צור עימנו קשר

דעות

והתודות לזוהר

אירוע הרמת הכוסית של ראש העירייה אליהו זוהר לראש השנה החדשה הצית את הלחשושים במערכת הפוליטית ביחס לאפשרות שראש העירייה לשעבר, ליאור קצב, יחזור לפוליטיקה ויתמודד על ראשות העירייה בבחירות 2018 * באופן אבסורדי, מי שהעניק לו את הדחיפה בחזרה למרכז השיח הציבורי הוא זוהר, שעתיד להיות יריבו הפוליטי * קצב הכחיש, אבל אל תיתנו לזה לעשות עליכם רושם: ככל שזה תלוי בו, הוא יציג את מועמדותו * ואל תתפלאו אם הוא יהיה המועמד המוסכם של הליכוד לתפקיד בעוד כשלוש שנים * וגם: דוגמא אחת על התנהלות הקרן לפיתוח בשנים עברו שמספרת לאן הלכו כספי משלם המיסים

פורסם

בתאריך

סיטואציה מעניינת הייתה ביום רביעי בשבוע שעבר באירוע הרמת הכוסית של ראש העירייה, אליהו זוהר. היו שם יותר ממאה מאנשיו של זוהר, בין אם כאלו שתמכו בו מלפני הבחירות ובין אם כאלו שהצטרפו אליו לאחריהן. זוהר הפליג בשבחים לפעיליו, דיבר בגנות הגעתם של הפליטים/המסתננים מאפריקה (אך הבהיר שהם בסך הכל בני אדם שגורלם לא שפר עליהם), הזכיר שבעוד זמן לא רב יידרשו הפעילים והחברים למאמץ נוסף – הפעם בניסיון לשמור על כס ראש העירייה, סיפר על מהלכיו בתפקיד עד כה, בהם צמצום הגירעון, הטמעת סטנדרטים חדשים של שירות בעירייה, השיפוצים המתכוננים, תאגיד המים, העלאת הארנונה ומה לא.

היו שם גם חברי מועצה ממפלגות אחרות, למשל אנשי ש"ס וחב"ד. גם שי סיום ממפלגת "עתיד חדש" הוזמן. טפירו ושות' באו, סיום לא. אולי זה במקרה ואולי לא. ברקע, נזכיר, העימות הבלתי נגמר בשאלת המשך כהונתה של יפה כהן כמנהלת מחלקת הרווחה. תעזוב או לא? דברו עם סיום וזוהר בחודש ינואר.

האמת היא שזו סיטואציה מוזרה. בשיטת הדמוקרטיה הישראלית שותפים קואליציוניים אמורים להישאר יריבים פוליטיים גם בעת שותפותם. זה לא פוסל כמובן את האפשרות להרים כוסית לחיים ביחד לכבוד השנה החדשה, אך מה לאנשי המפלגות האחרות בקואליציה ולהרמת כוסית עם פעילי הבחירות של ראש העירייה? לא ברור. אתם יכולים לדמיין מצב בו יצחק הרצוג בא להרמת הכוסית של בנימין נתניהו עם פעילי ליכוד, או להיפך? כמובן שלא. מנגד, זאת קריית מלאכי, זו פוליטיקה מקומית, וכאן החוקים הרי שונים.

ואולי, בעצם, זו בדיוק הבעיה. הגבולות בין היחסים האישיים בין הפוליטיקאים לבין הצורך שלהם לשמור על האינטרסים הפוליטיים והציבוריים שלהם ושל בוחריהם היטשטשו מידי, כל מחלוקת הופכת לאישית וכל אי הגעה להרמת כוסית היא היעלבות והכרזת מלחמת עולם, אז עדיף כבר לבוא וזהו.

ובחזרה לאירוע הרמת הכוסית עצמו. זוהר הזמין רבים וטובים, וגם אחד, ליאור קצב, הגיע לכבד. כשהגיע הוא הוזמן כלאחד כבוד למרכז הרחבה. "בוא, בוא לידי", אמר ראש העירייה המכהן לראש העירייה לשעבר. "אני לא יודע אם תחליט לרוץ, אבל אני יודע שאתה מדבר עליי רק טוב", אמר. בתחילה היה נראה שקצב יוצא מזה באומנות ראויה לשבח שאולי מסבירה איך הצליח, בניגוד לכל הסיכויים, להיבחר לראשות העיר בגיל 27 בלבד. "אני צריך לרוץ כדי להוריד במשקל", השיב. בהמשך, כשזוהר התעקש, קצב שחרר הצהרה קצת יותר מהותית וגם מחייבת. "אני יכול להרגיע אותך, אני לא מתכוון לרוץ", אמר.

