צור עימנו קשר

חדשות

מבקר בחריפות: מבקר המדינה נגד המועצה האזורית באר טוביה

העסקת יועצים למשך פרקי זמן ארוכים, ללא הסכמים בכתב וללא הזמנות עבודה. אי קיום מכרזים שכירת שירותים על
סמך היכרות אישית. איוש תפקיד סטטוטורי ביועץ חיצוני ותשלום של כמעט 30 אלף שקל בחודש ל"שירותי תקשורת"
במשך שלוש שנים ברציפות. המועצה האזורית באר טוביה מאוד לא תאהב לשמוע מה יש למבקר המדינה להגיד עליה

פורסם

בתאריך

דוח נוקב של מבקר המדינה, השופט בדימוס יוסף שפירא, שפורסם ביום רביעי השבוע, מפנה ביקורת חריפה וחמורה על התנהלותה של המועצה האזורית באר טוביה בשורה ארוכה של נושאים, שעיקרם אופן ההתקשרות של המועצה עם יועצים חיצוניים לאורך השנים האחרונות. בין היתר, קובע הדוח כי המועצה האזורית פעלה בניגוד גמור לדין בשורה ארוכה של מקרים, ומציין כי בהתקשרויות שנבדקו נמצאו מקרים של שכירת שירותים בלא אסמכתות מתאימות, ללא חוזה בכתב, לתקופות ממושכות במיוחד והעובדה הכי מטרידה – ללא מכרז או הליך תחרותי (הצעות מחיר) אחר.

מידי שנה מפרסם משרד מבקר המדינה, במסגרת תפקידיו, דוח ביקורת על השלטון המקומי. במהלך השנה החולפת החליט הצוות המקצועי במשרד לפעול לקיומה של ביקורת גם ביחס להתנהלותה של המועצה האזורית באר טוביה, כאשר בחודשים האחרונים פעלו צוותי הביקורת מול המועצה ומול גופים אחרים הפועלים עימה, על מנת לאתר ליקויים ומחדלים בהתנהלותה. הנושא שנבחר לביקורת השנה על ידי אנשי משרד מבקר המדינה הוא העסקת יועצים חיצוניים ברשות. יחד עם המועצה האזורית באר טוביה נבדקו עוד מספר רשויות מקומיות, כאשר ממצאי הבדיקות פורסמו, כאמור, במהלך השבוע החולף.

יועצים חיצוניים הם יועצים שמעסיקה המועצה במסגרת תשלום ריטיינר חודשי או שנתי, אך הם אינם עובדיה ולא מתקיימים ביניהם יחסי עובד-מעביד. על פי דוח המבקר, בתחום שכירת היועצים במועצה התגלו כשלים חמורים, שבחלק מהמקרים מהווים עבירה על החוק ופעילות בניגוד לכללי המנהל התקין ולסדרים שנקבעו, בין אם על ידי משרד הפנים ובין אם בחקיקה.

על פי ממצאי הדוח, המועצה שכרה לא פחות מ-251 יועצים חיצוניים במסגרת הגופים השונים הפועלים תחתיה, למשל החברה הכלכלית ועמותת התרבות והספורט במועצה, בעלות שנתית של 14.7 מיליון שקלים. בתחילה דיווחה המועצה למשרד מבקר המדינה כי היא מעסיקה 20 יועצים בלבד, אולם לאחר שאנשי המבקר בחנו את הדברים אל מול הדיווח שהועבר למשרד הפנים, מסרה המועצה כי מדובר בטעות שנעשתה בתום לב בהקלדת המספרים בעת העברת המידע למשרד המבקר.

בתום ביקורתו, קבע משרד המבקר כי למועצה "אין מנגנון המסדיר את הליך ההתקשרות עם יועצים חיצוניים", וכי "מנהלי האגפים המבקשים להתקשר עם יועץ חיצוני הם אלה הבוחרים את היועץ שעמו תתקשר הרשות המקומית ללא תבחינים ואמות מידה ברורים". יתר על כן, בדוח ממשיך וקובע מבקר המדינה כי ההתקשרויות שנעשו בין המועצה לבין יועצים שונים, נעשו "לאור היכרות קודמת בין היועץ לבין הגורם במועצה המזמין את עבודת הייעוץ, ללא בחינה של חלופות נוספות בהתאם לאמות מידה שנקבעו מראש". משמעות הדבר כי הבחירה ביועצים במקרים שנבדקו נעשית ללא מכרז וללא הליך תחרותי כלשהו. המבקר מותח ביקורת חריפה על הליך זה, וכותב כי על המועצה "להסדיר את הליך ההתקשרות עם יועצים חיצוניים באופן המבטיח ניהול תקין, שוויוני והוגן של התקשרות עם נותני שירותים". עוד כותב המבקר כי המועצה לא הסדירה את הליך ההתקשרות עם היועצים החיצוניים "כך שהתקשרותן תיעשה, ככל האפשר, בשקיפות מתוך שוויון הזדמנויות ועל פי כללי המינהל התקין".

בדוח צויין כי רק ב-15% מהמקרים בהם שוכרת המועצה שירותים מיועצים חיצוניים נעשה מכרז או הליך תחרותי כלשהו. בתגובה לחלק מהמקרים שאותרו, מסרה המועצה כי בחלק מהמקרים המדובר העניקה לחוק פרשנות משפטית שקבעה כי היא פטורה ממכרז, ואולם כבר בראשית דבריו בדוח מציין המבקר את פסיקת בית המשפט העליון, שקבעה כי יש לנהוג בצמצום בכל הנוגע לסעיפי החוק המתירים פטור ממכרז, ולהשתמש בסעיפים אלו רק במקרים חריגים. "משרד מבקר המדינה מעיר למועצה האזורית באר טוביה כי התקשרות ללא הליך תחרותי מנוגדת לכללי המינהל התקין ופוגעת בעקרון השוויון, וכי עליה להקפיד לקיים מכרז או הליך תחרותי אחר בכל מקרה שבו מחייב זאת ההיקף הכספי של ההתקשרות", כך המבקר בדוח שפורסם.

 

יש או אין ניגוד עניינים?

עוד נושא שנבדק בדוח מבקר המדינה הוא חתימתם של היועצים החיצוניים על שאלון ניגוד עניינים, שמטרתו לאפשר את פעילותם השוטפת והתקינה ולהבטיח שבעת שיספקו שירותים מקצועיים למועצה לא יהיו מצויים בניגוד עניינים האסור על פי חוק. "עד מועד הביקורת, במאי 2015, לא דרשה המועצה האזורית באר טוביה מהיועצים שעמם התקשרה למלא את השאלון לאיתור חשש לניגוד עניינים", כתב המבקר. "בעקבות הביקורת החלה המועצה האזורית לדרוש מהיועצים בהתקשרויותיה החדשות למלא את השאלון בעת ההתקשרות עמם, אך לא עיגנה זאת בנוהל". עוד הוסיף המבקר וכתב על המועצה האזורית באר טוביה כי "במשך תקופה ממושכת לא פעלה להסדיר את סוגיית החשש לניגוד העניינים בהעסקת יועצים חיצוניים, גם אחרי שפרסם משרד הפנים הנחיות בעניין זה השתהתה כארבע שנים ביישומן. על הרשויות המקומיות להבטיח כי יועצים שעמם הן מתקשרות ימלאו את השאלון לאיתור חשש לניגוד עניינים בטרם ההתקשרות".

