צור עימנו קשר

חדשות

עוזבים ואכפתיים: מתי תומכי זוהר יתייחסו לביקורת בענייניות?

פורסם

בתאריך

כבר שנים שאני לא גרה בקריית מלאכי, וגם אם לפעמים אני כועסת עליה, עדיין אכפת לי ממנה. זה לא משנה למגיני השלטון, שמשוכנעים שמי שאינו גר בעיר לא רשאי להעביר ביקורת על הנעשה בה. ובכן, לא תשתיקו אותי // בשורה גונן, טור אישי

לפני קצת יותר משלוש שנים החלטתי לעזוב את קריית מלאכי. בכל הזמן הזה המשכתי להתעניין בנעשה בעיר הולדתי. זוהי העיר שבה נולדתי, גדלתי, שבה נולדה ילדיי ובה הם התחנכו עד גיל בגרות. גם עכשיו, כשאני לא מתגוררת בקריית מלאכי פרק זמן ארוך יחסית, אני ממשיכה לעקוב אחרי המתרחש בה. אני קוראת עיתונים מקומיים, אני עוקבת אחרי עמודי הפייסבוק של גופים עירוניים ואני מבקרת בעיר מספר פעמים בשבוע, לעיתים אפילו מידי יום.

לא הייתי הראשונה לעזוב את קריית מלאכי. היו לפני רבים וטובים שבחרו להעתיק את מקום מגוריהם, כל איש ואישה מסיבותיהם. רבים מבוניה ומייסדיה של העיר בחרו לאורך השנים לחדול מלגור בה. הם עברו לאשדוד, לאשקלון או למושבים הסמוכים. אלו אנשים שהיו כאן עוד כשקריית מלאכי הייתה מעברה. הם ליוו אותה כשהפכה למועצה מקומית ובסופו של יום, בשנת 2000 – לעיר ואם בישראל. הם גידלו כאן דורות של ילדים נפלאים, מוצלחים ומצליחים. הם בנו כאן מערכות חינוך וספורט לתפארת.

אך עזיבה פיזית אינה בהכרח עזיבה מנטלית. עבור רבים מאותם עוזבים, הקשר שלהם לעיר יימשך עד יום מותם. כאן הם נולדו, או לכאן הם הגיעו מיד כשעלו ארצה. כאן קבורים הוריהם, אחיהם ואחיותיהם. כאן הם למדו ועבדו במשך עשרות בשנים. הם קשורים בטבורם לקריית מלאכי, גם אם הם אינם מתגוררים כאן. לכן הם גם מגיבים בפייסבוק, לכן הם גם צופים בשידורים החיים של ישיבות מועצת העיר, לכן הם גם מביעים את עמדתם ומתווכחים לגבי הנעשה בעיר, לגבי התנהלותה, לגבי עתידה. הם לא מעורבים אאמנם בנעשה בעיר, אבל הם אכפתיים לגבי הנעשה בעיר.

עמדותיהם של העוזבים אינם תמיד נעימות לאוזניהם של מחרפי הנפש למען השלטון הנוכחי. הם מגינים בגופם ובנפשם על קברניטי העיר הנוכחיים נוכח כל השמעת ביקורת, קטנה וקלה ככבדה וגדולה. יש הגירה שלילית מקריית מלאכי? העוזבים עוזבים בגלל שילדיהם אינם גרים כאן עוד. נתוני הלמ"ס קובעים שמצבם החברתי-כלכלי של תושבי העיר מידרדר? אלו המנהיגים הישנים שאחראים. חותמים על הסכם הכנסות רופס מול המועצה האזורית באר טוביה? הקברניטים בעבר לא עשו כלום. לכל שאלה קשה, לכל ביקורת, יש תשובה, והיא אף פעם לא עניינית. וכאשר מי שכותב את הביקורת או מעלה את השאלות המתבקשות, יש גם את התשובה האולטימטיבית, המבטלת כל צורך בדיון: "אתה לא גר בעיר, אז מה אכפת לך?".

ובכן, אני לא גרה בעיר, ואכפת לי. אכפת לי כי גם אם אני לא גרה בקריית מלאכי, היא העיר שלי. גם אם אני כועסת עליה, גם אם אני מבקרת אותה, קריית מלאכי היא עדיין העיר שלי – ושום דבר לא ישנה את העובדה הזאת. אפשר להוציא את האדם מקריית מלאכי, אבל אי אפשר להוציא את קריית מלאכי מהאדם.

