צור עימנו קשר

קהילה

מעבדות לחירות, גרסת המציאות

רבים מאיתנו קוראים את הגדת הפסח ומדקלמים בכל שנה את הפסוקים הכה מאפיינים אותה, אך כמה מאיתנו באמת חוו על בשרם את השחרור הנפשי והפיזי המתוארים בה? עבור ישוורק אלנה, אסירת ציון שנכלאה בעודה רק בת 13, חג הפסח מהווה אזכור תמידי לחוויות הקשות שעברה רק בשל רצונה העז והכמיהה להגשים את חלום אבותיה ולעלות לארץ הקודש

פורסם

בתאריך

"החג הזה בשבילי מסמל חופש יותר מכל. חוויתי על בשרי את צמד המילים "מעבדות לחירות", ועבורי כל המסע הזה עד שהגעתי לארץ ישראל הוא לא מובן מאליו".

כך, בגרון חנוק ובעיניים דומעות, פותחת ישוורק אלנה, אסירת ציון ותושבת קריית מלאכי את הפגישה שקבענו מבעוד מועד במיוחד לרגל חג הפסח.

אלנה, 47, נולדה וגלדה בכפר טדה שבאתיופיה, השוכן לצידה של העיר גונדר יחד עם שבעה אחים.

כבר בגיל צעיר חוותה אלנה קשיים יומיומיים, כשנאלצה להתמודד עם אובדן אב המשפחה ולגדול לבד עם יתר אחיה, "אימא עבדה מאוד קשה בבית ובחוץ בשביל לדאוג שלא יחסר לנו שום דבר. דאגה לשלוח אותנו לבית הספר למרות הקושי", מספרת אלנה.

בשנת 1984, בהגיעה לגיל מצוות, הגיעה התפנית בחייה של אלנה: ממשלת ישראל החליטה להעלות את יהודי אתיופיה לארץ הקודש, אולם בשל היעדר יחסים דיפלומטיים בין ממשלות ישראל ואתיופיה- הדרך היחידה להגיע לישראל עבור אלפי אנשי הקהילה היהודים הייתה באמצעות הגעה לגבול סודאן והמתנה לאנשי המוסד שם.

למרות האפשרות להגשים את החלום הציוני הגדול, החליטו בני משפחתה של אלנה כי נוכח השמועות הרבות לפיהן אלפי אנשים לא הצליחו להגיע לישראל בשל בעיות חמורות שהתגלו בסודאן- הם יישארו לעת עתה באתיופיה.

"שנה לאחר מכן, הגיעו לכפר מספר אנשי מוסד שהציעו לאימא לשלוח אותי עם עוד מספר צעירים מרחבי אתיופיה לארץ ישראל", נזכרת אלנה. "בהתחלה אימא היססה וחשבה פעמיים אם לשלוח אותי לישראל, אך לבסוף היא הסכימה שאצטרף לחבר'ה הצעירים. התרגשתי מאוד לחשוב שבקרוב מאוד אגיע לארץ".

הסכמת האם אכן נתנה את האות לתחילת המסע עבור אלנה, שיצאה יחד עם שמונה שותפים למסע חוצה יבשות, "היינו חבורה של צעירים שהתאספו ממספר כפרים. הגענו לעיר גונדר, ממנה נסענו לעיר וולו בה שהינו משך שבוע ימים. לאחריהם, הושכרה עבורנו דירה בעיר סמוכה, ולאחר שלושה חודשים הגיע המדריך ויצאנו לדרך".

מדירתם השכורה יצאו שמונת החברה והמדריך לרפובליקת ג'יבוטי, הגובלת באתיופיה. "המסע לגי'בוטי לא היה פשוט", מגוללת אלנה את תחילתו, "יצאנו בתחבורה ציבורית, אך בהגיענו לגבול גילו אנשי המעברים שברשות חלק מאיתנו לא מצויות תעודות מתאימות- ועל כן נאלצנו להיפרד. חמישה חברים חזרו לאתיופיה, ואילו אני ועוד שני חברים למסע נאלצנו להתחיל במסע רגלי שארך כשישה ימים- עד ההגעה לנקודת המפגש".

במהלך המסע הרגלי, מתארת אלנה, נאלצו השלושה להתמודד עם מחלתו של אחד מהם, שכמעט עלתה לו בחייו וגבתה מהם קורבנות בנפש, "חששנו מאוד שניתפס, ולכן עשינו את כל ההליכה ברגל. יצאנו בשעות הלילה המאוחרות והתלבשנו כמו מוסלמים בשביל להתאים את עצמנו לסביבה. בדרך היה סבל רב, מחלות, רעב, צימאון, חוסר שעות שינה. נאלצנו להתחבא מפני שודדי הדרכים וזה היה מסע קשה מאוד. אלמלא היינו פוגשים בדרך סוחרים, שהעניקו לנו תה להרוות את צימאוננו, לא היינו מגיעים לעיר טג'יורה- וממנה לג'יבוטי".