עד היום, האפשרות כי קצב יזנק בחזרה לזירה הפוליטית הייתה בעיקר מנת חלקן של שיחות סגורות, בברנז'ה וברחוב הפוליטי בלבד. כעת בא זוהר ושם את הפצצה המתקתקת (מבחינתו) על השולחן, בפרהסיה, מול עשרות אנשים (וסמארטפונים). גם אם קצב צינן במעט את הרחש-בחש, האקדח נמצא עכשיו על השולחן. להאמין להצהרה של פוליטיקאי ולחשוב כי תחזיק מים גם בעוד שנתיים או שלוש? אתם יודעים מה התשובה הראויה לשאלה הזאת, גם במקרה הזה.

ובכל זאת, זו הייתה סיטואציה מעניינת ואפילו מרתקת. קצב, שיחגוג בקרוב את יום הולדתו ה-46, הפך ברבות השנים לפוליטיקאי משופשף, הגם שהוא מחוץ למערכת זה למעלה מעשור. הסביבה בה מסר את הצהרתו, באופן בלתי מתוכנן יש לומר, הייתה חצי עוינת-חצי אוהדת. דבריו הפכו אותה לאוהדת לחלוטין, ולא סתם השיב הקהל במחיאות כפיים סוערות לדבריו. למה לו עכשיו, שלוש שנים לפני הבחירות, לפתוח חזית מול ראש העירייה המכהן? פוליטית, זה היה מהלך נכון של קצב, ומהלך גרוע של זוהר. קצב נהנה מחד מהקרדיט של האיש שלא הביך את ראש העירייה בפומבי, מול הקהל הביתי שלו, ומאידך – הפך לאיש שעכשיו כולם ידברו עליו. התודות לזוהר, שבאבחת משפט אחד, גרם לכך שקצב יהיה האיש ששמו ודאי יהפוך ברחוב למילה נרדפת לאלטרנטיבה. לא כי קצב מעיד זאת על עצמו – כי ראש העירייה הנוכחי, המכהן – העיד זאת עליו.

אליהו זוהר ואנשיו – שמנהלים כבר שנתיים את העירייה אבל לפחות בינתיים לא מספקים קבלות בפועל, בשטח, כאלו שאפשר לראות בעיניים ולגעת בהם בידיים – חוששים מהתמודדות של מוטי מלכה לראשות העירייה בבחירות 2018. אך הם חוששים הרבה יותר מהתמודדות של קצב. יש להם כלים בשפע להתמודד נגד מלכה. במבחן התוצאה ולמרות הלגיטימציה המחודשת שיש מי שמנסה לעשות לתקופת כהונתו – הוא היה ראש עירייה לא מוצלח במיוחד. הוא הורשע בפלילים והודח בבושת פנים מראשות העירייה. בהתחשב במעשיו, עבור הציבור ברחוב החבדי והשסניקי הוא אמור להיות סדין אדום (אם כי לא כך הדבר, לפי מה שכבר למדנו, עבור מנהיגי אותו ציבור). הציבור הוותיק והמסורתי, ברובו, סולד מהאיש, מהתנהלותו וממעשיו. מנהיג הליכוד (נתניהו) – המפלגה אליה הוא שואף לחזור וממנה אולי להיבחר – נמצא איתו ביחסים בלתי תקינים כבר שנים ארוכות.

ואילו קצב – חובש כיפה, בא מאותו ציבור של זוהר – הדתיים הלאומיים – אך חש שם הרבה יותר בנוח וטבעי, חביב על בוחרי ש"ס ומקובל על אנשי חב"ד, בעל קשרים הדוקים ומצויינים עם הציבור החילוני והמסורתי, שכבר הספיק לשכוח, כטבע האנושי, את התקופות הפחות טובות בכהונתו ההיא והכי חשוב, בהתחשב בנסיבות הפוליטיות ובמציאות כפי שלמדנו אותה בשנים האחרונות – איש ליכוד מאז ומעולם שנחשב לבעל קשרים מצויינים עם ראשי המפלגה השולטת.

ועכשיו תחשבו – נגד מי, מבין השניים, קל (או קשה) יותר להתמודד?

