צור עימנו קשר

דעות

והתודות לזוהר

אירוע הרמת הכוסית של ראש העירייה אליהו זוהר לראש השנה החדשה הצית את הלחשושים במערכת הפוליטית ביחס לאפשרות שראש העירייה לשעבר, ליאור קצב, יחזור לפוליטיקה ויתמודד על ראשות העירייה בבחירות 2018 * באופן אבסורדי, מי שהעניק לו את הדחיפה בחזרה למרכז השיח הציבורי הוא זוהר, שעתיד להיות יריבו הפוליטי * קצב הכחיש, אבל אל תיתנו לזה לעשות עליכם רושם: ככל שזה תלוי בו, הוא יציג את מועמדותו * ואל תתפלאו אם הוא יהיה המועמד המוסכם של הליכוד לתפקיד בעוד כשלוש שנים * וגם: דוגמא אחת על התנהלות הקרן לפיתוח בשנים עברו שמספרת לאן הלכו כספי משלם המיסים

פורסם

בתאריך

סיטואציה מעניינת הייתה ביום רביעי בשבוע שעבר באירוע הרמת הכוסית של ראש העירייה, אליהו זוהר. היו שם יותר ממאה מאנשיו של זוהר, בין אם כאלו שתמכו בו מלפני הבחירות ובין אם כאלו שהצטרפו אליו לאחריהן. זוהר הפליג בשבחים לפעיליו, דיבר בגנות הגעתם של הפליטים/המסתננים מאפריקה (אך הבהיר שהם בסך הכל בני אדם שגורלם לא שפר עליהם), הזכיר שבעוד זמן לא רב יידרשו הפעילים והחברים למאמץ נוסף – הפעם בניסיון לשמור על כס ראש העירייה, סיפר על מהלכיו בתפקיד עד כה, בהם צמצום הגירעון, הטמעת סטנדרטים חדשים של שירות בעירייה, השיפוצים המתכוננים, תאגיד המים, העלאת הארנונה ומה לא.

היו שם גם חברי מועצה ממפלגות אחרות, למשל אנשי ש"ס וחב"ד. גם שי סיום ממפלגת "עתיד חדש" הוזמן. טפירו ושות' באו, סיום לא. אולי זה במקרה ואולי לא. ברקע, נזכיר, העימות הבלתי נגמר בשאלת המשך כהונתה של יפה כהן כמנהלת מחלקת הרווחה. תעזוב או לא? דברו עם סיום וזוהר בחודש ינואר.

האמת היא שזו סיטואציה מוזרה. בשיטת הדמוקרטיה הישראלית שותפים קואליציוניים אמורים להישאר יריבים פוליטיים גם בעת שותפותם. זה לא פוסל כמובן את האפשרות להרים כוסית לחיים ביחד לכבוד השנה החדשה, אך מה לאנשי המפלגות האחרות בקואליציה ולהרמת כוסית עם פעילי הבחירות של ראש העירייה? לא ברור. אתם יכולים לדמיין מצב בו יצחק הרצוג בא להרמת הכוסית של בנימין נתניהו עם פעילי ליכוד, או להיפך? כמובן שלא. מנגד, זאת קריית מלאכי, זו פוליטיקה מקומית, וכאן החוקים הרי שונים.

ואולי, בעצם, זו בדיוק הבעיה. הגבולות בין היחסים האישיים בין הפוליטיקאים לבין הצורך שלהם לשמור על האינטרסים הפוליטיים והציבוריים שלהם ושל בוחריהם היטשטשו מידי, כל מחלוקת הופכת לאישית וכל אי הגעה להרמת כוסית היא היעלבות והכרזת מלחמת עולם, אז עדיף כבר לבוא וזהו.

ובחזרה לאירוע הרמת הכוסית עצמו. זוהר הזמין רבים וטובים, וגם אחד, ליאור קצב, הגיע לכבד. כשהגיע הוא הוזמן כלאחד כבוד למרכז הרחבה. "בוא, בוא לידי", אמר ראש העירייה המכהן לראש העירייה לשעבר. "אני לא יודע אם תחליט לרוץ, אבל אני יודע שאתה מדבר עליי רק טוב", אמר. בתחילה היה נראה שקצב יוצא מזה באומנות ראויה לשבח שאולי מסבירה איך הצליח, בניגוד לכל הסיכויים, להיבחר לראשות העיר בגיל 27 בלבד. "אני צריך לרוץ כדי להוריד במשקל", השיב. בהמשך, כשזוהר התעקש, קצב שחרר הצהרה קצת יותר מהותית וגם מחייבת. "אני יכול להרגיע אותך, אני לא מתכוון לרוץ", אמר.

