צור עימנו קשר

קהילה

התרמה מיוחדת

יממה בלבד לאחר פטירתו של אריה בראונר ז"ל, הודיעו הבוקר בסניף מד"א המקומי כי אירוע התרמת הדם הקרוב, שייערך ביום חמישי, יוקדש לזכרו

פורסם

בתאריך

כמידי שנה, תיערך גם השנה התרמת הדם המסורתית של סניף מד"א המקומי ברחבת העירייה בקריית מלאכי.

כבר לפני כשבועיים שיגר סגן ראש הערייה, חיים שטיינר, מכתב לפטרונו אליהו זוהר ובו בקשה לרתום את עובדי העירייה למאורע החשוב- ולאפשר למי שחפץ בכך לתרום מנת דם בסמוך לבניין העירייה. זוהר נענה בחיוב, וביום חמישי הקרוב (22.3) תוצב ניידת התרמת הדם ברחבת העירייה בין השעות 16:30-22:30 והעובדים יוכלו לעשות את המעשה החשוב כשבוע לפני חג הפסח.

הבוקר (שלישי) הודיעו בסניף מד"א כי אירוע ההתרמה יוקדש השנה לעילוי נשמתו של תושב העיר והתורם הקבוע של הסניף המקומי, אריה בראונר ז"ל, שנפטר והוא למנוחות אמש בבית העלמין בעיר.

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -
לחץ להוספת תגובה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

קהילה

מתקפה הדדית

עלון פרסומי שהפיקו אנשי כולל "הליכות עולם" לקראת חג העצמאות, ובו הודעה כי הרב יורם ביטון יוכרז כ"רב הקהילה ורב השכונה", עורר את זעמם של אנשי המועצה הדתית, שיצאו נגדו במתקפה חריפה: "לא יתכן שכל אחד יחליט על דעת עצמו שהוא רב שכונה", אמר הרב יוסף בלוי, יו"ר המועצה הדתית. הרב ביטון בתגובה: "לא מקבל מהם שכר ולא חייב להם דבר"

פורסם

בתאריך

על ידי

כבכל שנה, יערוך הרב יורם ביטון גם השנה יום לימוד תורה בחופף ליום העצמאות בכולל "הליכות עולם", אשר בראשותו. אלא שהפעם, ועוד בטרם החלו האירועים, הצליחו פרסומי יום הלימוד לייצר מהומה רבתית בקרב אנשי הציבור הדתי-תורני בעיר. הסיבה: על גבי העלונים נטען כי במהלך אותו היום יוכתר הרב ביטון ל"רב הקהילה ורב השכונה".

במועצה הדתית קריית מלאכי זעמו על נוסח הפרסום, וטענו השבוע בשיחה עם "המקור" כי כוונתם של אנשי הרב ביטון להכריז עליו כרב הקהילה והשכונה כלל לא סוכם עימם. בנוסף, גורמים המוערים בפרשה טענו השבוע כי גם רב העיר, הרב חיים פינטו, שזכה לפני כחודש בהארכת כהונתו לא אהב לשמוע את הדברים ומרגיש עלבון עמוק מהרב ביטון, אולם העדיף שלא להתייחס לכך באופן פומבי.

מי שכן היה מוכן להגיב השבוע היה הרב יוסף בלוי, יו"ר המועצה הדתית, שטען כי למרות הפרסומים אין שום הסכם בין הרב ביטון למועצה הדתית. הרב בלוי אף כינה את הניסיון כמחטף, וכגניבת דעתו של הציבור, "המודעה שהוא (הרב ביטון, ה"ה) פרסם מופיעה עם לוגו של עיריית קריית מלאכי, מועצה אזורית באר טוביה, האגף לתרבות תורנית ומשרד החינוך, ובסוף המודעה טוען הרב ביטון שהוא יוכרז כרב שכונה. אני לא יודע אם לקרוא לזה שקר, רמאות או הטעיית הציבור. הוא משתמש בלוגואים של כל המוסדות האלו על מנת להטעות את הציבור".