כך או אחרת, אין לקחת ברצינות את דבריו של קצב. ב-12 השנים מאז הוא הודח בבוז מראשות העירייה הוא תמיד חלם, ועודו חולם, לחזור ללשכה בקומה השנייה בבניין העירייה. מי שמדבר איתו יכול להעיד כיצד הוא מנתח בבהירות ולפרטי פרטים את הסיבות לכך שלא הצליח, תדמיתית ומעשית, בתפקיד ראש העירייה. כבר כתבתי בעבר שלקצב נעשה עוול. לא אני אומר זאת, העובדות אומרות זאת. פיתחו את אתר האינטרנט של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והביטו בנתוני ההצלחה בבגרויות בתקופתו, שחצו את רף 70 האחוזים מידי שנה ושנה. קצב לא השתמש בתירוצים כדי להסביר מדוע יש לקריית מלאכי רק ארבעים, חמישים או שישים אחוזי הצלחה בבגרות. הוא השקיע את כל מה שנדרש והביא את המספרים לשיא של שני עשורים. תיזכרו גם בשטף אירועי התרבות, הרבה לפני שבאר טוביה העניקה את נדבותיה, ותבינו. כן, קצב עשה טעויות, מרות וכואבות, ושילם עליהם בכסף מזומן (פוליטי כמובן). אבל הקדנציה שלו בתפקיד הייתה רעה הרבה פחות מכפי שנהוג לחשוב, או לזכור. את ההיסטוריה, כידוע, כותבים המנצחים. ומוטי מלכה, שניצח בבחירות 2003, הקפיד לצייר במשך שנים את תקופת קצב כגיהינום עלי האדמות. אם יש משהו אחד שכולם מסכימים בכל הקשור לקצב, הרי הוא שרבב השחיתות לא דבק בו מעולם. ובקריית מלאכי ידועת ולמודת השערוריות, זה דבר לא מבוטל כלל וכלל.

אם תשאלו אותי, ככל שזה תלוי בו, קצב יציג את מועמדותו לתפקיד ראש העירייה כבר בעוד שנה וחצי או שנתיים. כבר בבחירות האחרונות, ב-2013, הוא שקל ברצינות להציג את מועמדותו לתפקיד ראש העירייה. הנסיבות מנעו זאת ממנו לבסוף, אך ייתכן בהחלט שב-2018 הנסיבות יהיו דווקא לטובתו. נכון להיום אין לליכוד מועמד מסתמן ראוי לתפקיד, וקצב עשוי להיות דיי בקלות מועמד מוסכם. הוא יתמודד בליכוד, ועשוי לזכות לתמיכה מכמה גורמי מפתח במפלגה, שכבר כיום מפלרטטים איתו באופן בלתי רשמי. בינתיים הוא עומד בקשר קבוע ובלתי אמצעי עם הציבור באמצעות תפקידו כעו"ד, ומפלרטט בעצמו מול התושבים על האפשרות לחזור לזירה הפוליטית.

ומה על הצהרתו בפני למעלה ממאה בני אדם ביום רביעי בשבוע שעבר, שגם צולמה בוידיאו ופורסמה בפייסבוק? ובכן, היא, כנאמר בפסיקת בית המשפט העליון בפרשת אילנה דיין וסרן ר', הייתה אמת לשעתה. בעוד שנתיים השעה תשתנה, ועימה גם האמת.

הקרן לכיסוח

במשך שנים ארוכות הקרן לפיתוח, כמו החברה הכלכלית העירונית, הייתה הגוף שבאמצעותו מצ'פרים מקורבים. הפיתוח הוא לא פיתוח, והכלכלה היא לא כלכלה. חבר המועצה שמעון חזן, שעומד בראשות הקרן בשנה וחצי האחרונה, הביא רוח חדשה עם כניסתו לתפקיד. הקרן היום היא הגוף השני בחשיבותו בעירייה, ובהרבה דברים היא תורמת לנעשה הרבה יותר מאשר העירייה עצמה. כשמביטים על מה קרה שם לפני כן, מבינים, אולי ואפילו אם זה רק בקטנה ובמעט, איך הידרדרה קופת העירייה לגירעון כה עצום.

