

בתאריך

גם כשהתוצאות היו כבר מונחות על השולחן, וברור היה כי אירית טיירו לא תמונה למנהלת "אלי כהן", ראש העירייה אליהו זוהר היה משוכנע שעמדתו תתקבל. כישלונו דווקא מול מפלגת הבית שלו מחדד שוב את ההתעלמות של משרדי הממשלה מהעיר // בנימה אישית

ראש העירייה אליהו זוהר באמת עשה כל מה שביכולתו כדי להביא את אירית טיירו לכס מנהלת בית הספר היסודי ע"ש אלי כהן בעיר. הוא ביצע כל תעלול פוליטי אפשרי – הגם שעשה זאת בחובבנות ובבוטות שלא הטיבה עם רצונו להשיג את מטרתו, מינויה של טיירו – אבל כוחו פשוט לא היה די. השפעתו שוב התבררה כמעטה. יש שיאמרו, ובהחלט יש להם על מה להתבסס, כבלתי קיימת.

זוהר מרבה לדבר על כך שלקריית מלאכי "יש אוזן קשבת" במשרדי הממשלה. הוא חזר על המשפט הזה גם במסיבת העיתונאים המיוחדת שערך בשבוע שעבר. הוא נראה משוכנע בטיעון הזה, אלא שמבט חטוף על המציאות מוכיח שאין הלימה של ממש בין הצהרותיו של ראש העירייה לבין המתרחש בשטח: שמה של קריית מלאכי נעדר מכמעט כל תכנית ממשלתית, קטנה כגדולה, שנודע עליה בשלוש שנותיו של זוהר כראש העירייה. אם יש משהו שהוא נכשל בו כישלון קולוסאלי, הבולט מעל כולם, הרי שזה הקשר מול משרדי הממשלה. יש להגיד, להגנתו של זוהר, שהתעלמות הממשלה מהעיר לא התחילה תחת כהונתו. זה קרה הרבה קודם, עמוק בתוך הקדנציה של ראש העירייה לשעבר מוטי מלכה. כבר אז החל תהליך ארוך שנים, שממשיך גם היום.

אם נרצה לרענן את הזיכרון, נוכל לחבר, בלא קושי, רשימה מכובדת ומרשימה (לשלילה) של כל אותם אנטי-הישגים שהיריעה עלולה להיות קצרה מלהכיל אותם. ממפת ההטבות במס הכנסה, שקריית מלאכי אינה כלולה בה למרות הבטחותיו הנחרצות והחד משמעיות של ראש העירייה, שבישיבת מועצה פומבית הבטיח ושב והבטיח ש"אל תדאגו", שהבהיר שהוא "עובד מאחורי הקלעים" ו"בקרוב יהיו חדשות. תנו לי חודש". חודש עבר, וגם חודשיים, שלושה וחצי שנה. הטבות המס, שהיו יכולות להניב לכל אחד מתושבי העיר אלפי ועשרות אלפי שקלים בשנה, אינן. אל תצאו מגדרכם בציפייה. הן גם לא יהיו.

כך היה גם לגבי תכנית שיקום שכונות של משרד הבינוי והשיכון, שקריית מלאכי נעדרת ממנו; ולגבי תכנית אותו משרד, בראשותו של השר יואב גלנט, לסבסד הוצאות תכנון ופיתוח לבנייה חדשה, הטבה ששווה אף היא אלפי שקלים ואף יותר מכך לתושבים; ומה לגבי סבסוד קייטנות הקיץ על ידי המשרד לפיתוח הפריפריה? טוב, זו כבר רשלנות של בעלי תפקידים בכירים בעירייה, נבחרים ופקידים כאחד, שפשוט שכחו להגיש את הטפסים למשרד הממשלתי. השכחה הזאת עלתה לכל הורה בעיר 150 שקלים לפחות עבור כל ילד שהוא שלח לקייטנה. למשפחה בת שלושה ילדים זה היה שווה, במצטבר, 450 שקלים, למשפחה עם ארבעה ילדים 600 שקלים, וכן הלאה.

ויש גם, כמובן, את סירובו העיקש של משרד הפנים לאשר את הסכם ההכנסות שנחתם בין זוהר לבין ראש המועצה האזורית באר טוביה, דרור שור. שעות על גבי שעות הקדיש זוהר בשיחות רקע, שכנוע והמרצה לשרים ולפקידים במשרד כדי להביא לאישור ההסכם שאמור להכניס לו שישה מיליון שקלים בשנה. פעם אחר פעם הוא נדחה, ונדחה, ושוב נדחה. ההסכם נשאר על הנייר – גם אם בפועל קריית מלאכי מקבלת כמה מיליוני שקלים בשנה לאירועים – וכולנו מפסידים זמן יקר שלא יחזור.

