חדשות

מזיכרון להסברה

25396003_267766643751619_8290697999648908031_n

אביחי איבגי יצא יחד עם משלחת סטודנטיאלית-מנהיגותית למסע מרגש ומטלטל בפולין. ביומן מסע קצת אחר, הוא מספר על האירועים הדיפלומטיים בהם ייצגו הוא וחבריו את מדינת ישראל, על הדיונים המרתקים עם חברי ארגון אונסק"ו, על הסיורים המרתקים והמצמררים בגטאות ובמחנות ההשמדה ועל המפגשים המרגשים עם היהודים המעטים שעוד נותרו שם. בחזרה אל הארץ שגם יותר משבעים שנים אחרי, אדמתה עדיין ספוגה בדמם של מיליוני יהודים

בביקור במחנה אושוויץ- בירקנאו מצאתי עצמי פוסע על אדמה זרה, מקום שאינו שייך לי. חשתי צמרמורת בגופי, חשתי את האימה, את הזעקה, את הקור בעצמותיי ואת הסבל העז. אל מול עיניי חלפו תמונות זיכרון. תמונות ילדים חסרי אונים, תינוק גווע ברעב, יהודים קשישים אשר נדחסים בקרונות הרכבת הארורה, תמונות של יהודים הזועקים "מאין יבוא עזרי" – ואין עונה.
אני מדמיין אותם ומתקשה להאמין. איך היו חיים ובאבחה אחת נעלמו. שישה מיליון אנשים נשים וטף, שישה מיליון, ויש שיאמרו יותר.
את המקום מאפיין מראה מעורב ומטעה: אל מול רחשי העלים הנושרים, ניצבים לפניי מצבות הזיכרון. ברקע שמיעת הציפורים המצייצות, פרוסים לפניי תאי הגזים הארורים, ואל מול האווירה הפסטורלית המצוירת בדשן ירוק- אני חש תחת רגליי את האפר של בני עמי שהושמדו.
לכל האזנתי בשקיקה. ברצון לשאוב עוד ועוד ידע. מעולם לא האזנתי או הקשבתי כך לשום דבר קודם. אני שומע את הסיפור של אחיי ואחיותיי, תוך כדי צעידה שלא נגמרת. זוכר ומביט קדימה. לפתע, אחזה בי תחושת גאווה עמוקה. הרמתי את ראשי והתחלתי ללכת בחזה נפוח. הרגשתי מבורך, ובראשי חלף המשפט "עם שאינו זוכר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". תמיד ידעתי כמה המשפט הזה הוא נכון, אבל באותם רגעים חשתי כאילו המשפט הזה צריך להיות חרוט על דגלה של מדינתנו, על מגן הדוד.
חשתי גאווה ענקית במדינתי האיתנה, החזקה, זו שלא אחד עמד עליה לכלותיה והקב"ה הציליה מידו. כאילו רציתי לומר למדינה שלי: 'אני גאה בך, אני גאה בסבים ובסבתות שלי, שייחלו להגיע אלייך בכיסופים רבים והקימו את ביתם בצנעה. אני גאה באדמתך, גאה במייסדייך, בחלוצייך, בחיילייך ובעמך'. רציתי לומר למדינה שלי: 'אני גאה בך ויודע שאין לי אחרת מלבדך'.
נוחתים בוורשה
12 בנובמבר 2017, יומו הראשון של המסע. מיד עם הנחיתה בוורשה, בירת פולין, התמלאנו באווירה לימודית. בשלב הראשון למדנו את ההיסטוריה של העם היהודי במדינה לפני ואחרי השואה, וביקרנו בכיכר השילוחים, כיכר אשר ממנו נשלחו למעלה מ- 300 אלף יהודים להשמדה.
לאחר מכן ביקרנו במוזיאון ליהדות פולין, ולמדנו שהקהילה היהודית בפולין הייתה אחת מן הקהילות היהודיות הגדולות בעולם. כיום, לצערנו, הקהילה היהודית מונה כמה עשרות יהודים בלבד, ובקושי יש מניין בבית הכנסת מהיחידים שנותרו.
חנוכה בגלות
את היום השני התחלנו בסיור בבית הספר היהודי בעיר. בית ספר קטן לכל הדעות.
בשל העובדה שמסענו נפל בסמוך לציון חג החנוכה בארץ ובעולם, החלטנו להתפזר בכיתות ולהסביר לתלמידים על משמעות החג מנקדות מבטנו. יחד שרנו, דיברנו, שיחקנו, וחיברנו את התלמידים לישראל היפה שלנו.
לאחר מכן, נפגשנו עם סטודנטים מהאוניברסיטה הפדגוגית לחינוך, איתם ערכנו שיחה מדהימה. הם הסבירו לנו על פולין, ועל פועלם ברחביה, ואילו אנו שיבחנו את ישראל וציינו את עובדת היותה של החברה הישראלית משופעת בארגונים חברתיים שכל מטרתם לעזור לאחר. הראנו להם בדרכים יצירתיות את החום הישראלי ואיך לא, דיברנו גם על הסכסוך הישראלי- פלשתיני.
בהמשך, נפגשנו עם נציגים מאונסק"ו, הארגון הידוע לשמצה בעיני רבים מן הישראלים. למרבה הפלא, אני חייב לומר שהיה דיון מאוד מעניין ופורה שכלל שיח תרבותי ומכיל על בסיס שאלות ותשובות שאנחנו שאלנו אותם והם שאלו אותנו.
בערב, חגגנו את חג החנוכה בחוויה עוצמתית עם הסטודנטים הפולנים שגם השתתפו בטקס, מה שיצר בינינו מערכת יחסים מאוד מקרבת ומדהימה.
מסבירים את ישראל
בבוקר יומו השלישי של המסע חולקנו למספק קבוצות קטנות. כל קבוצה ביקרה במקום מסוים ברחבי העיר, כשהמטרה הייתה לייצר איזושהי מערכת יחסים עם האנשים במקום ובכך לחזק את הקשרים עם ישראל. לקבוצתי נקרתה הזכות לבקר ב-'מרכז לדיאלוג תרבותי בפולין', בו נפגשים אחת לשנה קבוצות מנהיגות מכל רחבי העולם המוצאות יחד מכנה משותף בניהן ומתחילות בעקבותיו עשייה המיטיבה עם כלל חברי הקבוצה.
לצערנו, לא הופתענו לגלות שמבין כל הקבוצות הנוטלות חלק בפעילות אין שום קבוצת מנהיגות שמייצגת את ישראל במקום הכל כך חשוב הזה, ולכן ביקשנו להצטרף ולשתף פעולה. קיבלנו תשובה חיובית, ומיד עם נחיתתנו בארץ דאגנו ליצור איתם קשר, כך שבפעם הבאה שתהיינה פגישה בין קבוצות המנהיגות, ישראל תהיה חלק אינטגרלי מן הפגישה.
לאחר מכן ביקרנו במשרד החינוך הפולני. אנשי המשרד הציגו בפנינו את המבנה של מערכת החינוך בפולין- כולל ההשכלה הגבוהה, אבל יותר מכל ביקשו את עצתנו כיצד עליהם ללמד את השואה. אנחנו כמובן, המלצנו להם ללמוד את ההיסטוריה של עמנו ללא כל קשר לשואה, שכן סיפור תקומת עמנו שזור בייחודיות מעוררת פליאה. על כל פנים, הצענו להם שיטות שונות, המשמשות כזוויות ראייה סובייקטיבית על השואה, והבטחנו שנדאג לעקוב מקרוב אחר יישומן.