בנוסף, טוען הרב בלוי כי על מנת להיבחר לרב שכונה יש לעבור וועדות של הרבנות הראשית, וכי לא כל אחד יכול לקבל על עצמו את התפקיד, "יש תקנים שמשרד הדתות מקצה. לאחר מכן, המועצה הדתית יחד עם העירייה והציבור בוחרים רב שכונה. זה לא עובד ככה שמגיעים לכנס כזה או אחר ומכריזים על רב שכונה. לא יתכן שכל אחד יחליט שהוא רב השכונה. מה שעשה הרב ביטון זה פשוט רמאות", אמר בלוי, שהוסיף, "יש לנו רב עיר והכל מתנהל כמו שצריך, לכן אין צורך ברב שכונה".

הרב יורם ביטון, ששמע על דבריו של הרב בלוי, סיפר כי הוא מאוכזב מתגובת המועצה הדתית והוסיף כי בכל מקרה- הוא לא מתכוון להפוך לרב שכונה דרכם, "אני לא מקבל מהם שכר ולא חייב להם שום דבר. יש לי הזכות לרשום כל העולה על דעתי. קיבלתי תעודת רב מהרבנות הראשית לישראל ומהרב פינטו עצמו, שהסמיך אותי".

על הטענה כי הוא מטעה את הציבור בכך שטוען כי יוכרז לרב שכונה טען הרב ביטון כי הוא משמש כרב של הקהילה שלו, ומשכך עונה על שאלות התושבים סביב מקום משכנו ברחוב יוסף ברוג, "אני הרב של השכונה שלהם, זו הייתה כוונתי. לרגע לא טענתי שאני רב שכונת בר יהודה או שאני רב דרך המועצה הדתית".

אלא שביטון לא הסתפק במענה על טענותיהם של אנשי המועצה הדתית, ויצא במתקפה חריפה וחסרת תקדים מפיו של רב מקומי כנגדה, "אני כבר 20 שנה עובד בקריית מלאכי ואפילו פעם אחת לא קיבלתי מילת פרגון ועידוד. להפך, ישר רצים לעיתונות ויוצאים נגדי. למה יודעים לזרוק שני מיליון שקל על זמרים חילוניים אבל על יום לימוד תורה שהוצאתי מהכיס שלי 45 אלף שקל אף אחד לא עוזר? אלפיים שקל זה מה שקיבלתי בסה"כ מהעירייה. רק דברים רעים יודעים להגיד פה".

מעיריית קריית מלאכי נמסר בתגובה: "נושא  ההכרזה לא הובא לידיעתנו ולעירייה אין שום נגיעה או הסכמה לטקס" 

לחץ להמשך קריאה

קהילה

מעבדות לחירות, גרסת המציאות

רבים מאיתנו קוראים את הגדת הפסח ומדקלמים בכל שנה את הפסוקים הכה מאפיינים אותה, אך כמה מאיתנו באמת חוו על בשרם את השחרור הנפשי והפיזי המתוארים בה? עבור ישוורק אלנה, אסירת ציון שנכלאה בעודה רק בת 13, חג הפסח מהווה אזכור תמידי לחוויות הקשות שעברה רק בשל רצונה העז והכמיהה להגשים את חלום אבותיה ולעלות לארץ הקודש

פורסם

בתאריך

על ידי

"החג הזה בשבילי מסמל חופש יותר מכל. חוויתי על בשרי את צמד המילים "מעבדות לחירות", ועבורי כל המסע הזה עד שהגעתי לארץ ישראל הוא לא מובן מאליו".

כך, בגרון חנוק ובעיניים דומעות, פותחת ישוורק אלנה, אסירת ציון ותושבת קריית מלאכי את הפגישה שקבענו מבעוד מועד במיוחד לרגל חג הפסח.

אלנה, 47, נולדה וגלדה בכפר טדה שבאתיופיה, השוכן לצידה של העיר גונדר יחד עם שבעה אחים.

כבר בגיל צעיר חוותה אלנה קשיים יומיומיים, כשנאלצה להתמודד עם אובדן אב המשפחה ולגדול לבד עם יתר אחיה, "אימא עבדה מאוד קשה בבית ובחוץ בשביל לדאוג שלא יחסר לנו שום דבר. דאגה לשלוח אותנו לבית הספר למרות הקושי", מספרת אלנה.

