חדשות

עתידה של קריית מלאכי: חלוקת משאבים מחדש – או בת ים

bat_yam_aerial_view

השבוע הודיע משרד הפנים על כוונתו לאחד את העיר בת ים עם השכנה העשירה, תל אביב, לאחר שנקבע כי בת ים אינה יכולה להתקיים כעיר עצמאית מבחינה כלכלית/ אם איזור התעשייה באר טוביה לא יעבור לשטח שיפוטה של קריית מלאכי – זה עשוי להיות גם הגורל שלנו/ וגם: דוח מבקר העירייה מצביע בבירור על מעשים המעלים חשד מובהק לפלילים – אז מדוע הפרקליטות והמשטרה סגרו את התיק ולא אפשרו לו להתברר בבית המשפט?

אחרי שנים שבהן הנושא נבחן על ידי ועדות, מומחים הביעו את עמדותיהם, בכירים ניתחו את העתיד לבוא ותושבים ופוליטיקאים נאבקו בעד ונגד, שר הפנים אריה דרעי הודיע השבוע כי הוא שוקל בחיוב לאמץ את מסקנות הוועדה לבחינת איחוד תל אביב ובת ים. לפי התכנון, שתי הערים הסמוכות זו לזו יהפכו – רק בשנת 2023 – לעיר אחת, עם עירייה אחת, מועצה אחת, מנכ"ל אחד וכמובן ראש עירייה אחד.
זה קרה אחרי שבמשך שנים צברה בת ים חוב מצטבר מפלצתי של – שימו לב – יותר משני מיליארד שקלים. מידי שנה צוברת עיריית בת ים חוב שוטף של כ-120 מיליון שקלים. כמעט כל מומחה כלכלי קבע כבר לפני זמן רב שבת ים אינה יכולה להתקיים כעיר עצמאית. לגרסתם של המומחים, שבחנו את תקציב העירייה לפני ולפנים, המהלך המתבקש מבחינת בת ים הוא איחוד עם אחת הערים הסובבות אותה: חולון, ראשון לציון או תל אביב. במשרד הפנים בחנו את הנושא והחליטו כי תל אביב, כנראה העיר העשירה בישראל שהכנסותיה השנתיות מארנונה מגיעות ליותר משלושה מיליארד שקלים, היא האופציה הסבירה ביותר. כעת החל ההליך שבסופו, ככל הנראה, יהפכו שתי הערים לאחת.
סוגיית האיחוד הצפוי בין תל אביב לבת ים מעלה שוב על הפרק את האפשרות שנשמעת דימיונית לאחד בין קריית מלאכי לבאר טוביה. זהו רעיון שעולה לסדר היום הציבורי מפעם לפעם על ידי חברי מועצה ואישי ציבור שונים, אבל כמובן שמעולם לא רשם איזושהי התקדמות ממשית. הסיבה לכך היא כי בניגוד למקרה תל אביב-בת ים, בו ראש עיריית תל אביב רון חולדאי תמך, דחף ועודד איחוד אפשרי – לא היה עוד בנמצא ראש עירייה או ראש מועצה שיהיה מוכן לעשות צעד פוליטי שעלול לסכן באופן משמעותי את כיסאו.
וכי מדוע, בעצם, לא לאחד בין קריית מלאכי לבאר טוביה? היתרונות, עושה רושם, עולים בהרבה על החסרונות: בעוד קריית מלאכי עיר ענייה הנסמכת על שולחנם של הגביר מעבר לכביש, דרור שור, כדי להצליח לשרוד ולספק שירותים נאותים לתושביה, באר טוביה נהנית מעודפים תקציביים עצומים. רק בשנת 2016 נרשם בקופתה עודף שנתי של יותר מ-18 מיליון שקלים. כך היה גם בשנה הקודמת, וכך צפוי להיות גם בשנה הבאה. בעוד קריית מלאכי סובלת מהעדר שטחי מסחר, תעשייה ומלאכה המניבים לה הכנסות ארנונה משמעותיות, לבאר טוביה יש בשפע מהם. בעוד קריית מלאכי כלואה כשמסביבה מושבים של המועצה האזורית באר טוביה, יכול האיחוד ליצור מצב מעניין בו המושבים יהיו שכונות פנימיות, חלק מהעיר. בכך התפשטות העיר מזרחה ומערבה תתאפשר תוך השגת רצף טריטוריאלי.
אז אולי בעצם במקום להיאבק על הכנסותיה, לבקש הלוואות גישור ממשרד הפנים, לכרוע ברך ולהשתחוות כאות תודה כאשר דרור שור ניאות להעביר לעירייה שישה מיליון שקלים בשנה עבור כדורגל ומופעי יום העצמאות – פשוט נגיד סטופ, או פוס בשפת השכונה, ונכריז על איחוד היסטורי?