איבגי עם השלט המפוסם "עבודה משחררת" בכניסה לאשוויץ

איבגי עם השלט המפוסם "עבודה משחררת" בכניסה לאשוויץ

ורשה ופלאשוב
יומו הרביעי של המסע החל בביקור בגטו ורשה, בו העמקנו את הידע הכללי שלנו על סיפור הגטאות בשואה. התוודענו לצפיפות הנוראה, לרמת ההיגיינה הנמוכה, למחלות הרבות שנוצרו ובעיקר לחיים הנוראיים ללא תנאים.
אוכלוסיית היהודים היוותה כמעט חצי מתושבי העיר, אשר קובצו בשטח מאוד קטן בקור המקפיא של פולין. ללא תנורים, ללא גופי חימום, ללא תנאים בסיסיים.
לאחר הביקור בגטו ורשה עזבנו את העיר והתחלנו בנסיעה שנמשכה כ- 5 שעות לעיר קראקוב.
בהגיענו אליה, ביקרנו במחנה הריכוז פלאשוב, אשר בעיקרו איכלס נשים וטף. הצטערנו לשמוע על ההתרחשויות במקום, ובעיקרן מטווחים של ממש באוכלוסיית היהודים. מפקד המחנה, אמון גת, היה מתעורר בבוקר, יוצא למרפסת, וממש טווח בנשים וילדים, סתם כדי "להתאמן" ולרצות את סיפוקיו.
ערב שבת יהודי
ביומו החמישי של המסע, ערב שבת, ביקרנו במחנה אוושוויץ- בירקנאו, שהמחזות בו העבירו בכולנו צמרמורות בלתי ניתנות לתיאור ושאת מקצותיהם ניסיתי לתאר בראשית יומן המסע.
בערב התפללנו בבית כנסת עתיק מאוד, שנבנה במאה ה- 16 אך מתוחזק עד היום בצורה מופלאה. למרות שבקושי הצלחנו להשיג בו מניין, התפילה הייתה מרוממת נפש ומלאת גאווה.
מזמורי השבת המתנגנים בארץ זרה, כמעט ללא יהודים, הותירה בי חוויה מעצימה שלא תישכח לעולם. ניתן היה לחוש את ערב השבת היהודי, המאופיין במזמורים מרגשים ובייחודיות השייכת רק לו, ולא משנה באיזה נקודה על הגלובוס.
אירופה היהודית
ביום שבת בבוקר, יומו השישי של מסענו, ביקשתי מהמדריך שיבחן את היתכנותו של סיור קצר ברובע היהודי בעיר, הסמוך למקום הלינה שלנו.
יש משהו מכונן בסיור ברובעה היהודי של כל עיירה שאיננה בארץ הקודש. לדרוך במקום בו התפללו, בישלו, דרו, טיילו וחיו את חייהם מאות אלפי היהודים לפני ואחרי השואה זו חוויה מעצימה לכל יהודי באשר הוא, והאמת שזה היה מסע מרתק.
במשך שעתיים הרגשתי ממש כמו בישראל. בתי כנסת, מסעדות עם כיתוב בעברית, בתי מדרש ועוד. לפתע, זיהיתי מרחוק בניין שעליו כתוב: 'המרכז ליהדות רפורמית'. שאלתי את המדריך לפשר המבנה והוא ענה לי שמדי פעם מתכנסים בבניין מספר ניצולי שואה ששומרים בעזרתו על קשר. ביקשתי ממנו להתקדם לעבר המבנה, בתקווה שיתמזל מזלנו ונצליח לפגוש את החברה.
להפתעתנו, במקום שהו כ-20 ניצולי שואה וחסידי אומות עולם שהצילו רבים מהם בשואה. הם כמובן שמחו לראותנו, חיבקו אותנו ואפילו הרשו לנו להצטלם איתם. לומר את האמת, הם חיבקו אותנו ואחזו בנו כאילו חזרו 75 שנים אחורה, לימים בהם הם ממש היו צריכים את עזרתנו, היושבים בארץ הקודש. זה היה מרגש ומעצים מאוד.

