צור עימנו קשר

דעות

נכשל סדרתי: על הקשר של זוהר מול משרדי הממשלה

פורסם

בתאריך

גם כשהתוצאות היו כבר מונחות על השולחן, וברור היה כי אירית טיירו לא תמונה למנהלת "אלי כהן", ראש העירייה אליהו זוהר היה משוכנע שעמדתו תתקבל. כישלונו דווקא מול מפלגת הבית שלו מחדד שוב את ההתעלמות של משרדי הממשלה מהעיר // בנימה אישית

ראש העירייה אליהו זוהר באמת עשה כל מה שביכולתו כדי להביא את אירית טיירו לכס מנהלת בית הספר היסודי ע"ש אלי כהן בעיר. הוא ביצע כל תעלול פוליטי אפשרי – הגם שעשה זאת בחובבנות ובבוטות שלא הטיבה עם רצונו להשיג את מטרתו, מינויה של טיירו – אבל כוחו פשוט לא היה די. השפעתו שוב התבררה כמעטה. יש שיאמרו, ובהחלט יש להם על מה להתבסס, כבלתי קיימת.

זוהר מרבה לדבר על כך שלקריית מלאכי "יש אוזן קשבת" במשרדי הממשלה. הוא חזר על המשפט הזה גם במסיבת העיתונאים המיוחדת שערך בשבוע שעבר. הוא נראה משוכנע בטיעון הזה, אלא שמבט חטוף על המציאות מוכיח שאין הלימה של ממש בין הצהרותיו של ראש העירייה לבין המתרחש בשטח: שמה של קריית מלאכי נעדר מכמעט כל תכנית ממשלתית, קטנה כגדולה, שנודע עליה בשלוש שנותיו של זוהר כראש העירייה. אם יש משהו שהוא נכשל בו כישלון קולוסאלי, הבולט מעל כולם, הרי שזה הקשר מול משרדי הממשלה. יש להגיד, להגנתו של זוהר, שהתעלמות הממשלה מהעיר לא התחילה תחת כהונתו. זה קרה הרבה קודם, עמוק בתוך הקדנציה של ראש העירייה לשעבר מוטי מלכה. כבר אז החל תהליך ארוך שנים, שממשיך גם היום.

אם נרצה לרענן את הזיכרון, נוכל לחבר, בלא קושי, רשימה מכובדת ומרשימה (לשלילה) של כל אותם אנטי-הישגים שהיריעה עלולה להיות קצרה מלהכיל אותם. ממפת ההטבות במס הכנסה, שקריית מלאכי אינה כלולה בה למרות הבטחותיו הנחרצות והחד משמעיות של ראש העירייה, שבישיבת מועצה פומבית הבטיח ושב והבטיח ש"אל תדאגו", שהבהיר שהוא "עובד מאחורי הקלעים" ו"בקרוב יהיו חדשות. תנו לי חודש". חודש עבר, וגם חודשיים, שלושה וחצי שנה. הטבות המס, שהיו יכולות להניב לכל אחד מתושבי העיר אלפי ועשרות אלפי שקלים בשנה, אינן. אל תצאו מגדרכם בציפייה. הן גם לא יהיו.

כך היה גם לגבי תכנית שיקום שכונות של משרד הבינוי והשיכון, שקריית מלאכי נעדרת ממנו; ולגבי תכנית אותו משרד, בראשותו של השר יואב גלנט, לסבסד הוצאות תכנון ופיתוח לבנייה חדשה, הטבה ששווה אף היא אלפי שקלים ואף יותר מכך לתושבים; ומה לגבי סבסוד קייטנות הקיץ על ידי המשרד לפיתוח הפריפריה? טוב, זו כבר רשלנות של בעלי תפקידים בכירים בעירייה, נבחרים ופקידים כאחד, שפשוט שכחו להגיש את הטפסים למשרד הממשלתי. השכחה הזאת עלתה לכל הורה בעיר 150 שקלים לפחות עבור כל ילד שהוא שלח לקייטנה. למשפחה בת שלושה ילדים זה היה שווה, במצטבר, 450 שקלים, למשפחה עם ארבעה ילדים 600 שקלים, וכן הלאה.

