צור עימנו קשר

דעות

המכות של פסח

המצב הכלכלי מדרדר, הצעירים בורחים, הספורט קורס – והציבור אדיש // המשקיף

פורסם

בתאריך

כל השבוע ישבתי לי על המרפסת והסתכלתי על החצר. כל פעם שניסיתי להיכנס הביתה נתקלתי באישתי שאמרה שאני עושה לה לכלוך על הרצפה והיא העבירה כבר סמרטוט. לא עזרו התחנונים שלי, נשארתי בחוץ. וואלה, כמה בנאדם יכול להסתכל על הדשא ועל הצמחים? כבר השתגעתי. אפילו את כל העיתונים קראתי, מכיר מימין ומשמאל כל מילה. מה עשיתי שזה מגיע לי, בסך הכל חג פסח, לא צריך להשתגע.

אני אוהב את ליל הסדר ושונא את כל מה שמגיע לפני כן. כולם בטירוף של ניקיון כאילו כל השנה לא שטפו את הבית, כל פיתה הופכת לאויב וכל פרוסת לחם נזרקת כאילו לא נצטרך אותה מחר. השכנים ליד בכלל השתגעו והוציאו חצי בית לחצר. אפשר לעבור לגור שם, אם מישהו רק יוציא כבל מאריך ויחבל את מוצרי החשמל שהם זרקו לזרם. את הספה הוציאה השכנה ממול, והשלישית את השולחן של הסלון כאילו היה חלק ממאפיה. מה קרה לכם, נפלתם על הראש או שהתעשרתם לפתע ואפשר להחליף את כל הבית? לא שמעתם שנגידת בנק ישראל רוצה להעלות מיסים בשנה הקרובה, או שיש לכם בכספת כמה עשרות אלפי שקלים מיותרים שאפשר לשרוף כמו חמץ? לא הבנתם שעוד מעט אליהו זוהר יבוא עם היד מושטת ויעלה לכם את הארנונה שוב פעם?

הניקיונות האלה הם לא מכה בלעדית של קריית מלאכי, אבל תודו שלעיר שלנו יש כמה מכות שהופכות את החיים כאן ללא משהו. נתחיל בבכירים בעירייה שחושבים שאנחנו עבדים שלהם, לא נותנים שירות ועוד מתראיינים לתקשורת כאילו הם מתנת אלוהים ליושבים למטה. וואלה, מה עשה שמעון חזן שש שנים וחצי בשביל כלל הציבור בקריית מלאכי מלבד להיות הסנג'ר של זוהר? שימו את היד על פרויקט אחד של האיש הזה שלא קשור לציבור שלו, ותבינו שנבחרי ציבור כמוהו יוצרים כאן פילוג במקום איחוד. גם בוריס בורוכוב הוא מכה לא כתובה, אחד שלא עושים כלום אבל יושב במועצת העיר כדי שיראו שהוא קיים. במשך שנים קיבל משכורת מהקופה הציבורית והוא עוד נלחם על פנסיה עבורו, בזמן שמימדי העוני בעיר רק עולים. מי שרוצה ביעור חמץ שיתחיל משם, בניקיון של מועצת העירייה, הוא ימצא שם עוד הרבה אנשים שצריך לשלוח הביתה, כמו גדעון מהרי ויוסי חדד.

מכה אחרת של העיר היא כמובן ראש העירייה. כל מי שרואה אותו לא מאמין לו, כל מי ששומע אותו יודע שלא צריך להאמין לו וכל מי שכן מאמין לו – לא מאמין לעצמו שהוא מאמין לו. לאליהו זוהר יש חשיבה לא נכונה, הוא חושב שכולם טיפשים כמו הציבור שהצביע לו, ומדבר אליו כמו ילדים קטנים שאתמול למדו עברית. כמה טעויות עשה האיש הזה בתקופה כל כך קצרה, כמה יכול היה להשיג וכמה השיג בפועל. איך טעה כשלא רתם לצידו את כל מי שיכול היה לעזור לו באמת וקיבץ במקום זה כל מיני אנשים שלא מסוגלים להעיר לו. כמו ברומא, הוא החליט לתת לאנשים שעשועים ובנה גן משחקים יפה שלעצמו, אבל שכח שזה לא העיקר. עוד מעט הוא יבוא לגבות מאיתנו ארנונה נוספת אחרי שכשל מול המועצה של באר טוביה והעדיף ללכת להסכם מטופש שממנו לא ראה אפילו שקל.