עוד אחד מממצאי הדוח קובעים כי בשני מקרים לפחות שילמה המועצה האזורית ליועצים חיצוניים בטרם נחתמה עימם הזמנת עבודה ומבלי שכלל היה עימם הסכם בכתב. "משרד מבקר המדינה מעיר למועצה האזורית באר טוביה על החומרה בכך שאישרו תשלום, ללא הסכם או הזמנת עבודה בכתב, ללא הרשאה ובניגוד לדין. מצב זה עלול לעמוד בניגוד להוראות חוק יסודות התקציב", כך המבקר. עוד נמצא בביקורת כי בארבעה מקרים המועצה העסיקה יועצים לפרקי זמן ממושכים, לעיתים בלי לציין מה פרקי הזמן בו יהיה ההסכם בתוקף ומבלי לרכוש פוליסת ביטוח מקצועית שתגן על המועצה מפני נזקים אפשריים שייתבעו ממנה כתוצאה מעבודת היועץ. לדברי המבקר, "המועצה האזורית באר טוביה העסיקו יועצים במשך תקופות ארוכות של עד 16 שנה בסכומי התקשרות מצטברים ניכרים של מיליוני ש"ח בלי שבחנו את המשך ההתקשרות עמם מפעם לפעם, ובלי שאפשרו ליועצים אחרים להגיש את מועמדותם".

 

כמה עולה דובר?

אחד המקרים הבולטים ביותר שנבדק בדוח המבקר הוא זה הנוגע להתקשרות בין המועצה האזורית לבין משרד המספק לה ייעוץ אסטרטגיה תקשורתית. על פי הדוח, במאי 2011 נשכר המשרד לראשונה לפרק זמן של שישה חודשים, ללא מכרז, אשר לאחריהם המשיך המשרד לספק למועצה שירותים מבלי שכלל קיים הסכם כלשהו ביניהם. המבקר כותב בדוח כי המשרד הועסק במועצה למשך שלוש שנים נוספות לאחר סיום מועד ההסכם המקורי, ובו שילמה לו המועצה סכום של לא פחות ממיליון שקלים, ממועצה של כ-330 אלף שקלים בשנה, שהם 28 אלף שקלים מידי חודש בחודשו. ההסכם הראשוני בין הצדדים קבע כי המשרד יעמיד לרשות המועצה דובר מקצועי מטעמו. בנוסף לסכום ששולם למשרד שסיפק שירותים למועצה, נדרשה המועצה לספק לדובר מטעמו אמצעים על חשבונה, ביניהם מכשיר טלפון סלולרי, מנוי לשני עיתונים, עמדת עבודה ושירותי משרד.

המבקר מתח ביקורת על העדרו של הסכם בין הצדדים, וגם על העדרו של קיום הליך תחרותי שיאפשר לגופים אחרים להתמודד על האפשרות לספק את השירותים המדוברים. "משרד מבקר המדינה מעיר למועצה האזורית באר טוביה על שהעסיקה את חברת התקשורת ושילמה לה סכומים ניכרים, ללא הסכם תקף בניגוד לסדרי מינהל תקינים". בתגובה לביקורת טענה המועצה בפני אנשי המבקר כי "לדעתה התקשרות לקבלת שירותי יעוץ אסטרטגי ותקשורתי פטורה ממכרז בשל מומחיות מיוחדת ויחסי אמון מיוחדים. חברת התקשורת מספקת ייעוץ תקשורתי שוטף והפקת עיתון המועצה", כלשון תגובתה כפי שבאה לידי ביטוי בדוח.

 

חתימה בדיעבד

עוד מקרה שנבחן בדוח המבקר נוגע לשכירת שירותיו של קצין בטיחות בדרכים לספק שירותים למועצה. על פי הדוח, הנחיות משרד הפנים ותקנות התעבורה קובעות כי משרת קצין בטיחות בתעבורה ברשות המקומית היא משרת חובה סטטוטורית המחייבת העסקה ישירה על ידי הרשות המקומית. במסגרת זאת, ביולי 2011 פרסמה המועצה האזורית באר טוביה מכרז לתפקיד "קצין בטיחות בתעבורה ומרכז מטה הבטיחות של המועצה ומוסדותיה". למכרז ניגשו שני מתמודדים. אחד מהם שימש במשך למעלה מ-17 שנים קודם לכן, עד מאי 2011, עובד מועצה בתפקיד קצין בטיחות בכיר במחלקת תחבורה. ועדת המכרזים של המועצה בחרה בו כזוכה במכרז, בין היתר, בשל יתרון בסעיפי איכות, אמינות וניסיון עבר עם המועצה. המבקר מותח ביקורת חריפה על הליך זה, וכותב כי הוא "מעיר למועצה האזורית באר טוביה על החומרה בכך שהעסיקה יועץ חיצוני בתפקיד שמעצם טיבו אמור להיות מאויש על ידי עובד המועצה, ואיישה את התפקיד על ידי מי שקודם לכן מילא תפקיד זה כעובד מועצה מן המניין. בכך עקפה הלכה למעשה המועצה את הנחיות משרד הפנים ואת כללי העסקת עובדים ברשויות המקומיות".

בהמשך מוסיף ומותח המבקר ביקורת על המועצה והתנהלותה בהקשר שנבדק, וכותב ביחס אליה ולרשות נוספת שנבדקה כי היא התקשרה "עם יועצים על סמך הזמנות עבודה, אך בלי שחתמו עמם על חוזה בכתב שיעגן את פרטי ההתקשרות המהותיים, בניגוד לכללי המינהל התקין ובאופן העלול לפגוע בזכויות הרשות המקומית". עוד הוסיף המבקר וכתב כי "המועצה האזורית באר טוביה חתמו על חלק מהסכמי התקשרות עם יועצים בדיעבד אחרי שכבר החלו לקבל מהם שירותים. כמו כן התקשרו הרשויות הללו עם יועצים בהסכמים שלא כללו פרטים מהותיים הנוגעים למהות הייעוץ הניתן ולתנאי ההתקשרות".

מהיועץ המשפטי של המועצה האזורית באר טוביה נמסר בתגובה: ע"פ ממצאי הדו"ח, המועצה האזורית באר טוביה פעלה על פי החוק והמקובל. הדו"ח קיבל את טענת המועצה לפיה שורש הבעיה טמון במחדלו החמור של משרד הפנים, בקביעת הנחיות ברורות ואחידות לכלל הרשויות המקומיות לגבי התקשרויות עם יועצים חיצוניים. המועצה נהגה לחומרה ולמרות שמשרד הפנים טרם פרסם נוהל בעניין לכלל הרשויות, יישמה כבר בתהליך הבדיקה את הנחיות הביקורת".

