צור עימנו קשר

קהילה

מיחזור עם משמעות

חניכי הצופים של סניף קריית מלאכי זכו במקום הראשון בטקס המיחזור לשנת 2017 של תאגיד אל"ה, אחרי שאספו למעלה מ-10,000 מיכלי משקה. כספי הפיקדון שימשו, בין היתר, למימון ימי פעילות עבור חניכים שהתקשו בתשלום. "נרגשים לראות את המחויבות של הדור הצעיר", אמרה נחמה רונן, יו"ר תאגיד אל"ה

פורסם

בתאריך

חניכי שבט שלהבת זכו השבוע במקום הראשון בטקס הענקת אותות המיחזור לשנת 2017, הנערך על ידי תאגיד המיחזור אל"ה.

במהלך הטקס הוענקו לבתי הספר, תנועות נוער וגני הילדים, מובילי המיחזור בתחום מיכלי משקה החייבים בפיקדון, אות הוקרה על הצטיינות בשיעורי מיחזור גבוהים ותרומתם הרבה לסביבה.

בקטגוריית תנועות הנוער זכו חניכי הצופים מקרית מלאכי במקום הראשון, לאחר שמיחזרו למעלה מ-10,000 מיכלי משקה.

נציגי השבט, שהגיעו לקבל את הפרס, סיפרו כי כספי הפיקדון שימשו למימון תשלומי הפעילות השוטפת לחניכים שהתקשו בתשלום, מה שלדעתם הוביל את חניכי השבט לאסוף כמות גדולה של מיכלי משקה. עוד הוסיפו כי הידיעה שככל שיאספו יותר בקבוקים יוכלו לסייע ליותר חברים להצטרף לפעילויות השבט גמרה להתגייסות גם בקרב ההורים.

מזה כ-10 שנים עורך תאגיד המיחזור אל"ה פעילויות במוסדות החינוך בכל רחבי הארץ תחת הכותרת "מיחזור זה כל הסיפור", שמטרתו עידוד תלמידי בתי הספר וילדי הגנים לאיסוף בקבוקים וכן חינוכם לפעילות ירוקה. לפחות על פי שיעורי המיחזור ההולכים וגדלים מידי שנה נדמה כי התוצאות ניכרות בשטח.

במהלך שנת הלימודים תשע"ז נרשמה כמות מיחזור של כ-4.3 מיליון בקבוקי משקה, אשר נאספו ב-2017 ותמורתם קיבלו מוסדות החינוך דמי פיקדון בסך של כ-1.3 מיליון שקלים. מוסדות החינוך שהצטיינו בשיעורי המיחזור נהנו מדמי הפיקדון על מכלי המשקה שמיחזרו, וזכו ליהנות מפעילויות ששימשו לרווחת הילדים והנוער: ימי עיון, סדנאות, שיעורי עזר, הצגות, רכישת ציוד ועוד, והחשוב ביותר זה הטמעת הרגלי מיחזור בקרב דור העתיד.

נחמה רונן, יו"ר תאגיד המיחזור אל"ה, סיפרה כי: "מידי שנה אנו נרגשים לחלק את אות המיחזור למוסדות החינוך שהצטיינו במיחזור במהלך השנה החולפת, ולראות את המחויבות והמודעות של הדור הצעיר לשמירה על הסביבה. לילדים יש תפקיד חשוב. כבר מגיל הגן הם גדלים לסביבה שמדברת ונושמת קיימות- מפרידים אשפה, ממחזרים ומקפידים שכך ייעשה גם בבית. מידי שנה מצטרפים מוסדות חינוך נוספים לפרויקט "מיחזור זה כל הסיפור" שמפעיל תאגיד אל"ה במוסדות החינוך כבר למעלה מעשור. מדובר בהצלחה גדולה, וזוהי תוצאה של השקעה ופעילות שוטפת בחינוך והסברה, כבר מגיל הגן, שמקיים תאגיד המיחזור אל"ה בשיתוף עם מוסדות החינוך ברחבי הארץ".

