צור עימנו קשר

חדשות

הסוף: חייו הקשים של אבנר עזרא באו אל קיצם

פורסם

בתאריך

אבנר עזרא היה ידוע בכינויו אבנר חדורי. בגיל 20 החל להשתמש לראשונה בסמים, שהפכו להיות מרכז חייו מאז ועד מותו בשבוע שעבר, בעקבות דלקת ריאות חריפה ונזקים חמורים שנגרמו לאיברים חיוניים בגופו. למרות שהיה צרכן סמים מוכר, נחשב אבנר ז"ל לדמות מוכרת ואהובה, ולראיה הלוויתו בה השתתפו יותר מ-500 בני אדם. "היה לו לב טוב, הוא מעולם לא הזיק לאף אחד", מספרים בני משפחתו, שמשחזרים בכאב את אינספור ניסיונותיהם לחלצו מהמצב אליו נקלע – שכשלו בזה אחר זה"עכשיו הוא במקום טוב יותר", הם מתנחמים, "עכשיו הוא נח" // אחרי מות

באותה המידה שלא היה בקריית מלאכי איש שלא הכיר את אבנר עזרא, כנראה שמעטים האנשים, בטח מקרב הדור הצעיר, שמכירים את סיפור חייו המורכבים, הכואבים והקשים – שבאו אל קיצם בסוף השבוע שעבר.
בפי מרבית תושבי העיר, אבנר עזרא ז"ל היה בכלל אבנר חדורי, הכינוי לו זכה בילדותו על שמו של אביו ונותר איתו לעד. הוא נולד ב-1959 בקריית מלאכי, בן לחדורי ופרידה עזרא, ממייסדי העיר שעלו ארצה מעיראק. בילדותו גדל בעיירה שהייתה אז עדיין מעין מעברה, בשכונת קיבוץ גלויות המיתולוגית. להוריו נולדו עשרה ילדים, מהם שבע בנות ושלושה בנים. הוא איפשהו באמצע.
עוד לפני שנות העשרה ויתר על הליכה לבית הספר. כשבגר מעט החל לסייע לאביו, שהיה בעל חנות ירקות. הוא היה המשלוחן המשפחתי, רכוב על אופניים בעלי שלוש גלגלים, עובר בין האוהלים והצריפים, מניח את שקיות הירקות בפתח ומבקש את התשלום עבורם. כבר מגיל צעיר היה ידוע בגובהו הרב. עוד לפני שמלאו לו 18 הגביה עד לכמעט שני מטרים. "הוא היה נער מרשים, דמות אהובה, מלאה בנתינה וטוב לב. כולם אהבו אותו", משחזר אחיו הבוגר ממנו, הרצל. "הדבר שהוא הכי אהב בתור ילד ונער זה לעזור לאנשים".
הציפיות המשפחתיות מאבנר היה כי ימשיך את דרכו של אביו בחנות הירקות. "הוא היה אדם שאפשר לסמוך עליו, אם היית נותן לו משימה – היא הייתה מתבצעת", מספרת האחות איריס. "הוא הצטיין בספורט, אהב כדורגל וגם כדורסל, באופן טבעי בגלל הגובה שלו. אם הייתה מילה אחת שאני צריכה לתאר אותו בה, אז הייתי קוראת לו ג'נטלמן. הוא היה מהגברים שפותחים לאישה את הדלת של המכונית, שמוזגים כוס שתייה לבת הזוג לפני שמוזגים לעצמם".
נקודת המפנה בחייו של אבנר הייתה לאחר מות אימו. "אימא נפטרה ואבנר היה קשור אליה מאוד, קשר קרוב ממש", ממשיך ומספר הרצל. "הוא לקח את זה קשה מאוד. שם ההידרדרות שלו התחילה". "אבא שלנו לא ידע איך לטפל בנו בתור ילדים ונערים", משחזרת איריס. "אבנר לא ידע מה לעשות עם עצמו, אט-אט הוא התרחק, היה חלק מחבורת הפלישתים המפורסמת של קיבוץ גלויות, ומשם לא עבר הרבה זמן עד שהוא הגיע לאן שהגיע".
אבנר החל להשתמש בסמים, ושקע אל העולם החברתי של צרכני הסמים. בתחילה עבר מספר ניסיונות שיקום וגמילה, כמה מהן הצליחו, אך זמן קצר לאחר מכן נפל אבנר שוב אל תהום הסם, ולא הצליח לשוב ממנה. "ניסינו אינספור פעמים לעשות משהו, לקחת אותו למכוני גמילה, ללוות אותו בתהליך, הצענו לו לגור איתנו, אבל הוא פשוט לא היה מוכן לשמוע. הוא אמר שככה הוא רוצה לחיות ושזו זכותו. זה כאב לנו אבל בסוף, אחרי עשרות ניסיונות לשנות את המציאות, הגענו למסקנה שזה הוא וזה מה שהוא, ועם כל הכאב שהיה באמת גדול מאוד עלינו לכבד זאת".
