צור עימנו קשר

דעות

נכשל סדרתי: על הקשר של זוהר מול משרדי הממשלה

פורסם

בתאריך

גם כשהתוצאות היו כבר מונחות על השולחן, וברור היה כי אירית טיירו לא תמונה למנהלת "אלי כהן", ראש העירייה אליהו זוהר היה משוכנע שעמדתו תתקבל. כישלונו דווקא מול מפלגת הבית שלו מחדד שוב את ההתעלמות של משרדי הממשלה מהעיר // בנימה אישית

ראש העירייה אליהו זוהר באמת עשה כל מה שביכולתו כדי להביא את אירית טיירו לכס מנהלת בית הספר היסודי ע"ש אלי כהן בעיר. הוא ביצע כל תעלול פוליטי אפשרי – הגם שעשה זאת בחובבנות ובבוטות שלא הטיבה עם רצונו להשיג את מטרתו, מינויה של טיירו – אבל כוחו פשוט לא היה די. השפעתו שוב התבררה כמעטה. יש שיאמרו, ובהחלט יש להם על מה להתבסס, כבלתי קיימת.

זוהר מרבה לדבר על כך שלקריית מלאכי "יש אוזן קשבת" במשרדי הממשלה. הוא חזר על המשפט הזה גם במסיבת העיתונאים המיוחדת שערך בשבוע שעבר. הוא נראה משוכנע בטיעון הזה, אלא שמבט חטוף על המציאות מוכיח שאין הלימה של ממש בין הצהרותיו של ראש העירייה לבין המתרחש בשטח: שמה של קריית מלאכי נעדר מכמעט כל תכנית ממשלתית, קטנה כגדולה, שנודע עליה בשלוש שנותיו של זוהר כראש העירייה. אם יש משהו שהוא נכשל בו כישלון קולוסאלי, הבולט מעל כולם, הרי שזה הקשר מול משרדי הממשלה. יש להגיד, להגנתו של זוהר, שהתעלמות הממשלה מהעיר לא התחילה תחת כהונתו. זה קרה הרבה קודם, עמוק בתוך הקדנציה של ראש העירייה לשעבר מוטי מלכה. כבר אז החל תהליך ארוך שנים, שממשיך גם היום.

אם נרצה לרענן את הזיכרון, נוכל לחבר, בלא קושי, רשימה מכובדת ומרשימה (לשלילה) של כל אותם אנטי-הישגים שהיריעה עלולה להיות קצרה מלהכיל אותם. ממפת ההטבות במס הכנסה, שקריית מלאכי אינה כלולה בה למרות הבטחותיו הנחרצות והחד משמעיות של ראש העירייה, שבישיבת מועצה פומבית הבטיח ושב והבטיח ש"אל תדאגו", שהבהיר שהוא "עובד מאחורי הקלעים" ו"בקרוב יהיו חדשות. תנו לי חודש". חודש עבר, וגם חודשיים, שלושה וחצי שנה. הטבות המס, שהיו יכולות להניב לכל אחד מתושבי העיר אלפי ועשרות אלפי שקלים בשנה, אינן. אל תצאו מגדרכם בציפייה. הן גם לא יהיו.

כך היה גם לגבי תכנית שיקום שכונות של משרד הבינוי והשיכון, שקריית מלאכי נעדרת ממנו; ולגבי תכנית אותו משרד, בראשותו של השר יואב גלנט, לסבסד הוצאות תכנון ופיתוח לבנייה חדשה, הטבה ששווה אף היא אלפי שקלים ואף יותר מכך לתושבים; ומה לגבי סבסוד קייטנות הקיץ על ידי המשרד לפיתוח הפריפריה? טוב, זו כבר רשלנות של בעלי תפקידים בכירים בעירייה, נבחרים ופקידים כאחד, שפשוט שכחו להגיש את הטפסים למשרד הממשלתי. השכחה הזאת עלתה לכל הורה בעיר 150 שקלים לפחות עבור כל ילד שהוא שלח לקייטנה. למשפחה בת שלושה ילדים זה היה שווה, במצטבר, 450 שקלים, למשפחה עם ארבעה ילדים 600 שקלים, וכן הלאה.