ויש גם, כמובן, את סירובו העיקש של משרד הפנים לאשר את הסכם ההכנסות שנחתם בין זוהר לבין ראש המועצה האזורית באר טוביה, דרור שור. שעות על גבי שעות הקדיש זוהר בשיחות רקע, שכנוע והמרצה לשרים ולפקידים במשרד כדי להביא לאישור ההסכם שאמור להכניס לו שישה מיליון שקלים בשנה. פעם אחר פעם הוא נדחה, ונדחה, ושוב נדחה. ההסכם נשאר על הנייר – גם אם בפועל קריית מלאכי מקבלת כמה מיליוני שקלים בשנה לאירועים – וכולנו מפסידים זמן יקר שלא יחזור.

רוצים עוד? תחנת הרכבת שמשרד התחבורה החליט להקים בכפר מנחם, מרחק כ-15 קילומטרים מהעיר. התחנה תיקרא "תחנת קריית מלאכי צפון", ותהיה תחנה של קריית מלאכי בערך כמו שתחנת "השלום" בתל אביב היא תחנת הרכבת של באר שבע. ויש גם את איזור התעשייה תימורים, שרק לאחרונה, שלוש שנים אחרי שנכנס לתפקידו, הצליח זוהר לשכנע את מינהל התכנון לאפשר את המשך שיווק השטחים הבלתי מנוצלים במקום. למרות הזמן הניכר שעבר (ובוזבז) יש לציין את זוהר לשבח בעניין הזה. זה לקח לו זמן, אך מוטב מאוחר מאשר אף פעם: בסוף ראש העירייה הצליח לעשות את הדבר הכל כך מתבקש, ולהסיר את החסמים שיאפשרו שיווק של מאות דונמים נוספים באיזור התעשייה. אלו מאות דונמים שיניבו לעירייה הכנסות של עשרות מיליוני שקלים לאחר שיווקם, ובמצבה של העיר, זה וודאי לא דבר של מה בכך. נו, לפחות הצלחה אחת מול משרדי הממשלה יש, גם אם היא מאוחרת.

קרב אבוד מראש

ואז הגיעה פרשת אירית טיירו. בעוד בכל יתר אי ההצלחות מול משרדי הממשלה היו במקרים של שרים שאינם משתייכים למחנה הפוליטי (הנוכחי) שלו, הפעם מבחנו של זוהר היה מול בסיס הבית שלו, "הבית היהודי". זוהר, שגם כיום, ממרום מעמדו ותפקידו, מקפיד להשתתף לפחות בשיעור תורה אחד בשבוע, בטח נזכר בפסוק "אם לא עכשיו, אימתי" ממסכת אבות. הנה, אמר לעצמו, ההזדמנות שלי להוכיח שמשרדי הממשלה, ובוודאי נפתלי בנט, יו"ר המפלגה שלי, קשוב לדעתי. אלא שזוהר טעה בדבר אחד: הוא נשאב, לא בטוח שמרצונו, לסיפור המינוי של טיירו כאילו על זה תקום ותיפול הקדנציה שלו. כאילו בזה, ובזה בלבד, ייבחן אותו הציבור בבואו אל הקלפי בעוד כשנתיים.

אם זוהר – שהאמוציות הם חלק בלתי נפרד ממנו, לטוב וגם לרע – היה מעמיק יותר במחשבה, הוא יכול היה להיזכר בפסוק אחר, מִסֵּפֶר מִשְלֵי, שם נאמר שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ, שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ. אז, אולי היה נמנע מלכתחילה להכניס את עצמו אל לוע האריות, אל עימות חזיתי, כוחני וחסר פשרות מול כל גורמי המקצוע במשרד החינוך, ובראשם מנהלת מחוז דרום, עמירה חיים.

העניין הוא לא עצם העימות מול חיים, מהדמויות המשפיעות והמשמעותיות במערכת החינוך הישראלית, אלא אסטרטגיית "הכל או כלום" בה בחר לנקוט מהרגע הראשון. זוהר הציג את הנושא כעניין עקרוני, כזה שראוי לצאת למענו לקרב שבדיעבד התברר כמאסף. זו אותה אסטרטגיה שזוהר נמנע ממנה לחלוטין בשורה ארוכה של נושאים עקרוניים מאין כמותם בשלוש שנות כהונתו. ביניהם גם אלו המוזכרים מעלה ככישלונותיו בהתנהלותו מול משרדי הממשלה. במילים אחרות: יסלח לי ראש העירייה, אבל הסכם ההכנסות עם באר טוביה, אפילו במתכונת עליו זוהר עצמו חתם (הגם שאני חושב שהיא מוטעית ובלתי מוצדקת בעליל), חשוב, עקרוני ומהותי לאין שיעור ממינוי מנהלת לבית ספר יסודי בעיר.