בשנת 1984, בהגיעה לגיל מצוות, הגיעה התפנית בחייה של אלנה: ממשלת ישראל החליטה להעלות את יהודי אתיופיה לארץ הקודש, אולם בשל היעדר יחסים דיפלומטיים בין ממשלות ישראל ואתיופיה- הדרך היחידה להגיע לישראל עבור אלפי אנשי הקהילה היהודים הייתה באמצעות הגעה לגבול סודאן והמתנה לאנשי המוסד שם.

למרות האפשרות להגשים את החלום הציוני הגדול, החליטו בני משפחתה של אלנה כי נוכח השמועות הרבות לפיהן אלפי אנשים לא הצליחו להגיע לישראל בשל בעיות חמורות שהתגלו בסודאן- הם יישארו לעת עתה באתיופיה.

"שנה לאחר מכן, הגיעו לכפר מספר אנשי מוסד שהציעו לאימא לשלוח אותי עם עוד מספר צעירים מרחבי אתיופיה לארץ ישראל", נזכרת אלנה. "בהתחלה אימא היססה וחשבה פעמיים אם לשלוח אותי לישראל, אך לבסוף היא הסכימה שאצטרף לחבר'ה הצעירים. התרגשתי מאוד לחשוב שבקרוב מאוד אגיע לארץ".

הסכמת האם אכן נתנה את האות לתחילת המסע עבור אלנה, שיצאה יחד עם שמונה שותפים למסע חוצה יבשות, "היינו חבורה של צעירים שהתאספו ממספר כפרים. הגענו לעיר גונדר, ממנה נסענו לעיר וולו בה שהינו משך שבוע ימים. לאחריהם, הושכרה עבורנו דירה בעיר סמוכה, ולאחר שלושה חודשים הגיע המדריך ויצאנו לדרך".

מדירתם השכורה יצאו שמונת החברה והמדריך לרפובליקת ג'יבוטי, הגובלת באתיופיה. "המסע לגי'בוטי לא היה פשוט", מגוללת אלנה את תחילתו, "יצאנו בתחבורה ציבורית, אך בהגיענו לגבול גילו אנשי המעברים שברשות חלק מאיתנו לא מצויות תעודות מתאימות- ועל כן נאלצנו להיפרד. חמישה חברים חזרו לאתיופיה, ואילו אני ועוד שני חברים למסע נאלצנו להתחיל במסע רגלי שארך כשישה ימים- עד ההגעה לנקודת המפגש".

במהלך המסע הרגלי, מתארת אלנה, נאלצו השלושה להתמודד עם מחלתו של אחד מהם, שכמעט עלתה לו בחייו וגבתה מהם קורבנות בנפש, "חששנו מאוד שניתפס, ולכן עשינו את כל ההליכה ברגל. יצאנו בשעות הלילה המאוחרות והתלבשנו כמו מוסלמים בשביל להתאים את עצמנו לסביבה. בדרך היה סבל רב, מחלות, רעב, צימאון, חוסר שעות שינה. נאלצנו להתחבא מפני שודדי הדרכים וזה היה מסע קשה מאוד. אלמלא היינו פוגשים בדרך סוחרים, שהעניקו לנו תה להרוות את צימאוננו, לא היינו מגיעים לעיר טג'יורה- וממנה לג'יבוטי".

ההגעה של השלושה אל מחוז חפצם נראתה עבורם כסוף מסע התלאות בדרך לארץ הקודש, אולם גם שם התברר להם כי כלל לא הייתה היערכות לבואם, והם שוכנו בצריף קטן יחד עם המדריך- חרף ההבטחות להגעת אנשי המוסד, "היה קושי רב. גרנו במשך שבועיים עם המדריך שלנו ללא שירותים או מטבח. בקושי היה לנו אוכל", מספרת אלנה, שטוענת כי היערכותה של מדינת ישראל הייתה "לוקה בחסר" לכל אורכו של מסע העלייה המפרך.

"לאחר כשבועיים הועברנו אל דירה גדולה יותר, וזכינו למקלחות, מטבח ומיטות. עם זאת, נאסר עלינו לצאת מהבית, ונמסר לנו שמצרכי המזון יועברו אלינו על ידי שומר מיוחד, שיניח אותם בפתח הכניסה לבית".

"ההגעה לארץ היא כמו חלום שהתגשם"

שמונה חודשים המתינו אלנה ושני חבריה למסע בציפייה לבואם של אנשי המוסד. אוטוטו, הם חשבו, יגיעו שליחיה של מדינת ישראל ויסיימו עבורם את מסע התלאות.