זוהר הוא מכה לא כתובה ואנחנו תקועים איתו לעוד שלוש שנים וחצי לפחות, איתו ועם הקואליציה שלו שכל היום עסוקה במריבות ויצירת מתח עם ראש העירייה. הנה הסגן הזה, מישל טפירו, כמה רעש הוא עשה ואיפה הוא היום? באותו מקום. העיקר יודע לאיים, להגיד שהוא פורש והנה הוא כבר בחוץ ותמיד נשאר, ממש כמו המוכר ארטיקים במגרש כדורגל שצועק "אני הולך" וכל היציע משיב לו "לך", בידיעה שהוא לא יזוז משם עד שהמשחק ייגמר. באנשים כאלה לא צריך לבחור, אבל ש"ס יודעים שהוא חזק כאן ואנשים ממשיכים להצביע לו כי הוא עושה להם טוב בקופת חולים שלו, וככה אנחנו אוכלים אותה.

המכה הכי קשה כאן היא האדישות. וואלה, כמה מכות מקבלים כאן ואף אחד לא מתעורר, לא מוחה, לא יוצא להפגין או לעשות חיים קשים לעירייה. האופוזיציה מקרטעת, אחד מהם בכלל לא מגיע והכל עובר חלק. העיר לא משתדרגת, המצב הכלכלי ממשיך להידרדר, הצעירים בורחים והספורט בקריסה, אבל כאילו כלום לא מזיז לאנשים. הם משלמים מיסים כרגיל ושותקים. רובם עסוקים בהישרדות כלכלית ואין להם אפילו את הזמן לפעול למען עצמם. זה המצב האידיאלי לראש העירייה הזה, שרוצה ציבור חלש ומוכה שצריך אותו וזקוק לו. במצרים לפחות צעקו לאלוהים וביקשו מושיע, אבל פה זוהר חושב שהוא אלוהים והוא עלול להופיע אם מישהו יצעק.

בליל הסדר אני אשב עם המשפחה ואקווה שהמכות יעברו מהעיר שלי. לא יודע אם זה יהיה ביד חזקה או בזרוע נטויה, רק שנמאס להיות כמו עבדים דווקא במקום שאנחנו כל כך אוהבים.

יאללה, ביסלאמה.

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -

דעות

גם החדש, ישן

מי הפייבוריט של המשקיף בפריימריז של הליכוד ובגמר ליגת האלופות?

פורסם

בתאריך

על ידי

השלום והברכה עליכם קוראיי היקרים. אחרי שבוע של חופש אני שב לסורי ולכתיבה, וכמו תמיד ברוך השם, העיר שלנו מספקת מספיק דברים לכתוב עליהם.
בשבוע שעבר עשינו שבת אצל הבת שלי, והיא פינקה אותנו כאילו אנחנו כבר זקנים ממש. הביאה לנו הכל עד הידיים. אמרתי לה "יא בינתי, את נותנת לי להרגיש כאילו אני בבית אבות, תפסיקי כבר". היא הפסיקה ובתחילת השבוע כבר דרשה שאשמור על הנכדים והנכדות. "אמרת שאתה לא רוצה להרגיש בבית אבות אה? אז הנה, תרגיש גננת", אמרה לי. הם הלכו הביתה והשאירו אחריהם את כאב הראש שעשו לי. שיהיו בריאים אמן.

בשבוע הבא יהיו בחירות בליכוד, אבל מה אגיד לכם, אני מבולבל. מצד אחד יש אישה צעירה ונחמדה כמו אתי כליפא. היא נראית נמרצת ורצינית אפילו שמעולם לא החלפתי איתה מילה, אבל היא הבת של גבי אלוש, ויש לי חשש שהוא יפעיל אותה על חוטים. והדבר האחרון שאני רוצה זה את גבי אלוש ודומיו בפוליטיקה. ההיפך: בעיני הם צריכים להיות כמה שיותר רחוק מהפוליטיקה ומהעשייה (או אי העשייה) הציבורית. אני מקווה שהבת שלו תתרחק קצת מעסקנות ומקומבינות פוליטיות ותתמקד בנטו עשייה למען הציבור. מצד שני יש את נדב ויצמן, איש נחמד בעצמו ששמעתי שאוהב לעזור לאנשים, אבל הוא כבר נכשל ב-2008 וב-2013, אז מה הוא רוצה עכשיו עוד הזדמנות ב-2018? אולי בסוף נקבל את הדוד שלו חיים, בהתמודדות שלישית לראשות העיר של בן משפחת ויצמן.