חזן לא מקבל שקל על עבודתו בקרן, וכך גם מי שמשמש בתפקיד המנכ"ל – חבר המועצה לשעבר קובי עמר. בתפקיד היו"ר לא היה נהוג, באופן מסורתי ובמשך שנים ארוכות, לקבל תשלום על העבודה שנחשבת התנדבותית, בדיוק כמו עבודת חברי מועצת העיר. ככלל, התפקיד עד כניסתו של חזן לכהונה היה בעיקר סמלי: חתימה על צ'קים, ישיבת מנהלים שמתקיימת אחת לכמה שבועות ואפילו חודשים והרבה כבוד. זהו. את עיקר הפעילות של הקרן מתווה, מאז ומעולם, מועצת העיר. בהעדר תוכן אמיתי לקרן בשנים עברו, תפקיד היו"ר כלל בעיקר הרבה כבוד, אבל לא רק.

הנה, למשל, מה קרה בשנים האחרונות, בטרם חזן הפך ליו"ר וקובי עמר למנכ"ל. מי שהיה מנכ"ל הקרן בשנים עברו – איש הנחשב למינוי פוליטי של ראש העירייה הקודם –  לא קיבל אמנם תמורה כספית המוגדרת כ"שכר עבודה", אולם הוא דווקא כן קיבל תשלום חודשי תחת התיאור "החזר הוצאות". כמה, אתם שואלים? ובכן, הסכומים דיי בלתי נתפסים, ונעים בין כארבעת אלפים שקלים לכששת אלפים שקלים בחודש, מידי חודש. בממוצע, משהו כמו חמישים אלף שקל בשנה, וכמובן שכל שקל יוצא מכיסנו – כספי משלם המיסים.

מילא שהסכומים בלתי נתפסים, אך לפי החשבוניות שהוצאו לטובת הקרן לפיתוח, הם בעיקר בלתי ברורים ובהירים. הכיצד, למשל, הוחלט שאדוני היו"ר יקבל החזר של ארבעת אלפים שקלים (פלוס מע"מ!) מהקופה הציבורית? או חמשת אלפים? מי קבע מה הסכום הנדרש להחזר הוצאות? ומה היו בכלל ההוצאות? האם זה היה הזמן שהושקע? האם הטלפונים? הדיו הרב שיש לבזבז בחתימה על צ'קים? ובכלל, האם היה פיקוח על החזר ההוצאות הנדרש? האם התקיים אי פעם דיון רציני ומהותי על מה ההחזר? האם מישהו בכלל אישר את העברת החזרי ההוצאות? האם נקבעו קריטריונים להחזר ההוצאות?

אין ספור שאלות, אפס תשובות.

שמעון חזן וקובי עמר הם שיצקו תוכן אמיתי לתפקיד יו"ר הקרן לפיתוח ולקן בכלל, ועל כך מגיעות להם כל המחמאות. אך כיושב הראש וכמנכ"ל של הגוף החשוב הזה, מוטב היה לו יבדקו גם מה קרה שם בעבר. מוטב לו יקבעו כבר מעכשיו קריטריונים להחזרי הוצאות והיקפם. אמנם תפקיד המנכ"ל התנדבותי אף הוא, אולם מותר ואפילו ראוי להחזיר את הוצאותיו האישיות של מי שמנהל את הקרן בפועל ומקדיש לה שעות רבות מידי שבוע. אך דרך ההחזר צריכה להיות ברורה ובהירה, בניגוד לנוהגים משנים עברו, שבהן המספרים גם היו גבוהים באופן בלתי פרופורציונאלי – וגם שולמו בלי פיקוח של ממש ובלי פירוט, ולו מינימלי, לסך ההוצאות ומהותן.

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -
לחץ להוספת תגובה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דעות

מלחמות הפייסבוק

מיהם האנשים שנמצאים בדריכות גדולה אפילו יותר מזו של לוחמי האש האמיצים שלנו?