אלא שימי ההמתנה הפכו לשבועות, השבועות לחודשים והתקווה לאכזבה עמוקה, "אמרו לנו שמחכים לצעירים נוספים העוברים כעת את אותה הדרך שעברנו וסיפרו שהם מכינים את הטפסים הדרושים, בהם גם הדרכונים הנחוצים לצורך העלאתנו ארצה", מספרת אלנה, ונזכרת בדלקת הריאות החריפה שתקפה אותה ממש עם בואם של אנשי המוסד- שמונה חודשים לאחר ההגעה לג'יבוטי. "הם ראו שאני ממש חולה ולקחו אותי לבית החולים, שם הסבירו לי שאני זקוקה לאשפוז".

במהלך שהותה בבית החולים, מספרת אלנה, היו חבריה למסע מגיעים לבקרה כמעט מדיי יום, אולם לפתע, וללא כל סיבה נראית לעין- הם הפסיקו לעשות זאת, "מהרגע שחבריי הפסיקו להגיע התחלתי לחשוש. התלבטתי האם להשתחרר מבית החולים או להישאר להמשך טיפול. בסופו של דבר, החלטתי לצאת לכיוון הבית של האישה אצלה גרנו במשך כל התקופה הזו, אך לתדהמתי היא סילקה אותי משם. ללא ברירה, המשכתי לבית שבו שהינו לפני הגעתם של אנשי המוסד".

ההחלטה לשוב אל הבית בו שהתה טרם הגעתם של אנשי המוסד הייתה כנראה הרת גורל עבור אלנה, שזוהתה על ידי אחת השכנות. "שהגעתי לשם יצאתי לכיוונה על מנת לשאול האם היא יודעת מה קרה עם חברים שלי, אך היא התחילה לצעוק ולא הסכימה לדבר. תוך מספר רגעים הגיעו חיילים ושוטרים שהחלו לשאול אותי שאלות. מה אני, ילדה בת 13, יכולה לענות להם? בכוחותיי האחרונים ניסיתי להסביר שבאתי לחפש עבודה, אך הם לא האמינו ושלחו אותי לכלא".

שנה וחצי שהתה אלנה בת ה-13 בבית האסורים של ג'יבוטי, עוברת התעללות פיזית ונפשית על בסיס יומיומי.

בשל גילה הצעיר, החליטו אנשי המשטרה לשחררה, והיא מצאה עצמה משוטטת ברחובותיה של מדינה זרה, ללא מזון או מקום מחסה, "הסתובבתי מספר ימים ברחוב, בלי אוכל ובלי מקום לישון בו. מישהי שראתה אותי הציעה לי מחסה בתמורה לכך שאטפל בילדיה ובמשק ביתה. כיוון שלא היו לי הרבה ברירות, כמובן שהסכמתי. אחרי שהתחלתי לעבוד אצלה הבנתי שהיא ובעלה הפכו אותי למשרתת שלהם. 7/24 הייתי שם. חודשיים הספיקו לי, ואחריהם פשוט ברחתי".

מהמקום הנמוך ביותר ניסתה אלנה לשקם את חייה. היא חיפשה עבודה, ומצאה משרה פנויה כמנקה בבית חולים פרטי.

באחד מימי השגרה פגשה הנערה המתבגרת בחור מקומי, שסיפר לה כי בקרוב יטוס לאדיס אבבה. הוא הציע לה שתכתוב מכתב למשפחתה, והוא יואיל להעבירו אליהם במהלך שהותו באתיופיה, "בהתחלה מאוד חששתי, כיוון שעברתי כל כך הרבה דברים. פחדתי מאוד שיפגעו בי או במשפחה שלי. לבסוף החלטתי לתת לו את המכתב".

ההחלטה להיענות להצעתו של הבחור התבררה כנכונה ביותר עבור אלנה. "כאשר הוא הגיע לשם, המשפחה שלי לא האמינה שאני בחיים. הם ביקשו לשוחח איתי בטלפון, ומאותה שיחה הכל החל להשתנות לטובה".