עד היום, האפשרות כי קצב יזנק בחזרה לזירה הפוליטית הייתה בעיקר מנת חלקן של שיחות סגורות, בברנז'ה וברחוב הפוליטי בלבד. כעת בא זוהר ושם את הפצצה המתקתקת (מבחינתו) על השולחן, בפרהסיה, מול עשרות אנשים (וסמארטפונים). גם אם קצב צינן במעט את הרחש-בחש, האקדח נמצא עכשיו על השולחן. להאמין להצהרה של פוליטיקאי ולחשוב כי תחזיק מים גם בעוד שנתיים או שלוש? אתם יודעים מה התשובה הראויה לשאלה הזאת, גם במקרה הזה.

ובכל זאת, זו הייתה סיטואציה מעניינת ואפילו מרתקת. קצב, שיחגוג בקרוב את יום הולדתו ה-46, הפך ברבות השנים לפוליטיקאי משופשף, הגם שהוא מחוץ למערכת זה למעלה מעשור. הסביבה בה מסר את הצהרתו, באופן בלתי מתוכנן יש לומר, הייתה חצי עוינת-חצי אוהדת. דבריו הפכו אותה לאוהדת לחלוטין, ולא סתם השיב הקהל במחיאות כפיים סוערות לדבריו. למה לו עכשיו, שלוש שנים לפני הבחירות, לפתוח חזית מול ראש העירייה המכהן? פוליטית, זה היה מהלך נכון של קצב, ומהלך גרוע של זוהר. קצב נהנה מחד מהקרדיט של האיש שלא הביך את ראש העירייה בפומבי, מול הקהל הביתי שלו, ומאידך – הפך לאיש שעכשיו כולם ידברו עליו. התודות לזוהר, שבאבחת משפט אחד, גרם לכך שקצב יהיה האיש ששמו ודאי יהפוך ברחוב למילה נרדפת לאלטרנטיבה. לא כי קצב מעיד זאת על עצמו – כי ראש העירייה הנוכחי, המכהן – העיד זאת עליו.

אליהו זוהר ואנשיו – שמנהלים כבר שנתיים את העירייה אבל לפחות בינתיים לא מספקים קבלות בפועל, בשטח, כאלו שאפשר לראות בעיניים ולגעת בהם בידיים – חוששים מהתמודדות של מוטי מלכה לראשות העירייה בבחירות 2018. אך הם חוששים הרבה יותר מהתמודדות של קצב. יש להם כלים בשפע להתמודד נגד מלכה. במבחן התוצאה ולמרות הלגיטימציה המחודשת שיש מי שמנסה לעשות לתקופת כהונתו – הוא היה ראש עירייה לא מוצלח במיוחד. הוא הורשע בפלילים והודח בבושת פנים מראשות העירייה. בהתחשב במעשיו, עבור הציבור ברחוב החבדי והשסניקי הוא אמור להיות סדין אדום (אם כי לא כך הדבר, לפי מה שכבר למדנו, עבור מנהיגי אותו ציבור). הציבור הוותיק והמסורתי, ברובו, סולד מהאיש, מהתנהלותו וממעשיו. מנהיג הליכוד (נתניהו) – המפלגה אליה הוא שואף לחזור וממנה אולי להיבחר – נמצא איתו ביחסים בלתי תקינים כבר שנים ארוכות.

ואילו קצב – חובש כיפה, בא מאותו ציבור של זוהר – הדתיים הלאומיים – אך חש שם הרבה יותר בנוח וטבעי, חביב על בוחרי ש"ס ומקובל על אנשי חב"ד, בעל קשרים הדוקים ומצויינים עם הציבור החילוני והמסורתי, שכבר הספיק לשכוח, כטבע האנושי, את התקופות הפחות טובות בכהונתו ההיא והכי חשוב, בהתחשב בנסיבות הפוליטיות ובמציאות כפי שלמדנו אותה בשנים האחרונות – איש ליכוד מאז ומעולם שנחשב לבעל קשרים מצויינים עם ראשי המפלגה השולטת.

ועכשיו תחשבו – נגד מי, מבין השניים, קל (או קשה) יותר להתמודד?