מלבד השניים יש עוד שני מתמודדים, שניאור קטש ושלומי זיוי, אבל את שניהם אני לא מכיר, ונראה לי שהם מועמדי קש והמאבק הוא בין כליפא לוויצמן. כליפא מקבלת את התמיכה של ראש העיר זוהר שכבר הצליח בפריימריז של הקהילה האתיופית ושל מפלגת העבודה, ומנסה להפעיל כעת את כל כוחו גם בפריימריז בליכוד. נראה לי שהוא יצליח גם הפעם, אבל זה לא באמת משנה כי בכלל לא בטוח שאף אחד מהם יצליח להחזיר את הליכוד לימים של פעם. האמת, מזל שאני לא פקוד לליכוד, כי כמו שאמר חכם חלפון מחגיגה בסנוקר, "בזמן שיש שני חתנים כאלה מוצלחים הבחירה, וואלה, קשה מאוד". ואני ציני כמובן.

ראיתי השבוע שבמפעל "נטו" הקימו ועד עובדים אחרי כמה שבועות של החתמות ומאבק שהגיע לפתחו של בין הדין. שמחתי בשביל העובדים שם, בעיקר הזוטרים, שאולי יוכלו לקבל משכורת קצת יותר ראויה משכר מינימום. עכשיו אני מקווה שהעובדים ייבחרו ביו"ר רציני שישרת אותם באמת, ולא כמו בהרבה מקומות אחרים – בכזה שישרת רק את עצמו, את משפחתו ואת חבריו. אני מאחל רק בהצלחה לעובדים ולוועד, אבל במקום העובדים לא הייתי סומך יותר מידי על ההסתדרות ואנשיה בסביבה. יש שם חבר'ה שעסוקים בעיקר בדאגה לעצמם ולעתידם.

בינתיים החופש הגדול מתקרב, והחום הלוהט בחוץ הרס לי כמה תאים במוח. חשבתי לעצמי מה יקרה לכאב הראש שלי אם במקום כמה שעות של בייביסטר על הנכדים איאלץ לשמור עליהם למשך כמה ימים, ושאלתי את אישתי שתחייה אם לא בא לה איזה שבוע באירופה הקרירה לפני ששיגעון הקיץ נוחת כאן על כולנו. היא ענתה שאני מוזמן לנסוע לבד עם החברים שלי. "אני את ארץ ישראל לא עוזבת יותר בלי סיבה", היא אמרה לי, והוסיפה שההלכה אומרת שאין יוצאים מהארץ אלא במקרים מסוימים. נו ראיתם? זה מה שחסר לי, שגם היא תתחרד לי כמו קריית מלאכי שלי.

האמת שהייתי שמח לנסוע עם החבר'ה שלי, אבל הם כל כך טרודים בענייני היום, במשפחה, בילדים, בנכדים ובעבודה, שאין להם זמן לנשום. המקסימום שאפשר לעשות איתם זה לצאת לשתות בירה בפאב על חוף הים. וגם זה דורש תיאומים שלוקחים כמה שבועות מראש. לכן עדיף לא להתחיל עם זה בכלל, כי רק ההכנות ייגרמו לי לכאב ראש.

ביום שלישי בערב, בבית הקפה, באו גם האחיינים שלי לשתות איתנו ודיברנו על גמר ליגת האלופות שייערך במוצאי השבת הקרוב. מהר מאוד נוצר ויכוח בין הנוכחים בשאלה מי תנצח, ומה ההרכב הנכון לכל קבוצה. אני אמרתי שאני תומך בליברפול, קודם כל כי אני בעד האנדרדוג, ושנית כי יש שם שחקן שאני מאוד אוהב: מוחמד סלאח. אחד מיושבי בית הקפה כעס והסביר שמדובר בשחקן מצרי-מוסלמי שסירב בעבר להגיע לשחק בארץ, ואני עניתי שזה בדיוק מה שמיוחד בכדורגל: על המגרש לא משחקים דתות, לאומים, ראשי ממשלות או נשיאים, אלא כישרונות. וסלאח הוא וואחד כישרון ששני רק לאחד שישחק גם הוא על הדשא בקייב במוצאי שבת: כריסטיאנו רונאלדו.
בכל מקרה, כמו בפוליטיקה, אני מאחל בהצלחה לשני הצדדים. ושהטוב יותר ינצח. או מקסימום שיפסיד. גם זה בסדר.
יאלה, ביסלאמה.