ההגעה של השלושה אל מחוז חפצם נראתה עבורם כסוף מסע התלאות בדרך לארץ הקודש, אולם גם שם התברר להם כי כלל לא הייתה היערכות לבואם, והם שוכנו בצריף קטן יחד עם המדריך- חרף ההבטחות להגעת אנשי המוסד, "היה קושי רב. גרנו במשך שבועיים עם המדריך שלנו ללא שירותים או מטבח. בקושי היה לנו אוכל", מספרת אלנה, שטוענת כי היערכותה של מדינת ישראל הייתה "לוקה בחסר" לכל אורכו של מסע העלייה המפרך.

"לאחר כשבועיים הועברנו אל דירה גדולה יותר, וזכינו למקלחות, מטבח ומיטות. עם זאת, נאסר עלינו לצאת מהבית, ונמסר לנו שמצרכי המזון יועברו אלינו על ידי שומר מיוחד, שיניח אותם בפתח הכניסה לבית".

"ההגעה לארץ היא כמו חלום שהתגשם"

שמונה חודשים המתינו אלנה ושני חבריה למסע בציפייה לבואם של אנשי המוסד. אוטוטו, הם חשבו, יגיעו שליחיה של מדינת ישראל ויסיימו עבורם את מסע התלאות.

אלא שימי ההמתנה הפכו לשבועות, השבועות לחודשים והתקווה לאכזבה עמוקה, "אמרו לנו שמחכים לצעירים נוספים העוברים כעת את אותה הדרך שעברנו וסיפרו שהם מכינים את הטפסים הדרושים, בהם גם הדרכונים הנחוצים לצורך העלאתנו ארצה", מספרת אלנה, ונזכרת בדלקת הריאות החריפה שתקפה אותה ממש עם בואם של אנשי המוסד- שמונה חודשים לאחר ההגעה לג'יבוטי. "הם ראו שאני ממש חולה ולקחו אותי לבית החולים, שם הסבירו לי שאני זקוקה לאשפוז".

במהלך שהותה בבית החולים, מספרת אלנה, היו חבריה למסע מגיעים לבקרה כמעט מדיי יום, אולם לפתע, וללא כל סיבה נראית לעין- הם הפסיקו לעשות זאת, "מהרגע שחבריי הפסיקו להגיע התחלתי לחשוש. התלבטתי האם להשתחרר מבית החולים או להישאר להמשך טיפול. בסופו של דבר, החלטתי לצאת לכיוון הבית של האישה אצלה גרנו במשך כל התקופה הזו, אך לתדהמתי היא סילקה אותי משם. ללא ברירה, המשכתי לבית שבו שהינו לפני הגעתם של אנשי המוסד".

ההחלטה לשוב אל הבית בו שהתה טרם הגעתם של אנשי המוסד הייתה כנראה הרת גורל עבור אלנה, שזוהתה על ידי אחת השכנות. "שהגעתי לשם יצאתי לכיוונה על מנת לשאול האם היא יודעת מה קרה עם חברים שלי, אך היא התחילה לצעוק ולא הסכימה לדבר. תוך מספר רגעים הגיעו חיילים ושוטרים שהחלו לשאול אותי שאלות. מה אני, ילדה בת 13, יכולה לענות להם? בכוחותיי האחרונים ניסיתי להסביר שבאתי לחפש עבודה, אך הם לא האמינו ושלחו אותי לכלא".

שנה וחצי שהתה אלנה בת ה-13 בבית האסורים של ג'יבוטי, עוברת התעללות פיזית ונפשית על בסיס יומיומי.

בשל גילה הצעיר, החליטו אנשי המשטרה לשחררה, והיא מצאה עצמה משוטטת ברחובותיה של מדינה זרה, ללא מזון או מקום מחסה, "הסתובבתי מספר ימים ברחוב, בלי אוכל ובלי מקום לישון בו. מישהי שראתה אותי הציעה לי מחסה בתמורה לכך שאטפל בילדיה ובמשק ביתה. כיוון שלא היו לי הרבה ברירות, כמובן שהסכמתי. אחרי שהתחלתי לעבוד אצלה הבנתי שהיא ובעלה הפכו אותי למשרתת שלהם. 7/24 הייתי שם. חודשיים הספיקו לי, ואחריהם פשוט ברחתי".