כך או אחרת, אין לקחת ברצינות את דבריו של קצב. ב-12 השנים מאז הוא הודח בבוז מראשות העירייה הוא תמיד חלם, ועודו חולם, לחזור ללשכה בקומה השנייה בבניין העירייה. מי שמדבר איתו יכול להעיד כיצד הוא מנתח בבהירות ולפרטי פרטים את הסיבות לכך שלא הצליח, תדמיתית ומעשית, בתפקיד ראש העירייה. כבר כתבתי בעבר שלקצב נעשה עוול. לא אני אומר זאת, העובדות אומרות זאת. פיתחו את אתר האינטרנט של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והביטו בנתוני ההצלחה בבגרויות בתקופתו, שחצו את רף 70 האחוזים מידי שנה ושנה. קצב לא השתמש בתירוצים כדי להסביר מדוע יש לקריית מלאכי רק ארבעים, חמישים או שישים אחוזי הצלחה בבגרות. הוא השקיע את כל מה שנדרש והביא את המספרים לשיא של שני עשורים. תיזכרו גם בשטף אירועי התרבות, הרבה לפני שבאר טוביה העניקה את נדבותיה, ותבינו. כן, קצב עשה טעויות, מרות וכואבות, ושילם עליהם בכסף מזומן (פוליטי כמובן). אבל הקדנציה שלו בתפקיד הייתה רעה הרבה פחות מכפי שנהוג לחשוב, או לזכור. את ההיסטוריה, כידוע, כותבים המנצחים. ומוטי מלכה, שניצח בבחירות 2003, הקפיד לצייר במשך שנים את תקופת קצב כגיהינום עלי האדמות. אם יש משהו אחד שכולם מסכימים בכל הקשור לקצב, הרי הוא שרבב השחיתות לא דבק בו מעולם. ובקריית מלאכי ידועת ולמודת השערוריות, זה דבר לא מבוטל כלל וכלל.

אם תשאלו אותי, ככל שזה תלוי בו, קצב יציג את מועמדותו לתפקיד ראש העירייה כבר בעוד שנה וחצי או שנתיים. כבר בבחירות האחרונות, ב-2013, הוא שקל ברצינות להציג את מועמדותו לתפקיד ראש העירייה. הנסיבות מנעו זאת ממנו לבסוף, אך ייתכן בהחלט שב-2018 הנסיבות יהיו דווקא לטובתו. נכון להיום אין לליכוד מועמד מסתמן ראוי לתפקיד, וקצב עשוי להיות דיי בקלות מועמד מוסכם. הוא יתמודד בליכוד, ועשוי לזכות לתמיכה מכמה גורמי מפתח במפלגה, שכבר כיום מפלרטטים איתו באופן בלתי רשמי. בינתיים הוא עומד בקשר קבוע ובלתי אמצעי עם הציבור באמצעות תפקידו כעו"ד, ומפלרטט בעצמו מול התושבים על האפשרות לחזור לזירה הפוליטית.

ומה על הצהרתו בפני למעלה ממאה בני אדם ביום רביעי בשבוע שעבר, שגם צולמה בוידיאו ופורסמה בפייסבוק? ובכן, היא, כנאמר בפסיקת בית המשפט העליון בפרשת אילנה דיין וסרן ר', הייתה אמת לשעתה. בעוד שנתיים השעה תשתנה, ועימה גם האמת.

הקרן לכיסוח

במשך שנים ארוכות הקרן לפיתוח, כמו החברה הכלכלית העירונית, הייתה הגוף שבאמצעותו מצ'פרים מקורבים. הפיתוח הוא לא פיתוח, והכלכלה היא לא כלכלה. חבר המועצה שמעון חזן, שעומד בראשות הקרן בשנה וחצי האחרונה, הביא רוח חדשה עם כניסתו לתפקיד. הקרן היום היא הגוף השני בחשיבותו בעירייה, ובהרבה דברים היא תורמת לנעשה הרבה יותר מאשר העירייה עצמה. כשמביטים על מה קרה שם לפני כן, מבינים, אולי ואפילו אם זה רק בקטנה ובמעט, איך הידרדרה קופת העירייה לגירעון כה עצום.