 

"החלום התגשם"

הידיעה לפיה אלנה עדיין בחיים הכתה בתדהמה את בני משפחתה של הנערה הצעירה, שהחלו לנסות לדאוג להעברתה למקום מבטחים ויצרו קשר עם אנשי המוסד, "באחד הימים, בערך שבועיים אחרי הקשר הראשוני עם בני משפחתי, פנה אליי אחד מעובדיי בית החולים ואמר שמחכה לי במזכירות שיחה בינלאומית מבחור מצרפת", מספרת אלנה בהתרגשות, "בהתחלה לא האמנתי כיוון שלא הכרתי אף אדם מצרפת, אך כאשר אחזתי בטלפון הבנתי שמדובר באיש מוסד שמעוניין לעזור לי להיחלץ מהמקום אליו הובילו אותי חיי".

הנחייתו של איש המוסד לאלנה הייתה ברורה: גשי בדחיפות אל שגרירות אתיופיה והשאירי את פרטייך. כך אכן עשתה.

כחצי שנה לאחר מכן, וכשהיא משוועת לגאולה, קיבלה אלנה את ההודעה לה ייחלה שנים ארוכות: "הדרכון שלך מוכן. בקרוב תעברי לצרפת, ממנה יעבירו אותך אנשי המוסד לישראל", נזכרת אלנה ועיניה בורקות, "לא האמנתי שאחרי כל מה שעברתי אגיע לפה, לארץ הקודש. פגשתי כאן את דוד שלי, ועבורי זה היה חלום שהתגשם".

בשנת 1990, ולאחר שש שנים קשות של ייסורים וכמיהה לציון, נחתה אלנה בישראל והועברה אל מרכז הקליטה בנצרת עילית, שם הכירה את בעלה ז"ל.

ארבע שנים לאחר מכן התחתנו השניים, והביאו לעולם חמישה ילדים- ארבעה מהם בלידה אחת שהתרחשה בשנת 2002.

בשנת 2010 החליטה להגשים עצמה והחלה בלימודי תואר ראשון בחינוך לגיל הרך, ולאחר שסיימה את לימודיה בהצלחה השתלבה בתחום כמחנכת לכיתות ג' במרכז 'בית ציפורה' בעיר.

בשנים האחרונות, מספרת אלנה, היא חזרה לביקור כפול בארץ הולדתה, כאשר הראשון שבהם התרחש לפני כשלוש שנים: "הביקור היה מאוד טעון, אבל הגעתי אליו עם ראש מורם. הרגשתי שלמרות כל מה שעברתי, הייסורים והתלאות, אני ומשפחתי הצלחנו לנצח את הקשיים- ולהגיע לישראל".

לאחרונה החלה אלנה לקיים הרצאות בנושא אסירי ציון שעלו מאתיופיה, בהן היא מגוללת את סיפורה בפני בני נוער ברחבי הארץ, "האירועים השונים בחיי גרמו לי להאמין שאם רוצים- אין זו אגדה. היום אני מסתכלת על החיים בצורה אחרת, ומסבירה תמיד לילדים שלי שלא הכל בא בקלות, ושלפעמיים בשביל להגיע לטוב צריך לעבור הרבה. אם זה לא היה קורה לי הייתי היום אדם אחר לגמרי. עכשיו אני לוקחת את החיים בפרופורציה, אוהבת לתת לזולת ומשתדלת להתנדב בכל מקום אפשרי. מכאן אני רוצה למסור למשפחה שלי ולכל עם ישראל פסח כשר, וחג חירות שמח".

לחץ להמשך קריאה

אחרי מות

"היה ייאוש, אבל היא לא נתנה לו להשתלט על חייה"

שרה שרפיאן ז"ל עברה חיים לא פשוטים: שתיים מבנותיה נפטרו מעט אחרי לידתן, בעלה נפטר אחריהן והותיר אותה אלמנה ודווקא כשנראה היה כאילו חייה עולים על המסלול הנכון- נפטרה כלתה והיא נרתמה לסייע בגידול שלושת נכדיה. בשבוע שעבר היא הלכה לעולמה אחרי ששכלה בן נוסף, מותירה אחריה שלושה ילדים ואחד עשר נכדים גאים