מה עדיף?

זוהי, חייב להגיד, אפשרות מעניינת. יש להניח שהשיקולים הפוליטיים ימנעו אותו לפחות בטווח הזמן הנראה לעין (במונחים עתידיים זוהי בהחלט אפשרות שעשויה לצאת אל הפועל), אבל אישית אני חושב – עדיין – שיש דרכים אחרות לשמור על שתי רשויות נפרדות ולפתור את בעיותיה של קריית מלאכי: להעביר לתחום שיפוטה את אחד מארבעת איזורי התעשייה של באר טוביה, עם עדיפות לאיזור התעשייה הסמוך לעיר. כידוע, משרד הפנים הקים ועדת הכנסות שתבחן את הכנסותיה של קריית מלאכי (וערים נוספות) אל מול המועצה האזורית באר טוביה, אולם בהעדר הנהגה שתעמוד על שלה ותדרוש צדק חלוקתי של ממש, הציפיות לגבי מסקנות הוועדה אינן מרקיעות שחקים. ההיגיון אומר שאם קריית מלאכי תבקש רק שישה מיליון – כפי ההסכם הנוראי עליו חתם אליהו זוהר מול דרור שור ביוני 2014 – היא תקבל רק שישה מיליון. אולי פחות. לא צריך להיות איש עסקים כדי לדעת שאף קונה לא משלם יותר ממה שהמוכר דורש. ובמקרה הזה קריית מלאכי דורשת מעט. מעט מאוד.
אבל בוא נריץ לרגע מצב בו בעירייה משנים דיסקט. תחשבו על סיטואציה בה ראש העירייה זוהר מודיע שהוא מוותר על הסכם ההכנסות עליו חתם. שהוא לא רוצה שקל אחד מבאר טוביה. שהוא רוצה ומבקש דבר אחר: איחוד. להפוך את שתי הרשויות לרשות אחת. בישראל יש בלאו הכי יותר מידי רשויות מוניציפאליות, ואיחוד של כמה רשויות יחדיו הוא בדרך כלל מבורך. ההערכה הזהירה שלי – ולא רק שלי – היא כי באר טוביה תתנגד נחרצות למצב כזה. הם יתלו זאת בסיבות תרבותיות, היסטוריות ומנהליות (סיבות שאני מסכים איתן, לפחות ברמה העקרונית), ויגידו שאיחוד כזה לא יכול לצאת אל הפועל.

איזור התעשייה תימורים. אכלוסו חשוב לצמצום הגירעון

איזור התעשייה תימורים. עם אכלוס השכונות החדשות – גם אכלוס מלא שלו לא יספיק

במשרד הפנים יצטרכו לשבת ולבחון את האפשרות הזאת, להניח על לשון המאזניים את שתי האפשרויות, ולהחליט: האם עדיף לקריית מלאכי להמשיך כעיר עצמאית, שיכולה להחזיק את עצמה לאורך זמן מוטל בספק, או שמא עדיף לאחד אותה עם באר טוביה, לסיים אחת ולתמיד עם המצוקה הכלכלית, לאפשר לעיר הזדמנות לזנק קדימה תוך ניצול התקציב המאוחד וליצור התייעלות כלכלית משמעותית מעצם קיומה של רשות אחת מאוחדת, במקום שתיים נפרדות? על פניו, מבחינה כלכלית טהורה, ברור מה משרד הפנים אמור להחליט.
תיאורטית (וגם מעשית, אם הסיטואציה רק תצא אל הפועל), כאן קריית מלאכי תיכנס לעמדת יתרון מובהק במו"מ. הדרך היחידה – של המדינה ושל באר טוביה, ככל שירצו – למנוע איחוד שכזה, או לגרום לקריית מלאכי למשוך את בקשתה לאיחוד כזה, תהיה לפתור באמת, אבל באמת-באמת, את בעיותיה הכלכליות של העיר. איך? נכון להיום אין שום אפשרות אחרת זולת להעביר לבעלותה את איזור התעשייה הסמוך לעיר – על כ-40 מיליון השקלים שהוא מכניס מידי שנה מארנונה.
כן, זה נשמע פשטני, אולי אפילו פשטני מידי, אבל זה גם מעניין, ומבחינה אסטרטגית בוודאי שאין לקריית מלאכי מה להפסיד מזה. מקסימום, באמת באר טוביה וקריית מלאכי יהפכו לעיר אחת…

קריית מלאכי = בת ים?