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -
לחץ להוספת תגובה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Uncategorized

מלח הארץ

שנתיים וחצי בלבד מאז הקמתה, מונה כיום תנועת הנוער סח"י (סיירת חסד ייחודית) למעלה מ-90 בני נוער העוסקים במתן בסתר לנזקקים, פעילויות עם בני הגיל השלישי והקניית ערכים לדור העתיד של העיר והמדינה. "החניכים מרגישים שהם ממצים את הפוטנציאל הגלום בהם. כולם שווים וכולם נמצאים למען האחר", אמר מנהל התנועה בעיר, אוהד שאער

פורסם

בתאריך

על ידי

במחלקת הנוער ובתנועת הנוער סח"י (סיירת חסד ייחודית) יכולים להיות מרוצים: שנתיים וחצי בלבד מאז כניסת התנועה לעיר, ולמעלה מ-90 תלמידים מגיעים לפעילויות השבועית של תנועת הנוער, השונה בתכלית מפעילויותיהן של תנועות נוער אחרות.

סח"י היא תכנית הדגל של עמותת 'נ.כ.ח – נתינה כדרך חיים', השואפת לקדם את נושא הנתינה, העזרה והערבות ההדדית בחברה הישראלית, בעיקר בקרב אוכלוסייתה המוחלשת. תנועת הנוער הוקמה בשנת 2009, והיא נחשבת לפורצת דרך בהעצמת בני נוער. מרבית פעילותה מתמקדת בשכונות הפנימיות, "מגיעים אלינו תלמידים בגילאים 13-18 שהופכים להיות שגרירים של רצון טוב", מסביר אוהד שאער, מנהל התנועה בעיר.

כחלק מהפעילות של סח"י, יוצאים הילדים מידי שבוע אל המרכולים ברחבי העיר ואוספים תרומות למשפחות נזקקות, "התפקיד שלנו בתנועה זה להחזיר את הישראליות של פעם, את האחווה והנתינה איש לרעהו. דברים שכמעט לא רואים היום. במהלך כל היום אנחנו שומעים 'זה ימני, זה שמלאני. זה שונא ישראל, זה אוהב'. לרגע שכחנו שכולנו יהודים וחזרנו לכאן אחרי 2000 שנות גלות. זה אחד הערכים שחשוב לנו להקנות לבני הנוער המגיעים אלינו, וזה הערך שהם לוקחים איתם להמשך החיים. כך הם הופכים לאנשים טובים יותר", מוסיף שאער.

לדברי אנשי התנועה, בני הנוער הנוטלים חלק בפעילותה לא היו לוקחים חלק בפעילויות של תנועות נוער אחרות, ולא בכדי, "הילדים שמגיעים לפה הם לא ילדים שהיית רואה בתנועות נוער, וזה אחד הדברים הראשונים ששמנו לעצמו כמטרה בסח"י. לקחת את הילדים הללו ולהפוך אותם למנהיגים. אצלנו אין מישהו שווה יותר מהאחר. כולם שווים וכולם נמצאים למען האחר".

במהלך שהותם בתנועת הנוער יוצאים הנערים בערבי רביעי וחמישי אל השטח, ומחלקים מנות למשפחות נזקקות, "כשדיברנו על נתינה לאחר זה אחד הדברים שחרטנו לעצמנו לעשות. בימי שלישי החניכים מגיעים לתנועה, מכינים את המנות וביום המחרת הם יוצאים יחד אל משפחות נזקקות, מעניקים סלי מזון והולכים בלי שיראו אותם. לאחר מכן, הם מדליקים מדורה ויושבים סביבה. כל אחד מדבר ואומר את אשר על ליבו. מדובר בחבורה של ילדים שמקבלים אהבה ויודעים כיצד להחזיר אותה ואיך להעצים אותה", מוסיף שאער.