האנשים שכבר אינם גרים בעיר ומבקרים את הנעשה בה לא עושים זאת מרוע. ההיפך הוא הנכון. אילו אינטרסים יש להם בקריית מלאכי? הם כבר לא גרים פה, בחלק מהמקרים גם בני משפחותיהם כבר אינם גרים בעיר, הם מסתכלים על המצב מבחוץ, בעיניים אובייקטיביות, ומבכים אותו. במקום להקשיב להם, לקבל את ביקורתם בהבנה, כביקורת בונה, יש מי שמשמיצים אותם. בעבר היה מי שהפנה את משמיעי הביקורת לאחת משלוש היציאות מהעיר. מדובר באדם המקורב מאוד לראש העירייה הנוכחי, אליהו זוהר, וזוהי דרך ההתמודדות בה הוא בחר. נדמה לי כי הוא לא היחידי מקרב תומכיו של זוהר שהיה מעדיף שהמבקרים ישימו פעמיהם אל עבר אחת מיציאות העיר. ככה הם לא יישמעו ביקורת לעולם, ויהיו משוכנעים שהכל ורוד, שעה שהמציאות רחוקה מכך כמרחק מזרח ממערב.

יותר מפעם אחת נתקלתי גם אני בהם, באותם תומכים עיוורים המשוכנעים שדברי ביקורת המושמעים על ידי מי שאינו מתגורר בעיר הם דברי בלע האסורים להשמעה בפומבי. הם מערערים על זכותם של אותם אנשים שעשו את בחירתם והחליטו לעזוב את קריית מלאכי להביע את דעתם, לבקר את השלטון. מבחינתם לכל איש יש אינטרס. הם לעולם לא יקשיבו לדברי הביקורת עצמם, אלא מיד יתקפו את אומרם. בכך הם משיגים את מטרתם, ומסיטים את האש אל עבר כותב הביקורת במקום אל הביקורת עצמה.

רק לאחרונה התרחש מקרה אחד שזעזע אותי עד מאוד. תושב העיר לשעבר, שגר בה במשך 55 שנים עד שהחליט לעזוב לעיר אחרת, הביע ביקורת נגד ההנהגה הנוכחית ודרך התנהלותה. עד מהרה טענותיו נדחו במחי יד על ידי אורן אוזן, אחד מנאמניו של ראש העירייה. המתקפה של אוזן נגד התושב לשעבר, שעדיין רואה עצמו משתייך לקהילת תושבי קריית מלאכי, הייתה בעצם חזות הכל. הביקורת נדחתה בבוז, בלעג ובהטחת עלבונות. התושב לשעבר, שכל חטאו היה שהוא עדיין אכפתי לגבי המתרחש בעיר הולדתו, נאלץ להתמודד עם קיתונות של ביקורת וקביעה לפיה העובדה שהוא אינו גר בעיר מונעת ממנו את הזכות לבקר את הנעשה בה. משום מה, אני משוכנעת שדברי שבח ומחמאות ביחס לשלטון הנוכחי היו מתקבלים אחרת לחלוטין, גם אם הם נאמרו או ייאמרו מצד מי שאינו תושב העיר.

לא כך משנים עיר. את העוזבים צריך לחבק, לנסות להבין את מניעיהם ולבחון באמצעות ההבנה הזאת כיצד ניתן למנוע מאחרים לעזוב. הניסיון להשתיק ביקורת בגלל מקום מגוריו של המבקר לא יצליח. זוהי זכותי המלאה להביע את דעתי, גם אם איני תושבת העיר כיום, לפיה קריית מלאכי נלקחה בשבי על ידי סקטורים שהדבר היחידי העומד לנגד עיניהם הוא שגשוגו של הסקטור אליו הם שייכים. את העובדות האלו, הברורות לכל, מגיניו של השלטון הנוכחי אינם רואים. אולי הסיבה היא שרבים מהם זכו לתגמולים בגין הגנתם, ואלו שלא – מצפים בעתיד לקבל תגמול עבור פעילותם.

אני אמשיך להגיד ולכתוב את מה שאני חושבת. אני אמשיך להתריע שקריית מלאכי אינה נמצאת על הנתיב הנכון. אני אמשיך להגיד שהעירייה וראש העירייה מובילים את העיר לאבדון. אמשיך לכתוב שהאופוזיציה חלשה ורופסת, שציבור שלם מולך שולל, נאלץ להתמודד עם העלאות מיסים שהמובילים אותן הם גורמים חיצוניים שמכתיבים את חיי התושבים ומנהלים אותם כראות עיניהם, מבלי להיות ערים להשלכות של החלטותיהם. אני אמשיך להגיד את דעתי גם אם כאלו שתופעת העדר היא נר לרגליהם יקניטו, יגדפו וינסו לעשות נגדי דה לגיטימציה.

למה אמשיך לעשות זאת? כי זוהי זכותי. וכי איש לא ישתיק אותי ואת שכמותי. כי איש לא יגזול ממני את הזכות להגיד מה אני חושבת על העיר שלי. כן, העיר שלי. היא עדיין שלי.

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -
לחץ להוספת תגובה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.