ועכשיו בחזרה למציאות הקיימת שלנו. הנחת הבסיס של בכירי עיריית קריית מלאכי, ובראשם ראש העירייה אליהו זוהר, היא כי איזור התעשייה החדש בתימורים – כאשר יאוכלס במלואו – הוא הפיתרון לכל צרותיה הכלכליות של העיר. נכון להיום, יש צדק בהנחת היסוד הזאת: עם אכלוסו המלא של שלב ב', לרבות שטחי המסחר העצומים המתפרסים על פני עשרות אלפי מטרים רבועים (שטח הגדול משטחי המסחר בבילו סנטר), צפויים מיליונים רבים לזרום לקופתה של העירייה מידי שנה. כמה מיליונים? לפי הערכות עבר של בכירי העירייה מדובר בבין 30 ל-40 מיליון שקלים בשנה.
אלא שכעניין שבעובדה, שלב ב' של איזור התעשייה בתימורים יתחיל להיבנות במקרה הטוב ולפי ההערכות בעוד כ-5 שנים, מה שאומר שהעירייה תתחיל לראות ממנו ארנונה של ממש רק בעוד 7-10 שנים. בראייה אסטרטגית ארוכת טווח, כשזה יקרה יכול להיות שכבר יהיה מאוחר מידי, וגם הכנסות של 30 או 40 מיליון שקלים בשנה לא יספיקו.
ההסבר פשוט: בתוך 10 שנים מהיום צפויים להתווסף לקריית מלאכי עוד אלפי יחידות דיור. יותר מ-200 בנאות הכפר, עוד כמה מאות יחידות במספר פרוייקטים במרכז העיר, עוד כאלף יחידות, לפי ההערכות, בשכונת "כרמי הנדיב" וייתכן כי עוד כמה מאות בשלב ב' של שכונת "המחנה". כל אלו צפויים להתווסף לכאלף היחידות שכבר נבנות כיום בשתי השכונות החדשות. כידוע, כל יחידת דיור מהווה עבור העירייה גירעון כספי של 12,700 שקלים בשנה נכון לשנת 2015. אלף היחידות שנבנות כיום ויאוכלסו בחודשים הקרובים "שוות" לעירייה גירעון כספי שנתי של 12.7 מיליון שקלים. בעירייה יודעים את זה ומחפשים פיתרונות כספיים כדי להתגבר על המצוקה הקשה הצפויה. בטווח של עשר שנים קדימה, כאשר עוד כאלפיים יחידות יתווספו לעיר, המשמעות תהיה תוספת גירעון חזויה של 25.4 מיליון שקלים, וזה במונחים של היום. בסיכומו של דבר, מדובר בגירעון חזוי של 38.1 מיליון שקלים. בשנה.
המשמעות של הדברים ברורה: אלא אם הבנייה בעיר תוקפא לחלוטין בשנים הקרובות, וכל תכניות ההתרחבות העתידית יוכנסו עמוק למגירה ולא יוצאו ממנה במשך זמן רב – גם אכלוס מלא-מלא של איזור התעשייה תימורים, דבר שהוא בפניי עצמו נחשב לא פשוט בכלל, לא יספיק כדי שהעירייה תוכל להתמודד עם הוצאותיה הכלכליות הכבדות. ההכנסות מארנונה לתעשייה לא יספיקו כדי לכסות את הגידול בהוצאות ההשקעה על משקי בית. על העיר ייגזר שוב להתמודד עם קשיים, תכניות הבראה, חשבים מלווים, קיצוצי שירותים ומי יודע, אולי גם מחשבות על איחוד עם באר טוביה. הסיפור של בת ים יכול להיות גם הסיפור של קריית מלאכי.
ואחרי כל הדברים האלו, אנו מגיעים שוב לאיזור התעשייה באר טוביה. בסופו של דבר, כשצופים פני עתיד ולוקחים בחשבון את כל הנסיבות והתכניות האסטרטגיות להתפתחותה של קריית מלאכי, רק העברה שלו (כולו או בחלוקה עם יישובים אחרים) אל שטח שיפוטה של העיר יכול לפתור באמת, ולטווח ארוך, את מצוקתה הכלכלית של העיר. רק העברה שלו אל שטחה של קריית מלאכי יכול להבטיח לאורך זמן שהעירייה תוכל לספק לתושביה שירותי חינוך איכותיים, חיי תרבות ופנאי עשירים ואפילו שירותי ניקיון ופינוי אשפה נאותים. אחרת, הפערים ימשיכו להתרחב, העוול ימשיך להתעצם ותכנית ההבראה הבאה, כפי שנאמר כבר בעבר – תהיה בגדר עניין של זמן.