ויש גם, כמובן, את סירובו העיקש של משרד הפנים לאשר את הסכם ההכנסות שנחתם בין זוהר לבין ראש המועצה האזורית באר טוביה, דרור שור. שעות על גבי שעות הקדיש זוהר בשיחות רקע, שכנוע והמרצה לשרים ולפקידים במשרד כדי להביא לאישור ההסכם שאמור להכניס לו שישה מיליון שקלים בשנה. פעם אחר פעם הוא נדחה, ונדחה, ושוב נדחה. ההסכם נשאר על הנייר – גם אם בפועל קריית מלאכי מקבלת כמה מיליוני שקלים בשנה לאירועים – וכולנו מפסידים זמן יקר שלא יחזור.

רוצים עוד? תחנת הרכבת שמשרד התחבורה החליט להקים בכפר מנחם, מרחק כ-15 קילומטרים מהעיר. התחנה תיקרא "תחנת קריית מלאכי צפון", ותהיה תחנה של קריית מלאכי בערך כמו שתחנת "השלום" בתל אביב היא תחנת הרכבת של באר שבע. ויש גם את איזור התעשייה תימורים, שרק לאחרונה, שלוש שנים אחרי שנכנס לתפקידו, הצליח זוהר לשכנע את מינהל התכנון לאפשר את המשך שיווק השטחים הבלתי מנוצלים במקום. למרות הזמן הניכר שעבר (ובוזבז) יש לציין את זוהר לשבח בעניין הזה. זה לקח לו זמן, אך מוטב מאוחר מאשר אף פעם: בסוף ראש העירייה הצליח לעשות את הדבר הכל כך מתבקש, ולהסיר את החסמים שיאפשרו שיווק של מאות דונמים נוספים באיזור התעשייה. אלו מאות דונמים שיניבו לעירייה הכנסות של עשרות מיליוני שקלים לאחר שיווקם, ובמצבה של העיר, זה וודאי לא דבר של מה בכך. נו, לפחות הצלחה אחת מול משרדי הממשלה יש, גם אם היא מאוחרת.

קרב אבוד מראש

ואז הגיעה פרשת אירית טיירו. בעוד בכל יתר אי ההצלחות מול משרדי הממשלה היו במקרים של שרים שאינם משתייכים למחנה הפוליטי (הנוכחי) שלו, הפעם מבחנו של זוהר היה מול בסיס הבית שלו, "הבית היהודי". זוהר, שגם כיום, ממרום מעמדו ותפקידו, מקפיד להשתתף לפחות בשיעור תורה אחד בשבוע, בטח נזכר בפסוק "אם לא עכשיו, אימתי" ממסכת אבות. הנה, אמר לעצמו, ההזדמנות שלי להוכיח שמשרדי הממשלה, ובוודאי נפתלי בנט, יו"ר המפלגה שלי, קשוב לדעתי. אלא שזוהר טעה בדבר אחד: הוא נשאב, לא בטוח שמרצונו, לסיפור המינוי של טיירו כאילו על זה תקום ותיפול הקדנציה שלו. כאילו בזה, ובזה בלבד, ייבחן אותו הציבור בבואו אל הקלפי בעוד כשנתיים.

אם זוהר – שהאמוציות הם חלק בלתי נפרד ממנו, לטוב וגם לרע – היה מעמיק יותר במחשבה, הוא יכול היה להיזכר בפסוק אחר, מִסֵּפֶר מִשְלֵי, שם נאמר שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ, שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ. אז, אולי היה נמנע מלכתחילה להכניס את עצמו אל לוע האריות, אל עימות חזיתי, כוחני וחסר פשרות מול כל גורמי המקצוע במשרד החינוך, ובראשם מנהלת מחוז דרום, עמירה חיים.

העניין הוא לא עצם העימות מול חיים, מהדמויות המשפיעות והמשמעותיות במערכת החינוך הישראלית, אלא אסטרטגיית "הכל או כלום" בה בחר לנקוט מהרגע הראשון. זוהר הציג את הנושא כעניין עקרוני, כזה שראוי לצאת למענו לקרב שבדיעבד התברר כמאסף. זו אותה אסטרטגיה שזוהר נמנע ממנה לחלוטין בשורה ארוכה של נושאים עקרוניים מאין כמותם בשלוש שנות כהונתו. ביניהם גם אלו המוזכרים מעלה ככישלונותיו בהתנהלותו מול משרדי הממשלה. במילים אחרות: יסלח לי ראש העירייה, אבל הסכם ההכנסות עם באר טוביה, אפילו במתכונת עליו זוהר עצמו חתם (הגם שאני חושב שהיא מוטעית ובלתי מוצדקת בעליל), חשוב, עקרוני ומהותי לאין שיעור ממינוי מנהלת לבית ספר יסודי בעיר.