חזן לא מקבל שקל על עבודתו בקרן, וכך גם מי שמשמש בתפקיד המנכ"ל – חבר המועצה לשעבר קובי עמר. בתפקיד היו"ר לא היה נהוג, באופן מסורתי ובמשך שנים ארוכות, לקבל תשלום על העבודה שנחשבת התנדבותית, בדיוק כמו עבודת חברי מועצת העיר. ככלל, התפקיד עד כניסתו של חזן לכהונה היה בעיקר סמלי: חתימה על צ'קים, ישיבת מנהלים שמתקיימת אחת לכמה שבועות ואפילו חודשים והרבה כבוד. זהו. את עיקר הפעילות של הקרן מתווה, מאז ומעולם, מועצת העיר. בהעדר תוכן אמיתי לקרן בשנים עברו, תפקיד היו"ר כלל בעיקר הרבה כבוד, אבל לא רק.

הנה, למשל, מה קרה בשנים האחרונות, בטרם חזן הפך ליו"ר וקובי עמר למנכ"ל. מי שהיה מנכ"ל הקרן בשנים עברו – איש הנחשב למינוי פוליטי של ראש העירייה הקודם –  לא קיבל אמנם תמורה כספית המוגדרת כ"שכר עבודה", אולם הוא דווקא כן קיבל תשלום חודשי תחת התיאור "החזר הוצאות". כמה, אתם שואלים? ובכן, הסכומים דיי בלתי נתפסים, ונעים בין כארבעת אלפים שקלים לכששת אלפים שקלים בחודש, מידי חודש. בממוצע, משהו כמו חמישים אלף שקל בשנה, וכמובן שכל שקל יוצא מכיסנו – כספי משלם המיסים.

מילא שהסכומים בלתי נתפסים, אך לפי החשבוניות שהוצאו לטובת הקרן לפיתוח, הם בעיקר בלתי ברורים ובהירים. הכיצד, למשל, הוחלט שאדוני היו"ר יקבל החזר של ארבעת אלפים שקלים (פלוס מע"מ!) מהקופה הציבורית? או חמשת אלפים? מי קבע מה הסכום הנדרש להחזר הוצאות? ומה היו בכלל ההוצאות? האם זה היה הזמן שהושקע? האם הטלפונים? הדיו הרב שיש לבזבז בחתימה על צ'קים? ובכלל, האם היה פיקוח על החזר ההוצאות הנדרש? האם התקיים אי פעם דיון רציני ומהותי על מה ההחזר? האם מישהו בכלל אישר את העברת החזרי ההוצאות? האם נקבעו קריטריונים להחזר ההוצאות?

אין ספור שאלות, אפס תשובות.

שמעון חזן וקובי עמר הם שיצקו תוכן אמיתי לתפקיד יו"ר הקרן לפיתוח ולקן בכלל, ועל כך מגיעות להם כל המחמאות. אך כיושב הראש וכמנכ"ל של הגוף החשוב הזה, מוטב היה לו יבדקו גם מה קרה שם בעבר. מוטב לו יקבעו כבר מעכשיו קריטריונים להחזרי הוצאות והיקפם. אמנם תפקיד המנכ"ל התנדבותי אף הוא, אולם מותר ואפילו ראוי להחזיר את הוצאותיו האישיות של מי שמנהל את הקרן בפועל ומקדיש לה שעות רבות מידי שבוע. אך דרך ההחזר צריכה להיות ברורה ובהירה, בניגוד לנוהגים משנים עברו, שבהן המספרים גם היו גבוהים באופן בלתי פרופורציונאלי – וגם שולמו בלי פיקוח של ממש ובלי פירוט, ולו מינימלי, לסך ההוצאות ומהותן.

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -
לחץ להוספת תגובה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דעות

יכולים לישון בשקט?

דיירים משכונת גבעת הסביונים בטור מיוחד בעקבות הדיון החוזר באישור חריגות הבניה בפרויקט "לב הפארק", שהתקיים בשבוע שעבר במליאת הוועדה לתכנון ובנייה

פורסם

בתאריך

אנו, דיירי גבעת הסביונים, עוקבים בדאגה גדולה אחר רצונם של מספר חברי מועצה ונבחרי ציבור המבקשים לדון מחדש באישור התכנית של פרויקט "לב הפארק", הכשרת עבירות הבניה שבוצעו בו על ידי חברת ש.י שפץ ולקיחת השטחים הציבורים השייכים לנו- הציבור- לטובת אותם יזמים שפגעו ברגל גסה בחוק ובתושבי הקריה.
עצוב היה לנו לשמוע את הטענות של מספר חברי ועדה שהועלו בשבוע שעבר בעיתון, לפיהם הקבלן שילם מחיר כבד בדמות קנס כספי. לידיעתם של אנשי הועדה, בהם גם גלעם וסולימני שביקשו לדון בבקשה בשנית, במצב בו התכנית תאושר ותותר מכירת יתרת הדירות הקבלן לא רק יקבל את כספי הקנס בחזרה, אלא עוד יישאר לו עודף בכדי לצחוק על תושבי הקריה ועל החוק בכלל.
ברצוננו להזכיר לכם שתושבי גבעת הסביונים ניהלו מספר מערכות משפטיות מול החברה הקבלית ש.י שפץ שבבעלותם של יוסי ושמעון וקנין, וכן דיונים קולניים בוועדות לתכנון ובניה ובבתי משפט בנוגע לתוספת בניה ל-100 יחידות דיור ולסידור מעברי התנועה בניגוד לתב"ע.

