חדשות

הירקן הוותיק בעיר נאלץ לסגור את החנות בגיל 79

20170625_172024

לפני 63 שנים הקים אדוארד יעקב את אחת מחנויות הפירות והירקות הראשונות בקריית מלאכי. במשך שנים הוא היה המלך הבלתי מעורער בתחום, עד שלפני כעשור וחצי החלה זליגת הלקוחות לחנויות הסופר הענקיות. אחרי שנות דשדוש, הוא סגר לפני כשבועיים את החנות ההיסטורית. "טוב שזה קרה", אמר השבוע, "כבר התבגרתי ונמאס לי לסחוב ארגזים"

כשהיה בן 15, פתח אדוארד יעקב, אז נער שאפתן שרוצה להצליח, חנות פירות וירקות קטנה במרכז המסחרי של קריית מלאכי. אז, מסביב היה בעיקר שדות וחול, ומספר התושבים עמד על כמה מאות לכל היותר, שייסדו בזמנו את היישוב החדש במדינה הצעירה. במשך עשרות שנים הוא הפעיל את החנות והפך מבלי שירצה לירקן המיתולוגי של העיר. לפני כשבועיים נפל דבר והוא החליט, אחרי שנים ארוכות של דשדוש במכירות, שנמאס לו. הוא הוריד את השאלטר, סגר את התריס ויצא לפנסיה בגיל 79.
יעקב נולד בעיראק ועלה ארצה ב-1950. הוא יישב יחד עם משפחתו את אדמות מעברת קסטינה, אשר לימים הפכה לקריית מלאכי. ב-1954, כשטרם מלאו לו 16, פתח את החנות שהציעה פירות וירקות טריים ישר מהשדה. "זה לא כמו היום, שיש ארגזים, ומעבירים למפעלים, וממיינים ומסדרים", סיפר השבוע, "אז היו קוטפים את הירקות והפירות מהשדות של באר טוביה וכפר ורבורג ומביאים מיד לחנות". בשנות החמישים היה אדוארד אחד הירקנים הבודדים בעיר, אולם עם השנים הצטרפו אליו עוד. בחלוף הזמן, הוא היחידי ששרד, ועוד איך שרד: לא פחות מ-63 שנים ברציפות הייתה החנות פתוחה. ייתכן מאוד שבכך שברה איזשהו שיא ארצי-לאומי בישראל כחנות הירקות הקטנה ששרדה הכי הרבה זמן, אבל מאחר ואף אחד לא באמת מודד הישגים כאלו – זו נשארת הנחה סבירה ותו לא.
"היו ימים יפים, אבל הם נגמרו מזמן", אמר יעקב השבוע ל"המקור". לדבריו, כבר לפני כ-15 שנה החלו המכירות לגווע לאיטן, והפידיון היומי בקופה הרושמת הלך והצטמצם. "לפני עשר שנים בערך זה תפס תאוצה, והמכירות ממש התחילו לרדת באופן משמעותי. פתחו סופרים גדולים, ענקיים, יש בהם מלא מדפים, מלא עובדים, קופאיות, מנקים – אז אנשים מעדיפים לקנות ממקום אחד את כל הקניות שלהם, והדרישה לחנויות שמוכרות רק ירקות ופירות הלכה ונעלמה", הסביר. "יש מבצעים גדולים בסופרים, יש להם פרסומות. לי אין את כל זה. היום אנשים רוצים מזגן, להסתובב עם עגלה גדולה בחנות גדולה, הם רוצים שלטים מהבהבים עם אורות. לא היה את הדברים האלה אצלי".
את ההחלטה לסגור את החנות קיבל כבר לפני כחודש. "האמת, הרבה זמן עבדתי בשביל להעביר את הזמן, ועכשיו פשוט החלטתי שמספיק, אז סגרתי", הסביר יעקב, שבמהלך שנות חייו הספיק לעבוד גם כאיש צבא קבע. "בנאדם כבר עובד שבעים שנה, מספיק, כבר אין כוח. אין כוח".
מאז סגירת החנות הוא מבלה בתחנת הטוטו הסמוכה לחנותו המיתולוגית, אבל לא כדי למלא טוטו – אלא כדי לשתות קפה ולשוחח עם חבריו משכבר הימים. "אני עדיין קם בחמש וחצי בבוקר, גם אם אני לא עובד. זה הרגל של שבעים שנה והרגל כזה לא משנים כל כך מהר".
לשאלה האם הוא חושב שלחנויות כמו שלו, שמוכרות רק פירות וירקות, יש עדיין סיכוי לשרוד בעתיד, ענה אדוארד: "יכול להיות, זה תלוי בלקוחות. אבל מה זה משנה לי? אני כבר מחוץ לזה. אני עכשיו נח. יש יותר טוב ממנוחה?".

הוסף תגובה