פורסם

בתאריך

על ידי

השלום והברכה עליכם קוראיי היקרים. שלושה חודשים וחצי לפני הבחירות, והמערכת הפוליטית אצלנו דיי רדומה. זה בטח ישתנה כאשר חג המונדיאל ייגמר ביום ראשון הקרוב, ואז כולם יתפנו לגביע קריית מלאכי לפוליטיקאים, הגביע בו כולם חושבים שהם יכולים לנצח, בעוד רק מעטים יכולים לנצח באמת. מי יעלה לגמר? מי יודח ברבע ומי לא יעבור אפילו את שלב הבתים – את זה נדע לבטח בשבועות הקרובים.
במונדיאל האמיתי צרפת ניצחה את בלגיה 1-0 קטן, למורת רוחי. בתוך תוכי רציתי שבלגיה תנצח, אבל לא הייתה לי ברירה אלא להראות כלפי חוץ כאילו אני אוהב את צרפת. גיסי צפה איתי במשחק, והוא טוניסאי שחלף מעל פריז לפני שעלה ארצה, כך שהוא חושב את עצמו צרפתי. הוא חגג כשהשופט שרק לסיום, ואני איחלתי לו מזל טוב ובפנים כעסתי על לוקאקו שלא הצליח לכבוש אפילו שער אחד לרפואה. אולי ביורו 2020.
בינתיים בעירנו, נתקלתי השבוע בקרב הכי פופלארי בקרבם של פוליטיקאים: הקרב על הקרדיט. שי סיום, חבר המועצה הצעיר, הציע לשדר את גמר המונדיאל על מסך ברחבת העירייה, אך זו סיפרה שהיא בכלל חשבה על הרעיון קודם ואפילו הציגה התכתבות עם תאגיד השידור "כאן". זה הפך להתקוטטות רבתי, במה שלא הוסיף כבוד לאף אחד, בטח לא למי שאמור לנהל את העיר שלי ומתעסק במקום זאת בצילומי מסך של מיילים.
ראיתי גם ששיפצו בפעם השנייה בתוך חצי שנה (או קצת יותר) את כיכר בנק לאומי. זה עלה עשרות אלפי שקלים שלטענת העירייה הקבלן שילם כי הוא לא עשה את העבודה מספיק טוב, אבל אם ככה מתייחסים לכספי ציבור, אז אני שואל את עצמי האם אפשר לסמוך על העירייה שבפרוייקטים אחרים הקבלנים מבצעים את העבודה היטב? אני מקווה שכן, רק אם אפשר שיתחילו לעבוד קצת יותר מהר כי עם כל הרצון לחכות עם גזירת הסרטים לבחירות, יש גם תושבים שרוצים שיהיה להם כבר פארק, ומדרכות נורמליות וכבישים לא משובשים…
ראיתי גם שמנהל מחלקת החינוך, מיכאל בן שטרית, עזב את העירייה. וואלק חבל עליו, שמעתי שהוא היה מקצועי ועשה את עבודתו בצורה טובה. המורים והמנהלים אהבו אותו, בעירייה היו מרוצים ממנו אבל כמו תמיד בעיר האהובה שלי – כנראה זו הפוליטיקה שגרמה לו ללכת הביתה. אני אמנם מעדיף תמיד שתושבי קריית מלאכי יהיו מנהלים בכירים בעירייה, אבל אם לא, אז אנחנו צריכים מנהלים כמו בן שטרית. ישר, איכותי, מקצועי, לא מתכופף בפני הדרג הפוליטי, אפילו במחיר של ללכת הביתה. אני רק מקווה שהמחליף שלו יהיה מקצועי ואיכותי לפחות כמוהו.
בינתיים בפייסבוק יש מלחמות בין תומכים של מועמד אל"ף לתומכים של מועמד בי"ת לתומכים של מועמד גימ"ל. מזה מלחמות? הכוננות בה מצויים לוחמי האש האמיצים שלנו בכל יום ברחבי עוטף עזה היא כלום לעומת הדריכות בה נמצאים יום-יום דקה-דקה התומכים של המועמדים לראשות העירייה.
רק שבעוד חלק מהמועמדים נהנים מתומכים עם פנים, אחרים נאלצים להסתמך על פייסבוקים פיקטיביים כדי להביע את עמדתם. אני מאמין שכל אדם יכול להביע את דעתו בלי לחשוש מנקמה, ביריונות ואלימות, אבל מבין גם את מי שמבקש לעשות זאת בחשאיות ומבלי שיידעו מיהו. ולמרות זאת, יש אנשים – אלו שכתבתי עליהם בשבוע שעבר – שאני במקומם הייתי מתבייש להשמיע את דעותיהם ולהסתכל אחר כך על הילדים והנכדים שלי בעיניים. אני מקווה שאותם אנשים מחנכים את ילדיהם אחרת. בדבר אחד אני בטוח בכל מקרה: המועמד שלהם יחזור הביתה יום אחרי הבחירות, אני מקווה ומאמין מבלי להיבחר – אבל הם יישארו עם התמיכה המוזרה שלהם בו, ואסור לנו לשכוח או לסלוח להם על זה. אם הם יעזו אי פעם לבוא ולהטיף מוסר למישהו – נזכיר להם שהיחידים שהם ראויים ורשאים להטיף להם מוסר זה לעצמם, כשהם מסתכלים על המראה. וגם אז עליהם להשפיל מבט מפני הבושה.
בישיבה השבועית שלנו בבית הקפה דיברנו כרגיל על מונדיאל, פוליטיקה ארצית ומקומית וגם על הגברת הזאת שהייתה פעם יזמית נדל"ן והיום מעלה סרטוני זימה בפייסבוק. מה אגיד לכם, כנראה שהשתבשה עליה דעתה. היא עשתה כמה דברים לא ראויים, אבל נראה לי שהגיע השלב שבו אנחנו צריכים לרחם עליה ולעזוב אותה לנפשה. במקום שעורכי הדין יטפלו בה, היא צריכה כנראה אחים עם חלוקים לבנים שיבואו לקחת אותה למחלקת הפסיכיאטרית הקרובה. ואנחנו? אנחנו צריכים להפסיק להיכנס לחייה, ולא לשתף פעולה עם המנגנון הנוראי הזה שחושף אותה בקלונה. או במילים אחרות: אל תשתפו את סרטון האימה שלה בוואטסאפ, או בכלל. תהיו בני אדם.
יאלה, ביסלאמה.