אין מילים

כאשר קוראים את דוח מבקר העירייה לשנת 2012 מתעטפים בתחושה קשה שמשהו בעבודת יחידת העילית "להב 433" של המשטרה השתבש. החוקרים, שפשטו ברוח סערה אל בניין העירייה במאי לפני כחמש שנים היו צריכים לסיים את אותה הפרשה עם ממצאים ברורים לכאורה, כאלו שלא ישאירו בידי הפרקליטות שום ברירה זולת הגשת כתב אישום.
אבל זה לא קרה. האמת, זה דיי מדהים: הקבלן הגיש חשבוניות על עבודות שלא ביצע, ניפח עלויות של עבודות, השתמש בחומרי גלם זולים מאלו עליהן התחייב במכרז, מנהל מחלקת התשתיות חתם על החשבוניות, ידע על השינוי בחומרי הגלם שיש לעשות בהם שימוש בפועל לעומת המכרז המקורי, התנהלות המכרז מעידה על חשש ממשי לניסיון תפירה שלו, הקופה הציבורית ניזוקה במאות אלפי שקלים ואחרי כל זה, הנושא הכי חמור לכאורה כלל לא נבדקו על ידי המבקר והועלו מצידו רק כהערת שוליים: הקשרים האישיים ששררו בין הקבלן לבין מנהל מחלקת התשתיות, והאפשרות שבנו של האחרון ביצע עבודות כקבלן משנה עבור הקבלן שזכה במכרזים של העירייה. המפקח על העבודות האלו, במקרה כזה, היה אביו, מנהל התשתיות.
למרות כל זה, המשטרה והפרקליטות החליטו לבסוף לסגור את התיק מחוסר ראיות. חוסר ראיות? באמת? מדוח המבקר עולה שיש כאן את כל הראיות הדרושות בעולם. הפרשנות עליהן היא היחידה שצריכה להידיין במשרדי הפרקליטות. וכשיש מצבור כזה של ראיות, לא ברור איך אפשר לפרש אותן אחרת זולת הצורך בהגשת כתב אישום והתבררות העובדות בפניו של בית המשפט, שיחליט האם יש בחשדות ממש או לאו. נדמה לי שבדיוק על מקרים כאלו הומצא הביטוי: אין מילים!

îåèé îìëä éåöà îáéú àçåúå áîåùá áå ùää áçåãùééí äàçøåðéí áãøê ì÷øéú îìàëé áçæøä ìáéúå åìðéäåì äòéøééä öìí  : àãé éùøàì 31/07/2012

מוטי מלכה. המשטרה התמקדה בחשדות לעבירות מין – וזנחה את יתר החקירות

יכול להיות שהמשטרה פשוט התייחסה לפרשת הנמכת המדרכות והחלפת המדרכה בקיבוץ גלויות כספיח לא חשוב במיוחד של הפרשה הגדולה, הראשית – וזו התוצאה. בזמן אמת, כששוחחתי עם חוקר בכיר שהיה מעורב בפרשה, הוא אמר לי בהתייחס לראש העירייה לשעבר מוטי מלכה, שהיה בכיר העצורים, "עזוב מכל העניינים הכלכליים, תפסנו אותו וזה מה שחשוב". הוא התכוון כמובן לחשדות החמורים בהן נחשד מלכה – אונס, מעשים מגונים, הטרדות מיניות וכד' (מלכה גם נחשד בעבירות נוספות של קבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים וכו'). עוד קודם למעצרים ההמוניים החוקרים היו בטוחים שמדובר בתיק סגור. הם היו משוכנעים שהקריירה הפוליטית של מלכה תסתיים בכלא מעשיהו.
במקור, ראשיתה של החקירה נגד מלכה ונגד גורמי העירייה הנוספים שהיו מעורבים בנושא הייתה בתחום השחיתות הכלכלית. מידע מודיעני שהגיע לידי המשטרה העלה חשדות להתנהלות פלילית קשה. בשלב כלשהו המשטרה נחשפה לעדותה של ג', תושבת שכונת חב"ד, והסתערה על הממצא כמוצאת שלל רב. החקירה אודות החשדות למעשי שחיתות הוזנחה יחסית, ומרבית מאמצי החוקרים התמקדו בסיום חקירת החשדות לאונס. אלא שלאחר שעדותה של ג' קרסה, המשטרה נותרה כשחצי תאוותה בידה.
מכל הפרשה הגדולה הוגש רק כתב אישום אחד נגד איש ציבור. מלכה הורשע בהטרדות מיניות ובהפרת אמונים, ריצה שעות לתועלת הציבור, שילם קנס – וזהו. למרות ההתנהלות המוזרה, התמוהה, החשודה, החצופה – המעורבים האחרים בפרשות האחרות, כמו פרשת הנמכת המדרכות, המשיכו לחייהם. האם המשטרה עשתה די כדי להגיע לחקר האמת בסוגייה הזאת? כשקוראים את דוח המבקר השאלות האלו מתחדדות יותר מתמיד.