לב הפארק

בנייני לב הפארק בקריית מלאכי. | צילום: המקור

השאלה הנשאלת היא האם תושבי גבעת הסביונים אמורים לדאוג מזה שאתם, חברי ועדת תכנון ובניה, תאשרו להם בחלוף בזמן את התוספות הללו הנוגדות את התב"ע?
ומה תגידו בנוגע לדחיית התכניות של חברת י.ש שפץ הן בוועדה לתכנון ובנייה של מחוז דרום והן בבית המשפט המחוזי? שהם מסכנים? שמחפשים אותך? שצריך לעזור להם או שהם שילמו מחיר כבד?
נבחרי ציבור נכבדים, איך אתם מתעלמים מהחלטת בית המשפט ומהציבור הגדול שנפגע מהחריגות הללו? האם זו הדוגמא האישית שלכם כחברי וועדה בעלי אחריות? או שאולי הבקשה שלכם היא משחק פוליטי בניסיון להכניס את ראש העיר למלכודת שתגרום לציבור להתחשבן איתו ביום הבחירות, במידה והחריגות אכן יאושרו?
הרי כאשר השמעתם את קולכם ונלחמתם בכל הכוח על מנת לתת פרס למפרי חוק עשיתם טעות, רגע לפני הבחירות המתקרבות. הציבור מצביע מהראש, ואין ספק שהוא ישאל את עצמו האם אתם ראויים לשרת אותו נאמנה. האם תושבי קריית מלאכי בכלל ודיירי גבעת הסביונים בפרט צריכים לדאוג, או שהם יכולים לישון בשקט בזמן שנבחרי הציבור שלהם דואגים אך ורק לאינטרס של התושבים?
בהזדמנות זו נבקש להודות לראש העירייה, אליהו זוהר, למהנדס נועם רווחה, ליועצת המשפטית עו"ד עידית יפת ולסגן ראש העירייה, מר חיים שטיינר, על היושרה, האמינות והאכפתיות לטובת האינטרס הציבורי.

לחץ להמשך קריאה

דעות

סאלח, פה זה קריית מלאכי

איפה נמצאת מאורת הנחשים שאפילו נעליים צבאיות לא יצליחו לעמוד מולה?

פורסם

בתאריך

על ידי

ועדת תכנון ובנייה - אישור שלושת הקומות בפרשת לב הפארק

השלום והברכה עליכם קוראיי היקרים. בשבוע שעבר אני ואישתי היקרה החלטנו לקחת חופש מהנכדים, ויצאנו לנופש של סוף שבוע באשקלון. לקחנו חדר עם מרפסת ונוף לים ב"הולידיי אין", ישבנו והסתכלנו על הים היפה כל כך. בכל פעם שאני מסתכל על הים אני מבין כמה אנחנו בני האדם קטנים, וכמה ההוא שיושב שם למעלה גדול. אולי במערכת הבחירות שאנחנו כבר בתוכה יהיה איזה מועמד שיבטיח לנו לבנות ים בקריית מלאכי. גם ככה הפוליטיקאים רגילים להבטיח ולא לקיים, אז מה אכפת להם להבטיח גם את הבלתי אפשרי? אני מצהיר כבר עכשיו: מי שיבטיח את זה כבר יקבל את הקול שלי.
במוצאי שבת חזרנו למציאות, ולזוהמה שמקיפה בסוף כל סוף שבוע את הבית שלנו. הפחים עולים על גדותיהם כמו הירקון בימי גשם סוערים, והריח הנודף מהם פשוט בלתי נסבל. שאלתי את אישתי מדוע העירייה לא מוסיפה עוד פח אחד כדי למנוע את החרפה, והיא ענתה שבטח אין להם כסף. אני בטוח שבשביל דברים שהם באמת רוצים יש להם כסף, אז אולי הם לא כל כך רוצים.