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -
לחץ להוספת תגובה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

חדשות

תאומים ישראלים

בכל פעם שמדינת ישראל חוגגת את יום הולדתה עושה זאת גם יוסף גלעם, תושב העיר, שנולד בדיוק ביום בו הפך חלום העצמאות למציאות ומדינת היהודים הוקמה אחרי אלפיים שנות גלות. שנות העלייה, החיים בקריית מלאכי, החגיגות המשותפות וברכת יום ההולדת שלו לבת גילו: "שלום ואחווה בינינו. היתר יבוא לבד". שיהיה במזל

פורסם

בתאריך

על ידי

ה' באייר תש"ח. ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון, מכריז על הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל- ומילוני יהודים בכל רחבי העולם פוצחים בריקודים. באותה העת ממש, בטריפולי בירת לוב, כורעת טוני גלעם ללדת את בנה השני, שהפך את החגיגה היהודית בגולה לכפולה עבור בני הזוג גלעם. יוסף בא לעולם.

מאז ועד היום, חוגג יוסף גלעם את יום הולדתו יחד עם מדינת ישראל. שנה אחרי שנה, עשור אחר עשור, חגג בנם של אשר וטוני את היום המיוחד יחד עם המדינה הצעירה, אליה זכה לעלות כפעוט בן שנה וחצי במהלך העלייה הגדולה של שנת 1950.

אחרי מספר שבועות בשער העלייה, הגיעו יוסף, שני הוריו ואחיו הגדול בכור ז"ל למעברת קסטינה, והתיישבו בקריית מלאכי. "אני זוכר שהיו מבנים, אך הם היו שייכים לערבים שעזבו את המקום והועברו לעולים שהגיעו ארצה לפנינו. אנחנו השתכנו באוהלים", נזכר השבוע יוסף גלעם בראיון מיוחד שערכנו איתו לכבוד יום הולדתו השבעים במספר, שיחגוג כמובן יחד עם המדינה הצעירה.
את ימיו כילד העביר "בגן של דבורקה מבאר טוביה", והתחנך אצל הגננת רבקה מאיר.

כמו מרבית תושבי המעברה, למד יוסף בבית הספר נצח ישראל. את ימיו כתלמיד תיכון החל בבית הספר התיכון "שפיר", אך עזב כעבור שנתיים אל פנימיית החימוש בבה"ד 20. "אני זוכר איך כילד היינו נאלצים לחפש בגיל תיכון מוסד חינוך שיקלוט אותנו", מספר יוסף, שמסביר, "לא היה תיכון בקריית מלאכי. למרות ששפיר ובאר טוביה היו מועצות קטנות, להם היה תיכון. אפילו בריכת שחיה".

אביו של יוסף, אשר, החל מיד עם בואו לקריית מלאכי לעבוד כמנהל הפרדס במושב אביגדור, עבודה בה עבד עד יום מותו. אמו, טוני, הייתה עקרת בית שגידלה את ילדיה, תשעה במספר, ועשתה זאת בחום ובמסירות, כפי שמיטיב לתאר הבן בן ה-70. "הלכנו לבית הספר מצוחצחים ומגוהצים. לעולם לא אשכח את מגהץ הפחם הכבד. היא התמסרה אלינו באופן טוטאלי", אומר גלעם, שמספר על התאקלמות לא פשוטה חרף הכמיהה לציון, "ההורים שלנו היו בעלי עסקים בלוב. היה להם כסף. פתאום אתה עולה לארץ ומקבל אוכל בתלושים. עובד למחייתך בטוריה. זה לא היה פשוט", נזכר גלעם בחיים בימיה הראשונים של המדינה, אך מסייג: "ובכל זאת, אף אחד לא אמר מילה רעה על המדינה. הייתה ציונות לשמה והאהבה בין האנשים הייתה מדהימה. אם מישהו ראה אותך בדרך, אפילו סתם במדי אזרח, הוא עצר ולקח אותך איתו. הפרט כלל לא היה במרכז. רק המדינה הייתה שם".

אלא שעם כל הכבוד לתחושת הפטריוטיות והלאומיות, מספר גם גלעם, כמו עולים רבים אחרים, על קיפוח מתמשך מצידה של המדינה- כזה שהוא ובני דורו הבינו שהיה קיים רק בדיעבד, "אצלנו בבית לא הרגשנו יותר מידי את הקיפוח, כי אבא היה עובד והמצב היה טוב. אבל באופן כללי, אני חושב שנחשפנו לקיפוח רק אחרי שגדלנו. המפלגה השולטת, מפא"י, חילקה את הכספים כפי שהיה נראה לה לנכון, וזה פגע בנו מאוד. היום זה מתפורר וקשה להבין שזה היה המצב, אבל זה היה קיים בדיוק כמו בסרט המוצלח 'סאלח, פה זה ארץ ישראל' ששודר לאחרונה".

מיד אחרי לימודיו בפנימייה, התגייס יוסף גלעם אל צה"ל והחל שירות סדיר בבסיס ג'וליס הסמוך, "בגלל לימודיי בפנימייה לא עשיתי אפילו טירונות. יריתי 4-5 כדורים ושלחו אותי להתחיל את השירות. תפקידי הראשון היה מכונאי דיזל, אבל לא הייתי מרוצה ועברתי למרפדייה, שסללה את דרכי למקצוע שלי באזרחות".

עם שחררו מצה"ל המשיך גלעם לעבוד כרפד, והכיר אחרי זמן קצר את גילה, תושבת גן יבנה, ומי שתהפוך לימים לאשתו ואם חמשת ילדיו, "הסיפור שלי ושל רעייתי קצת מצחיק. באותה תקופה יצאתי עם מישהי ממושב עזריקם. גילה, שהייתה אחראית קו בתדיראן, עבדה יחד עם אחות של בת זוגתי והגיעה לערוך בביתם את השבת. שם הכרתי אותה, ומאז הכל היסטוריה".

ביוני 1974 נישאו השניים באולמי "המלכים" המיתולוגיים בעיר, בעיצומו של שירות מילואים ארוך בו שהה באותם ימים גלעם. עשרה חודשים שלמים הוא העביר מחוץ לבית, זכר למלחמת יום הכיפורים המורכבת והצורך של הצבא לשקם עצמו ממנה. "היינו הולכים לשירות מילואים ולא חושבים מתי אנחנו חוזרים. לפעמים זה היה חודש, לפעמים חודשיים ולעיתים חצי שנה ויותר. זו הייתה המציאות ואף אחד לא התלונן".

בחלוף השנים הביאו בני הזוג גלעם חמישה ילדים לעולם, כולם בנים, והיום הם סבא וסבתא מאושרים ל-15 נכדים. "במהלך השנים הקפדנו לארח בסעודות השבת את החברים של ילדינו, בעיקר את הבנות מגרעין בני עקיבא שהפכו לבנות שירות לאומי בעיר. עד היום אני שומר על קשר עם חלק מהן, שהפכו להיות כמו הבנות שמעולם לא היו לי. אחת מהן, קרן, התארחה אצלנו בחג השני של פסח עם בעלה ושני ילדיהם".