לחץ להמשך קריאה

דעות

למה אתם מתגעגעים?

ראיתי לאחרונה בעיתון שמוטי מלכה החליט לחזור לפוליטיקה. הפתעה זו אמנם לא הייתה, אבל בכל זאת שאלתי את עצמי שתי שאלות: איך הוא מעז, ואיך לעזאזל יש מי שתומך בו?

פורסם

בתאריך

על ידי

השלום והברכה עליכם קוראיי היקרים. עוד שבוע עבר חלף לו, ואני כבר לא יכול לחכות – בציניות כמובן – לסוף החודש הקרוב, בו יסיימו תלמידי בתי הספר היסודיים את הקייטנות וייצאו לחופשה ארוכה-ארוכה. איתם יבואו גם הנכדות והנכדים שלי שירוצו לנו בין הרגליים, יצעקו, יריבו, יקשקשו על הקירות, ישרטו את הרהיטים ויוציאו אותי ואת אישתי שתחייה מדעתי. יהיו בטח רגעים שאאכעס עליהם בטירוף ואתקשר לבנותיי היקרות שיבואו מהר לקחת אותם, אבל אחרי הכל אין דבר יותר מענג וכיפי מלישון לידם צהריים, לחבק אותם, לשחק איתם ולשמוע אותם קוראים לי "סבא". טעם החיים זה לא קוקה קולה, זה הנכדים.
ראיתי בסוף השבוע שעבר בעיתון שמוטי מלכה החליט לחזור לפוליטיקה, ולהתמודד לראשות העיר בבחירות שיהיו בעוד ארבעה חודשים. הפתעה זו אמנם לא הייתה, אבל בכל זאת שאלתי את עצמי שתי שאלות: הראשונה היא "איך הוא לעזאזל מעז?", והשנייה היא "מי הם לעזאזל האנשים שתומכים בו?!". לשאלה הראשונה התשובה ברורה: מאז ומתמיד ובכל שנותיו בפוליטיקה מלכה, שבא אלינו ממושב תירוש בעקבות נישואיו לאישתו הראשונה, האישה היקרה, האהובה שכולה טוב, שושי אזולאי – היה חסר בושה, וכזה הוא גם נשאר. הוא חושב שכולנו מטומטמים שניפול בשבי של קסמיו, נשכח את מעשיו ונפרוס לפניו שטיח אדום לקראת חזרתו.
ואז עברתי לשאלה השנייה. מי אתם, אנשים שתומכים בו, בעבריין המין הזה, שפשע ובגד בנו, שהתנהג כשהיה ראש עיר כאילו הכתירו אותו למלך, שהטריד נשים, הפר אמונים וקיבל טובות הנאה מקבלנים. גם לשאלה הזאת התשובה הייתה ברורה לי מהרגע הראשון: לדעתי, תומכיו של מוטי מלכה מתחלקים לשניים. הראשונים הם אלו שנהנו מתקופת שלטונו של מלכה. אלו שהיו קרובים לצלחת, אלו שנהנו מקרבתו, אלו שהיו מקורביו, שהיו משלו, על כל המשתמע מזה. הם נהנו אז, אכלו דבש ושתו יין, וכעת רוצים להחזיר את המצב לקדמותו. הם רוצים להיות שוב אלו שהמלך חפץ ביקרם. אלו שמסתובבים בעיר עם חזה נפוח, מגובים על ידי ראש העיר שאבוי היה למי שלא תמך בו.