ראיתי השבוע שמנהל מחלקת החינוך של העירייה, מיכאל בן שטרית, התפטר מתפקידו. לא ברור לי כל כך מה הסיבה להתפטרות, אבל וואלה אני חושב שהוא עשה דווקא עבודה טובה. ממה ששמעתי מאחת הבנות שלי, שעובדת בבית ספר, הוא נענה תמיד לבעיות שהועלו אליו ושינה כמה דברים גדולים במערכת החינוך שלנו, שעדיין, איך נאמר, היא לא משהו-משהו. מבחינת אישתי בן שטרית יכול היה להיות גם ראש עירייה, רק בגלל שעבורה הוא חתיך. "תראה איזה עיניים יש לו, כחולות כמו האוקיינוס", היא אמרה לי, "וחוץ מזה, ההורים שלו נולדו בעיר שלי במרוקו!".
לפי מה שקראתי בתגובות באינטרנט, בן שטרית נפל קורבן למאבקים בין פוליטיקאים שעושים כאילו אכפת להם מהציבור, אבל במציאות זה לא כל כך ככה. הוא בא עם קבלות ועם הצלחות במקומות אחרים, הוא הצליח להפוך מנהג משאית לאיש משכיל ומנהל בכיר, אבל כל זה לא עזר לו מול הפוליטיקה הקטנה של קריית מלאכי. אני רק מקווה שמנהל החדש שבטח תכף יבוא במקומו יידע לאן הוא נכנס: למאורת נחשים שאפילו נעליים צבאיות חסינות להכשות לא יכולות לעזור בה.
וואלק מה אני אגיד לכם, היו ימים אחרים בקריית מלאכי שלי. ימים שבהם לא כל אחד ניסה לשים רגל לחברו, שהקנאה וצרות העין היו מחוץ לתחום עבורנו ושהערבות ההדדית הייתה עולה על כל אינטרס צר. במקום שבו גדלתי, שכונת קיבוץ גלויות, הבתים היו פתוחים והשכנים אהבו אחד את השני כמו משפחה. אהבה אמיתית, בלי נשיקות מדומות על הלחיים המתחלפות מהר מאוד במס שפתיים.
היום זה כבר אחרת, ומקיבוץ גלויות וקריית מלאכי של פעם נותרו בקושי שרידים בודדים. אולי זה בגלל הטכנולוגיה ואולי בגלל שהעיר גדלה וממשיכה לגדול, אבל את מה שהיה פעם כבר אי אפשר יהיה להשיב.

שמעתי השבוע שבסניף הליכוד המקומי השיגו דיל, וללו זוהר ונדב ויצמן יתחברו כדי לשים את האנשים שלהם בתפקידים הבכירים. שאלתי את עצמי ואת אישתי מתי כבר הדילים ייעלמו מהעולם, ונתחיל להתרכז בלבחור את האנשים הכי טובים והכי מתאימים, ולא את אלו שיהיו יסמנים ויגידו "כן המפקד" לכל דבר שיבקשו מהם. אנחנו צריכים אנשים שיודעים לעמוד על שלהם, שלא מפחדים להתעמת עם בכירים מהם ולא חוששים להגיד "עד כאן" במקרה שדבר כלשהו נוגד את מה שהציבור צריך ורוצה. אני מקווה שאני עוד אספיק לראות את זה בתקופת חיי, אבל אם להיות כנה – אופטימי אני לא.
כשאני רואה מה קורה בעירייה, אני לא בטוח אם מדובר בגוף רציני שמנהל את חיינו או במשהו שדומה יותר למשחקי המנהל-עובד שמשחקים הנכדים שלי. במחלקת הפיקוח יש בלגאן כבר חודשים ואיש אינו מתייצב לסדר את העניינים, מחלקת החינוך מאבדת את המנהל שלה בלי סיבה נורמלית נראית לעין ובבנייה יש מי שרוצה לאשר בניינים בלתי חוקיים סתם כי בא לו, או בגלל סיבות אחרות שאנחנו לא יודעים עליהן. מי שהיה בא מבחוץ לראות מה קורה כאן היה אומר לעצמו 'סאלח, פה זה קריית מלאכי, המעברה מפעם שלא התקדמה יותר מידי'.