פורסם

בתאריך

על ידי

הסיפורים והעדויות הרבות על בני הדור הקודם, שנאלצו להתמודד במהלך חייהם עם כל כך הרבה קשיים אך בכל זאת נותרו איתנים לטובת ילדיהם- מקבלים פתאום גושפנקה מהמציאות כאשר יושבים לשיחה עם ילדי ההמשך של דור בוני הארץ- שהולך ונעלם.
כזה הוא סיפורה של שרה שרפיאן ז"ל. שרה, שנולדה בשנת 1934 למשפחה קשת יום בכפר בבול שבאיראן, נאלצה כבר בימי נעוריה לעזור בפרנסת הבית ועבדה במשק בית אצל בעלי ממון בטהראן, בירת איראן.
בעיר הבירה הכירה שרה את מי שיהפוך לימים לבעלה, הנוכה, ולמרות פערי הגילים בין השניים (הנוכה גדול משרה ב-30 שנים) התחתנו השניים והביאו לעולם שישה ילדים.
לצערם, מספר חודשים לאחר לידתן נפטרו שתיים מהבנות בעקבות מחלה. "אבא נפטר מספר ימים לאחר שנולדתי", נזכר בגרון חנוק במהלך ימי השבעה הבן איציק שרפיאן, שמוסיף: "לא זכיתי להכיר אותו, אבל תמיד הייתי שומע מאימא שהוא נתן לה להרגיש כמו מלכה. איתו היא באמת הרגישה מאושרת, ואני יודע שאלו היו 12 השנים הטובות בחייה".

לאחר מות בעלה, ניסתה שרה להתחיל את חייה החדשים כאלמנה בת 26 בלבד- ועם ארבעה ילדים קטנים. "אם לא די בכל הקושי של לאבד בעל ולגדל לבד ארבעה ילדים ללא עבודה קבועה, אחות של אבא שלי החליטה לזרוק אותנו מהבית אחרי שגרמה לאבא שלי לרשום את הבית על שמה", מספר איציק ומתאר את הקשיים שחוותה אימו, "אימא הייתה עוברת ממקום למקום, מבית לבית, העיקר למצוא עבורנו מחסה לתקופה קצרה".
בשנת 1962 החליטה שרה שהגיע הזמן לממש את אופציית העליה שעמדה בפניה, ועלתה יחד עם ילדיה ישירות לשכונת קיבוץ גלויות בעיר. "קיבלנו חדר עם סלון. זה לא היה המצב האידאלי למשפחה, כיוון שנאלצנו כל ארבעת הילדים לישון בחדר היחיד ואילו אמא הייתה ישנה בסלון".
גם בארץ מצבה הכלכלי של שרה היה רעוע, והיא החליטה לעבוד במשק בית- בדיוק כפי שעשתה בארץ הולדתה. "אמא הייתה עוברת בשלושה ארבעה בתים ביום רק בשביל לדאוג לנו לאכול. היינו חיים בעוני, אבל אימא מעולם לא נתנה לנו להרגיש את זה. היא תמיד דאגה שכל ערב נלך לישון אחרי שאכלנו כמו שצריך. שאומרים מהיד שלה לפה שלנו לזה בדיוק מתכוונים", מספר בכאב איציק.
למרות הצעות שונות שעמדו בפניה של שרה לפתוח פרק ב' בחיים ולהינשא בשנית, היא סרבה בתוקף משום שחשבה שצעד מעין זה עלול לפגוע במצב ילדיה. "עשרות חיזרו אחריה והציעו לה להתחתן, אך היא לא הייתה מוכנה לכך. תמיד חשבה עלינו, הילדים. דאגה קודם לטפל בנו", אומר איציק ומוסיף, "במקום שבו היינו הדרך לפשע הייתה מאוד קצרה, אבל אימא תמיד הייתה דואגת למחייה ולכלכלה שלנו. היא הייתה בודקת איפה אנחנו נמצאים, עם מי אנחנו מסתובבים. בזכותה אני לא מעשן עד היום. היא שמרה עלינו כמו לביאה על גוריה. אמנם לא היה לנו הכל, אבל אימא תמיד נתנה הרגשה ששום דבר לא חסר".בשלב מסוים, מספר הבן איציק, הבחינו הילדים בקושי הרב של אם המשפחה לעמוד בפרנסת הבית- ולכן החליטו לצאת לעבודה על חשבון שעות הלימוד בבית הספר. "הרגשתי שאימא כבר לא יכולה לעבוד, ולצערי הייתי צריך להפסיק ללמוד. מאוד אהבתי ללמוד ואימא ידעה את זה. היה לה מאוד קשה שאני עוזב את בית הספר. עבדתי בשתי עבודות ואת כל הכסף הייתי מעביר לאימא. כמוני גם אחיי".