למרות אהבתו הרבה לעיר, מספר גלעם, הוא לא הצליח לגרום לילדיו להמשיך ולהתגורר בה, וראה אותם עוזבים אותה אחד אחרי השני, "גידלתי חמישה בנים אקדמאים, אך לצערי אף אחד מהם לא רוצה להתגורר בקריה. אני חושב שהקברניטים של העיר במהלך השנים לא נתנו לצעירים סיבות להישאר להתגורר כאן, וכשביקשתי מהם לשקול זאת הם שאלו מה יש להם לעשות פה? עם יד על הלב, הם צודקים. הם אמנם מלומדים, עם תארים ראשונים ושניים במקצועות חופשיים, אבל הם עבדים כמו כל הצעירים בימינו. הדרישות היום הם לא מה שהיה פעם, ולכן הם עובדים מהבוקר עד הערב בשביל פרנסה. אז איזה ברירה יש להם?".

"ההרגשה הייתה מאוד טובה לחגוג יחד עם המדינה. דוד בן גוריון היה שולח איגרת ברכה". גלעם

תקופה שלא תחזור

אהבתו של גלעם לקריית מלאכי מאפיינת רבים מהתושבים שגדלו בתחומיה בשנים הראשונות של המדינה. את ימי ילדותו ונערותו הוא העביר בשכונת הרצל יחד עם שמונת אחיו, בהם חבר המועצה דוד גלעם ומנהל מחלקת התברואה בעיר, ניסים גלעם. יוסף מתגורר בה גם היום. "אני גר בקריית מלאכי מ-1952, גידלתי ילדים שאני גאה בהם אבל אני לא מוכן לעזוב את המקום הזה. החיים לא היו פשוטים, אבל הייתה אהבה גדולה בין האנשים", קובע גלעם, וממשיך לגולל את זיכרונותיו, "אני זוכר שההורים שלי רכשו טלוויזיה בשנת 1965, אחת הראשונות בעיר. מידי ערב היינו מסדרים כיסאות בסלון וכל השכונה הייתה מגיעה לצפות בפלא הזה. זה לא היה רק אצלנו, אלא בכל הקריה. היינו יושבים משפחות שלמות יחד. וקנין, בר מוחא, פינטו, רביבו, נחמני, נחמיאס, ביטון ועוד. כולם יחד תחת העצים בגינה עם תה ומרגרינה, מרוצים מהחיים".

גם אישתו גילה, הוא מספר, התאהבה מיד בקריית מלאכי. "אני זוכר שאחרי החתונה שלנו חמי רצה לתת לנו מגרש בגן יבנה. הוא אמר לנו 'בואו, זוג צעיר, אני אעזור לכם', אך אישתי לא הסכימה. היא התגוררה בעיר חמישה חודשים, וזה הספיק לה כדי לרצות לבנות כאן את חייה. היום הרבה עוזבים אותה, אבל לי יש את חברת האנשים שלי, אנשי בית הכנסת. אין לי למה לעזוב".

כמו רבים מבני דורו, זוכר גלעם גם את קבוצת הכדורגל המיתולוגית, הפועל קריית מלאכי, שהייתה לטענתו הדבר היחידי שהיה לבני הנוער בעיר, "הפועל קריית מלאכי חיברה את כולם. זו הייתה משפחה גדולה, משהו מסוג אחר. אבל זה לא היה בגלל שזו קבוצת כדורגל, אלא כי זה אפיין את העיר כולה. אם היית עובר ליד מישהי שבישלה, למשל אם המשפחה של משפחת פינטו הענפה, לא היית יכול ללכת מבלי שתיקח כיכר לחם עם דגים. אלו היו השכנים שלנו. בגלל זה אני לא מוכן לעבור לשום מקום בארץ".

גם כיום, טוען גלעם, נהנית קריית מלאכי מהיותה עיר רוויה בסולידריות ובאחווה הדדית, אולם במינון הרבה יותר נמוך מאשר היה בעבר. "העולם התקדם, וחיי החברה והפעילויות שהיו לנו אז כבר לא קיימים. אם שואלים אותי, הסיבה הכי מרכזית שהצעירים עוזבים את העיר היא מקומות עבודה. המנהיגות בשנות השבעים והשמונים לא דאגה להביא לפה מפעלים ומקומות עבודה ראויים, והיום זה פוגע בנו".

גלעם ואישתו גילה. התאהבה בעיר ובתושבים

הייתה אפליה

את זמנו כאזרח בגיל הגמלאות מעביר גלעם בעיקר בבית הכנסת "משכן שמעון" ברחוב ויצמן בעיר, הקרוי על שם סבו, שמעון גלעם, ואותו הוא מנהל. "בית הכנסת נמצא בדיוק באדמת הצריף של סבא שלי ז"ל. כשהוא הגיע לארץ, היה חשוב לו להביא איתו ספר תורה. זה דור אחר שלא נבין לעולם", מתרפק גלעם, ונזכר בימים בהם כל יום היה אירוע חדשותי מהדהד. "היום אתם חושבים שהמצב לא טוב, אבל בעבר לא היינו יכולים להסתכל אחורה. כל יום היה קורה משהו. אם לחיות כיהודי, זה רק בדור התקומה- הדורות הנוכחיים".

ההערכה של גלעם למצבנו כיום, חזקים ועצמאיים 70 שנים בלבד אחרי לידתה של ישראל, לא נאמרת לשווא. "סבתא שלי חוותה על בשרה את מאורעות תרפ"ט. הקרב העיקרי של השריון במלחמת העולם השנייה היה בין לוב למצרים. בטוניס היו הצרפתים, שהם בעצם הגרמנים, ואילו לוב הייתה איטלקית, שזה בעצם גם הגרמנים", מספר גלעם, שנזכר בסיפור הטרגי של סבתו, "בלוב היה גטו. את הצעירים שביהודי לוב לקחו למקומות עבודה באירופה, ולכן רוב היהודים עזרו לבריטים, כי שהם היו כובשים שטחים היהודים בהם היו חיים טוב. לצערי, את סבתא שלי שחטו. היא הייתה בהריון מתקדם ופשוט שחטו לה את הבטן".

עם זאת, מספר גלעם, לקחו שנים ארוכות עד שבני משפחתו, בהם אביו, הוכרו כניצולי שואה- במה שמלמד מבחינתו על היחס של המדינה אליו ואל עולי עדות המזרח האחרים, "למרות כל מה שההורים והסבים שלי עברו, הם לא קיבלו הכרה כניצולי שואה. אח שלי דוד ניסה לטפל בזה, אך לא הצליח לעשות זאת בזמן. הם הוכרו כניצולים רק אחרי שמתו", נזכר גלעם בכאב.