אישתי בדיוק סיימה את רשימת הקניות השבועית לקראת השבת, והפקידה אותה בידיי בדרך להיפר- למשימה שלי. מה אגיד לכם, לפעמים אני מרגיש כמו היסמנים האלה מהעירייה: כשאישתי אומרת משהו, אני תמיד אומר כן המפקד ולא מתווכח. רק שאצלי אני מנהל את חיי האישיים בלבד, וגם זה בקושי, ואילו היסמנים מהעירייה מנהלים את החיים שלנו. של כולנו. ואיך נאמר? ההצלחה לא משהו. יאללה, ביסלאמה.

לחץ להמשך קריאה

דעות

סאלח זו ארץ ישראל (שלי)

סוליקה מלול ז"ל לא הספיקה לראות את הסרט התיעודי המוצלח- שהפך לשיחת היום בכל בית בישראל. בנה אבי, שצפה בסרט, נזכר בנקודות ההשקה שבין עברה של אימו לזה של משתתפי הסרט, ומתאר אותן על פי עדותה

פורסם

בתאריך

על ידי

בדיוק בימים בהם הנושא המדובר הוא הסרט "סאלח פה זה ארץ ישראל", סרט שפותח מורסות עבר שנדמה שהגלידו (או לפחות כך קיוו) כמו אפליה, גזענות ויחס בוטה ולעיתים אף לא אנושי כלפי עולים מארצות מוסלמיות מצד ממשל מפא"י ששלט באותם ימים, אימי, שחוותה על בשרה את אותה הגזענות שהותירה בה משקעים כבדים- סיימה את חייה. עבורה, פצעי העבר מעולם לא הגלידו. היא לא הספיקה לראות את סרטו של הבמאי דוד דרעי, שבצירוף מקרים התגלה כבן למשפחה מעיירת הולדתה של אימי, דמנט, והוא אף מספר את סיפורה כמעט בגוף ראשו. נקודת השקה נוספת ומרתקת בין אימי לבין המסופר בסרט הוא אחד מרגעי השיא בסרט, המספר את סיפור עלייתה של קבוצת עולים מדמנט בשנת 1963, במסגרתה עלו ארצה גם אחותי הבכורה ובעלה. העולים מדמנט סירבו בתוקף לעלות על המשאיות שהמתינו להם עם הגיעם ארצה לאחר שנציגי הסוכנות, שקיבלו את פניהם, ייעדו אותם להתיישבות ביישובי ספר בצפון, דוגמת קריית שמונה. בניגוד להבטחות ליישבם יחד עם בני משפחתם, במקרה של אחותי בעיר כפר סבא, נאמר להם כי מדובר "בסך הכל ברבע שעה נסיעה". בעזות מצח שיקרו להם, בניסיון לשכנע את העולים המרדנים. הטיפול הכוחני של נציגי השלטונות הדהים אפילו את העולים שבאו מארץ עם שלטון מלוכני ללא ערכים דמוקרטים. נציגי הסוכנות איימו עליהם שהמשטרה תנקוט נגדם באמצעים קשים, "לא האמנו, לא עשינו שום דבר רע, למה לאיים עלינו ולמה לערב את השוטרים?", נזכרה אחותי.
גם השוטרים המאיימים לא הרתיעו את העולים, בהם כפי שציינתי אחותי ובעלה, שהצליחו להגיע לכפר סבא בעזרת קרוב משפחה שהכיר את אחד מפקידי הסוכנות. רק לאחרונה גילתה אחותי ובעלה שסיפורם פורסם באותם ימים בעיתונות הארצית.