מעבר לפעילות השבועית, הבאה כאמור לידי ביטוי בתרומות לנזקקים, דואגים במהלך השנה התלמידים להגיע לבתי אבות במטרה לשמש אוזן קשבת למבוגרים, ועורכים פעילויות למען הכלל ברחבי העיר בתקופות החגים, "ביום העצמאות עברנו בכל בתי האבות באזור וחילקנו סוכריה עם פתק עליו היה רשום 'בזכותם אנחנו כאן'. לראות את החיוך שזה העלה אצל התלמידים והמבוגרים כאחד היה שווה הכל. בעמותת סח"י הם סוף-סוף מרגישים שהם ממצים את הפוטנציאל הגלום בהם", סיכם שאער.

לחץ להמשך קריאה

אחרי מות

"החיוך שלו תמיד יחסר לנו"

חודש וחצי בלבד אחרי שהתגלתה בגופו מחלת הסרטן- הלך לעולמו יוסי סופר, בן למשפחה ענפה ומוכרת. אחיותיו ואחייניו סיפרו על איש שלימד אותם על פרופורציות החיים, וספדו לו בדמעות: "בחרת להיפרד מהעולם ביום השואה. כל ישראל קוראים עליך קדיש ומתאבלים איתנו"

פורסם

בתאריך

"אוהב אותך, אהבתי, ותמיד אוהב". כך נהג לחתום יוסי סופר את הודעות הטקסט שהיה מעביר למשפחתו. חודש אחרי שגילו אצלו את מחלת הסרטן הלך האיש האהוב לעולמו, כשהוא מוקף בבני משפחתו האוהבים שלא האמינו כיצד יוסי החייכן איננו עוד. "הוא היה איש רגיש במיוחד, הראה לנו את הצדדים היפים של החיים בכל פעם. אחינו הקטן איננו, ואנחנו פשוט מתקשים לעכל", אמרה אחותו יהודית גלעם.

סופר בן ה-57 היה מוכר לכולם בעיר. כבן למשפחת סופר הענפה, הוא בלט בחיוכו הרחב שתמיד היה על שפתיו. בהלווייתו, שנערכה ביום השואה, הגיעו מאות לחלוק לו כבוד אחרון. בני משפחתו, חברים, וגם כאלה שהכירו אותו מבית הכנסת שבו נהג להתפלל. "הכרתי אותך דרך עולם התורה", ספד לו אחד המתפללים. "תמיד היית עם חיוך על השפתיים, דואג לכולם. ניכר שהיית מלא אור".

לפני כחודש וחצי חש סופר שלא בטוב. במשך כל תקופת שהותו בבית חולים אסותא באשדוד שהו לידו אחיותיו, שלא משו ממיטתו, שואבות ממנו קצת שמחה אחרי ששמר על אופטימיות גם ברגעיו האחרונים. האחיינים שלו ביצעו בסופי השבוע משמרות ליד מיטתו, אחרים סעדו אותו בכוחותיו האחרונים. בשבוע שעבר נפטר בבית החולים, מותיר משפחה כואבת והמומה. "היו לי שני אחים, שניהם הלכו", אומרת אחותו דבורה כהן. "הסבל הגדול שהוא עבר בסוף ימיו לא הגיע לו. עכשיו הוא ליד ההורים וליד אחינו ניסים שנפטר לפני 19 שנה. החיוך שלו תמיד יחסר לנו".

האחות יהודית ספדה לו בבית העלמין ולא הותירה עין יבשה. "המעמד הזה, שבו אנחנו נפרדים ממך הוא בלתי נתפס. איך תוך חודש התהפך לנו העולם. בין פורים לפסח, במקום לחגוג ולהתחדש לאביב רצנו בין בדיקות לאשפוזים, בין בשורות קשות לתקוות קטנות ובסוף היום אנחנו פה. יוסי אחינו היקר והאהוב, שלימד אותנו שיעור בפרופורציות של החיים. שידע להבחין ביופי ובחסד בתוך האפור של היומיום, שתמיד הייתה לו מילה טובה, ברכת שלום וצחוק, אהבת הבריות ורדיפת שלום. שמחת החיים הפשוטים. מוקפד ואלגנטי, איש של משפחה, אהוב על כולם, תמיד מוקיר תודה, מנומס ואדיב".