אם בקיפוח עסקינן, הרי שהסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל", בו הוא כאמור צפה, הצליח להחזיר את התחושות והמראות מימי הילדות בראשיתה של המדינה, "בסרט הזה מראים לנו את המציאות. אבא שלי היה ליכודניק, אבל בגלל שעבד במושב היה צריך לעשות פנקס אדום כדי להישאר במקום העבודה שלו. בקריית מלאכי היו בערך 900 משפחות, בבאר טוביה ובשפיר פחות ממאה. איפה פתחו תיכונים? איפה הקימו בריכת שחייה? אי אפשר לומר שלא הייתה אפליה".

למרות שעברו מאז שנים ארוכות, הוחלפו ממשלות והשתנתה המדיניות במגוון תחומים, טוען גלעם שהאפליה עדיין כאן, "הקיפוח מול עיירות הפיתוח עדיין קיים. כל עוד לא ישנו את משוואת ההכנסות מאזורי התעשייה הקיפוח יימשך. ההשקעה בכל נפש אמורה להיות שווה, והמקור העיקרי לכך הוא ארנונה של תעשייה. שום עיר לא יכולה להחזיק את עצמה מארנונה של מגורים. זה מצב לא אידאלי ומסוכן לכל עיר".

גלעם עם חבריו לשכונה, מתגעגע לקריית מלאכי של פעם.

קיבל את חייו במתנה

לפני 23 שנים, רגע לפני שהוא חוגג יובל שנים, חש גלעם ברע בערב חג הפורים והובהל בדחיפות מבית הכנסת אל בית החולים קפלן. האבחנה: אוטם בשריר הלב (דום לב), שלא עלה לו בחייו רק בזכות פינוי מהיר של יוסי חדד וטיפול מסור של ד"ר באדיר, אז רופא בקפלן והיום מנהל המר"מ בעיר, "הוא הציל לי את החיים. שלוש שנים לאחר מכן עשיתי ניתוח לב פתוח. עברתי אותו ברוך ה' בגבורה".
מאז, למעלה מעשרים שנים אחרי אותו אירוע, גלעם מרשה לעצמו להתבדח על התקופה ההיא, "החיים הממשיים מתחילים בגיל שבעים. עוד לא הגעתי לשם, וחוץ מזה עברתי רק חצי ואני מקווה שארגיש יותר טוב". כעת, הוא מקווה שילדיו לא ינצלו את יום ההולדת העגול כדי להפתיע אותו עם מסיבה גדולה, "הילדים רוצים לעשות מסיבה עם החברים ובני המשפחה, אבל אני לא רוצה. אני אוהב את הפינה שלי, את הצניעות והשקט הנפשי. אם יעשו בסוף? שיהיה. פעם ב-70 שנה מותר להם. אני לא עומד בדרכם אף פעם".

גלעם, שיחגוג יחד עם המדינה את יום ההולדת בפעם ה-70, נזכר השבוע בהכנות לקראת יום ההולדת הפרטי שלו בימים עברו, ומספר על מכתבי ההערכה שהיה מקבל מהשלטונות לכבוד היום המשמח, "בזמנו היינו מקבלים מכתבי הערכה. ראש הממשלה דוד בן גוריון היה שולח ברכת יום הולדת לכל מי שנולד בתש"ח. ההרגשה הייתה מאוד טובה לחגוג יחד עם המדינה", מספר גלעם, שמבקש לאחל לה אחווה ושלום לקראת הימים שיבוא, "אני מאחל לה שיהיה שלום ואהבה בין היהודים ובני בריתם כאן. כל היתר יבוא לבד. ברגע שתהיה אחווה בינינו לא יהיה לנו קשה מול האויבים שלנו. בזמני למשל החרדים התגייסו, והיום המאבק הזה יוצר שסעים. ברגע שבינינו יהיה שלום כולנו נחיה על מי מנוחות. למרות הכל, אני גאה במדינה שלי. שום מדינה בעולם לא הגיעה למה שהגענו ב-70 שנה. אם נצליח לשמור על הסולידריות בחברה זה יביא אותנו לעוד 70 שנים של הצלחה. הסכנה הכי גדולה שלנו היא אנחנו עצמנו. גם אם אנחנו רוצים להיות 'עם לבדד ישכון', אנחנו צריכים להיות עם ולא לשכוח מאין בנו. לא להיות חצי-חצי. לעצמי אני מאחל רק בריאות ושמחת חיים. יצחק שמיר אמר פעם ש'העולם כולו נגדנו'. אני מקווה שזה לא יימשך לנצח, ושהילדים שלי לא יחיו על חרבם כמו שאנחנו חיינו"

לחץ להמשך קריאה

Uncategorized

"אם לא נגן על ירושלים לא תהיה לנו מדינה"

דוד וגאולה מלכא, הוריה של הדס הי"ד שנרצחה בפיגוע דקירה בשער שכם לפני עשרה חודשים, מספרים על הילדה שהתעקשה לשרת כלוחמת ולשמור על עיר הבירה שכל כך אהבה. "היא תמיד דיברה בביטחון שהיה מרגיע אותנו", אומר האב דוד, ומשחזר יחד עם אשתו את הרגעים בהם הבינו שבתם קיפחה את חייה, ואת שיחת הטלפון באותו ערב שישי מהבן תמיר. "תחזרו, אנשי מג"ב פה"

פורסם

בתאריך

על ידי

בוקר השישה עשר ביוני 2017 נראה היה כמו עוד בוקר שגרתי ורגוע ביישוב עזר הסמוך לאשדוד. יום שישי שמשי, כיאה לתחילת הקיץ הישראלי.

תושבי המושב, כמו בכל ערב שבת אחר לפני כן, ערכו את ההכנות האחרונות לקראת השבת המתקרבת, וכמוהם גם בני משפחת מלכא, המתגוררת במושב.

אלא שאף אחד, כולל מזג האוויר הנעים והריחות הייחודיים שעולים ממטבחי אנשי היישוב, לא הכינו אותם לאסון שיפקוד את בית המשפחה ואת המושב כולו באותו יום ארור.

עבור דוד וגאולה מלכא, ההכנות לקראת השבת היו זהות לחלוטין בכל יום שישי. גם באותו היום, הם ערכו את הקניות לקראת השבת, והספיקו לשבת לדבר קצת עם ביתם הדס, לוחמת משמר הגבול, שחזרה ממשמרת ב-04:00 לפנות בוקר של אותו היום לאפטר קצרצר. הלוחמת, שהתעוררה שש שעות בדיוק אחרי שהגיעה לביתה, ירדה לשבת ולדסקס קצת עם הוריה- רגע לפני שנפרדה מהם לשלום ושבה חזרה לבסיסה ביד מרדכי. אותה פגישה שהפכה לאחרונה בחייהם.

"חשד לפיגוע דקירה בירושלים", זעקו הכותרת בערוצי הטלוויזיה ובאתרי האינטרנט דקות ספורות לפני כניסת השבת.

שעה קלה לאחר מכן, בזמן שהמוני בית ישראל יושבים לערוך את סעודת הקידוש של ערב שבת, הגיעו אנשי משמר הגבול אל בית משפחת מלכא. הם לא ידעו שבדרכם לשם, הם חלפו ככל הנראה על פניהם של מי שהם מחפשים- ההורים גאולה ודוד, שעשו את הדרך ההפוכה על כביש 4 הסמוך לכיוון בסיס יד מרדכי.