האחרים, והגרועים יותר בעיניי, הם אלו שכל כך שונאים את ראש העיר הנוכחי ללו זוהר עד שהם מוכנים לתמוך במלכה. לא אכפת להם מעברו של מלכה, מהעבירות שעבר, מהאנרכיה שהוא השאיר אחריו כשעזב את העיר, מהנקמנות האובססיבית שנהג כלפי יריביו הפוליטיים וכלפי מי שלא היה בצד שלו. הם יודעים כמה שהוא היה ראש עיר גרוע. הם יודעים על התנהגותו הביריונית, על אופיו הנקמני. לפעמים הוא התנהג בביריונות ובנקמנות כלפי אותם אלו שתומכים בו עכשיו. אבל לא אכפת להם. ומדוע? כי הם שונאים את ללו. אני מרחם על אנשים שכל מה שמוביל אותם זו שנאה אישית, שאין מאחוריהם אפילו גרם של אידיאולוגיה. הם מוכנים, כמאמר הפתגם, למכור את אימא שלהם העיקר להשיג את מטרתם. אין נמוך ועלוב מזה.
שאלתי את עצמי גם לאיזה דברים בתקופתו של מלכה אפשר להתגעגע? לחורבן מערכת החינוך? להתערבות הגסה בהחלטותיהם של בעלי מקצוע, ולהכנסתה של הפוליטיקה אל בתי הספר? לגירעון העצום שהשאיר כשהלך אחרי שהודה והורשע בעבירות פליליות חמורות? לסגירת להקת "דור שני" המיתולוגית ולהיעלמות מועצת הנוער, שכל חטאה היה שהעזה להתעמת עם מלכה כשהיה ראש עיר? להגדלה הלא נורמלית של מספר יחידות הדיור שייבנו בשכונות החדשות ויגרמו לצפיפות לא סבירה ולזה שלילדים שיגורו שם לא יהיה איפה לשחק? להטרדות המיניות? להפיכת העירייה למאורת אורגיות? להפרות האמונים? לקבלת טובות ההנאה מקבלנים שבונים בעיר? לבזבוז של כספי הציבור? לפוליטיקה הקטנה של הפרד ומשול, של שנאה, של ניסיון "לחסל" יריבים פוליטיים? לסגירת הבריכה העירונית בימי שישי בצהריים לטובת בילויים פרטיים של מלכה, בני משפחתו וקומץ מחבריו? בשורה התחתונה, אני מאמין שתושבי העיר שלי יראו למלכה שאין לו מקום כאן.
בינתיים בדברים החשובים באמת, כלומר במונדיאל, כדורגל שיחקו 90 דקות וגרמניה בסוף ניצחה, אבל עפה כבר בשלב הבתים. למרות שהיא לא מאוד מרשימה, אני עדיין מהמר על זה שברזיל תנצח ותשחזר את ימיה הגדולים. אני זוכר שבימי הילדות בשכונה פלה היה האגדה שלנו, והיינו מחכים לכל קטע וידיאו שהיה מגיע לקולנוע או לטלוויזיה. בשנת 2018 אין את פלה, ואפילו לא את ריבאלדו או רונאלדו (השמן), וגם ניימאר מאכזב, אבל אני מהמר שהצהובים-ירוקים יניפו גביע. כמו במונדיאל של 1970 עם פלה, שפיגל, שפיגלר ושייע.
יאללה, ביסלאמה.

לחץ להמשך קריאה

דעות

מי יעמוד לצידכם ביום הדין?