לחץ להמשך קריאה

המשקיף

בית הספר של זוהר

יש לי כבר כותרת לבחירות הללו: קריית מלאכי הישנה מול קריית מלאכי היותר ישנה

פורסם

בתאריך

על ידי

השלום והברכה עליכם קוראיי היקרים. לא יודע מה איתכם, אבל מאז יום שלישי השבוע אני כוסס ציפורניים בהמתנה לאירוע הכי חשוב של התקופה האחרונה. ביום שלישי בלילה התייצבתי מול מקלט הטלוויזיה כדי לצפות באירוע, והשדרנים והפרשנים היללו ושיבחו את שראינו. עכשיו צריך לחכות ולראות מה תהיה התוצאה של כל המהלך הזה, והאם אכן ישראל תצא ממנו מורווחת כפי שהרבה אנשים מעריכים. ולא, אני לא מדבר על ביטול הסכם הגרעין עם איראן על ידי הנשיא טראמפ, אלא על האירוויזיון שאחרי עשרים שנים אולי סוף-סוף נזכה בו, ובשנה הבאה הוא יתקיים בירושלים הבנויה, הפעם עם שגרירות אמריקאית בשטחה.

מה אגיד לכם, טראמפ הזה גבר-גבר. כל הבטחה שהוא הבטיח לפני הבחירות, הוא פשוט מקיים. בהתחלה זו הייתה השגרירות האמריקאית שאכן תעבור ממש בימים הקרובים לעיר הבירה שלנו, וכעת ההבטחה הגדולה באמת של קמפיין הבחירות שלו והיא לבטל את הסכם הגרעין עם משטר האייתולות. זה מזכיר לי כמה פוליטיקאים אצלנו שעבורם כל קשר בין הבטחה למימוש שלה הוא מקרי בהחלט. עכשיו, כמו בכל 5 שנים כאשר הבחירות המקומיות בפתח, תתכוננו לשמוע הרבה הבטחות אבל קחו את כולן בעירבון מוגבל, כי חברי המועצה שלנו כבר הוכיחו שהם אולי טובים בלהבטיח, אבל קצת פחות טובים בקיום הבטחותיהם. מבחינתם הציטוט של ראש ממשלתנו לוי אשכול "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים", הוא דרך חיים.

ראיתי השבוע שבבר אזולאי הצטרף לללו זוהר, ואפילו עתיד לרוץ איתו יחד באותה רשימה. תהיתי איך זה שאמור להגן על עובדים מפני ההתעמרות של העירייה מצטרף לרשימה של ראש העיר וירוץ יחד איתו בבחירות. מה אגיד לכם, אפילו בסרטי מדע בדיוני אין תסריטים כאלו. שאלתי את עצמי איפה ההסתדרות כדי שתמנע את הביזיון הזה, ואיך יכול מר אזולאי להמשיך לנהל מו"מ מול העירייה או לפעול בשם העובדים שלה, כשהוא בעצם הפך להיות כוח מסייע לראש העיר המכהן זוהר. בבר צריך להבין שהוא לא יכול לאכול את כל העוגה ולהשאיר אותה שלמה: או שהוא בצד של העובדים, או שהוא בצד של העירייה. אם הוא רוצה להתמודד למועצת העיר עדיף שיתפטר מהתפקיד שלו בהסתדרות או לכל הפחות לא יעסוק עוד בעניינים שקשורים לעובדים מול העירייה.

בבית הקפה ביום רביעי בבוקר דיברנו על החלטת טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין, הביצוע המופלא של נטע ברזילי בחצי הגמר אך בעיקר על החדשות מבית והחיבור בין זוהר לאזולאי. אחד החברים אמר שללו זוהר הקטן, זה שכולם זילזלו בו, עושה עד עכשיו בית ספר לכולם. הוא התערב בפריימריז של האתיופים והצליח להכניס איש שלו למקום השני, הוא התערב בפריימריז של מפלגת העבודה והצליח יחד עם אחרים להביא לבחירה של יוסי סולימני, והוא כנראה גם יצליח לפרק את הליכוד ולמנוע את האפשרות שיעמידו מולו מועמד לראשות העיר. בינתיים זה שהפוליטיקאים קוראים לו 'אינסטלטור' בזלזול מכניס לכל העסקונה הוותיקה צינור ועושה להם "האק!" עם האצבע. לפי איך שזה נראה כרגע, ללו יעשה לכל אלו שרוצים להחליף אותו "האק!" גם אחרי ה-30 באוקטובר המתקרב.