מי שהיה בקיא בפרטים, מי שידע לדבר עם הגורמים הנכונים במשרד החינוך, לרבות בלשכתו של שר החינוך, נפתלי בנט, ידע שמדובר בקרב אבוד מראש. משרד החינוך לא חשב לרגע לסתור את עמדת אנשי המקצוע במשרד. מהרגע הראשון הפור נפל, ונקבע כי טיירו לא תהיה המנהלת של בית הספר ע"ש אלי כהן. כל ההצהרות, האיומים והצעדים מסביב היו רק תפאורה לתוצאה סופית ידועה מראש. למה ידועה מראש? את הבדל הגרסאות כולנו כבר מכירים: זוהר טוען כי הסיבות לא ענייניות, אישיות. מנגד, במשרד החינוך מצביעים על שורת נימוקים, משכנעים יותר או פחות, המצדיקים לגרסתם  את אי הבחירה בטיירו. "לא היה שום עניין אישי", הם מסבירים, ומפנים לעובדה הבאה: לא רק מנהלת המחוז חיים התנגדה למינוי של טיירו, אלא כל יתר גורמי המקצוע הבכירים במחוז דרום של משרד החינוך ובמטה המשרד עצמו. מחיים, דרך סגניתה, מפקחת בית הספר ואפילו מנכ"לית משרד החינוך, מיכל כהן. "מישהו יכול להגיד שהמנכ"לית נגועה במניעים אישיים? היא אפילו לא מכירה את אירית", אמר לי גורם בכיר מאוד במשרד השבוע.

תירה, אל תדבר

אי מינויה של טיירו לתפקיד המנהלת תפסה את זוהר בהפתעה. במונחים פוליטיים וציבוריים, זו הייתה מעין סטירת לחי מצלצלת עבורו.

עוד קודם להחלטה הרשמית של משרד החינוך, זוהר נפגש כידוע עם מנכ"לית המשרד. כשיצא ממנה, היה משוכנע שהצליח להביא אותה לצד שלו. הוא פרס בפניה אחד לאחד את נימוקיו בעד הבחירה במועמדת שהוא חפץ ביקרה. בשפת הרחוב ובשפתו של פילוס, הדמות המיתולוגית מ"ארץ נהדרת", הוא פנה ללב שלה. אפשר לבקר את זוהר בלי סוף ועל אינספור דברים, אבל אי אפשר לקחת ממנו דבר אחד: בשיחות פרטיות, אחד על אחד, כשאין אף אחד בחדר, הוא יודע לגעת במקומות הנכונים, לרגש ולשכנע.

בהמשך, כאשר טיירו זומנה בעצמה ללשכת המנכ"לית, זוהר כבר הרגיש איך הוא מחכך ידיים בהנאה ומוכיח את מבקריו כמה הם טעו לגביו. גם טיירו יצאה מהשיחה בתחושה טובה, זה לפחות המסר שהיא העבירה לאנשיו של זוהר. בשלב הזה כבר היה ברור: ראש העירייה הפך את סיפור המינוי של טיירו לאישי. באיזשהו שלב לקראת סוף הסאגה, יותר משהוא רצה להביא למינויה של טיירו מסיבות מקצועיות, הוא רצה להוכיח לעולם שהנה, הוא יכול. שהנה, למרות כל מה שכתבו בעיתונים ובפייסבוק, למרות כל מה שאמרו עליו ועל חוסר השפעתו לכאורה על משרדי הממשלה ועל מפלגתו שלו, למרות שכולם העריכו כי הוא ייכשל במשימה, הוא הצליח להביא את המועמדת שלו עד לכיסא המנהלת. גם אם זה היה בניגוד לדעתה של מנהלת מחוז דרום. גם ימים ספורים קודם שהתוצאות נודעו לעולם, ולזוהר עצמו, הבטיחו אנשיו שטיירו, ורק טיירו, תהיה המנהלת. הם התבססו גם על הבטחות, שהיו או לא היו, מאנשיו של שר החינוך בנט.

לכן, מה רבה הייתה המפלה. הלחצים שהפעיל זוהר עצמו והפעילו אנשיו הקרובים על לשכתו של שר החינוך, נפתלי בנט, היו כה גדולים וחסרי תקדים עד שגם אלף מילים לא יתארו אותם היטב. זה התחיל עוד עם היוודע התנגדות מחוז דרום של משרד החינוך לבחירה בטיירו לאחר המכרז הראשון, המשיך עם פרסום המכרז השני ונכנס עמוק אל תוך תוספת הזמן לקראת ההחלטה שקבעה שגילה קיסטלביץ', ולא אירית טיירו, תהיה המנהלת של אלי כהן. זוהר זעם, אנשיו השתוללו והאיומים לערוק באחת מ"הבית היהודי" למפלגת האם ההיסטורית, "הליכוד", התעופפו באוויר כמו שלג קל ביום חורפי בירושלים. רק שכמו השלג בירושלים, זוהר כבר הוכיח פעם אחת, ואולי יותר, כיצד איומיו נמסים עוד בטרם הגיעו לקרקע.