איבגי יחד עם המשלחת במהלך הסיור בפולין
מסכמים את המסע
ביום ראשון, יומו האחרון של המסע, ביקרנו במפעלו של אוסקר שינדלר, חסיד אומות עולם שהציל למעלה מ-1200 יהודים ממכונת ההשמדה הנאצית, תוך אצטלה של כוח עבודה יהודי שהוא ממש צריך (ממליץ לכם לקרוא על פועלו, חפשו בגוגל).
במפעל שינדלר התגלו לעינינו זוועות איומות. ראינו את המקום בו הכינו היהודים, ללא ידיעתם, את מתכות הפצצות שיועדו להשמדת אחיהם, במה שהפך את מפעלם למפעל תחמושת בהגדרתו ולכזה המוגן מפני המשטר הנאצי. היה מדהים, ובאותה נשימה גם קשה להכלה, לקבל את העובדה שמה שהציל את היהודי האחד, הרג למעשה את זה האחר, ללא ידיעה ובלי כל אפשרות בחירה. עם ההרגשה הזו חזרנו לורשה, מסיימים את המסע שמטרתו ייצוג מדינת ישראל והסברתה, תוך יצירת שיתופי פעולה והעמקת הידע ההיסטורי של בני עמנו.
אני מרגיש שבמהלך המסע החכמתי, התרגשתי, חוויתי ובעיקר ייצגתי את מדינת ישראל. אני מקווה שהצלחתי להשפיע, אני מקווה שעוד אשפיע ואני בעיקר מקווה שמורשת אחינו שהושמדו בשואה תונצח. מפולין, שזוהי הפעם הראשונה שהייתי בה, אני יוצא עם מסקנות רבות, אבל עם אחת שניתן לממשה ברמה הפרקטית והמידית: כל נער במדינת ישראל חייב לבקר בפולין.
אני שומע רבות על נערים ונערות שאינם יכולים ללמוד את ההיסטוריה של בני עמם בשל בעיות שונות, בהן כלכליות. אוי לנו כמדינה ואוי לנו כרשות מקומית אם לא נעשה את כל הנדרש על מנת שנערים ונערות החווים קשיים כלכליים יצאו לפולין.
למידת ההיסטוריה של בני עמנו חשובה לא פחות מתחבורה, דיור ועוד, כי "עם שאינו זוכר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".
העמקת הידע ההיסטורי, יחד עם החוויה המטלטלת הזו, מחייבת אותנו, דור העתיד, לדאוג שכל נער פשוט יזכה להכיר את אחיו שמסרו נפשם למענו.
עבורי המסע לפולין היה חוויה מעצימה, בלתי נשכחת, שאני בטוח שתלווה אותי בהמשך חיי. דור העתיד של מדינת ישראל חייב לעשות כל שביכולתו על מנת לקחת את המושכות לידיו ולהשפיע, כל אחד בתחומו, על מנת שיהיה לנו עתיד טוב יותר ובעיקר בטוח יותר, כי אין לנו ארץ אחרת.

הוסף תגובה