לאבנר ז"ל הייתה אמנם דירה, אך הוא העדיף פעמים רבות לישון ברחוב, שם פשט יד לעוברים ושבים כדי לספק את התמכרותו. רבים שהכירו אותו העבירו לו כסף מפעם לפעם, אף שידעו כי לרוב הכסף לא יילך למטרה ראויה – אלא ישמש למימוש תאוותו המזיקה של אבנר. בכל העת זכרו לו בני משפחתו וחבריו חסד נעורים, ובמקביל זכו לשמוע ממנו בדיחה על הדרך. "כשהייתי נותן לו כסף, הוא לא היה לוקח והולך. הוא היה עומד, מדבר איתי קצת ומספר איזה סיפור משעשע, כדי שלפחות הסיטואציה תעבור עם חיוך", נזכר האח הרצל. "הוא היה מודע לכך שההתמכרות הזו שלו גורמת לעצמו נזק עצום, אבל זה לא שינה לו. המון פעמים קנינו לו בגדים, והוא החזיר אותם לחנות כדי לקחת את הכסף ולקנות סמים. כך גם שנתנו לו כסף לשלם חשמל או לקנות אוכל. אני חושב שהוא מעולם לא היה רעב. הוא לא היה סוג האדם הזה. זה היה מסלול החיים שלו, הוא לא יכול היה ולא רצה היה להתנתק ממנו. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל זה באמת היה המצב".
לפני כשלושה שבועות התמוטט אבנר במרכז העיר לאחר שחלה בדלקת ריאות חריפה. הוא אושפז במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים "קפלן", ובבדיקות התברר כי לאיברים חיוניים בגופו נגרם נזק בלתי הפיך: ריאותיו ניזוקו קשות, כך גם הכבד. תוך כדי כך, לקה בדום לב, והורדם והונשם. בחלוף הימים מצבו השתפר מעט, ובעת הביקורים היומיומיים של בני משפחתו הוא פקח עיניים לזמן קצר בנוכחותם, כאילו מבקש להיפרד. ביום שישי בשבוע שעבר החזיר את נשמתו לבורא.
במוצאי שבת הובא עזרא ז"ל למנוחת עולמים. כ-500 בני אדם בחרו ללוותו בדרכו האחרונה, למרות הקור המקפיא והגשם בבית העלמין בעיר, שם נטמן. רבים ספדו לו, בהם ראש העירייה לשעבר ליאור קצב, הרב להב שטרית ואחד מאחייניו. כולם ריגשו בדבריהם, דיברו על ליבו הגדול, על חייו המורכבים, על זיכורנותיהם ממנו. "אבנר זכה לעשות איתנו חסד גדול", אמר הרב שטרית. "שנים שהוא זיכה אותנו, תושבי קריית מלאכי, במתן בסתר, בצדקה. עכשיו כל זה עומד לזכותו. בזכותו עשינו מצוות רבות ועצומות".
אל אוהל האבלים בשכונת הרצל הגיעו השבוע רבים לנחם את בני המשפחה הכואבים, שהדגישו חזור ושוב כי הם אינם מתביישים במי ובמה שאבנר היה. "כאשר אתה נמצא בעולם הזה, העולם של הסמים ושל ההתמכרויות, קל מאוד להידרדר, קל מאוד להגיע למחוזות של פשעים ועבירות פליליות, אבל אבנר מעולם לא היה שם", אמרה האחות איריס וחיזקה את דברי המספידים בהלוויה, שדיברו על תמימותו של אבנר ז"ל. "הוא מעולם לא הזיק לאיש. מעולם לא גנב, לא שדד, לא פרץ ולא הרס כדי לממן את ההתמכרות שלו. הוא היה אדם נעים, לא דורש אלא מבקש. אני חושבת שגם בגלל זה כולם אהבו אותו".
כאבם של בני המשפחה בימים אלו, כך ניכר עליהם, הוא גם על סילוף ועיוות המציאות, כדבריהם. "אף אחד לא יודע ולא מכיר מה עשינו עבור אבנר, כמה ניסינו לעזור לו, כמה נתנו לו, אבל יש אנשים שרוצים לשמש כשופטים בלי שהם בכלל מכירים את העובדות", אומר הרצל. "אף פעם לא התביישנו בו, תמיד תמכנו בו, גם כשכבר השלמנו עם המצב שלו, עם המציאות הזאת, גם כשהגענו להכרה שהיא לא תשתנה. ואנחנו לא מתביישים בו גם עכשיו".
ומה עכשיו, אני שואל את בני המשפחה, בורר את המילים בניסיון לשאול את השאלה המעט בוטה – האם לאור חייו לא עדיף היה לו למות. בסוף שאלתי. "כן", אמרו מיד האחים והאחיות. "הוא נגאל מייסוריו. אם הוא היה נשאר כאן הוא היה ממשיך לסבול, אבל עכשיו הוא לא סובל. לפחות עכשיו הוא במקום אחר, מקום טוב יותר. עכשיו הוא נח".

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -
לחץ להוספת תגובה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.