חוויותי מהתוועדות חב"דית

ושלא כנהוג, אסיים עם קצת נימה אישית אמיתית.
בימי שבת אני רגיל לישון. סדרה אמריקאית טובה יכולה למלא עבורי היטב את הזמן, ולא אחת קרה שסיימתי עונה שלמה בסוף שבוע אחד. בשבוע שעבר עלתה ל-VOD העונה החמישית של "בית הקלפים", סדרת מתח פוליטית בכיכובו של קווין ספייסי, שזכתה להצלחה בכל העולם. ל"בית הקלפים" התמכרתי עוד מהעונה הראשונה. לעונה הנוכחית, החמישית כאמור, חיכיתי כמו מכורים אחרים לסדרה מאז מרץ 2016. יותר משנה. בשבת האחרונה תכננתי להתחיל לראות את הסדרה ולסיים אותה עד מוצ"ש. במקום זאת השכמתי קום, וקצת אחרי עשר וחצי בבוקר כבר הייתי בבית הכנסת המרכזי בשכונת חב"ד, נענה להזמנה של מכר שהציע לי לבוא לשבת חבדית מסורתית. במבנה בית הכנסת הענק פזורים שמונה בתי תפילה שונים המקיימים בהם מניינים שונים. אנחנו התפללנו בתחילה באולם התפילה המרכזי. 250 או 300 מתפללים שְעַטֻו על ראשיהם טלית, קראו בקול גדול קטעי תפילה ושרו מידי פעם קטעים בלחן חסידי. צמרמורת.
התפילה הסתיימה ובפאתי אולם התפילה סודרו שולחנות ארוכים לקראת התוועדות לכבוד יום הולדת שחגגו שניים מאנשי הקהילה. התוועדות בחב"ד זה תחליף למילה "מסיבה" או "ישיבה" (במובן הסלנגי-שכונתי של המילה) שכוללת קצת דברי תורה והרבה אוכל, שירים וניגונים ובעיקר אלכוהול. מפות ניילון ארוכות נפרסו, המלצרים המאולתרים – שהם בעצם מתפללים שנשארו לעזור בארגון האירוע – שמו על השולחנות צלחות גדולות ועליהן מטעמים כיד המלך. והאלכוהול, אולי סימן הידוע מכולם של חסידות חב"ד בעת התוועדותיה, נשפך כמים. אם יש מקום שבו אפשר לכתוב על האלכוהול שהוא נשפך כמים ובאמת להתכוון לזה – זה בהתוועדות חבדית.
עבורי זוהי כמובן לא הפעם הראשונה בהתוועדות כזאת. הייתי בעשרות בעבר. מי שבא מבחוץ ואינו מכיר את הלכי הרוח בהתוועדויות עלול לחטוף סוג של הלם. צפיפות מוגזמת, אכילה ושתייה מצלחות משותפות ומאבק – חסר פשרות לעיתים – על מקומות ישיבה. אבל עם כל זאת, אני רואה בזה משהו מיוחד וייחודי. מהלחיים-לחיים ועד הברכות ההדדיות, מלאות הפאתוס שבאות מהלב, אני אוהב את זה הרבה יותר משאני רואה בזה משהו מוזר.
יש בהתוועדויות החבדיות גם משהו אנושי. כולם יושבים כאחד האדם מאחורי שולחן אחד, ללא הבדלי מעמדות. הנה, בהתוועדות בה השתתפתי בסוף השבוע שעבר חגג אחד החסידים יום הולדת. לא אחשוף את שמו מטעמי הרצון לשמור על פרטיותו, אבל מספיק שאומר שהוא אדם עשיר ומפורסם מאוד. כמה עשיר וכמה מפורסם? רק כשחיפשתי את שמו בגוגל, במוצאי שבת, גיליתי עד כמה. האיש ישב כאחד האדם – לא בשולחן כבוד מורם מעם – לצד חסידים פשוטים. מי שבא מרחוק והיה מביט בסיטואציה לא היה יכול לנחש במי מדובר.
ולסיום? מזל טוב.

הוסף תגובה