על מפתן הבית הם פגשו את אחיה של הדס, שחייג מיד להוריו ולא היה צריך לומר הרבה. "תחזרו, אנשי מג"ב פה", היו מילותיו של תמיר. ארבע מילים בלבד- ודממה ברקע. מאותם מקרים בהם הכל ידוע וברור גם מבלי להוסיף אף לא מילה אחת.

"תמיד שואלים אותנו אם הרגשנו משהו באותו יום", מספר דוד מלכא, אביה של הדס הי"ד, "אבל לא, הכל הרגיש רגיל. הדס חזרה הביתה בשעות הבוקר המוקדמות וקמה ב-10:00 בדיוק שחזרנו מקניות. היא ירדה אלינו, ישבנו, צחקנו ודיברנו. היה רגיל לחלוטין. שגרה. פשוט לא היו סימנים כלשהם. רגע לפני שהיא יצאה היא אמרה 'ביי אבא, ביי אימא', והמשיכה לדרכה. זה היה המשפט האחרון ששמענו ממנה".

עבור האימא גאולה, רעייתו של דוד, היה בכל זאת משהו לא שגרתי באותו היום- בוא היא מצליחה למצוא מקום לתהיות רק בדיעבד, "הדס יצאה לאסוף את החיילים שלה. איכשהו היא שכחה את הפלאפון, וחזרה הביתה בריצה", מספרת האם גאולה כשחיוך מלא געגועים ממלא את פניה, "היא נתקעה בדלת והייתה לחוצה לצאת מהר ככל האפשר. היום, כשאני משחזרת הכל, אני שואלת איך יכול להיות שהדס, הילדה הכל כך אחראית שלי, שכחה את הפלאפון".

אחרי יציאתה לכיוון יד מרדכי, מספר דוד, המשיכו ההורים בהכנות לקראת השבת וקיבלו את פניה כמו כל שבוע, "רגע שלפני שנכנסתי הביתה אחרי התפילה בבית הכנסת, עמדנו בחוץ כל החברים וצחקנו קצת. אחרי שנפרדנו נכנסתי הביתה. גאולה ישבה על המדרגות וראיתי שהיא בחרדה גדולה מאוד. היא אמרה לי שהיה פיגוע בירושלים, ושהדס לא עונה לה", משחזר דוד את רגעי האימה הראשונים. "ניסיתי להרגיע אותה. אמרתי לה שהבת שלנו בכלל בבסיס שלה ביד מרדכי. למרות זאת, החלטנו לנוסע לבסיס. הגענו כמעט לשער הכניסה, אז קיבלנו את הטלפון הנורא מהבן שלי".

על הקו, כאמור, היה הבן תמיר, שקיבל את פניהם של מבשרי הרעות, "הוא ביקש מאיתנו לחזור הביתה. ארבע מילים הוא אמר, ואנחנו כבר הבנו".

את עשרים הדקות על כביש 4, בדרך מיד מרדכי ליישוב הכפרי עזר, לא ישכחו בני הזוג מלכא לעולם. שקט מלא בחששות, דממה מוחלטת. משפחה נוספת, פטריוטית ומלאת שמחת חיים, מצטרפת אל משפחות השכול. שני הורים, שני אחים ושלוש אחיות שנותרו רק עם זיכרונות.

"נלחמה בשביל לשרת במג"ב". מלכא במהלך פעילות מבצעית

גיבורה אמיתית

אלו היו ימים לחוצים, במדינת ישראל בכלל ובמרחב ירושלים בפרט. "אינתיפאדת הסכינים", כפי שהיטבנו לקרוא לה, הייתה אמנם בימיה האחרונים, אך ימי חודש הרמאדן שחל באותו החודש, במהלכו עולים להר הבית עשרות אלפי מוסלמים, הגבירו את החשש מהסלמה נוספת של המצב הביטחוני.

"אני זוכר שזו הייתה תקופה מאוד לחוצה", מספר האב דוד, שמוסיף: "אנחנו ממש דאגנו, אבל הדס, באופיה הבוגר, תמיד הייתה מרגיעה אותנו. לא אשכח שבמהלך אחד מארוחות השישי היא אמרה לנו 'אם לא נגן על ירושלים, לא תהייה לנו מדינה'. דיברה כל כך בביטחון, כזה שגרם לנו להירגע ולשחרר את הלחץ".

אלא שדווקא בירושלים, המקום שכה אהבה ועליו חלמה להגן, נפלה המפקדת בת ה-23, שהצטרפה לשירות קבע בחיל אותו אהבה רק שנה ושלושה חודשים קודם לכן.

"כשהגענו הביתה אנשי משמר הגבול לא היו צריכים לומר הרבה. הם סיפרו לנו על השתלשלות העניינים, על שלושה מחבלים ארורים שהגיעו מהכפר דיר אבו משעל ותקפו רכש משטרתי בסמוך לשער הפרחים", מספר דוד. "שני מחבלים נהרגו, אבל השלישי הצליח לחמוק ורץ לכיוון שער שכם".

הדס, שחזרה למשמרת ממש באותו היום, עמדה בדיוק בדרכו של המחבל, שתקף אותה לעיני חבריה ששהו במקום, "היא נאבקה במשך מספר שניות עם המחבל שדקר אותה כמה פעמים תוך שהיא מנסה לשלוף את נשקה. הלוחמים שהבחינו במתרחש ירו לעבר המחבל, ירי שהביא למותו", אמרו במשמר הגבול ביום האירוע, ממחישים את היותה של הדס גיבורה אמיתית המנסה להגן על העיר והמדינה שכה אהבה. שם, לבושה במדים שהסבו לה ולמשפחתה גאווה, היא קיפחה את חייה.

תמיד בפעילות

מאז אותו יום ארור השתנו חייהם של בני משפחת מלכא, שעוסקים בעיקר בהנצחה בלתי פוסקת של בתם האהובה הדס. כך גם כעת, בעיצומם של ימי הזיכרון וההתכנסות של עם ישראל כולו לצידם של בני המשפחות שכולות.

עבור משפחת מלכא, מדובר ביום הזיכרון הראשון ללא בתם הגדולה הדס, מה שמסביר את מבול הטלפונים הפוקדים את האב דוד. עשרות כלי תקשורת, בהם ערוצי הטלוויזיה המובילים, מציעים לדוד לספר את סיפורה ולהנציח את זכרה של בתו. "אנחנו לא הסיפור, הדס היא הסיפור", מתעקש דוד לחדד באוזניהם של כלי התקשורת השונים, בגאווה גדולה מהולה בעצב בלתי נשלט.

סיפורה של הדס מתחיל בשנת 1994, אז נולדה בעיר אשדוד כבת ראשונה אחרי שני בנים, תמיר וגיא. בהמשך, הפכה לאחות הגדולה של שקד נטע וגפן, סיימה את לימודיה ביולי 2012 והתגייסה מיד לצה"ל.