בני המשפחה ראו באופן סמלי את מותו דווקא ביום השואה. "בחרת להיפרד מהעולם ביום השואה, כל ישראל קוראים עליך קדיש ומתאבלים איתנו. האזכרה שלך תהיה ביום העצמאות, החופש שלך מהייסורים והכאב שלך", ספדו לו. "יוסי אחינו הקטן והיקר. הלוואי שכל הברכות שבירכת אותנו יתגשמו. כמו שכתבת לנו בהודעות לא פעם – אוהב ויאהב תמיד. אוהבים ונאהב תמיד".

בני המשפחה מספרים על אדם שהיה בקיא בכל דבר שהתרחש סביבו. הוא התחבב על הנכדים של אחיותיו, היה שולח הודעות אוהבות ודואגות, מבקש שילבישו את התינוקות בלבוש חם בימי החורף הקרים. בביתו בקיבוץ גלויות תמיד התקבצו בני המשפחה למשחקי רמי רבי משתתפים, מלאי צחוק ושמחת חיים. באחרונה החל לשפץ את ביתו וקנה ריהוט חדש, שממנו לא הספיק ליהנות.

"הוא היה אהוב במיוחד על כולם", סיפרה ג'נט אור סבן, מנהלת מפעל אופק שבו עבד סופר. "תמיד מבושם, מקפיד על לבוש, חייכני ומסייע לכל מי שדרש. מותו הוא מכה קשה והלם לכולנו. אני מקווה שעכשיו הוא נח, אחרי הסבל הגדול שעבר בסוף חייו. הוא יחסר לכולנו. אנחנו כבר מתגעגעים אליו".
סופר הותיר אחריו שש אחיות ואחיינים אוהבים ומתגעגעים. יהי זכרו ברוך.

לחץ להמשך קריאה

המגזין

"אם לא נגן על ירושלים לא תהיה לנו מדינה"

דוד וגאולה מלכא, הוריה של הדס הי"ד שנרצחה בפיגוע דקירה בשער שכם לפני עשרה חודשים, מספרים על הילדה שהתעקשה לשרת כלוחמת ולשמור על עיר הבירה שכל כך אהבה. "היא תמיד דיברה בביטחון שהיה מרגיע אותנו", אומר האב דוד, ומשחזר יחד עם אשתו את הרגעים בהם הבינו שבתם קיפחה את חייה, ואת שיחת הטלפון באותו ערב שישי מהבן תמיר. "תחזרו, אנשי מג"ב פה"

פורסם

בתאריך

על ידי

בוקר השישה עשר ביוני 2017 נראה היה כמו עוד בוקר שגרתי ורגוע ביישוב עזר הסמוך לאשדוד. יום שישי שמשי, כיאה לתחילת הקיץ הישראלי.

תושבי המושב, כמו בכל ערב שבת אחר לפני כן, ערכו את ההכנות האחרונות לקראת השבת המתקרבת, וכמוהם גם בני משפחת מלכא, המתגוררת במושב.

אלא שאף אחד, כולל מזג האוויר הנעים והריחות הייחודיים שעולים ממטבחי אנשי היישוב, לא הכינו אותם לאסון שיפקוד את בית המשפחה ואת המושב כולו באותו יום ארור.

עבור דוד וגאולה מלכא, ההכנות לקראת השבת היו זהות לחלוטין בכל יום שישי. גם באותו היום, הם ערכו את הקניות לקראת השבת, והספיקו לשבת לדבר קצת עם ביתם הדס, לוחמת משמר הגבול, שחזרה ממשמרת ב-04:00 לפנות בוקר של אותו היום לאפטר קצרצר. הלוחמת, שהתעוררה שש שעות בדיוק אחרי שהגיעה לביתה, ירדה לשבת ולדסקס קצת עם הוריה- רגע לפני שנפרדה מהם לשלום ושבה חזרה לבסיסה ביד מרדכי. אותה פגישה שהפכה לאחרונה בחייהם.

"חשד לפיגוע דקירה בירושלים", זעקו הכותרת בערוצי הטלוויזיה ובאתרי האינטרנט דקות ספורות לפני כניסת השבת.

