צור עימנו קשר

חדשות

לא יוצאת מהבית

שרית יצחק בת ה-63 עברה אירוע מוחי, חלתה בסרטן ועברה ניתוחים רבים. בעקבות מצבה הרפואי הקשה היא מרותקת לכיסא גלגלים, וכבר שנים שכל יציאה מהבית לחצר או לרחוב הופכת למשימה כמעט בלתי אפשרית – מכיוון שאין רמפה המאפשרת זאת. "אני סגורה בין ארבע קירות במשך שבועות ולאף אחד בעירייה ובעמידר לא אכפת", היא מספרת בדמעות. "הבטיחו לי עשרות פעמים שיעזרו לי, אבל כנראה שאני לא מספיק חשובה". העירייה: "עושים הכל על מנת לסייע לה"

פורסם

בתאריך

הביטוי "מילה של עמידר" מעולם לא היה נכון יותר כמו בסיפור של שרית יצחק, תושבת קריית מלאכי באמצע שנות השישים לחייה.
גורלה של יצחק לא שפר עליה. היא חלתה במחלת הסרטן שבעקבותיה הוסר הטחול מגופה וקיבלה אירוע מוחי שבעקבותיו נפגעה אצלה יכולת הדיבור וההליכה. לפי מסמכי הביטוח הלאומי, נקבעה לה נכות של למעלה מ-%100. למרות כל התלאות שעברו עליה, מוחה נותר צלול והיא מדברת ומספרת בכאב ובגרון חנוק מדמעות את סיפורה האישי קורע הלב.
בעשור האחרון מיעטה יצחק לצאת מפתח ביתה ברחוב רש"י בעיר. הסיבה: חמש המדרגות שמפרידות בין דירתה לבין השביל הסמוך לביתה. מדובר אמנם רק בחמש מדרגות, אבל עבורה, כאישה גדולת מימדים שאינה יכולה לצעוד בכוחות עצמה ובוודאי שלא לרדת אותן באופן עצמאי, מדובר במכשול בלתי עביר בהעדר מעלון שיאפשר העלאה והורדה של כיסא גלגלים. "אני בקושי רואה אור יום", היא מספרת. "כל היום אני סגורה בין ארבע הקירות של הבית שלי, יושבת על הכיסא גלגלים או בספה ומחכה שמישהו יבוא לדבר איתי מידי פעם כדי להפיג את השעמום. מזל שיש לי שכנות טובות שבאות להיות איתי מידי פעם. אחרת, הייתי בודדה כמעט לגמרי".
יצחק מדברת בקושי רב, מתקשה באכילה ובנשימה. "היא שבר כלי", אומרת עליה שכנתה. "אני לא מאחלת לאף אדם להיות סגור בין ארבע קירות כל יום, כל היום", מוסיפה.
הפניות הרבות של יצחק לחברת הדיור הלאומית "עמידר", בעליה של הדירה בה היא מתגוררת, עלו לטענתה בתוהו. "הבטיחו לי כמה וכמה פעמים שיבואו ויטפלו בזה, שיעשו לי מעלון חשמלי, אבל אני כבר ארבע שנים נשארת רק עם הבטחות", אומרת. "פניתי גם לעירייה ולראש העיר כדי שיעזרו לי, גם הם הבטיחו אבל שכחו אותי רגע אחרי שדיברו איתי. אומרים לי יהיה בסדר אבל בת'כלס שום דבר לא בסדר. כולם מבטיחים אבל לא עושים כלום כשבאמת צריך אותם. אני מתקשרת אליהם והם בכלל לא עונים. אולי עכשיו לפני הבחירות הם יזכרו בי, אבל אני כבר לא מאמינה להם בכלל".
גם לטיפולים בבית החולים ממעטת יצחק לצאת, למרות חשיבותם הרפואית הקריטית עבורה. "כדי לקחת אותי לבית חולים צריך להביא בכל פעם אמבולנס שייקח ויחזיר אותי מהבית, כי אני לא יכולה לרדת בעצמי מהבית", היא אומרת. אפילו דברים פשוטים כמו להתרחץ הם משימה קשה מאוד עבורה, עקב העובדה שחדר המקלחת בביתה קטן מאוד ובקושי מתאים לשימוש עם כיסא גלגלים.
"מישהו צריך לעשות משהו לגבי המצב שלה", אומרת שכנתה של יצחק. "זו בושה וחרפה. אם היא הייתה מקורבת לצלחת או משפחה של מישהו, מיד היו עושים עם זה משהו, אבל היא אישה פשוטה שאין מאחוריה אף אחד, אז לא מתייחסים אליה. כולנו אמורים להיות שווים, עצוב שזה לא באמת ככה". ויצחק עצמה מסכמת: "אני רק רוצה לנשום מידי פעם אוויר בחוץ, ולא להיות כלואה בין קירות וסורגים. זה המינימום שמגיע לי".
מהעירייה נמסר בתגובה: "מחלקת הרווחה מטפלת בכל צורכי הגברת כדי לסייע ולהקל על מחלתה. בתחילה סייעו במעקה בטיחות, שהפך לא מתאים, ובנוסף הוצע לה להתקין מעלון. לאחר שהסכימה, חזרה בה. יתרה מכך, חברת עמידר הציעה להעביר אותה דירה- אך גם לזה היא סרבה.
ראש העיר ועוזרו יחד עם מחלקת הרווחה עושים הכל על מנת לסייע לה, בתקווה שבעניין זה תשתף פעולה וימצא הפיתרון המתאים לשביעות רצונה".
מחברת "עמידר" לא נמסרה תגובה.

יצחק בחלון ביתה. "זה הקשר שלי לרחוב"

לחץ להמשך קריאה
לחץ להוספת תגובה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.