תחילה זה היה עם האיומים חסרי הבסיס המשפטי להשבית את שנת הלימודים, לאחר מכן האיום שהושמע כלפי בכירי משרד החינוך כי יש בקנה גם עתירה מנהלית המוכנה להגשה לבית המשפט ובהמשך ההתפתלות הצפויה מראש לפיה על מנת להימנע מפגיעה בתלמידים, הוחלט לפתוח את השנה כסדרה. לזכות אנשיו של זוהר ייאמר שעם היוודע התוצאות, הם מיהרו להדגיש שהאיומים היו הצהרתיים. "ניסינו להשפיע על התוצאות, לא הצלחנו, צריך להתקדם הלאה", אמר לי אחד מהם בכנות מעוררת הערכה.

לכך יפה המשפט מהסרט המיתולוגי "הטוב, הרע והמכוער", שהפך מטבע לשון: "אם אתה רוצה לירות, תירה, אל תדבר".

סכנת החוקרים הפרטיים

מאז ראשית הקדנציה הנוכחית, עובדי עיריית קריית מלאכי חשים נרדפים על ידי המערכת שבה הם עובדים. אפשר להתווכח ולהעלות טיעונים בעד ונגד הצידוק לתחושת הנרדפות הזאת, אבל עם התחושה עצמה, על עצם קיומה – אי אפשר לחלוק.

לאחרונה נודע כי העירייה הפעילה חוקרים פרטיים נגד עובדים שונים, שעלה החשד לגביהם כי פעלו בניגוד לחוקים, לנהלים ולתקנות החלים על עובדי רשויות ציבוריות. עובד אחד לפחות נתפס כשהוא עובד בעבודה אחרת על חשבון חופשת המחלה. עניינו, כפי הנראה, יתברר בבית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות. הוא יצטרף בכך לעובד אחר, הפקח אשר אלחרר, שמשפטו כבר מתנהל באותו בית דין.

יש להניח שההחלטה להפעיל חוקרים שיבלשו, יעקבו ויירשמו כל פעולה של עובד עירייה זה או אחר התקבלה בחלונות הגבוהים ביותר של עיריית קריית מלאכי. קרי, על ידי ראש העירייה זוהר בעצמו והאיש שנחשב לאיש אמונו הראשי – המנכ"ל, תמיר היזמי. הגם שמבחינת היזמי, כאיש ביצוע, מדובר בעניין מקצועי לחלוטין, הרי שהוא טומן בחובו סכנות רבות ומשמעותיות. כה רבות וכה משמעותיות, שמוטב היה לא להפעיל את הכלי הזה מלכתחילה, לפחות לא עד שקובעים כללים ברורים לדרך קבלת ההחלטות בטרם ייקבע שעל עובד מסויים יושם מעקב של חוקר פרטי.

היכולת להפעיל חוקרים פרטיים נגד עובדים היא כלי רב עוצמה שעלול להפוך בקלות לכלי משחית ומסוכן. פוליטיקאים, גם הישרים ביותר שבהם, עלולים להתפתות להפעילם נגד כאלו שאינם נמנים על מחנה התומכים שלהם, וגרוע מכך – להחליט שלא להפעיל אותם נגד מי שכן נמנה על מחנה התומכים בהם. אמנם מי שפועל כשורה אין לו כביכול ממה לחשוש, אבל כאמרת המשקיע האגדי וורן באפט, "אם ניידת משטרה תיצמד אליך לאורך 800 קילומטרים, בסוף – תקבל דו"ח". או במילים אחרות: אם ממש מחפשים דרך למצוא "משהו" על מישהו – בסוף מצליחים.

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -
תגובה אחת

תגובה אחת

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    10/09/2016 ב 16:23

    כול מילה נכונה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דעות

מלחמות הפייסבוק

מיהם האנשים שנמצאים בדריכות גדולה אפילו יותר מזו של לוחמי האש האמיצים שלנו?