עידן שושן, יליד העיר ובוגר שלה, מסביר מדוע ניהול נכון של התיק הביטוחי עשוי להוות הגנה יעילה על התא המשפחתי של כולנו- ואף לחסוך לנו מאות אלפי שקלים במהלך חיינו

פורסם

בתאריך

לעיתים קרובות אני מקבל פניות רבות הנוגעות לנושא הביטוחים הפרטיים, סגנון השאלות מגוון מאוד: למה יש לי כפל ביטוח, למה אני צריך ביטוח פרטי שיש לי משלים בקופת החולים, מדוע יש ברשותי מבחר ביטוחים ואין לי מושג על מה אני משלם ועוד מבחר רחב של שאלות הנמצאות מבחינת הלקוח "בשטח האפור" של תודעתו.
כאיש מקצוע המומחה בניהול סיכונים למשפחות בנושא הביטוחים/פנסיה ברצוני לעורר אצלכם את אחד הנושאים החשובים ביותר בניהול משק הבית: הביטוחים הפרטיים. אותם ביטוחים שנראים לנו "מיותרים" ומתבצעים דרך חברות הביטוח הם ערך עליון- והם אלו שיעמדו שם לצידכם ביום הדין.
אני רואה זאת כחובה שבכל משפחה או לכל אדם באשר הוא יהיה ארגז כלים ביטוחי למקרים קטסטרופליים ומצבי קצה. מחלה קשה, אובדן כושר עבודה, תאונה קשה, ניתוח מסובך ומורכב וכל סיטואציה עימה האדם לא יוכל להתמודד בצורה מכובדת, הן בפאן הרפואי והן בפאן הכלכלי.
לצורך המחשה, אדם הנמצא לא עלינו במצב רפואי לא שגרתי כגון מחלה קשה, אמור להמשיך להתנהל מבחינה כלכלית בדיוק כפי שהתנהל בטרם תקפה אותו המחלה. על כן, הוצאות משק הבית שלו ישארו כפי שהיו, תשלום שכר דירה ימשיך כרגיל, החוגים לילדים לא יעלמו, ההוצאות השוטפות של הבית ישארו וכן הלאה. שום הוצאה לא מסובסדת, והעול הכלכלי רק הולך ומתגבר.
לראיה, כל מחאות הנכים שעוררו סערה בקרבנו , שחשפו תמונה מדאיגה לפיה נכה המרותק לכיסא גלגלים מקבל סכום בזוי מהמדינה כדי לחיות, של אנשים סיעודיים שלא מקבלים פיצוי כספי מלא ועוד מקרים שקצרה היריעה מלהכיל.
המדינה/ הביטוח הלאומי/ קופות החולים לא נמצאות במגרש הזה ולא יתנו לכם מענה מכובד במצב של קריסה כלכלית כתוצאה ממחלה. אי לכך, אם השכלת ורכשת פוליסה מתאימה לצרכיך- תוכל ליהנות מפיצוי כספי גדול שלא יפגע ברמת החיים שלך ושל משפחתך .
ישנן עוד המון דוגמאות שאנו נחשפים אליהן ברשתות החברתיות ובמדיה כמעט בכל יום לצערנו, כגון תרומות לניתוחים, תרומות להשתלות, תרומות לתרופות שלא בסל הבריאות ועוד. ואני שואל מדוע? מדוע אותו אדם שחווה אירוע בריאותי המצריך המון כסף לטיפולים, המון כסף לניתוחים, המון כסף לקניית תרופות וכסף כדי לכלכל את ביתו ומשפחתו, צריך להתעסק בתרומות כספים כל היום?
הפתרון קיים. פשוט רוכשים פוליסות ביטוח המתאימות לצרכים שלכם ומוצאות את הדרך האולטימטיבית להגן על התא המשפחתי שלנו ברמה הכלכלית והטיפולית הטובה ביותר.
אם נפקח את העיניים נבין שקופות החולים נותנות לנו מענה במקרים הסטנדרטים- אך לא נמצאות לצידנו בקטסטרופות הגדולות המצריכות כמות כספים אדירה וטיפולים מיוחדים ומהירים.
בבניית תיק ביטוחי יעיל תזכו להיות מטופלים אצל הרופאים הכי טובים שיש, בבתי חולים פרטיים עם תורים קצרים מאוד, לבחור את הרופא המנתח וליהנות מ"רפואה של עשירים". והכי חשוב, תוכלו לישון טוב בלילה.
מה שנותר לכם לעשות הוא ליצור קשר, לתאם פגישה אישית בביתכם ולהקשיב. סבך המידע שראיתם בו שפה זרה יהפוך מהר מאוד למובן וברור. אני מבטיח לכם.
לפרטים פנו אליי: עידן שושן-מנהל סיכונים, ביטוח וגמל, בטלפון: 7449474-052

לחץ להמשך קריאה