רוצים עוד? תחנת הרכבת שמשרד התחבורה החליט להקים בכפר מנחם, מרחק כ-15 קילומטרים מהעיר. התחנה תיקרא "תחנת קריית מלאכי צפון", ותהיה תחנה של קריית מלאכי בערך כמו שתחנת "השלום" בתל אביב היא תחנת הרכבת של באר שבע. ויש גם את איזור התעשייה תימורים, שרק לאחרונה, שלוש שנים אחרי שנכנס לתפקידו, הצליח זוהר לשכנע את מינהל התכנון לאפשר את המשך שיווק השטחים הבלתי מנוצלים במקום. למרות הזמן הניכר שעבר (ובוזבז) יש לציין את זוהר לשבח בעניין הזה. זה לקח לו זמן, אך מוטב מאוחר מאשר אף פעם: בסוף ראש העירייה הצליח לעשות את הדבר הכל כך מתבקש, ולהסיר את החסמים שיאפשרו שיווק של מאות דונמים נוספים באיזור התעשייה. אלו מאות דונמים שיניבו לעירייה הכנסות של עשרות מיליוני שקלים לאחר שיווקם, ובמצבה של העיר, זה וודאי לא דבר של מה בכך. נו, לפחות הצלחה אחת מול משרדי הממשלה יש, גם אם היא מאוחרת.

קרב אבוד מראש

ואז הגיעה פרשת אירית טיירו. בעוד בכל יתר אי ההצלחות מול משרדי הממשלה היו במקרים של שרים שאינם משתייכים למחנה הפוליטי (הנוכחי) שלו, הפעם מבחנו של זוהר היה מול בסיס הבית שלו, "הבית היהודי". זוהר, שגם כיום, ממרום מעמדו ותפקידו, מקפיד להשתתף לפחות בשיעור תורה אחד בשבוע, בטח נזכר בפסוק "אם לא עכשיו, אימתי" ממסכת אבות. הנה, אמר לעצמו, ההזדמנות שלי להוכיח שמשרדי הממשלה, ובוודאי נפתלי בנט, יו"ר המפלגה שלי, קשוב לדעתי. אלא שזוהר טעה בדבר אחד: הוא נשאב, לא בטוח שמרצונו, לסיפור המינוי של טיירו כאילו על זה תקום ותיפול הקדנציה שלו. כאילו בזה, ובזה בלבד, ייבחן אותו הציבור בבואו אל הקלפי בעוד כשנתיים.

אם זוהר – שהאמוציות הם חלק בלתי נפרד ממנו, לטוב וגם לרע – היה מעמיק יותר במחשבה, הוא יכול היה להיזכר בפסוק אחר, מִסֵּפֶר מִשְלֵי, שם נאמר שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ, שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ. אז, אולי היה נמנע מלכתחילה להכניס את עצמו אל לוע האריות, אל עימות חזיתי, כוחני וחסר פשרות מול כל גורמי המקצוע במשרד החינוך, ובראשם מנהלת מחוז דרום, עמירה חיים.

העניין הוא לא עצם העימות מול חיים, מהדמויות המשפיעות והמשמעותיות במערכת החינוך הישראלית, אלא אסטרטגיית "הכל או כלום" בה בחר לנקוט מהרגע הראשון. זוהר הציג את הנושא כעניין עקרוני, כזה שראוי לצאת למענו לקרב שבדיעבד התברר כמאסף. זו אותה אסטרטגיה שזוהר נמנע ממנה לחלוטין בשורה ארוכה של נושאים עקרוניים מאין כמותם בשלוש שנות כהונתו. ביניהם גם אלו המוזכרים מעלה ככישלונותיו בהתנהלותו מול משרדי הממשלה. במילים אחרות: יסלח לי ראש העירייה, אבל הסכם ההכנסות עם באר טוביה, אפילו במתכונת עליו זוהר עצמו חתם (הגם שאני חושב שהיא מוטעית ובלתי מוצדקת בעליל), חשוב, עקרוני ומהותי לאין שיעור ממינוי מנהלת לבית ספר יסודי בעיר.