מי שהיה בקיא בפרטים, מי שידע לדבר עם הגורמים הנכונים במשרד החינוך, לרבות בלשכתו של שר החינוך, נפתלי בנט, ידע שמדובר בקרב אבוד מראש. משרד החינוך לא חשב לרגע לסתור את עמדת אנשי המקצוע במשרד. מהרגע הראשון הפור נפל, ונקבע כי טיירו לא תהיה המנהלת של בית הספר ע"ש אלי כהן. כל ההצהרות, האיומים והצעדים מסביב היו רק תפאורה לתוצאה סופית ידועה מראש. למה ידועה מראש? את הבדל הגרסאות כולנו כבר מכירים: זוהר טוען כי הסיבות לא ענייניות, אישיות. מנגד, במשרד החינוך מצביעים על שורת נימוקים, משכנעים יותר או פחות, המצדיקים לגרסתם  את אי הבחירה בטיירו. "לא היה שום עניין אישי", הם מסבירים, ומפנים לעובדה הבאה: לא רק מנהלת המחוז חיים התנגדה למינוי של טיירו, אלא כל יתר גורמי המקצוע הבכירים במחוז דרום של משרד החינוך ובמטה המשרד עצמו. מחיים, דרך סגניתה, מפקחת בית הספר ואפילו מנכ"לית משרד החינוך, מיכל כהן. "מישהו יכול להגיד שהמנכ"לית נגועה במניעים אישיים? היא אפילו לא מכירה את אירית", אמר לי גורם בכיר מאוד במשרד השבוע.

תירה, אל תדבר

אי מינויה של טיירו לתפקיד המנהלת תפסה את זוהר בהפתעה. במונחים פוליטיים וציבוריים, זו הייתה מעין סטירת לחי מצלצלת עבורו.

עוד קודם להחלטה הרשמית של משרד החינוך, זוהר נפגש כידוע עם מנכ"לית המשרד. כשיצא ממנה, היה משוכנע שהצליח להביא אותה לצד שלו. הוא פרס בפניה אחד לאחד את נימוקיו בעד הבחירה במועמדת שהוא חפץ ביקרה. בשפת הרחוב ובשפתו של פילוס, הדמות המיתולוגית מ"ארץ נהדרת", הוא פנה ללב שלה. אפשר לבקר את זוהר בלי סוף ועל אינספור דברים, אבל אי אפשר לקחת ממנו דבר אחד: בשיחות פרטיות, אחד על אחד, כשאין אף אחד בחדר, הוא יודע לגעת במקומות הנכונים, לרגש ולשכנע.

בהמשך, כאשר טיירו זומנה בעצמה ללשכת המנכ"לית, זוהר כבר הרגיש איך הוא מחכך ידיים בהנאה ומוכיח את מבקריו כמה הם טעו לגביו. גם טיירו יצאה מהשיחה בתחושה טובה, זה לפחות המסר שהיא העבירה לאנשיו של זוהר. בשלב הזה כבר היה ברור: ראש העירייה הפך את סיפור המינוי של טיירו לאישי. באיזשהו שלב לקראת סוף הסאגה, יותר משהוא רצה להביא למינויה של טיירו מסיבות מקצועיות, הוא רצה להוכיח לעולם שהנה, הוא יכול. שהנה, למרות כל מה שכתבו בעיתונים ובפייסבוק, למרות כל מה שאמרו עליו ועל חוסר השפעתו לכאורה על משרדי הממשלה ועל מפלגתו שלו, למרות שכולם העריכו כי הוא ייכשל במשימה, הוא הצליח להביא את המועמדת שלו עד לכיסא המנהלת. גם אם זה היה בניגוד לדעתה של מנהלת מחוז דרום. גם ימים ספורים קודם שהתוצאות נודעו לעולם, ולזוהר עצמו, הבטיחו אנשיו שטיירו, ורק טיירו, תהיה המנהלת. הם התבססו גם על הבטחות, שהיו או לא היו, מאנשיו של שר החינוך בנט.

