צור עימנו קשר

חדשות

חודשיים אחרי פתיחת הלימודים – טוהר עדיין בבית

פורסם

בתאריך

יותר מחודשיים אחרי ששנת הלימודים התחילה, טוהר, בת 7, עדיין יושבת בבית. כבר בגיל צעיר אובחן אצלה אוטיזם ונקבע כי היא סובלת מעיכוב התפתחותי משמעותי, ואת שנות ילדותה היא העבירה בגן לחינוך מיוחד. השנה היא הייתה צריכה לעלות לכיתה א', אולם הוריה משוכנעים כי המסגרת אליה נשלחה על ידי העירייה אינה מתאימה לה ואף עלולה להזיק לה. בינתיים חלה הידרדרות במצבה הרפואי, ואימה בטוחה כי הסיבה היא העדר מסגרת חינוכית. "התחננתי אליהם שישאירו אותה לשנה נוספת בגן, אבל הם אמרו שזה בלתי אפשרי. הסברתי שאמנם בגיל היא בת 7, אבל מבחינה שכלית ומעשית היא פחות מזה. כלום לא עזר"

אני נכנס לבית משפחת כהן (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת) והילדה הצעירה, טוהר, עומדת בסמוך למשקוף הדלת של חדרה ומציצה לעברי. אני מתיישב. היא מסתכלת אליי, מחייכת חיוך רחב מאוזן לאוזן ומסמנת לי עם ידה שלום. אני אומר לה שלום בחזרה. היא מתקרבת, ממשיכה לחייך, שוב מסמנת שלום והפעם גם מוסיפה ברכה במילים.

החיוך המקסים ושובה הלב של טוהר, רק בת 7, יכול להשכיח בקלות את סיפור חייה הקשה והמצב הבריאותי הלא פשוט עימו היא מתמודד, יחד עם משפחתה, מאז שנולדה. זה אותו סיפור שבגללו – ובעיקר בגלל אטימות מכעיסה ובלתי נתפסת של המערכת – היא יושבת בחודשיים האחרונים, מאז החלה שנת הלימודים, בבית, לצד אימה. בלי חברות, בלי מערכת שעות, בלי מחנכת או מורה, בלי הפסקות 10 ו-12, בלי חצר משחקים לשחק בה.

טוהר, וזהו שמה האמיתי, אובחנה כבר בגיל צעיר כלוקה בהתפתחות מאוחרת רב תחומית. יכולותיה הקוגנטיביות (יכולתו של אדם ללמוד לחשוב, להיות בעל תודעה לסביבתו, להבדיל בין טוב ורע ולפתור בעיות שנוצרות לבדו) מתפתחות באופן איטי מהרגיל. היא התחילה ללכת רק בגיל 3, ולדבר רק בגיל 4. עד גיל 6 יכולת ההתקשרות שלה עם הסביבה הייתה אפסית. "היינו מתקשרים איתה דרך תנועות ידיים וקולות", משחזרת אימה, חגית.

כשכבר התחילה לדבר, סבלה טוהר מקול צרודי. הרופאים טענו כי הסיבה לכך נעוצה בעיכוב ההתפתחותי שלה: העובדה שלא הפעילה את מיתרי הקול שלה במשך זמן רב אחרי שהם כבר היו "כשירים" לפעולה – גרמה לצרידות בקולה. בדיקות רפואיות שנערכו לה גילו כי היא סובלת גם מיבלות בגרונה. אלו צמחו והתיישבו במקומות שהשפיעו על הקול שלה, ואיימו, בעתיד הרחוק, גם על מערכת הנשימה. בשנה שעברה היא עברה ניתוח מסובך, בן 12 שעות, שבו הוסרו היבלות. בבדיקות נוספות שערכו הרופאים לטוהר לאחרונה, התברר כי ישנם ניצני יבלות חדשות המבצבצות. בחודשים הקרובים, כך נראה, היא תצטרך לעבור ניתוח נוסף.  בנוסף, היא מאובחנת באוטיזם קל ולאחרונה התגלתה אצלה מחלה ים תיכונית, הפוגעת בפרקים וגורמת לכאבי בטן קשים.

ההסברים לא עזרו

המקרה החדש של היבלות, כך משוכנעת אימא חגית, יכול היה להימנע. כך גם חושבים, לדבריה, הרופאים והמטפלים שבחנו את מצבה של טוהר. "היא זקוקה לטיפול שוטף של קלינאי תקשורת ושל מטפל ריפוי בדיבור, וזה דבר שלא קורה בחודשים האחרונים כי היא לא נמצאת במסגרת חינוכית שמאפשרת את זה", אומרת חגית.

את שנת הלימודים הנוכחית התחילה טוהר בכיתה א' בבית הספר "האחים", שם נפתחה כיתה לחינוך מיוחד. בשנת הלימודים הקודמת היא למדה בגן חצב, גן חינוך מיוחד המספק מגוון רחב של שירותים המתאימים לילדים הזקוקים לסיוע טיפולי צמוד. חגית קיוותה, ציפתה ואף פעלה להשאיר את טוהר בגן "חצב". "זה היה מושלם עבורה, היא קיבלה שם את כל מה שהיא צריכה, וגם אני וגם הרופאים הבחנו בשיפור במצבה. היא השלימה פערים התפתחותיים, הקול הצרודי שלה השתפר ולא הופיעו יבלות חדשות", מסבירה חגית. בגן "חצב", מתוקף היותו גן חינוך מיוחד, זוכים התלמידים לסיוע מקצועי צמוד ועבור רבים מהם – גם הכרחי.