היו כאלה שהתייאשו

הורי עלו לראשונה ארצה ב-1955. לאחר שעברו בנמל את תהליך טיהור ראשיהם וראשי ארבעת אחיי ב-די.די.טי (אמצעי למלחמה בטיפוס ובמלריה), הם נשלחו לישוב משואה, הקרוב לבית שמש של ימינו, סמוך מאוד לגבול עם ירדן. התנאים הפיסיים היו קשים מנשוא, והצריף המקורה באסבסט הפך את השהיה בו בימי הקיץ לבלתי נסבלים. אבי עבד בעבודת דחק. בכל בוקר הוא יצא עם טוריה על כתפו למסע רגלי של שעה וחצי עד מקום עבודותו, ובערב שב הביתה בהליכה נוספת של שעה וחצי למרות זאת, הוא אף פעם לא התלונן על העבודה המפרכת, אלא להפך. אבי שמח שבכלל יש לו עבודה למשך חודש ימים ברציפות, בשונה מלא מעט עולים אחרים שלא שפר עליהם מזלם כיוון שעבדו רק שבועיים בחודש. בשל כך הם גם השתכרו הרבה פחות.
הימים ימי הצנע, והתור לקבלת תלושי מזון תחת השמש הקופחת היה ארוך. אחת לשבוע אבי היה נוסע לירושלים כדי לקבל עוף, שם היה שוחטו ושב באוטובוס לצריף. המסע הארוך בימי הקיץ הלוהטים הפך את אכילת העוף לאתגר רפואי לא קל, ואמא הייתה מזהירה אותנו "לא לאכול אותו כי כבר הסריח". לצד זאת, היו גם עולים חדשים ברי מזל שעלו מאירופה- ש-'חווית משואה' נמשכה אצלם קצת פחות מ-48 שעות, "היינו רואים אותם מגיעים למשואה, אבל אחרי יומיים הם כבר לא היו שם", סיפרו תושבי המקום. לימים התברר שאותם עולים מאירופה הועברו לשכונה חדשה שהוקמה באותם ימים בתל אביב- שכונת רמת אביב. החלום הציוני דיבר על מדינת היהודים, והנה לראשונה גילו הוריי שיש שני סוגי יהודים: יהודים מזרחיים ויהודיים מאירופה.
בהיררכיית היהדות, לפחות בנוסח מפא"י, יהודי מרוקו ניצבים במקום נמוך לעומת היהודים שעלו מאירופה. עבור אימי העלייה הייתה טראומטית. התנאים הפיסיים הקשים במשואה, היחס המחפיר מצד השלטון המרכזי וחילול השבת הפומבי בארץ הקודש הפכו את מושא חלומותיה לחלום ביעותים. היא התקשתה עד מאוד להכיל כל-כך הרבה טראומות בתקופה כה קצרה, ודרשה מאבי לחזור למרוקו. הסוכנות היהודית ניסתה להקשות עליהם את השיבה לעיר הולדתם ודרשה מהוריי לשלם את הוצאות העלייה והירידה מהארץ.
אבי שילם, והוריי ירדו מהארץ בשנת 1956. תשע שנים מאוחר יותר, בשנת 1965, משפחתי עלתה שוב ארצה בעיקר משום שמרבית הקהילה היהודית עלתה ארצה. עם זאת, אימי עלתה רק פיסית. ליבה היה במערב, במרוקו. "שם הייתה יהדות", אמרה בערגה זמן שביכתה את עלייתה ארצה. היא תיארה מערכת יחסים משפחתית, מכבדת ומכובדת. הפרידה ממרוקו הייתה כה קשה לה, עד שנדמה כאילו הציבה מעין מחסום בתת המודע שימנע ממנה ללמוד מילים בעברית, המייצגות השתלבות מלאה בארץ. אכן, אימי מעולם לא למדה עברית. היא לא רצתה ללמוד עברית והסתפקה בכמה מילים בסיסיות לצורכי התנהלות בארץ. האישה החכמה הזו, ששלטה במכמני השפה המרוקאית, לא הצליחה להרכיב ולו משפט קצר בעברית. לאימי הייתה עוד אהבת נפש אחת: טפרה אנגואף, עולה מאתיופיה, ששימשה כמטפלת בית שלה. אולי זו הייתה הזרות, אולי הקושי בהתמודדות עם מציאות לא מוכרת של שתיהן, שיצרו ביניהן קשר מדהים של אהבה הדדית יוצאת דופן. אימי ראתה בה את ביתה ממש. לכאורה, כל דו שיח מילולי ביניהן היה בלתי אפשרי: אימי לא שלטה בעברית וטפרה (ענבט בפי אימי) הייתה עולה חדשה יחסית שהתקשתה אף היא בעברית.
מה שהיה אמור להוליד דו שיח של חרשים הפך לדו שיח מלא חום, אהבה והבנה הדדית שבלתי אפשרי להסבירה. בחודש האחרון לחייה, כאשר מצבה הפיסי הדרדר, התחלנו בהליך גיוס עובדת זרה שתלווה את אימי לאורך כל שעות היממה. אימי הזדעזעה מהמחשבה על סיום הקשר עם ענבט: "אני אפרד מענבט? חס וחלילה. לא רוצה לשמוע את זה. איך אתם מעלים על דעתכם שאפטר את ענבט שעבדה אצלי 12 שנה? לא יקום ולא יהיה", אמרה בזעם. אם יש נחמה, הרי היא העובדה שאימי לא "זכתה" לראות בחייה את הניתוק מענבט.

לחץ להמשך קריאה