שעה קלה לאחר מכן, בזמן שהמוני בית ישראל יושבים לערוך את סעודת הקידוש של ערב שבת, הגיעו אנשי משמר הגבול אל בית משפחת מלכא. הם לא ידעו שבדרכם לשם, הם חלפו ככל הנראה על פניהם של מי שהם מחפשים- ההורים גאולה ודוד, שעשו את הדרך ההפוכה על כביש 4 הסמוך לכיוון בסיס יד מרדכי.

על מפתן הבית הם פגשו את אחיה של הדס, שחייג מיד להוריו ולא היה צריך לומר הרבה. "תחזרו, אנשי מג"ב פה", היו מילותיו של תמיר. ארבע מילים בלבד- ודממה ברקע. מאותם מקרים בהם הכל ידוע וברור גם מבלי להוסיף אף לא מילה אחת.

"תמיד שואלים אותנו אם הרגשנו משהו באותו יום", מספר דוד מלכא, אביה של הדס הי"ד, "אבל לא, הכל הרגיש רגיל. הדס חזרה הביתה בשעות הבוקר המוקדמות וקמה ב-10:00 בדיוק שחזרנו מקניות. היא ירדה אלינו, ישבנו, צחקנו ודיברנו. היה רגיל לחלוטין. שגרה. פשוט לא היו סימנים כלשהם. רגע לפני שהיא יצאה היא אמרה 'ביי אבא, ביי אימא', והמשיכה לדרכה. זה היה המשפט האחרון ששמענו ממנה".

עבור האימא גאולה, רעייתו של דוד, היה בכל זאת משהו לא שגרתי באותו היום- בוא היא מצליחה למצוא מקום לתהיות רק בדיעבד, "הדס יצאה לאסוף את החיילים שלה. איכשהו היא שכחה את הפלאפון, וחזרה הביתה בריצה", מספרת האם גאולה כשחיוך מלא געגועים ממלא את פניה, "היא נתקעה בדלת והייתה לחוצה לצאת מהר ככל האפשר. היום, כשאני משחזרת הכל, אני שואלת איך יכול להיות שהדס, הילדה הכל כך אחראית שלי, שכחה את הפלאפון".

אחרי יציאתה לכיוון יד מרדכי, מספר דוד, המשיכו ההורים בהכנות לקראת השבת וקיבלו את פניה כמו כל שבוע, "רגע שלפני שנכנסתי הביתה אחרי התפילה בבית הכנסת, עמדנו בחוץ כל החברים וצחקנו קצת. אחרי שנפרדנו נכנסתי הביתה. גאולה ישבה על המדרגות וראיתי שהיא בחרדה גדולה מאוד. היא אמרה לי שהיה פיגוע בירושלים, ושהדס לא עונה לה", משחזר דוד את רגעי האימה הראשונים. "ניסיתי להרגיע אותה. אמרתי לה שהבת שלנו בכלל בבסיס שלה ביד מרדכי. למרות זאת, החלטנו לנוסע לבסיס. הגענו כמעט לשער הכניסה, אז קיבלנו את הטלפון הנורא מהבן שלי".

על הקו, כאמור, היה הבן תמיר, שקיבל את פניהם של מבשרי הרעות, "הוא ביקש מאיתנו לחזור הביתה. ארבע מילים הוא אמר, ואנחנו כבר הבנו".

את עשרים הדקות על כביש 4, בדרך מיד מרדכי ליישוב הכפרי עזר, לא ישכחו בני הזוג מלכא לעולם. שקט מלא בחששות, דממה מוחלטת. משפחה נוספת, פטריוטית ומלאת שמחת חיים, מצטרפת אל משפחות השכול. שני הורים, שני אחים ושלוש אחיות שנותרו רק עם זיכרונות.