חרף הקושי, מכריה של שרה מספרים על אשה שמעולם לא נתנה לייאוש להשתלט עליה והתעקשה לשמור על שמחת החיים במפגשים השונים עם בני המשפחה והחברים, בהם נהגה להתבדח. "יאמר לזכות אימא שהיא תמיד הייתה סביב אנשים. היא אהבה לצחוק ולקיים שיח עם כולם. אנשים היו שומעים שהיא יוצאת לטיול ומבקשים לצאת יחד איתה. פשוט אדם שגורם אושר לכל הסובבים אותו".
השנים חלפו, ושרה זכתה לראות את ילדיה מתחתנים ומעניקים לה נכדים שהפכו אותה למאושרת באדם. אלא שדווקא אז, כאשר היה נדמה שחייה עולים על דרך הישר, פקדה את המשפחה טרגדיה נוספת: אשתו האהובה של הבן איציק נפטרה ממחלת הסרטן, והותירה אחריה שלושה ילדים קטנים, "אימא לא חשבה פעמיים ועברה לגור איתי משך 4 שנים. היא חשוב לה להיות אימא לילדים שלי. היא עזרה לי לחנך ולגדל אותם בדיוק כפי שגידלה אותי", מספר בכאב בנה איציק.
אחד מילדיו, פאר, מספר גם הוא על סבתא יקרה שדאגה לשמור עליהם מהרגע בו אם המשפחה הלכה לעולמה, "אמא נפטרה כשהייתי תינוק. סבתא תמיד דאגה לנו, והייתה כמו האימא שאף פעם לא הייתה לי. אני לא אשכח איך הייתה מאכילה אותי מהידיים שלה".
לאחר שסיימה את מלאכת הקודש עם ילדיו של בנה איציק, קיבלה שרה הצעות שונות לפתוח פרק חדש בחיים ולהכיר בן זוג חדש, "אימא שללה את האפשרות, אך אנחנו דחפנו אות. רצינו לתת לה הזדמנות. אמרנו לה שהגיע הזמן שהיא תעשה קצת בשבילה, שתהייה מאושרת".
שרה התרצתה, ועברה לגור עם בן זוגה משך 15 שנים- עד שנפטר. היא שבה לקריית מלאכי, אך הספיקה בתווך לעבור משבר נוסף עת שכלה את בנה יעקב, שנפטר בשנתו לפני כ-13 שנים. "אימא קיבלה קשה מאוד את פטירתו של יעקב. היא ניסתה לדאוג לו ולשמור עלינו שלא יקרה לנו כלום, אך איבדה לבסוף בן. זה גרם לה לצער גדול מאוד".

לפני כשנתיים, במהלך בדיקה שגרתית, נמצאה בבטנה של שרה מחלת הסרטן. למרות ניסיונות לטפל במחלה ולדכא אותה, נאלצו הרופאים להרים ידיים, והודיעו למשפחתה כי מה שנותר הוא להמשיך לחיות איתה. "הרופאים נתנו לה רק חודש, ונכדה הבכור הקדים את החתונה במיוחד בשביל שהיא תוכל להיות נוכחת. בדיעבד התברר שבדיוק כפי שהראתה חוזקה משך כל חייה, היא הצליחה להתגבר גם על המחלה והחזיקה מעמד שנתיים ימים מעבר לחוות דעתם של הרופאים. לא רק שהיא הייתה בחתונה, היא גם זכתה לחבוק נין ראשון בטרם הלכה לעולמה", מוסיף הבן איציק.
לפני ארבעה חודשים חלה החמרה במצבה של שרה, אולם היא נשארה צלולה עד יומה האחרון. ביום שלישי שעבר, לאחר מאבק עיקש מול המחלה הארורה- הלכה שרה לעולמה כשהיא בת 84, מותירה אחריה ארבעה ילדים ועשרות נכדים מלאי גאווה.

לחץ להמשך קריאה