אלא שבמחלקת החינוך העירונית בעירייה חשבו אחרת. טוהר, החליטו, תעלה לכיתת חינוך מיוחד שתיפתח. מחאותיה של חגית – שביקשה, דרשה והתחננה להשאיר את טוהר שנה אחת נוספת בגן – לא סייעה בידה. חגית הציגה הסברים ונימוקים רפואיים כבדי משקל. הפרופסור מבית החולים "קפלן" המטפל בטוהר כתב מפורשות, במכתב המלצה רפואית שהעביר, כי מומלץ מאוד להשאירה לשנה נוספת בגן חובה. מטפלים אחרים בטוהר מסרו המלצות דומות. "כולם אמרו שהיא לא מתאימה לכיתה א', ושזה יכול לפגוע בה אם אכן תעלה לכיתה א', אבל אף אחד לא מוכן היה להקשיב", משחזרת חגית.

מחלקת החינוך בעירייה טענה בפני חגית שטוהר גדולה מידי. "אמרו לי שגיל 7 זה כבר כמעט גיל של כיתה ב', ואי אפשר להשאיר אותה בגן חובה", היא מספרת, "אמרתי והסברתי שאמנם בגיל היא בת 7, אבל מבחינה שכלית ומעשית היא בגן חובה ואפילו פחות מזה". דבריה של חגית נפלו, כאמור, על אזניים ערלות. מכתבים ששיגרה למשרד החינוך לא הועילו. פגישות שונות ושיחות טלפון שערכה עם בכירי מחלקת החינוך של העירייה ואפילו עם ראש העירייה בעצמו – לא שינו את ההחלטה אף שהתקבלה בניגוד לכל הדעות המקצועיות-רפואיות. "הם כאילו התעלמו ממני, כאילו לא ראו אותי, מצאתי את עצמי בוכה אינספור פעמים מתסכול, כי הרגשתי שלא מתייחסים אליי, שאני שקופה".

אין סייעת צמודה

ביום הראשון ללימודים ביקשה חגית לנסות בכל זאת לאפשר לטוהר להשתלב בכיתה א'. כשהגיעה לבית הספר "האחים" גילתה שכיתת החינוך המיוחד הוצבה בקומה השנייה של בית הספר, ללא הפרדה משאר התלמידים. "זו סכנה בטיחותית כי בכיתת חינוך מיוחד יש לפעמים תלמידים עם בעיות התנהגותיות קשות מאוד, וזה לגמרי חוסר אחריות לשים אותם ביחד וללא הפרדה עם כל יתר בית הספר", אמרה.

אם זה לא מספיק, לחגית הובהר גם כי לטוהר לא תוצמד סייעת קבועה שתלווה אותה במהלך כל שעות הלימודים. "מדובר בילדה שיכולה להיכנס לשירותים ולצאת מהם עירומה לגמרי, המודעות שלה לוקה בחסר, היא לא יכולה להיות ללא סייעת צמודה", אומרת חגית. האינסטינקטים האימהיים שלה גרמו לה לקבל החלטה: היא בעצמה תהיה הסייעת של בתה ותלווה אותה לכל אורך שעות היום בלימודים. אלא שבהנהלת בית הספר סירבו, והבהירו לי כי הדבר לא אפשרי. "כשאמרתי לאנשי מחלקת החינוך בעירייה שאני מוכנה להיות סייעת, לפחות בימים הראשונים של הלימודים, הם הבינו והסכימו, אבל ברגע שאנשי ההנהלה בבית הספר ראו אותי בכיתה הם הורו לי לצאת". חגית לא הייתה מוכנה להשאיר את טוהר לבדה בכיתה, וביום השני בלבד ללימודים לקחה אותה לביתה. מאז, היא גם לא חזרה לשם.

לדברי חגית, במשך חודשיים תמימים איש אינו שאל לשלומה של טוהר ותהה בדבר העובדה שהיא נעדרת מסגרת חינוכית. "חודשיים היא בבית ושתי השיחות היחידות שקיבלתי היו אחת במקרה, והשנייה רק השבוע", היא אומרת בגרון חנוק מדמעות. "אני מסתכלת על הילדה שלי ורואה איך היא נובלת לי מול העיניים, ולאף אחד זה לא אכפת. זה שורף לי את הלב. איפה כל אנשי החינוך שמדברים גבוהה-גבוהה על ערכים נעלים? העובדה שהילדה שלי יושבת בבית חודשיים לא מזיזה להם? לא מעניינת אותם? אני רוצה שכל הורה ישים את עצמו במקומי, וינסה להבין אותי, את מה שאני עוברת, את מה שהילדה שלי עוברת. אני מרגישה חוסר אונים, חוסר יכולת לעזור לה, וזה מטריף אותי".