פורסם

בתאריך

על ידי

השלום והברכה עליכם קוראיי היקרים. שלושה חודשים וחצי לפני הבחירות, והמערכת הפוליטית אצלנו דיי רדומה. זה בטח ישתנה כאשר חג המונדיאל ייגמר ביום ראשון הקרוב, ואז כולם יתפנו לגביע קריית מלאכי לפוליטיקאים, הגביע בו כולם חושבים שהם יכולים לנצח, בעוד רק מעטים יכולים לנצח באמת. מי יעלה לגמר? מי יודח ברבע ומי לא יעבור אפילו את שלב הבתים – את זה נדע לבטח בשבועות הקרובים.
במונדיאל האמיתי צרפת ניצחה את בלגיה 1-0 קטן, למורת רוחי. בתוך תוכי רציתי שבלגיה תנצח, אבל לא הייתה לי ברירה אלא להראות כלפי חוץ כאילו אני אוהב את צרפת. גיסי צפה איתי במשחק, והוא טוניסאי שחלף מעל פריז לפני שעלה ארצה, כך שהוא חושב את עצמו צרפתי. הוא חגג כשהשופט שרק לסיום, ואני איחלתי לו מזל טוב ובפנים כעסתי על לוקאקו שלא הצליח לכבוש אפילו שער אחד לרפואה. אולי ביורו 2020.
בינתיים בעירנו, נתקלתי השבוע בקרב הכי פופלארי בקרבם של פוליטיקאים: הקרב על הקרדיט. שי סיום, חבר המועצה הצעיר, הציע לשדר את גמר המונדיאל על מסך ברחבת העירייה, אך זו סיפרה שהיא בכלל חשבה על הרעיון קודם ואפילו הציגה התכתבות עם תאגיד השידור "כאן". זה הפך להתקוטטות רבתי, במה שלא הוסיף כבוד לאף אחד, בטח לא למי שאמור לנהל את העיר שלי ומתעסק במקום זאת בצילומי מסך של מיילים.
ראיתי גם ששיפצו בפעם השנייה בתוך חצי שנה (או קצת יותר) את כיכר בנק לאומי. זה עלה עשרות אלפי שקלים שלטענת העירייה הקבלן שילם כי הוא לא עשה את העבודה מספיק טוב, אבל אם ככה מתייחסים לכספי ציבור, אז אני שואל את עצמי האם אפשר לסמוך על העירייה שבפרוייקטים אחרים הקבלנים מבצעים את העבודה היטב? אני מקווה שכן, רק אם אפשר שיתחילו לעבוד קצת יותר מהר כי עם כל הרצון לחכות עם גזירת הסרטים לבחירות, יש גם תושבים שרוצים שיהיה להם כבר פארק, ומדרכות נורמליות וכבישים לא משובשים…
ראיתי גם שמנהל מחלקת החינוך, מיכאל בן שטרית, עזב את העירייה. וואלק חבל עליו, שמעתי שהוא היה מקצועי ועשה את עבודתו בצורה טובה. המורים והמנהלים אהבו אותו, בעירייה היו מרוצים ממנו אבל כמו תמיד בעיר האהובה שלי – כנראה זו הפוליטיקה שגרמה לו ללכת הביתה. אני אמנם מעדיף תמיד שתושבי קריית מלאכי יהיו מנהלים בכירים בעירייה, אבל אם לא, אז אנחנו צריכים מנהלים כמו בן שטרית. ישר, איכותי, מקצועי, לא מתכופף בפני הדרג הפוליטי, אפילו במחיר של ללכת הביתה. אני רק מקווה שהמחליף שלו יהיה מקצועי ואיכותי לפחות כמוהו.
בינתיים בפייסבוק יש מלחמות בין תומכים של מועמד אל"ף לתומכים של מועמד בי"ת לתומכים של מועמד גימ"ל. מזה מלחמות? הכוננות בה מצויים לוחמי האש האמיצים שלנו בכל יום ברחבי עוטף עזה היא כלום לעומת הדריכות בה נמצאים יום-יום דקה-דקה התומכים של המועמדים לראשות העירייה.
רק שבעוד חלק מהמועמדים נהנים מתומכים עם פנים, אחרים נאלצים להסתמך על פייסבוקים פיקטיביים כדי להביע את עמדתם. אני מאמין שכל אדם יכול להביע את דעתו בלי לחשוש מנקמה, ביריונות ואלימות, אבל מבין גם את מי שמבקש לעשות זאת בחשאיות ומבלי שיידעו מיהו. ולמרות זאת, יש אנשים – אלו שכתבתי עליהם בשבוע שעבר – שאני במקומם הייתי מתבייש להשמיע את דעותיהם ולהסתכל אחר כך על הילדים והנכדים שלי בעיניים. אני מקווה שאותם אנשים מחנכים את ילדיהם אחרת. בדבר אחד אני בטוח בכל מקרה: המועמד שלהם יחזור הביתה יום אחרי הבחירות, אני מקווה ומאמין מבלי להיבחר – אבל הם יישארו עם התמיכה המוזרה שלהם בו, ואסור לנו לשכוח או לסלוח להם על זה. אם הם יעזו אי פעם לבוא ולהטיף מוסר למישהו – נזכיר להם שהיחידים שהם ראויים ורשאים להטיף להם מוסר זה לעצמם, כשהם מסתכלים על המראה. וגם אז עליהם להשפיל מבט מפני הבושה.
בישיבה השבועית שלנו בבית הקפה דיברנו כרגיל על מונדיאל, פוליטיקה ארצית ומקומית וגם על הגברת הזאת שהייתה פעם יזמית נדל"ן והיום מעלה סרטוני זימה בפייסבוק. מה אגיד לכם, כנראה שהשתבשה עליה דעתה. היא עשתה כמה דברים לא ראויים, אבל נראה לי שהגיע השלב שבו אנחנו צריכים לרחם עליה ולעזוב אותה לנפשה. במקום שעורכי הדין יטפלו בה, היא צריכה כנראה אחים עם חלוקים לבנים שיבואו לקחת אותה למחלקת הפסיכיאטרית הקרובה. ואנחנו? אנחנו צריכים להפסיק להיכנס לחייה, ולא לשתף פעולה עם המנגנון הנוראי הזה שחושף אותה בקלונה. או במילים אחרות: אל תשתפו את סרטון האימה שלה בוואטסאפ, או בכלל. תהיו בני אדם.
יאלה, ביסלאמה.