את שירותה הצבאי החלה בחיל הים באשדוד, ושימשה כמש"קית תיאום ימי. "היא הרגישה שהיא לא מנצלת את הפוטנציאל הטמון בה", סיפרו השבוע הוריה של הדס, שראו את בתם מתעקשת לשרת כלוחמת ולשרת דווקא בחיל הכי פעיל בשירות הביטחון- משמר הגבול.

אחרי שבעה חודשים של המתנה, ולמרות שנאמר לה כי מעבר לחיל אחר יחשב עבורה כשירות מחדש- הדס לא ויתרה, וקיבלה את האפשרות להגשים את החלום ולהתגייס למג"ב.

היא עברה הכשרה מלאה, לאחריה הוצבה כלוחמת באחד הבסיסים בעוטף ירושלים. חודשים ספורים לאחר מכן, הבינה שטירונות הלוחמים שעברה לא מספיקה לה, והיא יצאה לקורס מפקדים בבסיס ההדרכה של משמר הגבול בבית חורון.

כמעט חמישה חודשים שלמים ארך הקורס המפרך, שהסמיך את הדס לרובאי 07 והעניק לה את התואר "המפקדת".

בהמשך, לאחר שהתעקש בפני מפקדי היחידה בה שירתה, היא זכתה להיות מפקדת בראש כיתת בנים.

עם סיום השירות הסדיר, שארך שלוש שנים ושבעה חודשים, קיבלה הדס הצעה לחתום קבע- וקיבלה אותה ברצון. "הדס הייתה הפלפל של הבית. לא ידעה מזה לא. מבחינתה, אין דבר שאי אפשר להשיג. היא הייתה פעילה מאוד, כל הזמן הייתה הולכת לתחרויות של שחייה וחוזרת אלינו עם מדליה. גם בתיכון היא דאגה להיות תמיד בפעילויות שונות. בימי שישי, בגלל שזה היה יום חופשי, היא הייתה נוסעת למכללת שנקר ללמוד שם צורפות".

הפעלתנות של הדס ז"ל התבטאה בעיקר בתחום הספורט. כבר מגיל צעיר לקחה הדס חלק בנבחרות הכדורסל של המועצה האזורית באר טוביה, ויצאה להתמודד במסגרתן בתחרויות ארציות, "היא אהבה מאוד ספורט. אני זוכר שבעבר היא הוזמנה יחד עם שאר בנות נבחרת הכדורסל לטורניר שאורגן על ידי מרכז פרס לשלום ונערך ביוון", מספר דוד בזמן שהוא מסתכל בשקיקה בתמונותיה של בתו.

גם מבחינה חברתית, מספרים הוריה של הדס, הייתה בתם המנוחה תמיד במרכז העניינים, מוקפת חברות ומקפידה להתנדב בפעילויות שונות, "להדס היה חשוב להשקיע ולתרום. מגיל צעיר היא מתנדבת בתנועת בני המושבים. אני זוכר איך היא הייתה יושבת ימים ולילות כדי להכין פעילויות, ואיך ידעה לשלב בין הפן החברתי לבין הלימודים, אותם סיימה בהצלחה", מספר דוד, אליו מצטרפת רעייתו גאולה, "בערב בו התרחש האירוע חברה שלה חגגה יום הולדת. אני זוכרת שהיא הבטיחה לה שהם יצאו ביחד. היא אמרה לי: 'אמא, אני עייפה, אבל הבטחתי לה שנצא יחד ואני פשוט חייבת ללכת'".

" תבין הדס הייתה 80% מהבית", מספר דוד וחיוך עולה על פניו, "הדס תמיד דאגה לאחים שלה. היא הייתה קונה להם דברים, והנתינה שלה הייתה משהו מיוחד".

יממה לפני שקיפחה את חייה, הספיקה הדס לצאת יחד עם אמא ודודתה לעיר הגדולה על מנת לרכוש בדים לקראת חתונתנו של האח הגדול, תמיר, שנערכה חודש לאחר מותה. "היא חיכתה כל כך לחתונה הזו. הלכנו לקנות בדים, והיא תכננה לתפור שמלה ליום הגדול", נזכרת בכאב האם גאולה, שמספרת על שיגרת חיים קשה במהלכה מנסים ההורים להנציח את זכרה של בתם בכל דרך אפשרית, אך מעדיפים שלא לשמוע עדויות נוספות למקרה הנורא, "אנחנו מעדיפים לא להיכנס לזה. הילדה שלנו איננה, וביקשתי גם מדוד לא לשאול יותר מידי שאלות. הוא הספיק מאז המקרה להגיע מספר פעמים לירושלים, אך אני מעדיפה כרגע לא להתקרב לשם ולהימנע מצפייה בסרטונים שלה. הדבר הכי חשוב הוא להנציח את שמה של הדס. בחודש הבא ימלאו 11 חודשים למותה ואנחנו מתכוונים לפעול להנצחתה. מגיע לה שיזכרו אותה כגיבורה מלאת הנתינה בדיוק כפי שהיא הייתה עבור כולם".

רגע לפני שאנחנו מסיימים אני שואל את דוד וגאולה מה היה קורה אילו הדס הייתה נכנסת כעת בדלת, מבחינה בהם ישובים, עצובים וכואבים, מנסים להנציח את בתם הגיבורה שהסבה להם כל כך הרבה סיבות לגאווה. מה היא הייתה אומרת אם הייתה יודעת שהוריה יהפכו שכולים? האם הייתה עושה משהו בצורה אחרת?

שניות ארוכות של דממה מצמררת שוררות בחדר, אך נקטעת באחת, "אין לי ספק שהיא הייתה עוברת את אותו המסלול", עונה בקול עמוק ובעיניים בורקות האם גאולה, במשפט שמאפיין אולי יותר מכל את הלוחמת הצעירה שנרצחה בדמי ימיה על ידי מחבל ארור וצמא דם. "מה שבטוח, היא לא הייתה מוותרת על הדרך".

מלכא במקום שבו קיפחה את חייה

מתוך יומנה האישי של הדס מלכא.

"סיפור האהבה שלי עם הצבא התחיל אי שם עם הרבה הסתבכויות בדרך, אבל תמיד חלמתי להיות לוחמת במג"ב. אני קצת אחפור אבל זה בגדר חובה. התגייסתי באוגוסט 12. תצפיתנית הם אמרו לי? אין מצב בעולם, סרבנית באקום!

טירונות ג'ובניקים במחנה 80. מפה לשם שובצתי בחיל הים באשדוד פלוגה 619. היה כיף חיים, אבל שאוותר על החלום שלי?

אחרי מלחמות רבות עברתי למשמר הגבול. אוגוסט 13, טירונות לוחמות, פלוגת חנית האגדית. פה תחילת דרכי החלה. יציאה לשטח, עוטף ירושלים, פלוגה נ"ו. מאוהבת מאוהבת מאוהבת. הבית השני שלי ללא ספק. חוויות ואנשים איכותיים שדאגו מעל ומעבר, ודרך לא דרך שעברתי, שחינכה אותי ושינתה אותי מהרבה בחינות. לעבור ממקום למקום, ולהכיר כל כך הרבה אנשים בדרך, שכל אחד מהם נכנס לי ללב. פלוגת חליף ולנו באמת אין מחליף".