לכן, מה רבה הייתה המפלה. הלחצים שהפעיל זוהר עצמו והפעילו אנשיו הקרובים על לשכתו של שר החינוך, נפתלי בנט, היו כה גדולים וחסרי תקדים עד שגם אלף מילים לא יתארו אותם היטב. זה התחיל עוד עם היוודע התנגדות מחוז דרום של משרד החינוך לבחירה בטיירו לאחר המכרז הראשון, המשיך עם פרסום המכרז השני ונכנס עמוק אל תוך תוספת הזמן לקראת ההחלטה שקבעה שגילה קיסטלביץ', ולא אירית טיירו, תהיה המנהלת של אלי כהן. זוהר זעם, אנשיו השתוללו והאיומים לערוק באחת מ"הבית היהודי" למפלגת האם ההיסטורית, "הליכוד", התעופפו באוויר כמו שלג קל ביום חורפי בירושלים. רק שכמו השלג בירושלים, זוהר כבר הוכיח פעם אחת, ואולי יותר, כיצד איומיו נמסים עוד בטרם הגיעו לקרקע.

תחילה זה היה עם האיומים חסרי הבסיס המשפטי להשבית את שנת הלימודים, לאחר מכן האיום שהושמע כלפי בכירי משרד החינוך כי יש בקנה גם עתירה מנהלית המוכנה להגשה לבית המשפט ובהמשך ההתפתלות הצפויה מראש לפיה על מנת להימנע מפגיעה בתלמידים, הוחלט לפתוח את השנה כסדרה. לזכות אנשיו של זוהר ייאמר שעם היוודע התוצאות, הם מיהרו להדגיש שהאיומים היו הצהרתיים. "ניסינו להשפיע על התוצאות, לא הצלחנו, צריך להתקדם הלאה", אמר לי אחד מהם בכנות מעוררת הערכה.

לכך יפה המשפט מהסרט המיתולוגי "הטוב, הרע והמכוער", שהפך מטבע לשון: "אם אתה רוצה לירות, תירה, אל תדבר".

סכנת החוקרים הפרטיים

מאז ראשית הקדנציה הנוכחית, עובדי עיריית קריית מלאכי חשים נרדפים על ידי המערכת שבה הם עובדים. אפשר להתווכח ולהעלות טיעונים בעד ונגד הצידוק לתחושת הנרדפות הזאת, אבל עם התחושה עצמה, על עצם קיומה – אי אפשר לחלוק.

לאחרונה נודע כי העירייה הפעילה חוקרים פרטיים נגד עובדים שונים, שעלה החשד לגביהם כי פעלו בניגוד לחוקים, לנהלים ולתקנות החלים על עובדי רשויות ציבוריות. עובד אחד לפחות נתפס כשהוא עובד בעבודה אחרת על חשבון חופשת המחלה. עניינו, כפי הנראה, יתברר בבית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות. הוא יצטרף בכך לעובד אחר, הפקח אשר אלחרר, שמשפטו כבר מתנהל באותו בית דין.

יש להניח שההחלטה להפעיל חוקרים שיבלשו, יעקבו ויירשמו כל פעולה של עובד עירייה זה או אחר התקבלה בחלונות הגבוהים ביותר של עיריית קריית מלאכי. קרי, על ידי ראש העירייה זוהר בעצמו והאיש שנחשב לאיש אמונו הראשי – המנכ"ל, תמיר היזמי. הגם שמבחינת היזמי, כאיש ביצוע, מדובר בעניין מקצועי לחלוטין, הרי שהוא טומן בחובו סכנות רבות ומשמעותיות. כה רבות וכה משמעותיות, שמוטב היה לא להפעיל את הכלי הזה מלכתחילה, לפחות לא עד שקובעים כללים ברורים לדרך קבלת ההחלטות בטרם ייקבע שעל עובד מסויים יושם מעקב של חוקר פרטי.

היכולת להפעיל חוקרים פרטיים נגד עובדים היא כלי רב עוצמה שעלול להפוך בקלות לכלי משחית ומסוכן. פוליטיקאים, גם הישרים ביותר שבהם, עלולים להתפתות להפעילם נגד כאלו שאינם נמנים על מחנה התומכים שלהם, וגרוע מכך – להחליט שלא להפעיל אותם נגד מי שכן נמנה על מחנה התומכים בהם. אמנם מי שפועל כשורה אין לו כביכול ממה לחשוש, אבל כאמרת המשקיע האגדי וורן באפט, "אם ניידת משטרה תיצמד אליך לאורך 800 קילומטרים, בסוף – תקבל דו"ח". או במילים אחרות: אם ממש מחפשים דרך למצוא "משהו" על מישהו – בסוף מצליחים.