מי שהיה בקיא בפרטים, מי שידע לדבר עם הגורמים הנכונים במשרד החינוך, לרבות בלשכתו של שר החינוך, נפתלי בנט, ידע שמדובר בקרב אבוד מראש. משרד החינוך לא חשב לרגע לסתור את עמדת אנשי המקצוע במשרד. מהרגע הראשון הפור נפל, ונקבע כי טיירו לא תהיה המנהלת של בית הספר ע"ש אלי כהן. כל ההצהרות, האיומים והצעדים מסביב היו רק תפאורה לתוצאה סופית ידועה מראש. למה ידועה מראש? את הבדל הגרסאות כולנו כבר מכירים: זוהר טוען כי הסיבות לא ענייניות, אישיות. מנגד, במשרד החינוך מצביעים על שורת נימוקים, משכנעים יותר או פחות, המצדיקים לגרסתם  את אי הבחירה בטיירו. "לא היה שום עניין אישי", הם מסבירים, ומפנים לעובדה הבאה: לא רק מנהלת המחוז חיים התנגדה למינוי של טיירו, אלא כל יתר גורמי המקצוע הבכירים במחוז דרום של משרד החינוך ובמטה המשרד עצמו. מחיים, דרך סגניתה, מפקחת בית הספר ואפילו מנכ"לית משרד החינוך, מיכל כהן. "מישהו יכול להגיד שהמנכ"לית נגועה במניעים אישיים? היא אפילו לא מכירה את אירית", אמר לי גורם בכיר מאוד במשרד השבוע.

תירה, אל תדבר

אי מינויה של טיירו לתפקיד המנהלת תפסה את זוהר בהפתעה. במונחים פוליטיים וציבוריים, זו הייתה מעין סטירת לחי מצלצלת עבורו.

עוד קודם להחלטה הרשמית של משרד החינוך, זוהר נפגש כידוע עם מנכ"לית המשרד. כשיצא ממנה, היה משוכנע שהצליח להביא אותה לצד שלו. הוא פרס בפניה אחד לאחד את נימוקיו בעד הבחירה במועמדת שהוא חפץ ביקרה. בשפת הרחוב ובשפתו של פילוס, הדמות המיתולוגית מ"ארץ נהדרת", הוא פנה ללב שלה. אפשר לבקר את זוהר בלי סוף ועל אינספור דברים, אבל אי אפשר לקחת ממנו דבר אחד: בשיחות פרטיות, אחד על אחד, כשאין אף אחד בחדר, הוא יודע לגעת במקומות הנכונים, לרגש ולשכנע.

בהמשך, כאשר טיירו זומנה בעצמה ללשכת המנכ"לית, זוהר כבר הרגיש איך הוא מחכך ידיים בהנאה ומוכיח את מבקריו כמה הם טעו לגביו. גם טיירו יצאה מהשיחה בתחושה טובה, זה לפחות המסר שהיא העבירה לאנשיו של זוהר. בשלב הזה כבר היה ברור: ראש העירייה הפך את סיפור המינוי של טיירו לאישי. באיזשהו שלב לקראת סוף הסאגה, יותר משהוא רצה להביא למינויה של טיירו מסיבות מקצועיות, הוא רצה להוכיח לעולם שהנה, הוא יכול. שהנה, למרות כל מה שכתבו בעיתונים ובפייסבוק, למרות כל מה שאמרו עליו ועל חוסר השפעתו לכאורה על משרדי הממשלה ועל מפלגתו שלו, למרות שכולם העריכו כי הוא ייכשל במשימה, הוא הצליח להביא את המועמדת שלו עד לכיסא המנהלת. גם אם זה היה בניגוד לדעתה של מנהלת מחוז דרום. גם ימים ספורים קודם שהתוצאות נודעו לעולם, ולזוהר עצמו, הבטיחו אנשיו שטיירו, ורק טיירו, תהיה המנהלת. הם התבססו גם על הבטחות, שהיו או לא היו, מאנשיו של שר החינוך בנט.

לכן, מה רבה הייתה המפלה. הלחצים שהפעיל זוהר עצמו והפעילו אנשיו הקרובים על לשכתו של שר החינוך, נפתלי בנט, היו כה גדולים וחסרי תקדים עד שגם אלף מילים לא יתארו אותם היטב. זה התחיל עוד עם היוודע התנגדות מחוז דרום של משרד החינוך לבחירה בטיירו לאחר המכרז הראשון, המשיך עם פרסום המכרז השני ונכנס עמוק אל תוך תוספת הזמן לקראת ההחלטה שקבעה שגילה קיסטלביץ', ולא אירית טיירו, תהיה המנהלת של אלי כהן. זוהר זעם, אנשיו השתוללו והאיומים לערוק באחת מ"הבית היהודי" למפלגת האם ההיסטורית, "הליכוד", התעופפו באוויר כמו שלג קל ביום חורפי בירושלים. רק שכמו השלג בירושלים, זוהר כבר הוכיח פעם אחת, ואולי יותר, כיצד איומיו נמסים עוד בטרם הגיעו לקרקע.

