המושבים

מציאות דמה: אסור לפצל את התיכון

%d7%aa%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9f-%d7%91%d7%90%d7%a8-%d7%98%d7%95%d7%91%d7%99%d7%94

על קומץ הורים לתלמידים בתיכון האזורי באר טוביה לחדול מלהציג את בית הספר באור שלילי. הישגיו מדברים בעד עצמם

ילד בן ארבע משתטח על הרצפה באמצע הרחוב וצורח "רוצה את זה! אני רוצה את זה!". הוריו עומדים נבוכים בעוד עוברים ושבים מביטים בהם… כולנו יודעים מה צריך לעשות במקרה כזה, נכון? ובכן, אבל מה קורה כאשר אותו ילד מתבגר הוא כעת אדם מבוגר ומיושב בדעתו, ובכל זאת צועק כי הוא "רוצה את זה" ויהי מה, ומה קורה כשהוא גם רוצה לכפות את רצונו על קהילה שלמה?

הוא בוחר נושא שחשוב לכולנו, החינוך, ומוצא כיצד להביע ולהציג את עמדתו ודעתו. וכך, הוא צורח, שבוע אחר שבוע ש"הוא רוצה", ומרוב שהוא משמיע את קולו שלו – הוא משוכנע שמה שהוא צועק – זו אמת ואין בלתה.

בדרך, קומץ חברי קהילה, שמוצאים פרט כזה או אחר באותה מציאות מדומה שהוא מייצר שבוע אחר שבוע, נחשפים שוב ושוב את הדברים ובמידה והם אינם שומעים קול אחר, משתכנעים שקולו של היחיד – הוא המציאות. ובכן רבותיי, גם אם פרטים מסויימים נכונים, זו לא האמת כולה, זו רק מציאות מדומה.

משרד החינוך פרסם בראשית השבוע החולף את רשימת בתי הספר שהצטיינו בהישגיהם הערכיים, החברתיים והלימודיים בשנה"ל החולפת. תיכון באר טוביה, זה שכביכול מושמץ ומשוקץ על ידי חלק (קטן מהציבור) עקב התנהלותו והישגיו כפי שהם רואים אותם, מוביל בין 69 בתי הספר בקטגוריה הראשונה.

האם לבשורה החשובה הזאת יש מקום באותה מציאות מדומה? ודאי שלא. ממש כמו שרק מקרי אלימות מתקיימים אך הטיפול בהם "נשמט", ממש כפי שנעלמו פרויקטים מדהימים ומוצלחים המתקיימים בבית הספר – מ"מגשימים", דרך "ממריאים" ועד לימודים במכון ויצמן, אקדמיה ותרומה לקהילה – נשכחו גם נתוני הבגרויות. כל אלו לא רק נשכחו, אלא גם הפכו לפגם ולנושא להשמצה באותה מציאות דמה.

העובדה שביה"ס מכיל ומקבל את כל ילדי הקהילה, כולל אלו שלומדים רחמנא ליצלן רק לתעודה מקצועית, ואינו פולט תלמידים לרחוב שם כולנו יודעים לאן הם עלולים לצמוח – היא עובדה ראוי לציון לחיוב, ולא לשלילה. התיכון מצמיח מקרבו אזרחים למופת במדינה, גם אם אין בידם תעודת בגרות.

הדרך שבה מבקשים קומץ הורים מקרב הוריי התלמידים בבית הספר לצעוד מסוכנת. הם אינם מסתדרים עם מנהלת בית הספר – אז הם מטיפים להדחתו; הם אינם מרוצים מערכיו של בית הספר ומהתנהלותו – אז הם מבקשים להקים בית ספר נוסף, נפרד, על פי צלמם ודמותם. זוהי דרכם, אבל זוהי לא דרכנו.

אני תוהה בפניי אותם הורים מה עם רצון הקהילה? מדוע שדווקא אותם הורים ייקבעו החלטות הרות גורל עבור קהילה שלמה? או כמו שאמר אחד ההורים, "ילדים-ילדים, הם לא מה שחשוב כאן". מה על המשאבים שיבוזבזו לריק? מה על החשש הממשי מפני אובדן האינטגרציה? למי אכפת, העיקר שאותו קומץ הורים ישיגו את מבוקשם.

נכון, אין מקום מושלם. גם אצלנו יש בעיות. התיכון שלנו רחוק מלהיות מושלם, אך הוא רחוק מאוד מלהיות הכי גרוע שיש. מועצת באר טוביה והקהילה חזקים ויעברו את המשברון שנוצר כאן. הסיטואציה תנוצל לצמיחה ולשגשוג, לבחינה של צרכי החינוך וליישום תיקונים, ככל שיידרש. במקום לבזבז אנרגיה על השמצות בלתי נגמרות, ראוי שכולנו, יחד, נשלב ידיים ונדאג לעתיד של בית הספר ושל ילדינו. בלי להפוך אותם, את הילדים ואת התיכון, למקור כל הצרות בעולם.

הוסף תגובה