"קורס מ"כים, מחזור נ"ד, עוד הגשמת חלום. חזרה לפלוגה נ"ו. יציאה להדרכה, פלוגת איתן, מחזור מרץ 15. סגל שהפכו למשפחה, טירונים קטנים, ילדים שלי, שהפכו מאזרחים ללוחמים. הייתי לי הזכות ללוות אתכם בלב שלם. אני גאה בכל אחד ואחד מכם, תמשיכו לשאוף גבוה!

ולקינוח, מג"ב דרום- כפרי לכיש. פתאום הביטוי לשמור על הבית מקבל משמעות אמיתית וחיה. לשמור על המושבים שאני גרה בהם, חברים שהפכו גם לאחים יקרים והעבירו לי את כל החודשים האחרונים בצורה הכי טובה שיכולה להיות. הדובדבן שבקצפת אתם!

בין לבין מלא תגבורים, הפעלות, נופשים, חוויות, צחוקים, הפסדים, בלאגן, פח"ע, כפרים שונים, מחסומים, מעצרים, הזכות לשרת בעיר הקודש שלנו, מרדפים, חברים שאיבדנו, צלקות, נוהל טוסט ושוופס במנטה, אחים לנשק, חברים שהם באמת חברים לחיים וזה לא נגמר בכלל אז אני אחדול כאן… הגשמתי את החלום שלי! "

לחץ להמשך קריאה

חדשות

ממשיכים לחכות לרכבת

תחנת הרכב בסמוך לכפר מנחם זכתה בשבוע שעבר לשדרוג משמעותי עם המשך עבודות הבנייה והגדלת מספר החניות בסמוך לתחנה. עם זאת, נראה כי למרות ההבטחות של רכבת ישראל יאלצו תושבי העיר והסביבה להמתין עם פתיחת התחנה- עד סיום העבודות של רשות העתיקות בכביש 383. רכבת ישראל: "התחנה תיפתח במהלך 2018"

פורסם

בתאריך

על ידי

תחנת הרכבת "קריית מלאכי – יואב", הממוקמת בסמוך לישוב כפר מנחם ואשר אמורה לשמש את תושבי קריית מלאכי והסביבה קיבלה בשבוע שעבר שדרוג משמעותי עם הכפלת כמות מספר החניות מ-100 בשלב התכנוני ל-200 כאלה בפועל. עם זאת, מועד הפתיחה צפוי להידחות.

כזכור, תחנת הרכבת אמורה הייתה להיפתח כבר לפני כחצי שנה ולשרת את תושבי קריית מלאכי והסביבה, אולם מחלוקות שנתגלו בין המועצה האזורית יואב ובין רכבת ישראל בעניין כביש הגישה אל התחנה, שאמור להיסלל בשטחה של המועצה, גרמו לדחייה של פתיחת התחנה ולהודעה מרכבת ישראל על תאריך חדש- ינואר 2018. אלא שהיעד חלף, וברכבת ישראל טענו כי בעקבות הסדרי התנועה בכביש הסמוך לתחנה תאריך פתיחת התחנה ידחה לחודש אפריל הנוכחי.

לאחר פניית "המקור" בחודש ינואר השנה נמסר מרכבת ישראל כי פתיחת התחנה צפויה להתקיים "במהלך החציון הראשון של 2018, כנראה כבר ברבעון הראשון", קרי חודש אפריל השנה.
אלא שכעת, נדמה כי פתיחת התחנה תידחה שוב, שכן רק בשבוע שעבר החל השלב הסופי של שיפוץ התחנה והצבת נקודות החשמל בתחומה.

במהלך השבוע סיימו אנשי רכבת ישראל לשפץ את הסדרי התנועה בכביש 38, זאת לאחר מספר פגישות עם ראשי המועצה האזורית יואב בהן נכחו גם אנשי משרד התחבורה, בסיומן החליטה רכבת ישראל לקחת על עצמה את טיפול הסדרי התנועה על מנת לקדם את פתיחת התחנה.

אם לא די בכך, כעת מחכים אנשי רכבת ישראל לביצוע חפירות ארכאולוגיות של רשות העתיקות באזור כביש 383, שמועד סיומן אינו יודע. רק לאחר מכן, עת יסתיימו עבודות החפירה, תיפתח תחנת הרכבת.
בכל מקרה, ברכבת ישראל כבר החלו לפני מספר חודשים לגייס עובדים חדשים שיאיישו את התפקידים השונים בתחנה החדשה, בהם בודקים ומאבטחים שידרשו להתחייב לשנה עד שנה וחצי של עבודה במסגרת החברה.
התחנה עצמה כוללת מעבר תת קרקעי בין שני הרציפים בשני צידי התחה. במסגרת עבודות הבנייה שנעשו בשבוע שעבר נבנו מעליות, דרגנוע חשמלי, חדרי שירותים, מאגרי מים, מעליות לנכים ואזור מסרחי שיכלול מספר דוכנים כולל קפיטריה. גם מגרש החנייה, שבתחילה אמור לכלול מקום ל-100 רכבים בלבד, יוכפל ויוכל להכיל כ-200 כלי רכב.

למרות הגידול נדמה כי עדיין מדובר במגרש חנייה קטן יחסית, דבר המעלה תהיות בדבר הפקת הלקחים של הרכבת מתחנות רכבת אחרות – הן בסביבה והן ברחבי הארץ כולה – שמגרשי החנייה בהן אינם מצליחים להכיל את כמות הרכבים הגדולה המגיעים לתחנה מידי יום ומושארים בחנייה בעוד בעליהם עושים שימוש ברכבת.

הסיבה למגרש החנייה הקטן יחסית עשויה להיות העובדה שבניגוד לתחנות אחרות בסביבה – כמו קריית גת, אשדוד ואשקלון – תחנת הרכבת בכפר מנחם צפויה לשרת מספר קטן בהרבה של תושבים. ועדיין, לצד השאיפה של רכבת ישראל ומשרד התחבורה כי האזרחים יעדיפו להגיע אל התחנה בתחבורה ציבורית – כיום אין קווי אוטובוס או מוניות שירות הנוסעות לאזור התחנה העתידית, וההנחה היא כי מרבית משתמשי התחנה יגיעו אליה עם רכביהם הפרטיים.

יש לציין כי בעיריית קריית מלאכי הבטיחו כי עם חנוכת התחנה יופעלו אליה שאטלים לאורך רוב שעות היום, אך גם במקרה זה לא ברור האם ההצהרה תעמוד במבחן המציאות.
מרכבת ישראל נמסר בתגובה: "תחנת הרכבת קריית מלאכי-יואב מתכוננת להיפתח במהלך 2018, לאחר השלמת העבודה על הסדרי התנועה בקרבת התחנה יחד עם שאר הגופים המעורבים במשימה זו".

לחץ להמשך קריאה