תחילה זה היה עם האיומים חסרי הבסיס המשפטי להשבית את שנת הלימודים, לאחר מכן האיום שהושמע כלפי בכירי משרד החינוך כי יש בקנה גם עתירה מנהלית המוכנה להגשה לבית המשפט ובהמשך ההתפתלות הצפויה מראש לפיה על מנת להימנע מפגיעה בתלמידים, הוחלט לפתוח את השנה כסדרה. לזכות אנשיו של זוהר ייאמר שעם היוודע התוצאות, הם מיהרו להדגיש שהאיומים היו הצהרתיים. "ניסינו להשפיע על התוצאות, לא הצלחנו, צריך להתקדם הלאה", אמר לי אחד מהם בכנות מעוררת הערכה.

לכך יפה המשפט מהסרט המיתולוגי "הטוב, הרע והמכוער", שהפך מטבע לשון: "אם אתה רוצה לירות, תירה, אל תדבר".

סכנת החוקרים הפרטיים

מאז ראשית הקדנציה הנוכחית, עובדי עיריית קריית מלאכי חשים נרדפים על ידי המערכת שבה הם עובדים. אפשר להתווכח ולהעלות טיעונים בעד ונגד הצידוק לתחושת הנרדפות הזאת, אבל עם התחושה עצמה, על עצם קיומה – אי אפשר לחלוק.

לאחרונה נודע כי העירייה הפעילה חוקרים פרטיים נגד עובדים שונים, שעלה החשד לגביהם כי פעלו בניגוד לחוקים, לנהלים ולתקנות החלים על עובדי רשויות ציבוריות. עובד אחד לפחות נתפס כשהוא עובד בעבודה אחרת על חשבון חופשת המחלה. עניינו, כפי הנראה, יתברר בבית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות. הוא יצטרף בכך לעובד אחר, הפקח אשר אלחרר, שמשפטו כבר מתנהל באותו בית דין.

יש להניח שההחלטה להפעיל חוקרים שיבלשו, יעקבו ויירשמו כל פעולה של עובד עירייה זה או אחר התקבלה בחלונות הגבוהים ביותר של עיריית קריית מלאכי. קרי, על ידי ראש העירייה זוהר בעצמו והאיש שנחשב לאיש אמונו הראשי – המנכ"ל, תמיר היזמי. הגם שמבחינת היזמי, כאיש ביצוע, מדובר בעניין מקצועי לחלוטין, הרי שהוא טומן בחובו סכנות רבות ומשמעותיות. כה רבות וכה משמעותיות, שמוטב היה לא להפעיל את הכלי הזה מלכתחילה, לפחות לא עד שקובעים כללים ברורים לדרך קבלת ההחלטות בטרם ייקבע שעל עובד מסויים יושם מעקב של חוקר פרטי.

היכולת להפעיל חוקרים פרטיים נגד עובדים היא כלי רב עוצמה שעלול להפוך בקלות לכלי משחית ומסוכן. פוליטיקאים, גם הישרים ביותר שבהם, עלולים להתפתות להפעילם נגד כאלו שאינם נמנים על מחנה התומכים שלהם, וגרוע מכך – להחליט שלא להפעיל אותם נגד מי שכן נמנה על מחנה התומכים בהם. אמנם מי שפועל כשורה אין לו כביכול ממה לחשוש, אבל כאמרת המשקיע האגדי וורן באפט, "אם ניידת משטרה תיצמד אליך לאורך 800 קילומטרים, בסוף – תקבל דו"ח". או במילים אחרות: אם ממש מחפשים דרך למצוא "משהו" על מישהו – בסוף מצליחים.

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -
תגובה אחת

תגובה אחת

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    10/09/2016 ב 16:23

    כול מילה נכונה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דעות

יכולים לישון בשקט?