בבית הקפה ישב לידנו גם אחד מהמקורבים של זוהר. הוא אמר שבקרוב יהיו עוד הפתעות, ואחרי כמה בירות בשעת בוקר מוקדמת הוא גם התחיל לשחרר את המידע שיש לו: הוא אמר שאחרי אזולאי יש עוד כמה שיכריזו על תמיכה בללו. הבא בתור הוא חבר המועצה בוריס בורוכוב, ואחריו יבוא גם מי שהתמודד מולו בבחירות הקודמות, דוד גלעם. לא יודע אם מה שאמר המקורב באמת יקרה, רק שאני במקום ללו לא הכי הייתי מתגאה בתמיכה של חבר'ה כמו אזולאי ובורוכוב, אבל אני לא ללו. לפי איך שזה נראה כרגע, קריית מלאכי לא מתכוונת להתקדם לאנשהו בקרוב, והמקסימום שיקרה בבחירות הקרובות זה ללו זוהר וכל החבר'ה שתומכים בו כמו פטריות אחרי הגשם מצד אחד מול הפושע בדימוס מוטי מלכה מצד שני. יש לי כבר כותרת לבחירות האלו: קריית מלאכי הישנה מול קריית מלאכי העוד יותר ישנה.

בערב הגעתי הביתה ואישתי אמרה שצריך לבדוק שהמקלט פעיל, ואם לא אז לפנות את כל מה שיש בפנים, כי בקרוב אולי תהיה מלחמה מול איראן. אמרתי לה שאין לה מה לדאוג כי טראמפ לא ייתן לאף אחד להתקיף אותנו, ואם מישהו בכל זאת יעז אז צה"ל יידע לעשות את העבודה. היא אמרה שהיא לא סומכת על אף אחד חוץ מאלוהים, ואני עניתי שאם היא סומכת על אלוהים, אז שלא תהיה מודאגת מהאם המקלט שמיש או לא.
ואולי בכלל מלחמה זה בדיוק מה שצריך כדי לשכוח קצת מהבעיות של השגרה?
יאלה, ביסלאמה.

לחץ להמשך קריאה

המשקיף

פוליטיקה בשקל

על מה דיברו המשקיף ובני משפחתו בשולחן המנגל המסורתי של חג העצמאות?

פורסם

בתאריך

על ידי

השלום והברכה עליכם קוראיי היקרים. אחרי שבוע אחד של הפסקה אני חוזר לשורות אלו. בשבוע שעבר יצאתי עם הנכדים והנכדות לחגיגות יום העצמאות, למרות שאני מעדיף בכלל לעשות מנגל בבית. הם ביקשו שסבא ייקח אותם לראות איזה אמנית בשם נוגה קירל, ואני לא הצלחתי לעמוד בלחצים. כשראיתי אותה והבנתי שמדובר בבחורה צעירה מאוד, שאלתי את עצמי האם לא כדאי לה להוסיף לשם שלה שם נוסף, כי איך זה שלנערה בת 16 קוראים נוגה?

מההתרשמות שלי היו אחלה אירועי עצמאות. הפארק היה מלא מפה לפה באנשים, גם בערב וגם ביום עצמו, וראיתי המון פרצופים שלא נתקלתי בהם הרבה מאוד שנים. אבל כמו תמיד בקריית מלאכי, שום דבר לא יכול להיות מושלם לגמרי, ובהופעה של אחד הזמרים נפלו הרמקולים כמה פעמים, ואפילו הזמר התרגז ושבר את המיקרופון בו הוא השתמש. אני דווקא הייתי מרוצה מזה שהחשמל נפל, כי אז יכולתי להגיד לנכדים ולנכדות שהאירועים נגמרו, אז יאלה בואו נלך הביתה. הם לא התרצו ודרשו עוד פיצה, עוד צעצוע ועוד תפוח מצופה במלא סוכר לפני שנחזור הביתה.