"נלחמה בשביל לשרת במג"ב". מלכא במהלך פעילות מבצעית

גיבורה אמיתית

אלו היו ימים לחוצים, במדינת ישראל בכלל ובמרחב ירושלים בפרט. "אינתיפאדת הסכינים", כפי שהיטבנו לקרוא לה, הייתה אמנם בימיה האחרונים, אך ימי חודש הרמאדן שחל באותו החודש, במהלכו עולים להר הבית עשרות אלפי מוסלמים, הגבירו את החשש מהסלמה נוספת של המצב הביטחוני.

"אני זוכר שזו הייתה תקופה מאוד לחוצה", מספר האב דוד, שמוסיף: "אנחנו ממש דאגנו, אבל הדס, באופיה הבוגר, תמיד הייתה מרגיעה אותנו. לא אשכח שבמהלך אחד מארוחות השישי היא אמרה לנו 'אם לא נגן על ירושלים, לא תהייה לנו מדינה'. דיברה כל כך בביטחון, כזה שגרם לנו להירגע ולשחרר את הלחץ".

אלא שדווקא בירושלים, המקום שכה אהבה ועליו חלמה להגן, נפלה המפקדת בת ה-23, שהצטרפה לשירות קבע בחיל אותו אהבה רק שנה ושלושה חודשים קודם לכן.

"כשהגענו הביתה אנשי משמר הגבול לא היו צריכים לומר הרבה. הם סיפרו לנו על השתלשלות העניינים, על שלושה מחבלים ארורים שהגיעו מהכפר דיר אבו משעל ותקפו רכש משטרתי בסמוך לשער הפרחים", מספר דוד. "שני מחבלים נהרגו, אבל השלישי הצליח לחמוק ורץ לכיוון שער שכם".

הדס, שחזרה למשמרת ממש באותו היום, עמדה בדיוק בדרכו של המחבל, שתקף אותה לעיני חבריה ששהו במקום, "היא נאבקה במשך מספר שניות עם המחבל שדקר אותה כמה פעמים תוך שהיא מנסה לשלוף את נשקה. הלוחמים שהבחינו במתרחש ירו לעבר המחבל, ירי שהביא למותו", אמרו במשמר הגבול ביום האירוע, ממחישים את היותה של הדס גיבורה אמיתית המנסה להגן על העיר והמדינה שכה אהבה. שם, לבושה במדים שהסבו לה ולמשפחתה גאווה, היא קיפחה את חייה.

תמיד בפעילות

מאז אותו יום ארור השתנו חייהם של בני משפחת מלכא, שעוסקים בעיקר בהנצחה בלתי פוסקת של בתם האהובה הדס. כך גם כעת, בעיצומם של ימי הזיכרון וההתכנסות של עם ישראל כולו לצידם של בני המשפחות שכולות.

עבור משפחת מלכא, מדובר ביום הזיכרון הראשון ללא בתם הגדולה הדס, מה שמסביר את מבול הטלפונים הפוקדים את האב דוד. עשרות כלי תקשורת, בהם ערוצי הטלוויזיה המובילים, מציעים לדוד לספר את סיפורה ולהנציח את זכרה של בתו. "אנחנו לא הסיפור, הדס היא הסיפור", מתעקש דוד לחדד באוזניהם של כלי התקשורת השונים, בגאווה גדולה מהולה בעצב בלתי נשלט.

סיפורה של הדס מתחיל בשנת 1994, אז נולדה בעיר אשדוד כבת ראשונה אחרי שני בנים, תמיר וגיא. בהמשך, הפכה לאחות הגדולה של שקד נטע וגפן, סיימה את לימודיה ביולי 2012 והתגייסה מיד לצה"ל.

את שירותה הצבאי החלה בחיל הים באשדוד, ושימשה כמש"קית תיאום ימי. "היא הרגישה שהיא לא מנצלת את הפוטנציאל הטמון בה", סיפרו השבוע הוריה של הדס, שראו את בתם מתעקשת לשרת כלוחמת ולשרת דווקא בחיל הכי פעיל בשירות הביטחון- משמר הגבול.

אחרי שבעה חודשים של המתנה, ולמרות שנאמר לה כי מעבר לחיל אחר יחשב עבורה כשירות מחדש- הדס לא ויתרה, וקיבלה את האפשרות להגשים את החלום ולהתגייס למג"ב.