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -
תגובה אחת

תגובה אחת

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    10/09/2016 ב 16:23

    כול מילה נכונה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

המשקיף

בית הספר של זוהר

יש לי כבר כותרת לבחירות הללו: קריית מלאכי הישנה מול קריית מלאכי היותר ישנה

פורסם

בתאריך

על ידי

השלום והברכה עליכם קוראיי היקרים. לא יודע מה איתכם, אבל מאז יום שלישי השבוע אני כוסס ציפורניים בהמתנה לאירוע הכי חשוב של התקופה האחרונה. ביום שלישי בלילה התייצבתי מול מקלט הטלוויזיה כדי לצפות באירוע, והשדרנים והפרשנים היללו ושיבחו את שראינו. עכשיו צריך לחכות ולראות מה תהיה התוצאה של כל המהלך הזה, והאם אכן ישראל תצא ממנו מורווחת כפי שהרבה אנשים מעריכים. ולא, אני לא מדבר על ביטול הסכם הגרעין עם איראן על ידי הנשיא טראמפ, אלא על האירוויזיון שאחרי עשרים שנים אולי סוף-סוף נזכה בו, ובשנה הבאה הוא יתקיים בירושלים הבנויה, הפעם עם שגרירות אמריקאית בשטחה.

מה אגיד לכם, טראמפ הזה גבר-גבר. כל הבטחה שהוא הבטיח לפני הבחירות, הוא פשוט מקיים. בהתחלה זו הייתה השגרירות האמריקאית שאכן תעבור ממש בימים הקרובים לעיר הבירה שלנו, וכעת ההבטחה הגדולה באמת של קמפיין הבחירות שלו והיא לבטל את הסכם הגרעין עם משטר האייתולות. זה מזכיר לי כמה פוליטיקאים אצלנו שעבורם כל קשר בין הבטחה למימוש שלה הוא מקרי בהחלט. עכשיו, כמו בכל 5 שנים כאשר הבחירות המקומיות בפתח, תתכוננו לשמוע הרבה הבטחות אבל קחו את כולן בעירבון מוגבל, כי חברי המועצה שלנו כבר הוכיחו שהם אולי טובים בלהבטיח, אבל קצת פחות טובים בקיום הבטחותיהם. מבחינתם הציטוט של ראש ממשלתנו לוי אשכול "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים", הוא דרך חיים.

ראיתי השבוע שבבר אזולאי הצטרף לללו זוהר, ואפילו עתיד לרוץ איתו יחד באותה רשימה. תהיתי איך זה שאמור להגן על עובדים מפני ההתעמרות של העירייה מצטרף לרשימה של ראש העיר וירוץ יחד איתו בבחירות. מה אגיד לכם, אפילו בסרטי מדע בדיוני אין תסריטים כאלו. שאלתי את עצמי איפה ההסתדרות כדי שתמנע את הביזיון הזה, ואיך יכול מר אזולאי להמשיך לנהל מו"מ מול העירייה או לפעול בשם העובדים שלה, כשהוא בעצם הפך להיות כוח מסייע לראש העיר המכהן זוהר. בבר צריך להבין שהוא לא יכול לאכול את כל העוגה ולהשאיר אותה שלמה: או שהוא בצד של העובדים, או שהוא בצד של העירייה. אם הוא רוצה להתמודד למועצת העיר עדיף שיתפטר מהתפקיד שלו בהסתדרות או לכל הפחות לא יעסוק עוד בעניינים שקשורים לעובדים מול העירייה.

בבית הקפה ביום רביעי בבוקר דיברנו על החלטת טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין, הביצוע המופלא של נטע ברזילי בחצי הגמר אך בעיקר על החדשות מבית והחיבור בין זוהר לאזולאי. אחד החברים אמר שללו זוהר הקטן, זה שכולם זילזלו בו, עושה עד עכשיו בית ספר לכולם. הוא התערב בפריימריז של האתיופים והצליח להכניס איש שלו למקום השני, הוא התערב בפריימריז של מפלגת העבודה והצליח יחד עם אחרים להביא לבחירה של יוסי סולימני, והוא כנראה גם יצליח לפרק את הליכוד ולמנוע את האפשרות שיעמידו מולו מועמד לראשות העיר. בינתיים זה שהפוליטיקאים קוראים לו 'אינסטלטור' בזלזול מכניס לכל העסקונה הוותיקה צינור ועושה להם "האק!" עם האצבע. לפי איך שזה נראה כרגע, ללו יעשה לכל אלו שרוצים להחליף אותו "האק!" גם אחרי ה-30 באוקטובר המתקרב.

