צור עימנו קשר

חדשות

מורשת של עזרה לזולת: על חייה ומותה של מסעודה חזיזה

פורסם

בתאריך

62 שנים – מאז עלתה ארצה ממרוקו – התגוררה מסעודה חזיזה באותו בית צנוע ברחוב אילת בקריית מלאכי. רגע אחרי שהלכה לעולמה, נזכרים ילדיה  בעשרות השנים שבהן סייעה בסתר לנזקקים, ולא שוכחים את אהבתה הגדולה: לשחק עם ניניה

מאז שעלתה ארצה ממרוקו התגוררה מסעודה חזיזה באותו בית קרקע צנוע ברחוב אילת בקריית מלאכי. יותר מ-62 שנים לא החליפה קורת גג, במה שסימל במעט שתיים מתכונות אופייה: אהבתה לקרקע ולארץ ישראל ונאמנותה הגדולה. "היא מעולם לא חשבה על לעבור, כי היה לה כאן טוב", סיפרו שכניה לרחוב. בשבוע שעבר היא נפטרה בגיל 81, והותירה אחריה שובל של אנשים שידברו בשבחה ויספרו על הטוב שעשתה במשך כל חייה.
חזיזה ז"ל נולדה ב-1936 והתגוררה עד גיל 19 בעיר ברקן במרוקו. בשנת 1955 עלתה ארצה היישר לקריית מלאכי. איתה היו בעלה, שלום, ובתה היחידה אז – מרים. בארץ נולדו לזוג חזיזה עוד שלושה ילדים, שתי בנות ובן. לאחר שהתאקלמה בארץ הקודש החלה לעבוד כטבחית בבתי הספר השונים בעיר, בשנים שבהן עוד פעל מפעל ההזנה במערכת החינוך. היא עבדה בבתי הספר היסודיים "נצח ישראל", "האחים", ו"אלי כהן" במשך כמעט שני עשורים ברציפות. לאחר שמפעל ההזנה ובטל, עברה לעבוד בישיבה התיכונית בשכונת חב"ד, גם כן כטבחית.
בתפקידיה אלו קנתה לעצמה שם של אשת חסד. "היא הייתה דואגת לילדים כל כך, כאילו היו הילדים שלה ממש", משחזרת בתה מרים תורג'מן. "היא הייתה מזהה ילדים שיש להם בעיות בבית, ילדים שאולי רעבים אחרי שעות הלימודים – ומכינה להם מראש סנדוויצ'ים כדי שיהיה להם גם לערב ולבוקר למחרת. כזאת היא הייתה, מסתכלת תמיד מסביב ובודקת מי צריך עזרה, למי אפשר וצריך לעזור". ילדי בתי הספר בהן שימשה כטבחית החזירו לה אהבה. "אנשים זוכרים אותה עד היום", מוסיפה ומספרת הבת מרים. "עד לא מזמן שהייתי הולכת להיפר או לשוק היו שואלים אותי מה שלום אימא, דואגים לה ושואלים איך היא. זה מדהים".
כמו הילדים שבחינוכם לקחה חלק, גם נכדיה וניניה ראו בה דמות מוערכת ואפילו נערצת. "הם כל כך אהבו אותה, חיכו לראות אותה והתלהבו לפגוש אותה – והיא החזירה להם אהבה ובגדול", מספרת מרים. "היא הייתה מתרגשת לראות אותם ונערכת יום שלם לפני שהם באים, מכינה דברים טעימים, דואגת לקנות להם מתנות. המשפחה הייתה האור של חייה והטעם לחייה". ואכן, למסעודה הייתה סיבה לחכות: 11 נכדים ו-20 נינים הרכיבו משפחה ענקית, כולם צאצאיה.
"פעם היא ביקשה ממני שאקנה לאחד הנינים שלה מתנה, ולא היה לי זמן. היא כל יום התקשרה שלוש פעמים לשאול מה קורה עם זה, האם קניתי ואם לא – מתי אני מתכוונת להעביר לנכד את המתנה. היא לא הרפתה, זה היה חשוב לה באופן כל כך עמוק ואישי שהיא לא הניחה לזה", המשיכה ונזכרה מרים בסיפורים על אימה. "אם יש משהו שהיא הכי אהבה, זה לשחק עם הנכדים. היא הייתה יכולה לשחק איתם במשך שעות על גבי שעות, בלי להתעייף ובלי להתייאש. זה היה ממלא אותה באנרגיה".
לפני כשנה וחצי חלתה מסעודה. בגופה התגלו בעיות לב, כליות וריאות, וגם לחץ דם גבוה. במשך הזמן שחלף מאז המשיכה לתפקד כרגיל, אך מיעטה לצאת מהבית. ליבה פעל בתפוקה של %30 בלבד. לפני חודש וחצי נרשמה הידרדרות במצבה לאחר שנפלה ונחבטה. שלושה שבועות לפני מותה אושפזה בבית החולים "קפלן", ובבדיקות שנעשו לה נמצא כי היא סובלת מפגיעות קשות בריאותיה. היא הונשמה והורדמה במשך שבוע ימים, עד שהחזירה נשמתה לבוראה. "נזכור ממנה את עשרות השנים שהקדישה למען משפחתה וכדי לעשות חסד עם אחרים", סיכמה ואמרה הבת מרים, "המעשים האלו יישארו גם אחריה".

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -
לחץ להוספת תגובה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.