היא עברה הכשרה מלאה, לאחריה הוצבה כלוחמת באחד הבסיסים בעוטף ירושלים. חודשים ספורים לאחר מכן, הבינה שטירונות הלוחמים שעברה לא מספיקה לה, והיא יצאה לקורס מפקדים בבסיס ההדרכה של משמר הגבול בבית חורון.

כמעט חמישה חודשים שלמים ארך הקורס המפרך, שהסמיך את הדס לרובאי 07 והעניק לה את התואר "המפקדת".

בהמשך, לאחר שהתעקש בפני מפקדי היחידה בה שירתה, היא זכתה להיות מפקדת בראש כיתת בנים.

עם סיום השירות הסדיר, שארך שלוש שנים ושבעה חודשים, קיבלה הדס הצעה לחתום קבע- וקיבלה אותה ברצון. "הדס הייתה הפלפל של הבית. לא ידעה מזה לא. מבחינתה, אין דבר שאי אפשר להשיג. היא הייתה פעילה מאוד, כל הזמן הייתה הולכת לתחרויות של שחייה וחוזרת אלינו עם מדליה. גם בתיכון היא דאגה להיות תמיד בפעילויות שונות. בימי שישי, בגלל שזה היה יום חופשי, היא הייתה נוסעת למכללת שנקר ללמוד שם צורפות".

הפעלתנות של הדס ז"ל התבטאה בעיקר בתחום הספורט. כבר מגיל צעיר לקחה הדס חלק בנבחרות הכדורסל של המועצה האזורית באר טוביה, ויצאה להתמודד במסגרתן בתחרויות ארציות, "היא אהבה מאוד ספורט. אני זוכר שבעבר היא הוזמנה יחד עם שאר בנות נבחרת הכדורסל לטורניר שאורגן על ידי מרכז פרס לשלום ונערך ביוון", מספר דוד בזמן שהוא מסתכל בשקיקה בתמונותיה של בתו.

גם מבחינה חברתית, מספרים הוריה של הדס, הייתה בתם המנוחה תמיד במרכז העניינים, מוקפת חברות ומקפידה להתנדב בפעילויות שונות, "להדס היה חשוב להשקיע ולתרום. מגיל צעיר היא מתנדבת בתנועת בני המושבים. אני זוכר איך היא הייתה יושבת ימים ולילות כדי להכין פעילויות, ואיך ידעה לשלב בין הפן החברתי לבין הלימודים, אותם סיימה בהצלחה", מספר דוד, אליו מצטרפת רעייתו גאולה, "בערב בו התרחש האירוע חברה שלה חגגה יום הולדת. אני זוכרת שהיא הבטיחה לה שהם יצאו ביחד. היא אמרה לי: 'אמא, אני עייפה, אבל הבטחתי לה שנצא יחד ואני פשוט חייבת ללכת'".

" תבין הדס הייתה 80% מהבית", מספר דוד וחיוך עולה על פניו, "הדס תמיד דאגה לאחים שלה. היא הייתה קונה להם דברים, והנתינה שלה הייתה משהו מיוחד".

יממה לפני שקיפחה את חייה, הספיקה הדס לצאת יחד עם אמא ודודתה לעיר הגדולה על מנת לרכוש בדים לקראת חתונתנו של האח הגדול, תמיר, שנערכה חודש לאחר מותה. "היא חיכתה כל כך לחתונה הזו. הלכנו לקנות בדים, והיא תכננה לתפור שמלה ליום הגדול", נזכרת בכאב האם גאולה, שמספרת על שיגרת חיים קשה במהלכה מנסים ההורים להנציח את זכרה של בתם בכל דרך אפשרית, אך מעדיפים שלא לשמוע עדויות נוספות למקרה הנורא, "אנחנו מעדיפים לא להיכנס לזה. הילדה שלנו איננה, וביקשתי גם מדוד לא לשאול יותר מידי שאלות. הוא הספיק מאז המקרה להגיע מספר פעמים לירושלים, אך אני מעדיפה כרגע לא להתקרב לשם ולהימנע מצפייה בסרטונים שלה. הדבר הכי חשוב הוא להנציח את שמה של הדס. בחודש הבא ימלאו 11 חודשים למותה ואנחנו מתכוונים לפעול להנצחתה. מגיע לה שיזכרו אותה כגיבורה מלאת הנתינה בדיוק כפי שהיא הייתה עבור כולם".