בבית הקפה ישב לידנו גם אחד מהמקורבים של זוהר. הוא אמר שבקרוב יהיו עוד הפתעות, ואחרי כמה בירות בשעת בוקר מוקדמת הוא גם התחיל לשחרר את המידע שיש לו: הוא אמר שאחרי אזולאי יש עוד כמה שיכריזו על תמיכה בללו. הבא בתור הוא חבר המועצה בוריס בורוכוב, ואחריו יבוא גם מי שהתמודד מולו בבחירות הקודמות, דוד גלעם. לא יודע אם מה שאמר המקורב באמת יקרה, רק שאני במקום ללו לא הכי הייתי מתגאה בתמיכה של חבר'ה כמו אזולאי ובורוכוב, אבל אני לא ללו. לפי איך שזה נראה כרגע, קריית מלאכי לא מתכוונת להתקדם לאנשהו בקרוב, והמקסימום שיקרה בבחירות הקרובות זה ללו זוהר וכל החבר'ה שתומכים בו כמו פטריות אחרי הגשם מצד אחד מול הפושע בדימוס מוטי מלכה מצד שני. יש לי כבר כותרת לבחירות האלו: קריית מלאכי הישנה מול קריית מלאכי העוד יותר ישנה.

בערב הגעתי הביתה ואישתי אמרה שצריך לבדוק שהמקלט פעיל, ואם לא אז לפנות את כל מה שיש בפנים, כי בקרוב אולי תהיה מלחמה מול איראן. אמרתי לה שאין לה מה לדאוג כי טראמפ לא ייתן לאף אחד להתקיף אותנו, ואם מישהו בכל זאת יעז אז צה"ל יידע לעשות את העבודה. היא אמרה שהיא לא סומכת על אף אחד חוץ מאלוהים, ואני עניתי שאם היא סומכת על אלוהים, אז שלא תהיה מודאגת מהאם המקלט שמיש או לא.
ואולי בכלל מלחמה זה בדיוק מה שצריך כדי לשכוח קצת מהבעיות של השגרה?
יאלה, ביסלאמה.

לחץ להמשך קריאה

המשקיף

פוליטיקה בשקל

על מה דיברו המשקיף ובני משפחתו בשולחן המנגל המסורתי של חג העצמאות?

פורסם

בתאריך

על ידי

השלום והברכה עליכם קוראיי היקרים. אחרי שבוע אחד של הפסקה אני חוזר לשורות אלו. בשבוע שעבר יצאתי עם הנכדים והנכדות לחגיגות יום העצמאות, למרות שאני מעדיף בכלל לעשות מנגל בבית. הם ביקשו שסבא ייקח אותם לראות איזה אמנית בשם נוגה קירל, ואני לא הצלחתי לעמוד בלחצים. כשראיתי אותה והבנתי שמדובר בבחורה צעירה מאוד, שאלתי את עצמי האם לא כדאי לה להוסיף לשם שלה שם נוסף, כי איך זה שלנערה בת 16 קוראים נוגה?

מההתרשמות שלי היו אחלה אירועי עצמאות. הפארק היה מלא מפה לפה באנשים, גם בערב וגם ביום עצמו, וראיתי המון פרצופים שלא נתקלתי בהם הרבה מאוד שנים. אבל כמו תמיד בקריית מלאכי, שום דבר לא יכול להיות מושלם לגמרי, ובהופעה של אחד הזמרים נפלו הרמקולים כמה פעמים, ואפילו הזמר התרגז ושבר את המיקרופון בו הוא השתמש. אני דווקא הייתי מרוצה מזה שהחשמל נפל, כי אז יכולתי להגיד לנכדים ולנכדות שהאירועים נגמרו, אז יאלה בואו נלך הביתה. הם לא התרצו ודרשו עוד פיצה, עוד צעצוע ועוד תפוח מצופה במלא סוכר לפני שנחזור הביתה.