לחץ להמשך קריאה

דעות

למה אתם מתגעגעים?

ראיתי לאחרונה בעיתון שמוטי מלכה החליט לחזור לפוליטיקה. הפתעה זו אמנם לא הייתה, אבל בכל זאת שאלתי את עצמי שתי שאלות: איך הוא מעז, ואיך לעזאזל יש מי שתומך בו?

פורסם

בתאריך

על ידי

השלום והברכה עליכם קוראיי היקרים. עוד שבוע עבר חלף לו, ואני כבר לא יכול לחכות – בציניות כמובן – לסוף החודש הקרוב, בו יסיימו תלמידי בתי הספר היסודיים את הקייטנות וייצאו לחופשה ארוכה-ארוכה. איתם יבואו גם הנכדות והנכדים שלי שירוצו לנו בין הרגליים, יצעקו, יריבו, יקשקשו על הקירות, ישרטו את הרהיטים ויוציאו אותי ואת אישתי שתחייה מדעתי. יהיו בטח רגעים שאאכעס עליהם בטירוף ואתקשר לבנותיי היקרות שיבואו מהר לקחת אותם, אבל אחרי הכל אין דבר יותר מענג וכיפי מלישון לידם צהריים, לחבק אותם, לשחק איתם ולשמוע אותם קוראים לי "סבא". טעם החיים זה לא קוקה קולה, זה הנכדים.
ראיתי בסוף השבוע שעבר בעיתון שמוטי מלכה החליט לחזור לפוליטיקה, ולהתמודד לראשות העיר בבחירות שיהיו בעוד ארבעה חודשים. הפתעה זו אמנם לא הייתה, אבל בכל זאת שאלתי את עצמי שתי שאלות: הראשונה היא "איך הוא לעזאזל מעז?", והשנייה היא "מי הם לעזאזל האנשים שתומכים בו?!". לשאלה הראשונה התשובה ברורה: מאז ומתמיד ובכל שנותיו בפוליטיקה מלכה, שבא אלינו ממושב תירוש בעקבות נישואיו לאישתו הראשונה, האישה היקרה, האהובה שכולה טוב, שושי אזולאי – היה חסר בושה, וכזה הוא גם נשאר. הוא חושב שכולנו מטומטמים שניפול בשבי של קסמיו, נשכח את מעשיו ונפרוס לפניו שטיח אדום לקראת חזרתו.
ואז עברתי לשאלה השנייה. מי אתם, אנשים שתומכים בו, בעבריין המין הזה, שפשע ובגד בנו, שהתנהג כשהיה ראש עיר כאילו הכתירו אותו למלך, שהטריד נשים, הפר אמונים וקיבל טובות הנאה מקבלנים. גם לשאלה הזאת התשובה הייתה ברורה לי מהרגע הראשון: לדעתי, תומכיו של מוטי מלכה מתחלקים לשניים. הראשונים הם אלו שנהנו מתקופת שלטונו של מלכה. אלו שהיו קרובים לצלחת, אלו שנהנו מקרבתו, אלו שהיו מקורביו, שהיו משלו, על כל המשתמע מזה. הם נהנו אז, אכלו דבש ושתו יין, וכעת רוצים להחזיר את המצב לקדמותו. הם רוצים להיות שוב אלו שהמלך חפץ ביקרם. אלו שמסתובבים בעיר עם חזה נפוח, מגובים על ידי ראש העיר שאבוי היה למי שלא תמך בו.