מהמקום הנמוך ביותר ניסתה אלנה לשקם את חייה. היא חיפשה עבודה, ומצאה משרה פנויה כמנקה בבית חולים פרטי.

באחד מימי השגרה פגשה הנערה המתבגרת בחור מקומי, שסיפר לה כי בקרוב יטוס לאדיס אבבה. הוא הציע לה שתכתוב מכתב למשפחתה, והוא יואיל להעבירו אליהם במהלך שהותו באתיופיה, "בהתחלה מאוד חששתי, כיוון שעברתי כל כך הרבה דברים. פחדתי מאוד שיפגעו בי או במשפחה שלי. לבסוף החלטתי לתת לו את המכתב".

ההחלטה להיענות להצעתו של הבחור התבררה כנכונה ביותר עבור אלנה. "כאשר הוא הגיע לשם, המשפחה שלי לא האמינה שאני בחיים. הם ביקשו לשוחח איתי בטלפון, ומאותה שיחה הכל החל להשתנות לטובה".

 

"החלום התגשם"

הידיעה לפיה אלנה עדיין בחיים הכתה בתדהמה את בני משפחתה של הנערה הצעירה, שהחלו לנסות לדאוג להעברתה למקום מבטחים ויצרו קשר עם אנשי המוסד, "באחד הימים, בערך שבועיים אחרי הקשר הראשוני עם בני משפחתי, פנה אליי אחד מעובדיי בית החולים ואמר שמחכה לי במזכירות שיחה בינלאומית מבחור מצרפת", מספרת אלנה בהתרגשות, "בהתחלה לא האמנתי כיוון שלא הכרתי אף אדם מצרפת, אך כאשר אחזתי בטלפון הבנתי שמדובר באיש מוסד שמעוניין לעזור לי להיחלץ מהמקום אליו הובילו אותי חיי".

הנחייתו של איש המוסד לאלנה הייתה ברורה: גשי בדחיפות אל שגרירות אתיופיה והשאירי את פרטייך. כך אכן עשתה.

כחצי שנה לאחר מכן, וכשהיא משוועת לגאולה, קיבלה אלנה את ההודעה לה ייחלה שנים ארוכות: "הדרכון שלך מוכן. בקרוב תעברי לצרפת, ממנה יעבירו אותך אנשי המוסד לישראל", נזכרת אלנה ועיניה בורקות, "לא האמנתי שאחרי כל מה שעברתי אגיע לפה, לארץ הקודש. פגשתי כאן את דוד שלי, ועבורי זה היה חלום שהתגשם".

בשנת 1990, ולאחר שש שנים קשות של ייסורים וכמיהה לציון, נחתה אלנה בישראל והועברה אל מרכז הקליטה בנצרת עילית, שם הכירה את בעלה ז"ל.

ארבע שנים לאחר מכן התחתנו השניים, והביאו לעולם חמישה ילדים- ארבעה מהם בלידה אחת שהתרחשה בשנת 2002.

בשנת 2010 החליטה להגשים עצמה והחלה בלימודי תואר ראשון בחינוך לגיל הרך, ולאחר שסיימה את לימודיה בהצלחה השתלבה בתחום כמחנכת לכיתות ג' במרכז 'בית ציפורה' בעיר.

בשנים האחרונות, מספרת אלנה, היא חזרה לביקור כפול בארץ הולדתה, כאשר הראשון שבהם התרחש לפני כשלוש שנים: "הביקור היה מאוד טעון, אבל הגעתי אליו עם ראש מורם. הרגשתי שלמרות כל מה שעברתי, הייסורים והתלאות, אני ומשפחתי הצלחנו לנצח את הקשיים- ולהגיע לישראל".

לאחרונה החלה אלנה לקיים הרצאות בנושא אסירי ציון שעלו מאתיופיה, בהן היא מגוללת את סיפורה בפני בני נוער ברחבי הארץ, "האירועים השונים בחיי גרמו לי להאמין שאם רוצים- אין זו אגדה. היום אני מסתכלת על החיים בצורה אחרת, ומסבירה תמיד לילדים שלי שלא הכל בא בקלות, ושלפעמיים בשביל להגיע לטוב צריך לעבור הרבה. אם זה לא היה קורה לי הייתי היום אדם אחר לגמרי. עכשיו אני לוקחת את החיים בפרופורציה, אוהבת לתת לזולת ומשתדלת להתנדב בכל מקום אפשרי. מכאן אני רוצה למסור למשפחה שלי ולכל עם ישראל פסח כשר, וחג חירות שמח".

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -
לחץ להוספת תגובה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.