דיירים משכונת גבעת הסביונים בטור מיוחד בעקבות הדיון החוזר באישור חריגות הבניה בפרויקט "לב הפארק", שהתקיים בשבוע שעבר במליאת הוועדה לתכנון ובנייה

פורסם

בתאריך

אנו, דיירי גבעת הסביונים, עוקבים בדאגה גדולה אחר רצונם של מספר חברי מועצה ונבחרי ציבור המבקשים לדון מחדש באישור התכנית של פרויקט "לב הפארק", הכשרת עבירות הבניה שבוצעו בו על ידי חברת ש.י שפץ ולקיחת השטחים הציבורים השייכים לנו- הציבור- לטובת אותם יזמים שפגעו ברגל גסה בחוק ובתושבי הקריה.
עצוב היה לנו לשמוע את הטענות של מספר חברי ועדה שהועלו בשבוע שעבר בעיתון, לפיהם הקבלן שילם מחיר כבד בדמות קנס כספי. לידיעתם של אנשי הועדה, בהם גם גלעם וסולימני שביקשו לדון בבקשה בשנית, במצב בו התכנית תאושר ותותר מכירת יתרת הדירות הקבלן לא רק יקבל את כספי הקנס בחזרה, אלא עוד יישאר לו עודף בכדי לצחוק על תושבי הקריה ועל החוק בכלל.
ברצוננו להזכיר לכם שתושבי גבעת הסביונים ניהלו מספר מערכות משפטיות מול החברה הקבלית ש.י שפץ שבבעלותם של יוסי ושמעון וקנין, וכן דיונים קולניים בוועדות לתכנון ובניה ובבתי משפט בנוגע לתוספת בניה ל-100 יחידות דיור ולסידור מעברי התנועה בניגוד לתב"ע.

לב הפארק

בנייני לב הפארק בקריית מלאכי. | צילום: המקור

השאלה הנשאלת היא האם תושבי גבעת הסביונים אמורים לדאוג מזה שאתם, חברי ועדת תכנון ובניה, תאשרו להם בחלוף בזמן את התוספות הללו הנוגדות את התב"ע?
ומה תגידו בנוגע לדחיית התכניות של חברת י.ש שפץ הן בוועדה לתכנון ובנייה של מחוז דרום והן בבית המשפט המחוזי? שהם מסכנים? שמחפשים אותך? שצריך לעזור להם או שהם שילמו מחיר כבד?
נבחרי ציבור נכבדים, איך אתם מתעלמים מהחלטת בית המשפט ומהציבור הגדול שנפגע מהחריגות הללו? האם זו הדוגמא האישית שלכם כחברי וועדה בעלי אחריות? או שאולי הבקשה שלכם היא משחק פוליטי בניסיון להכניס את ראש העיר למלכודת שתגרום לציבור להתחשבן איתו ביום הבחירות, במידה והחריגות אכן יאושרו?
הרי כאשר השמעתם את קולכם ונלחמתם בכל הכוח על מנת לתת פרס למפרי חוק עשיתם טעות, רגע לפני הבחירות המתקרבות. הציבור מצביע מהראש, ואין ספק שהוא ישאל את עצמו האם אתם ראויים לשרת אותו נאמנה. האם תושבי קריית מלאכי בכלל ודיירי גבעת הסביונים בפרט צריכים לדאוג, או שהם יכולים לישון בשקט בזמן שנבחרי הציבור שלהם דואגים אך ורק לאינטרס של התושבים?
בהזדמנות זו נבקש להודות לראש העירייה, אליהו זוהר, למהנדס נועם רווחה, ליועצת המשפטית עו"ד עידית יפת ולסגן ראש העירייה, מר חיים שטיינר, על היושרה, האמינות והאכפתיות לטובת האינטרס הציבורי.

לחץ להמשך קריאה

דעות

סאלח, פה זה קריית מלאכי

איפה נמצאת מאורת הנחשים שאפילו נעליים צבאיות לא יצליחו לעמוד מולה?

פורסם

בתאריך

על ידי

ועדת תכנון ובנייה - אישור שלושת הקומות בפרשת לב הפארק

השלום והברכה עליכם קוראיי היקרים. בשבוע שעבר אני ואישתי היקרה החלטנו לקחת חופש מהנכדים, ויצאנו לנופש של סוף שבוע באשקלון. לקחנו חדר עם מרפסת ונוף לים ב"הולידיי אין", ישבנו והסתכלנו על הים היפה כל כך. בכל פעם שאני מסתכל על הים אני מבין כמה אנחנו בני האדם קטנים, וכמה ההוא שיושב שם למעלה גדול. אולי במערכת הבחירות שאנחנו כבר בתוכה יהיה איזה מועמד שיבטיח לנו לבנות ים בקריית מלאכי. גם ככה הפוליטיקאים רגילים להבטיח ולא לקיים, אז מה אכפת להם להבטיח גם את הבלתי אפשרי? אני מצהיר כבר עכשיו: מי שיבטיח את זה כבר יקבל את הקול שלי.
במוצאי שבת חזרנו למציאות, ולזוהמה שמקיפה בסוף כל סוף שבוע את הבית שלנו. הפחים עולים על גדותיהם כמו הירקון בימי גשם סוערים, והריח הנודף מהם פשוט בלתי נסבל. שאלתי את אישתי מדוע העירייה לא מוסיפה עוד פח אחד כדי למנוע את החרפה, והיא ענתה שבטח אין להם כסף. אני בטוח שבשביל דברים שהם באמת רוצים יש להם כסף, אז אולי הם לא כל כך רוצים.