האחרים, והגרועים יותר בעיניי, הם אלו שכל כך שונאים את ראש העיר הנוכחי ללו זוהר עד שהם מוכנים לתמוך במלכה. לא אכפת להם מעברו של מלכה, מהעבירות שעבר, מהאנרכיה שהוא השאיר אחריו כשעזב את העיר, מהנקמנות האובססיבית שנהג כלפי יריביו הפוליטיים וכלפי מי שלא היה בצד שלו. הם יודעים כמה שהוא היה ראש עיר גרוע. הם יודעים על התנהגותו הביריונית, על אופיו הנקמני. לפעמים הוא התנהג בביריונות ובנקמנות כלפי אותם אלו שתומכים בו עכשיו. אבל לא אכפת להם. ומדוע? כי הם שונאים את ללו. אני מרחם על אנשים שכל מה שמוביל אותם זו שנאה אישית, שאין מאחוריהם אפילו גרם של אידיאולוגיה. הם מוכנים, כמאמר הפתגם, למכור את אימא שלהם העיקר להשיג את מטרתם. אין נמוך ועלוב מזה.
שאלתי את עצמי גם לאיזה דברים בתקופתו של מלכה אפשר להתגעגע? לחורבן מערכת החינוך? להתערבות הגסה בהחלטותיהם של בעלי מקצוע, ולהכנסתה של הפוליטיקה אל בתי הספר? לגירעון העצום שהשאיר כשהלך אחרי שהודה והורשע בעבירות פליליות חמורות? לסגירת להקת "דור שני" המיתולוגית ולהיעלמות מועצת הנוער, שכל חטאה היה שהעזה להתעמת עם מלכה כשהיה ראש עיר? להגדלה הלא נורמלית של מספר יחידות הדיור שייבנו בשכונות החדשות ויגרמו לצפיפות לא סבירה ולזה שלילדים שיגורו שם לא יהיה איפה לשחק? להטרדות המיניות? להפיכת העירייה למאורת אורגיות? להפרות האמונים? לקבלת טובות ההנאה מקבלנים שבונים בעיר? לבזבוז של כספי הציבור? לפוליטיקה הקטנה של הפרד ומשול, של שנאה, של ניסיון "לחסל" יריבים פוליטיים? לסגירת הבריכה העירונית בימי שישי בצהריים לטובת בילויים פרטיים של מלכה, בני משפחתו וקומץ מחבריו? בשורה התחתונה, אני מאמין שתושבי העיר שלי יראו למלכה שאין לו מקום כאן.
בינתיים בדברים החשובים באמת, כלומר במונדיאל, כדורגל שיחקו 90 דקות וגרמניה בסוף ניצחה, אבל עפה כבר בשלב הבתים. למרות שהיא לא מאוד מרשימה, אני עדיין מהמר על זה שברזיל תנצח ותשחזר את ימיה הגדולים. אני זוכר שבימי הילדות בשכונה פלה היה האגדה שלנו, והיינו מחכים לכל קטע וידיאו שהיה מגיע לקולנוע או לטלוויזיה. בשנת 2018 אין את פלה, ואפילו לא את ריבאלדו או רונאלדו (השמן), וגם ניימאר מאכזב, אבל אני מהמר שהצהובים-ירוקים יניפו גביע. כמו במונדיאל של 1970 עם פלה, שפיגל, שפיגלר ושייע.
יאללה, ביסלאמה.

לחץ להמשך קריאה

דעות

מי יעמוד לצידכם ביום הדין?