יום למחרת הגענו לפארק העירוני יחד עם חברים כדי לקיים את מנהג הספורט הלאומי הישראלי: נפנוף מנגל. על השולחן, אחרי שסיימנו לאכול ועברנו לשלב הפיצוחים, התפתחה כמובן שיחה על פוליטיקה. בהתחלה דיברנו על ביבי וההשתלטות שלו על טקס הדלקת המשואות בהר הרצל אבל מהר מאוד עברנו לפוליטיקה המקומית, לקראת האירוע המעניין שיתקיים בשבוע הבא, הפריימריז במפלגת העבודה.
אני כבר לא זוכר מתי מפלגת העבודה בעיר שלי עוררה עניין כלשהו כפי שהיא מעוררת בשבועות האחרונים. לכולם בשולחן הייתה דעה על מי צריך לנצח, וכמובן שגם אני הבעתי את דעתי. אמרתי שאם אנחנו רוצים באמת להתקדם, אז המתפקדים במפלגת העבודה חייבים לתת צ'אנס לאליאור עמר הזה. בסך הכל הוא הוכיח הרבה שנים שהוא לא מפחד ולא נרתע, ובדיוק מישהו כזה אנחנו צריכים בעירייה שלנו. זה יהיה מרענן לראות שם מישהו שלא עושה חשבון ולא תמיד חושב על מה טוב לו ולמקורביו.

אני אישית הצבעתי בעבר לסולימני, אבל יש גבול לכל תעלול. אני לא פקוד למפלגת העבודה, אבל גם אם הייתי פקוד והייתי חושב להצביע לו, ברור שאין סיכוי שזה היה קורה אחרי איך שהוא התנהל בחודשים שקדמו לבחירות האלו. במקום לשכנע כמה הוא טוב ומתאים, הוא התעסק בלהביא את כל השונאים של עמר למפלגה כדי שיתמכו בו בבחירות נגד עמר. אני יודע שאומרים שבפוליטיקה הכל מותר, אבל זו פוליטיקה בשקל. ראיתי גם את המסיבה שעשה סולימני השבוע (מדוע בתקופת ספירת העומר?!), ואיך שהוא הבטיח שהמסיבה שעשה תתקיים גם בשנה הבאה. איך מישהו הגיב על הכתבה שהייתה באפליקציה אנג'לס? "תהיה מסיבה בשנה הבאה כמו שהייתה מסיבה בשנה שעברה". גדול ומדויק, לא רק לגבי סולימני אלא ביחס לכל הפוליטיקאים שמוכרים לנו לוקשים לפני הבחירות ושוכחים אותנו מיד אחריהן.

אחד מהחברים במנגל של עצמאות אמר שהוא דווקא פקוד למפלגה, ושהבחירה שלו קלה: זו בחירה בין מי שהיה שם מלא שנים, היה שותף לשלטונות כושלים שהשאירו גירעונות ענק, שביקש לאשר בנייה בלתי חוקית ורגע אחרי קיבל אצלו במפלגה עשרות מתפקדים של אותה משפחה שהייתה מרוויחה מאישור של אותה בנייה בלתי חוקית – לבין מי שהוא ההפך מכל זה. "התפקדתי למפלגה כי מישהי מקורבת לסולימני ביקשה ממני, אבל אני לא צריך שמישהו יגיד לי בשביל מי להצביע, יש לי דעה משל עצמי ואני החלטתי לבד", הוא אמר לנו. וואלה, צודק.
מה שבטוח זה שיהיה קרב מעניין, ולפי מה שאומרים גם צמוד מאוד – כך שכל אחד מהשניים יכול לנצח.

בערב חזרנו הביתה וישבתי יחד עם אישתי לראות את טקס הענקת פרסי ישראל. ראינו את נאומה חוצב הלהבות והמרגש של אם הבנים הגיבורים, מרים פרץ. איזו אישה מדהימה, כריזמתית, מקסימה. כשהיא דיברה האמנתי לכל מילה שלה, רואים שהנאום שלה יצא מהלב, בניגוד לכל מיני פוליטיקאים שדיברו לפניה ואחריה שאמת זו המילה האחרונה שאפשר להגיד על מה שהם אומרים. הכי ריגש אותי החיבוק החם בינה לבין הסופר דוד גרוסמן, ששכל גם הוא את בנו במלחמות ישראל. כנראה שככל שהדעות יותר שונות – ככה זה הופך להיות יותר מרגש.
אחרי הטקס ראיתי שיש קריאה בפייסבוק לבחור במרים פרץ לנשיאה הבאה של ישראל, מיד אחרי כהונתו של הנשיא ראובן ריבלין. וואלק מה אגיד לכם, זה יכול להיות אחלה רעיון, שיאחד את העם המפורק והמשוסע הזה מידי פעם לפחות תחת מוסד אחד ואישיות אחת: מרים פרץ.
יאללה, ביסלאמה.