ראיתי השבוע שמנהל מחלקת החינוך של העירייה, מיכאל בן שטרית, התפטר מתפקידו. לא ברור לי כל כך מה הסיבה להתפטרות, אבל וואלה אני חושב שהוא עשה דווקא עבודה טובה. ממה ששמעתי מאחת הבנות שלי, שעובדת בבית ספר, הוא נענה תמיד לבעיות שהועלו אליו ושינה כמה דברים גדולים במערכת החינוך שלנו, שעדיין, איך נאמר, היא לא משהו-משהו. מבחינת אישתי בן שטרית יכול היה להיות גם ראש עירייה, רק בגלל שעבורה הוא חתיך. "תראה איזה עיניים יש לו, כחולות כמו האוקיינוס", היא אמרה לי, "וחוץ מזה, ההורים שלו נולדו בעיר שלי במרוקו!".
לפי מה שקראתי בתגובות באינטרנט, בן שטרית נפל קורבן למאבקים בין פוליטיקאים שעושים כאילו אכפת להם מהציבור, אבל במציאות זה לא כל כך ככה. הוא בא עם קבלות ועם הצלחות במקומות אחרים, הוא הצליח להפוך מנהג משאית לאיש משכיל ומנהל בכיר, אבל כל זה לא עזר לו מול הפוליטיקה הקטנה של קריית מלאכי. אני רק מקווה שמנהל החדש שבטח תכף יבוא במקומו יידע לאן הוא נכנס: למאורת נחשים שאפילו נעליים צבאיות חסינות להכשות לא יכולות לעזור בה.
וואלק מה אני אגיד לכם, היו ימים אחרים בקריית מלאכי שלי. ימים שבהם לא כל אחד ניסה לשים רגל לחברו, שהקנאה וצרות העין היו מחוץ לתחום עבורנו ושהערבות ההדדית הייתה עולה על כל אינטרס צר. במקום שבו גדלתי, שכונת קיבוץ גלויות, הבתים היו פתוחים והשכנים אהבו אחד את השני כמו משפחה. אהבה אמיתית, בלי נשיקות מדומות על הלחיים המתחלפות מהר מאוד במס שפתיים.
היום זה כבר אחרת, ומקיבוץ גלויות וקריית מלאכי של פעם נותרו בקושי שרידים בודדים. אולי זה בגלל הטכנולוגיה ואולי בגלל שהעיר גדלה וממשיכה לגדול, אבל את מה שהיה פעם כבר אי אפשר יהיה להשיב.

שמעתי השבוע שבסניף הליכוד המקומי השיגו דיל, וללו זוהר ונדב ויצמן יתחברו כדי לשים את האנשים שלהם בתפקידים הבכירים. שאלתי את עצמי ואת אישתי מתי כבר הדילים ייעלמו מהעולם, ונתחיל להתרכז בלבחור את האנשים הכי טובים והכי מתאימים, ולא את אלו שיהיו יסמנים ויגידו "כן המפקד" לכל דבר שיבקשו מהם. אנחנו צריכים אנשים שיודעים לעמוד על שלהם, שלא מפחדים להתעמת עם בכירים מהם ולא חוששים להגיד "עד כאן" במקרה שדבר כלשהו נוגד את מה שהציבור צריך ורוצה. אני מקווה שאני עוד אספיק לראות את זה בתקופת חיי, אבל אם להיות כנה – אופטימי אני לא.
כשאני רואה מה קורה בעירייה, אני לא בטוח אם מדובר בגוף רציני שמנהל את חיינו או במשהו שדומה יותר למשחקי המנהל-עובד שמשחקים הנכדים שלי. במחלקת הפיקוח יש בלגאן כבר חודשים ואיש אינו מתייצב לסדר את העניינים, מחלקת החינוך מאבדת את המנהל שלה בלי סיבה נורמלית נראית לעין ובבנייה יש מי שרוצה לאשר בניינים בלתי חוקיים סתם כי בא לו, או בגלל סיבות אחרות שאנחנו לא יודעים עליהן. מי שהיה בא מבחוץ לראות מה קורה כאן היה אומר לעצמו 'סאלח, פה זה קריית מלאכי, המעברה מפעם שלא התקדמה יותר מידי'.