עידן שושן, יליד העיר ובוגר שלה, מסביר מדוע ניהול נכון של התיק הביטוחי עשוי להוות הגנה יעילה על התא המשפחתי של כולנו- ואף לחסוך לנו מאות אלפי שקלים במהלך חיינו

פורסם

בתאריך

לעיתים קרובות אני מקבל פניות רבות הנוגעות לנושא הביטוחים הפרטיים, סגנון השאלות מגוון מאוד: למה יש לי כפל ביטוח, למה אני צריך ביטוח פרטי שיש לי משלים בקופת החולים, מדוע יש ברשותי מבחר ביטוחים ואין לי מושג על מה אני משלם ועוד מבחר רחב של שאלות הנמצאות מבחינת הלקוח "בשטח האפור" של תודעתו.
כאיש מקצוע המומחה בניהול סיכונים למשפחות בנושא הביטוחים/פנסיה ברצוני לעורר אצלכם את אחד הנושאים החשובים ביותר בניהול משק הבית: הביטוחים הפרטיים. אותם ביטוחים שנראים לנו "מיותרים" ומתבצעים דרך חברות הביטוח הם ערך עליון- והם אלו שיעמדו שם לצידכם ביום הדין.
אני רואה זאת כחובה שבכל משפחה או לכל אדם באשר הוא יהיה ארגז כלים ביטוחי למקרים קטסטרופליים ומצבי קצה. מחלה קשה, אובדן כושר עבודה, תאונה קשה, ניתוח מסובך ומורכב וכל סיטואציה עימה האדם לא יוכל להתמודד בצורה מכובדת, הן בפאן הרפואי והן בפאן הכלכלי.
לצורך המחשה, אדם הנמצא לא עלינו במצב רפואי לא שגרתי כגון מחלה קשה, אמור להמשיך להתנהל מבחינה כלכלית בדיוק כפי שהתנהל בטרם תקפה אותו המחלה. על כן, הוצאות משק הבית שלו ישארו כפי שהיו, תשלום שכר דירה ימשיך כרגיל, החוגים לילדים לא יעלמו, ההוצאות השוטפות של הבית ישארו וכן הלאה. שום הוצאה לא מסובסדת, והעול הכלכלי רק הולך ומתגבר.
לראיה, כל מחאות הנכים שעוררו סערה בקרבנו , שחשפו תמונה מדאיגה לפיה נכה המרותק לכיסא גלגלים מקבל סכום בזוי מהמדינה כדי לחיות, של אנשים סיעודיים שלא מקבלים פיצוי כספי מלא ועוד מקרים שקצרה היריעה מלהכיל.
המדינה/ הביטוח הלאומי/ קופות החולים לא נמצאות במגרש הזה ולא יתנו לכם מענה מכובד במצב של קריסה כלכלית כתוצאה ממחלה. אי לכך, אם השכלת ורכשת פוליסה מתאימה לצרכיך- תוכל ליהנות מפיצוי כספי גדול שלא יפגע ברמת החיים שלך ושל משפחתך .
ישנן עוד המון דוגמאות שאנו נחשפים אליהן ברשתות החברתיות ובמדיה כמעט בכל יום לצערנו, כגון תרומות לניתוחים, תרומות להשתלות, תרומות לתרופות שלא בסל הבריאות ועוד. ואני שואל מדוע? מדוע אותו אדם שחווה אירוע בריאותי המצריך המון כסף לטיפולים, המון כסף לניתוחים, המון כסף לקניית תרופות וכסף כדי לכלכל את ביתו ומשפחתו, צריך להתעסק בתרומות כספים כל היום?
הפתרון קיים. פשוט רוכשים פוליסות ביטוח המתאימות לצרכים שלכם ומוצאות את הדרך האולטימטיבית להגן על התא המשפחתי שלנו ברמה הכלכלית והטיפולית הטובה ביותר.
אם נפקח את העיניים נבין שקופות החולים נותנות לנו מענה במקרים הסטנדרטים- אך לא נמצאות לצידנו בקטסטרופות הגדולות המצריכות כמות כספים אדירה וטיפולים מיוחדים ומהירים.
בבניית תיק ביטוחי יעיל תזכו להיות מטופלים אצל הרופאים הכי טובים שיש, בבתי חולים פרטיים עם תורים קצרים מאוד, לבחור את הרופא המנתח וליהנות מ"רפואה של עשירים". והכי חשוב, תוכלו לישון טוב בלילה.
מה שנותר לכם לעשות הוא ליצור קשר, לתאם פגישה אישית בביתכם ולהקשיב. סבך המידע שראיתם בו שפה זרה יהפוך מהר מאוד למובן וברור. אני מבטיח לכם.
לפרטים פנו אליי: עידן שושן-מנהל סיכונים, ביטוח וגמל, בטלפון: 7449474-052

לחץ להמשך קריאה