צור עימנו קשר

אחרי מות

הציונות בנשמתו

בעורקיו של אליהו אדרי, שהלך לעולמו בשבוע שעבר בגיל 90, זרם לא רק דם- אלא גם הציונות. עבורה הוא עזב את מרוקו בגפו בגיל 18 כדי להילחם במלחמת העצמאות, ובגללה שירת עשרות שנים במשטרה. "היה איש מופת", אומרים עליו חבריו ובני משפחתו

פורסם

בתאריך

על סיפורו של אליהו אדרי אפשר לכתוב בקלות ספר עב כרס שיהפוך לרב מכר: העלייה ארצה לבדו, לחימה בארבע מלחמות ישראל, אישה שנרצחה בפוגרום ובן אובד שנמצא אחרי עשרות שנים – זהו רק חלק מסיפורו של אדרי ז"ל, שהלך לעולמו ביום שישי בשבוע שעבר.
אדרי נולד בעיר אוזד'ה שבמרוקו למשפחה מרובת ילדים בת 12 נפשות. בגיל צעיר, כנהוג באותם ימים, התחתן ואישתו ילדה את ילדו בכורו. ב-1947, כשהיה בן 19, עזב את עיר הולדתו מתוך מטרה לעלות לארץ ישראל ולסייע במאמץ המלחמתי הצפוי לקראת הכרזת העצמאות. כשהיא ארצה התגייס לפלמ"ח, שהפך לאחר הקמת המדינה לצה"ל, ונלחם בקרבות נגד צבאות ערב שאיימו לחסל את המדינה היהודית הצעירה שזה עתה הוקמה. במהלך המלחמה נפצע, ובסופה חזר למרוקו.
כשהגיע לעיר הולדתו אוג'דה, גילה שפוגרום אכזרתי שביצעו מקומים באוכלוסייה היהודית הביא למותה של אישתו. הוא האמין שגם בנו היחיד נרצח יחד עם אימו. ללאחר שאיבד את כל עולמו, עלה מחדש לארץ ישראל, והתיישב במעברת קסטינה, לימים קריית מלאכי.
כאן הוא הכיר את אישתו השנייה, מסעודה-ציונה. הם נישאו והביאו לעולם 8 ילדים, אותם גידלו – כנהוג באותם ימים – בדירה קטנטנה בת 54 מטרים בשכונת קיבוץ גלויות. לפני ארבעה עשורים גילה, במקרה לגמרי, כי בנו הבכור שהוא האמין שנרצח במרוקו – חי. הבן הוברח לצרפת על ידי סבתו כשאירועי הפוגרום החלו, וכך ניצלו חייו. המפגש המחודש המרגש ביניהם כשהבן היה כבר בן 22 היה מיוחד במינו.
בשנותיו הראשונות בישראל עבד כמנהל עבודה במפעל "פלסטיקס", ושימש במקביל כשחקן ואחר כך כמאמן כדורגל בקבוצת הפועל קריית מלאכי המיתולוגית. שם גם הפך למוכר בעיר. "הוא היה ידוע בהיותו ספורטאי בחסד עליון", מספרים עליו בני משפחתו. "הוא רץ כאיילה, כדורגל היה אצלו בדם".
באמצע שנות השישים, עם פטירת אימו, החליט לעזוב את עולם הספורט והתגייס למשטרת ישראל, שם שימש במשך 25 שנים כשוטר. "הוא ראה בתפקיד הזה שליחות, כי ממנו הוא יכול היה לעזור להרבה אנשים", משחזר בנו עמי. "הוא היה מסייע למשפחות של אסירים ולאסירים עצמם. לא פעם הוא התבקש לתת עדות אופי לאסירים כדי שהשופטים יקלו בעונשים שיוטלו עליהם". לשופטים הסביר אדרי ז"ל שאת האסירים צריך להחזיר לקהילה – ושם לפעול לשיקומם. מאסר הוא לא תמיד פיתרון, הסביר בימים שזה בכלל לא היה מובן מאליו.
במקביל לשירותו במשטרת ישראל, נלחם כמילואימניק בארבע מלחמות ישראל. אחר פרישתו מהמשטרה, החל לעבוד בשירות האבטחה של לשכת הרווחה בקריית מלאכי, גם שם הוא יכול היה לממש את מה שהוא ראה כשליחות חשובה: לסייע לאלו שזקוקים לסיוע.
לפני שנה חגגו אליהו ואישתו מסעודה את יום הנישואים השישים שלהם. לצידם היו 40 נכדיהם ו-30 הנינים שלהם. "כולם הלכו במורשת של אבא", מספר הבן עמי. "כולם משרתים בצבא, תורמים למדינה ככל יכולתם. זה מה שאבא רצה".
בחודש שעבר נפל אליהו בביתו, ונאלץ לעבור ניתוח אורתופדי בירך. אחריו עבר לשיקום בבית הולים הרצפלד בגדרה, שם הידרדר מצבו באופן פתאומי, והוא פונה בניידת טיפול נמרץ לבית החולים "קפלן" ברחובות. בתוך פחות משעתיים קרסו מערכות גופו, והוא נפטר. בדיעבד גילו הרופאים כי הוא סבל מזיהום חמור בבטנו ומנמק – אותו לא הצליחו לגלות בזמן אמת. כל תשעת ילדיו היו מסביב למיטתו, וקראו עליו שמע ישראל. "בדיוק כמו שהוא רצה וכמו שהוא ביקש", אמרו בני המשפחה.
הלוויתו של אדרי ז"ל התקיימה ביום שישי בשבוע שעבר, והגיעו אליה מאות בני אדם מכל הארץ שהגיעו לכבד אותו בדרכו האחרונה. שלוש תקיעות שופר ליוו את קבורתו של מי שנלחם למען עם ישראל וארץ ישראל – ונטמן באדמה אותה כה אהב.

לחץ להמשך קריאה
לחץ להוספת תגובה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.