רגע לפני שאנחנו מסיימים אני שואל את דוד וגאולה מה היה קורה אילו הדס הייתה נכנסת כעת בדלת, מבחינה בהם ישובים, עצובים וכואבים, מנסים להנציח את בתם הגיבורה שהסבה להם כל כך הרבה סיבות לגאווה. מה היא הייתה אומרת אם הייתה יודעת שהוריה יהפכו שכולים? האם הייתה עושה משהו בצורה אחרת?

שניות ארוכות של דממה מצמררת שוררות בחדר, אך נקטעת באחת, "אין לי ספק שהיא הייתה עוברת את אותו המסלול", עונה בקול עמוק ובעיניים בורקות האם גאולה, במשפט שמאפיין אולי יותר מכל את הלוחמת הצעירה שנרצחה בדמי ימיה על ידי מחבל ארור וצמא דם. "מה שבטוח, היא לא הייתה מוותרת על הדרך".

מלכא במקום שבו קיפחה את חייה

מתוך יומנה האישי של הדס מלכא.

"סיפור האהבה שלי עם הצבא התחיל אי שם עם הרבה הסתבכויות בדרך, אבל תמיד חלמתי להיות לוחמת במג"ב. אני קצת אחפור אבל זה בגדר חובה. התגייסתי באוגוסט 12. תצפיתנית הם אמרו לי? אין מצב בעולם, סרבנית באקום!

טירונות ג'ובניקים במחנה 80. מפה לשם שובצתי בחיל הים באשדוד פלוגה 619. היה כיף חיים, אבל שאוותר על החלום שלי?

אחרי מלחמות רבות עברתי למשמר הגבול. אוגוסט 13, טירונות לוחמות, פלוגת חנית האגדית. פה תחילת דרכי החלה. יציאה לשטח, עוטף ירושלים, פלוגה נ"ו. מאוהבת מאוהבת מאוהבת. הבית השני שלי ללא ספק. חוויות ואנשים איכותיים שדאגו מעל ומעבר, ודרך לא דרך שעברתי, שחינכה אותי ושינתה אותי מהרבה בחינות. לעבור ממקום למקום, ולהכיר כל כך הרבה אנשים בדרך, שכל אחד מהם נכנס לי ללב. פלוגת חליף ולנו באמת אין מחליף".

"קורס מ"כים, מחזור נ"ד, עוד הגשמת חלום. חזרה לפלוגה נ"ו. יציאה להדרכה, פלוגת איתן, מחזור מרץ 15. סגל שהפכו למשפחה, טירונים קטנים, ילדים שלי, שהפכו מאזרחים ללוחמים. הייתי לי הזכות ללוות אתכם בלב שלם. אני גאה בכל אחד ואחד מכם, תמשיכו לשאוף גבוה!

ולקינוח, מג"ב דרום- כפרי לכיש. פתאום הביטוי לשמור על הבית מקבל משמעות אמיתית וחיה. לשמור על המושבים שאני גרה בהם, חברים שהפכו גם לאחים יקרים והעבירו לי את כל החודשים האחרונים בצורה הכי טובה שיכולה להיות. הדובדבן שבקצפת אתם!

בין לבין מלא תגבורים, הפעלות, נופשים, חוויות, צחוקים, הפסדים, בלאגן, פח"ע, כפרים שונים, מחסומים, מעצרים, הזכות לשרת בעיר הקודש שלנו, מרדפים, חברים שאיבדנו, צלקות, נוהל טוסט ושוופס במנטה, אחים לנשק, חברים שהם באמת חברים לחיים וזה לא נגמר בכלל אז אני אחדול כאן… הגשמתי את החלום שלי! "

לחץ להמשך קריאה