לחץ להמשך קריאה

דעות

יכולים לישון בשקט?

דיירים משכונת גבעת הסביונים בטור מיוחד בעקבות הדיון החוזר באישור חריגות הבניה בפרויקט "לב הפארק", שהתקיים בשבוע שעבר במליאת הוועדה לתכנון ובנייה

פורסם

בתאריך

אנו, דיירי גבעת הסביונים, עוקבים בדאגה גדולה אחר רצונם של מספר חברי מועצה ונבחרי ציבור המבקשים לדון מחדש באישור התכנית של פרויקט "לב הפארק", הכשרת עבירות הבניה שבוצעו בו על ידי חברת ש.י שפץ ולקיחת השטחים הציבורים השייכים לנו- הציבור- לטובת אותם יזמים שפגעו ברגל גסה בחוק ובתושבי הקריה.
עצוב היה לנו לשמוע את הטענות של מספר חברי ועדה שהועלו בשבוע שעבר בעיתון, לפיהם הקבלן שילם מחיר כבד בדמות קנס כספי. לידיעתם של אנשי הועדה, בהם גם גלעם וסולימני שביקשו לדון בבקשה בשנית, במצב בו התכנית תאושר ותותר מכירת יתרת הדירות הקבלן לא רק יקבל את כספי הקנס בחזרה, אלא עוד יישאר לו עודף בכדי לצחוק על תושבי הקריה ועל החוק בכלל.
ברצוננו להזכיר לכם שתושבי גבעת הסביונים ניהלו מספר מערכות משפטיות מול החברה הקבלית ש.י שפץ שבבעלותם של יוסי ושמעון וקנין, וכן דיונים קולניים בוועדות לתכנון ובניה ובבתי משפט בנוגע לתוספת בניה ל-100 יחידות דיור ולסידור מעברי התנועה בניגוד לתב"ע.

לב הפארק

בנייני לב הפארק בקריית מלאכי. | צילום: המקור

השאלה הנשאלת היא האם תושבי גבעת הסביונים אמורים לדאוג מזה שאתם, חברי ועדת תכנון ובניה, תאשרו להם בחלוף בזמן את התוספות הללו הנוגדות את התב"ע?
ומה תגידו בנוגע לדחיית התכניות של חברת י.ש שפץ הן בוועדה לתכנון ובנייה של מחוז דרום והן בבית המשפט המחוזי? שהם מסכנים? שמחפשים אותך? שצריך לעזור להם או שהם שילמו מחיר כבד?
נבחרי ציבור נכבדים, איך אתם מתעלמים מהחלטת בית המשפט ומהציבור הגדול שנפגע מהחריגות הללו? האם זו הדוגמא האישית שלכם כחברי וועדה בעלי אחריות? או שאולי הבקשה שלכם היא משחק פוליטי בניסיון להכניס את ראש העיר למלכודת שתגרום לציבור להתחשבן איתו ביום הבחירות, במידה והחריגות אכן יאושרו?
הרי כאשר השמעתם את קולכם ונלחמתם בכל הכוח על מנת לתת פרס למפרי חוק עשיתם טעות, רגע לפני הבחירות המתקרבות. הציבור מצביע מהראש, ואין ספק שהוא ישאל את עצמו האם אתם ראויים לשרת אותו נאמנה. האם תושבי קריית מלאכי בכלל ודיירי גבעת הסביונים בפרט צריכים לדאוג, או שהם יכולים לישון בשקט בזמן שנבחרי הציבור שלהם דואגים אך ורק לאינטרס של התושבים?
בהזדמנות זו נבקש להודות לראש העירייה, אליהו זוהר, למהנדס נועם רווחה, ליועצת המשפטית עו"ד עידית יפת ולסגן ראש העירייה, מר חיים שטיינר, על היושרה, האמינות והאכפתיות לטובת האינטרס הציבורי.

לחץ להמשך קריאה