אישתי בדיוק סיימה את רשימת הקניות השבועית לקראת השבת, והפקידה אותה בידיי בדרך להיפר- למשימה שלי. מה אגיד לכם, לפעמים אני מרגיש כמו היסמנים האלה מהעירייה: כשאישתי אומרת משהו, אני תמיד אומר כן המפקד ולא מתווכח. רק שאצלי אני מנהל את חיי האישיים בלבד, וגם זה בקושי, ואילו היסמנים מהעירייה מנהלים את החיים שלנו. של כולנו. ואיך נאמר? ההצלחה לא משהו. יאללה, ביסלאמה.

לחץ להמשך קריאה

דעות

סאלח זו ארץ ישראל (שלי)

סוליקה מלול ז"ל לא הספיקה לראות את הסרט התיעודי המוצלח- שהפך לשיחת היום בכל בית בישראל. בנה אבי, שצפה בסרט, נזכר בנקודות ההשקה שבין עברה של אימו לזה של משתתפי הסרט, ומתאר אותן על פי עדותה

פורסם

בתאריך

על ידי

בדיוק בימים בהם הנושא המדובר הוא הסרט "סאלח פה זה ארץ ישראל", סרט שפותח מורסות עבר שנדמה שהגלידו (או לפחות כך קיוו) כמו אפליה, גזענות ויחס בוטה ולעיתים אף לא אנושי כלפי עולים מארצות מוסלמיות מצד ממשל מפא"י ששלט באותם ימים, אימי, שחוותה על בשרה את אותה הגזענות שהותירה בה משקעים כבדים- סיימה את חייה. עבורה, פצעי העבר מעולם לא הגלידו. היא לא הספיקה לראות את סרטו של הבמאי דוד דרעי, שבצירוף מקרים התגלה כבן למשפחה מעיירת הולדתה של אימי, דמנט, והוא אף מספר את סיפורה כמעט בגוף ראשו. נקודת השקה נוספת ומרתקת בין אימי לבין המסופר בסרט הוא אחד מרגעי השיא בסרט, המספר את סיפור עלייתה של קבוצת עולים מדמנט בשנת 1963, במסגרתה עלו ארצה גם אחותי הבכורה ובעלה. העולים מדמנט סירבו בתוקף לעלות על המשאיות שהמתינו להם עם הגיעם ארצה לאחר שנציגי הסוכנות, שקיבלו את פניהם, ייעדו אותם להתיישבות ביישובי ספר בצפון, דוגמת קריית שמונה. בניגוד להבטחות ליישבם יחד עם בני משפחתם, במקרה של אחותי בעיר כפר סבא, נאמר להם כי מדובר "בסך הכל ברבע שעה נסיעה". בעזות מצח שיקרו להם, בניסיון לשכנע את העולים המרדנים. הטיפול הכוחני של נציגי השלטונות הדהים אפילו את העולים שבאו מארץ עם שלטון מלוכני ללא ערכים דמוקרטים. נציגי הסוכנות איימו עליהם שהמשטרה תנקוט נגדם באמצעים קשים, "לא האמנו, לא עשינו שום דבר רע, למה לאיים עלינו ולמה לערב את השוטרים?", נזכרה אחותי.
גם השוטרים המאיימים לא הרתיעו את העולים, בהם כפי שציינתי אחותי ובעלה, שהצליחו להגיע לכפר סבא בעזרת קרוב משפחה שהכיר את אחד מפקידי הסוכנות. רק לאחרונה גילתה אחותי ובעלה שסיפורם פורסם באותם ימים בעיתונות הארצית.