יום למחרת הגענו לפארק העירוני יחד עם חברים כדי לקיים את מנהג הספורט הלאומי הישראלי: נפנוף מנגל. על השולחן, אחרי שסיימנו לאכול ועברנו לשלב הפיצוחים, התפתחה כמובן שיחה על פוליטיקה. בהתחלה דיברנו על ביבי וההשתלטות שלו על טקס הדלקת המשואות בהר הרצל אבל מהר מאוד עברנו לפוליטיקה המקומית, לקראת האירוע המעניין שיתקיים בשבוע הבא, הפריימריז במפלגת העבודה.
אני כבר לא זוכר מתי מפלגת העבודה בעיר שלי עוררה עניין כלשהו כפי שהיא מעוררת בשבועות האחרונים. לכולם בשולחן הייתה דעה על מי צריך לנצח, וכמובן שגם אני הבעתי את דעתי. אמרתי שאם אנחנו רוצים באמת להתקדם, אז המתפקדים במפלגת העבודה חייבים לתת צ'אנס לאליאור עמר הזה. בסך הכל הוא הוכיח הרבה שנים שהוא לא מפחד ולא נרתע, ובדיוק מישהו כזה אנחנו צריכים בעירייה שלנו. זה יהיה מרענן לראות שם מישהו שלא עושה חשבון ולא תמיד חושב על מה טוב לו ולמקורביו.

אני אישית הצבעתי בעבר לסולימני, אבל יש גבול לכל תעלול. אני לא פקוד למפלגת העבודה, אבל גם אם הייתי פקוד והייתי חושב להצביע לו, ברור שאין סיכוי שזה היה קורה אחרי איך שהוא התנהל בחודשים שקדמו לבחירות האלו. במקום לשכנע כמה הוא טוב ומתאים, הוא התעסק בלהביא את כל השונאים של עמר למפלגה כדי שיתמכו בו בבחירות נגד עמר. אני יודע שאומרים שבפוליטיקה הכל מותר, אבל זו פוליטיקה בשקל. ראיתי גם את המסיבה שעשה סולימני השבוע (מדוע בתקופת ספירת העומר?!), ואיך שהוא הבטיח שהמסיבה שעשה תתקיים גם בשנה הבאה. איך מישהו הגיב על הכתבה שהייתה באפליקציה אנג'לס? "תהיה מסיבה בשנה הבאה כמו שהייתה מסיבה בשנה שעברה". גדול ומדויק, לא רק לגבי סולימני אלא ביחס לכל הפוליטיקאים שמוכרים לנו לוקשים לפני הבחירות ושוכחים אותנו מיד אחריהן.

אחד מהחברים במנגל של עצמאות אמר שהוא דווקא פקוד למפלגה, ושהבחירה שלו קלה: זו בחירה בין מי שהיה שם מלא שנים, היה שותף לשלטונות כושלים שהשאירו גירעונות ענק, שביקש לאשר בנייה בלתי חוקית ורגע אחרי קיבל אצלו במפלגה עשרות מתפקדים של אותה משפחה שהייתה מרוויחה מאישור של אותה בנייה בלתי חוקית – לבין מי שהוא ההפך מכל זה. "התפקדתי למפלגה כי מישהי מקורבת לסולימני ביקשה ממני, אבל אני לא צריך שמישהו יגיד לי בשביל מי להצביע, יש לי דעה משל עצמי ואני החלטתי לבד", הוא אמר לנו. וואלה, צודק.
מה שבטוח זה שיהיה קרב מעניין, ולפי מה שאומרים גם צמוד מאוד – כך שכל אחד מהשניים יכול לנצח.

בערב חזרנו הביתה וישבתי יחד עם אישתי לראות את טקס הענקת פרסי ישראל. ראינו את נאומה חוצב הלהבות והמרגש של אם הבנים הגיבורים, מרים פרץ. איזו אישה מדהימה, כריזמתית, מקסימה. כשהיא דיברה האמנתי לכל מילה שלה, רואים שהנאום שלה יצא מהלב, בניגוד לכל מיני פוליטיקאים שדיברו לפניה ואחריה שאמת זו המילה האחרונה שאפשר להגיד על מה שהם אומרים. הכי ריגש אותי החיבוק החם בינה לבין הסופר דוד גרוסמן, ששכל גם הוא את בנו במלחמות ישראל. כנראה שככל שהדעות יותר שונות – ככה זה הופך להיות יותר מרגש.
אחרי הטקס ראיתי שיש קריאה בפייסבוק לבחור במרים פרץ לנשיאה הבאה של ישראל, מיד אחרי כהונתו של הנשיא ראובן ריבלין. וואלק מה אגיד לכם, זה יכול להיות אחלה רעיון, שיאחד את העם המפורק והמשוסע הזה מידי פעם לפחות תחת מוסד אחד ואישיות אחת: מרים פרץ.
יאללה, ביסלאמה.

לחץ להמשך קריאה