חגית מספרת כי בסמוך לפתיחת שנת הלימודים התקיימה ישיבה ביחס למצבה של טוהר. "קראו לי עשר דקות לפני להשתתף בישיבה, פתאום התקשרו ואמרו לי תגיעי. איך אני יכולה להגיע בהתרעה כל כך קצרה? יש לי ילדה נוספת שעברה תאונת דרכים קשה ומטופלת אחת לשבוע בבית החולים תל השומר, והייתי בדיוק בדרך לטיפול שלה". חגית לא יכלה להגיע לישיבה, שבסוף התקיימה בלעדיה. "הם קיבלו החלטה שטוהר תהיה בכיתה א' למרות הכל בלי לשמוע אותי, רציתי להציג בפניהם את עמדתי, להסביר להם, שייראו אותי כאימא מול העיניים שלהם, אבל גם את זה לא אפשרו לי".

"אמשיך להילחם למענה"

מה את בעצם מבקשת, אני שואל את חגית. מה הפיתרון הראוי מבחינתך עכשיו, כששנת הלימודים כבר בעיצומה. "זה לא מאוחר להחליט שבכל זאת מחזירים את טוהר לגן חובה", היא עונה בהחלטיות, כשדמעות עדיין בעיניה. חגית היא אם חד הורית, בת 40 ולטוהר עוד שתי אחיות. ניכר עליה שדאגתה לילדיה כנה לחלוטין, וכאבה מפלח לא רק את ליבה, אלא גם את זה של מי ששומע את סיפורה העצוב של המשפחה שגורלה לא שפר עליה.

"בחודשיים האחרונים וכמובן שעוד הרבה לפני כן אני יושבת בבית עם הילדה, זה לא קל אבל אני רוצה שהיא תיכנס למסגרת לא עבורי, אלא עבורה. לילדה בגילה לא קל להיות בבית במשך כל כך הרבה זמן. תחשבו על החופש הגדול, ותכפילו אותו פי שתיים ויותר. קל זה לא, גם בשבילי וגם בשבילה", ממשיכה ואומרת חגית. "לא רק עצם המסגרת החינוכית חשובה, אלא מימוש הצרכים שלה, קבלת הטיפולים שיעזרו לה להתקדם מבחינה אישית, שיעזרו לה לדבר בצורה טובה יותר, לדעת לבטא את עצמה ואת הבקשות שלה, ללכת לשירותים לבד! אלו בקשות מיוחדות? בעיני ממש לא. אם העירייה לא רוצה להחזיר את טוהר לגן חובה, היא יכולה גם לשלוח אותה לכיתה א', אבל לא כיתה א' מהסוג שפתחו כאן, שנפתחה רק כדי לצאת ידי חובה, אלא כיתה א' לחינוך מיוחד מהסוג המקצועי ביותר. יש בית ספר כזה באשדוד, ואפשר לשלוח את טוהר לשם. בכל מקרה לכיתה שהם פתחו אני לא מחזירה אותה. מבחינתה זה רק לחזור אחורה ואני לא מוכנה לזה. אני אמשיך להילחם למען הילדה שלי גם אם זה ייקח עוד חודשיים, חצי שנה או שנה".

לפני שאני יוצא מבית המשפחה, טוהר נפרדת ממני לשלום. אני מציע לתת לה כיף והיא מחזירה לי כיף ענק, מלא באהבה. כשיצאתי מהבית, היא חייכה שוב את החיוך הגדול בו נתקלתי כשראיתי אותה לראשונה. חגית מצביעה עליי ושאלה אותה "את יודעת למה הוא פה?", ואילו טוהר ענתה בקצרה "כן, כדי לדאוג שיהיה לי איפה ללמוד". כובשת, כבר כתבתי.

מהעירייה נמסר בתגובה: "מפאת צנעת הפרט, אנו מנועים להרחיב יתר על המידה בנושא. עם זאת, נציין כי המקרה מוכר לנו, כי הוא נמצא בטיפול בדרגים המקצועיים הגבוהים ביותר בהתאם לצרכים ולנדרש. עוד בטרם שנת הלימודים הנוכחית קיימנו ישיבות רבות הנוגעות לתפקודה של התלמידה, והדרגים המקצועיים במחלקת החינוך החליטו כי מבחינה פדגוגית ומקצועית התלמידה כשירה לעלות לכיתה א', וזאת במסגרת מיוחדת אשר הוקצתה לשם כך. ההחלטה לא לשלוח את הילדה לבית הספר, מה שמביא להעדר מסגרת חינוכית סדירה לתלמידה, היא של הוריה, ואנו פועלים בנושא נמרצות, לרבות בימים אלו, על מנת לאפשר את חזרתה של התלמידה לבית הספר. הפיתרון המקצועי שסופק לתלמידה ולהוריה היה מספק והולם, בתוך העיר ולא מחוצה לה. אלא במקרים נדירים, וזהו אינו אחד מהם, אין אפשרות להציב סייעת אישית לתלמידה".

לחץ להמשך קריאה
לחץ להוספת תגובה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.