היו כאלה שהתייאשו

הורי עלו לראשונה ארצה ב-1955. לאחר שעברו בנמל את תהליך טיהור ראשיהם וראשי ארבעת אחיי ב-די.די.טי (אמצעי למלחמה בטיפוס ובמלריה), הם נשלחו לישוב משואה, הקרוב לבית שמש של ימינו, סמוך מאוד לגבול עם ירדן. התנאים הפיסיים היו קשים מנשוא, והצריף המקורה באסבסט הפך את השהיה בו בימי הקיץ לבלתי נסבלים. אבי עבד בעבודת דחק. בכל בוקר הוא יצא עם טוריה על כתפו למסע רגלי של שעה וחצי עד מקום עבודותו, ובערב שב הביתה בהליכה נוספת של שעה וחצי למרות זאת, הוא אף פעם לא התלונן על העבודה המפרכת, אלא להפך. אבי שמח שבכלל יש לו עבודה למשך חודש ימים ברציפות, בשונה מלא מעט עולים אחרים שלא שפר עליהם מזלם כיוון שעבדו רק שבועיים בחודש. בשל כך הם גם השתכרו הרבה פחות.
הימים ימי הצנע, והתור לקבלת תלושי מזון תחת השמש הקופחת היה ארוך. אחת לשבוע אבי היה נוסע לירושלים כדי לקבל עוף, שם היה שוחטו ושב באוטובוס לצריף. המסע הארוך בימי הקיץ הלוהטים הפך את אכילת העוף לאתגר רפואי לא קל, ואמא הייתה מזהירה אותנו "לא לאכול אותו כי כבר הסריח". לצד זאת, היו גם עולים חדשים ברי מזל שעלו מאירופה- ש-'חווית משואה' נמשכה אצלם קצת פחות מ-48 שעות, "היינו רואים אותם מגיעים למשואה, אבל אחרי יומיים הם כבר לא היו שם", סיפרו תושבי המקום. לימים התברר שאותם עולים מאירופה הועברו לשכונה חדשה שהוקמה באותם ימים בתל אביב- שכונת רמת אביב. החלום הציוני דיבר על מדינת היהודים, והנה לראשונה גילו הוריי שיש שני סוגי יהודים: יהודים מזרחיים ויהודיים מאירופה.
בהיררכיית היהדות, לפחות בנוסח מפא"י, יהודי מרוקו ניצבים במקום נמוך לעומת היהודים שעלו מאירופה. עבור אימי העלייה הייתה טראומטית. התנאים הפיסיים הקשים במשואה, היחס המחפיר מצד השלטון המרכזי וחילול השבת הפומבי בארץ הקודש הפכו את מושא חלומותיה לחלום ביעותים. היא התקשתה עד מאוד להכיל כל-כך הרבה טראומות בתקופה כה קצרה, ודרשה מאבי לחזור למרוקו. הסוכנות היהודית ניסתה להקשות עליהם את השיבה לעיר הולדתם ודרשה מהוריי לשלם את הוצאות העלייה והירידה מהארץ.
אבי שילם, והוריי ירדו מהארץ בשנת 1956. תשע שנים מאוחר יותר, בשנת 1965, משפחתי עלתה שוב ארצה בעיקר משום שמרבית הקהילה היהודית עלתה ארצה. עם זאת, אימי עלתה רק פיסית. ליבה היה במערב, במרוקו. "שם הייתה יהדות", אמרה בערגה זמן שביכתה את עלייתה ארצה. היא תיארה מערכת יחסים משפחתית, מכבדת ומכובדת. הפרידה ממרוקו הייתה כה קשה לה, עד שנדמה כאילו הציבה מעין מחסום בתת המודע שימנע ממנה ללמוד מילים בעברית, המייצגות השתלבות מלאה בארץ. אכן, אימי מעולם לא למדה עברית. היא לא רצתה ללמוד עברית והסתפקה בכמה מילים בסיסיות לצורכי התנהלות בארץ. האישה החכמה הזו, ששלטה במכמני השפה המרוקאית, לא הצליחה להרכיב ולו משפט קצר בעברית. לאימי הייתה עוד אהבת נפש אחת: טפרה אנגואף, עולה מאתיופיה, ששימשה כמטפלת בית שלה. אולי זו הייתה הזרות, אולי הקושי בהתמודדות עם מציאות לא מוכרת של שתיהן, שיצרו ביניהן קשר מדהים של אהבה הדדית יוצאת דופן. אימי ראתה בה את ביתה ממש. לכאורה, כל דו שיח מילולי ביניהן היה בלתי אפשרי: אימי לא שלטה בעברית וטפרה (ענבט בפי אימי) הייתה עולה חדשה יחסית שהתקשתה אף היא בעברית.
מה שהיה אמור להוליד דו שיח של חרשים הפך לדו שיח מלא חום, אהבה והבנה הדדית שבלתי אפשרי להסבירה. בחודש האחרון לחייה, כאשר מצבה הפיסי הדרדר, התחלנו בהליך גיוס עובדת זרה שתלווה את אימי לאורך כל שעות היממה. אימי הזדעזעה מהמחשבה על סיום הקשר עם ענבט: "אני אפרד מענבט? חס וחלילה. לא רוצה לשמוע את זה. איך אתם מעלים על דעתכם שאפטר את ענבט שעבדה אצלי 12 שנה? לא יקום ולא יהיה", אמרה בזעם. אם יש נחמה, הרי היא העובדה שאימי לא "זכתה" לראות בחייה את הניתוק מענבט.

לחץ להמשך קריאה