המושבים

דעת רבים: חייבים לפצל את תיכון באר טוביה

פיצול תיכון

תומכי פיצול התיכון האזורי באר טוביה, המעוניינים בהחזרת הסדר בבית הספר על כנו, הם רבים מדיי על מנת לכנותם כ"קומץ", והם וודאי אינם "הזויים". אך מחנה המתנגדים לפיצול, מתוך החלטה נחושה לא לדון בעניין, מתעקשים למזער את גודלם. תגובה של עמוס זומר לטורה של טלי מילשטיין, "מציאות דמה", שפורסם לפני כשבועיים

תוכנית הפיצול של בית ספר התיכון השש שנתי בבאר טוביה אושרה על ידי מליאת המועצה במאי השנה. בשיחה עם נציגי המועצה, מנהלת מחלקת החינוך הגב' רות קרטר וסגן ראש המועצה מר שלומי שמאי, שהתקיימה בחודש יולי השנה, סיפרו השניים על החלת תוכנית הפיצול על ידי הוספת מבנים יבילים, וכן גדר אשר תחצוץ בין שני בתי הספר התלת שנתיים (חטיבה עליונה ותחתונה). אלא שהיה ברור כי ההכנות לתהליך לא היו במיטבן, ואפילו מנהלים חדשים לחטיבות המפוצלות עדיין לא היו בנמצא באותה העת.

עזיבתו הבלתי צפויה של מנהל החטיבה העליונה, מר אלי גבאי, שבועיים בלבד לפני תחילת הלימודים, הותירה דאגה רבה בקהילה וטרפה את הקלפים. עוד באותו הערב ניגשו הורים מודאגים לביתו של מר שמאי, על מנת לברר מהי תוכנית המגירה למצב העגום, וזאת, חשוב לציין, בטרם יצא לדרכו מכרז לתפקיד מנהל חטיבת הביניים.

במקביל, הורים אחרים ביקשו לכנס אסיפת חירום במושב באר טוביה, והזמינו כל מי שביקש להתעדכן ולהביע דעתו על המצב.

הגברת טלי מילשטיין, כותבת הטור "מציאות דמה" שפורסם בגיליון "המקור" שראה אור בתאריך 25 לאוגוסט, נכחה גם היא באסיפה. היא הביעה את דעתה בעניין, ודיווחה על הביקור שלה בביתו של סגן ראש המועצה. למרות כל זאת, מילשטיין הציגה בדבריה את הדברים כאילו "קומץ הורים" בלבד כינס את האסיפה, וכי מטרתו הייתה לחתור תחת מאמצי המועצה ובית הספר להתחיל את שנת הלימודים, כפי שעולה מדבריה.

טורה האישי של מילשטיין מאפיין את אופי הוויכוח בין תומכי הפיצול (ושיפור התנהלות בית הספר), ובין מתנגדיו. תומכי הפיצול, ואני ביניהם, מאמינים שהוא יביא לשיפור רב בכל הקשור לרמת האלימות של תלמידים בכיתות ובחצר בית הספר, אלימות שמופעלת בינם לבין עצמם ומצד תלמידים אל מול צוות המורים. זאת, בניגוד לחברינו להנהגה, שמצדדים בהשארת בית הספר עם יותר מאלפיים תלמידיו – כפי שהוא.

לאורך כל השנה הביעו מתנגדי הפיצול אמון עיוור במנהל בית הספר, ללא צל של ביקורת לנוכח אירועי אלימות חמורים, אשר לתפיסתי ולתפיסת רבים אחרים – לא טופלו כראוי. הם עיגלו פינות והקלו ראש בחומרתם של האירועים. "משובת נעורים", קראו להם.

לטעמי, תומכי הפיצול, המעוניינים בהחזרת הסדר בבית הספר על כנו, הם רבים מדיי על מנת לכנותם כ"קומץ", והם וודאי אינם "הזויים". אך מילשטיין ומחנה המתנגדים לפיצול, מתוך החלטה נחושה לא לדון בעניין, מתעקשים למזער את גודל הקבוצה הדורשת פיצול, ובייחוד את חשיבות טיעוניה. בטורה, מצדיקה מילשטיין את ביקורה בביתו של שלומי שמאי מחד גיסא, אך מאידך גיסא עושה דה-לגיטימציה להתכנסות של אזרחים במועצה, המודאגים מאותו מצב בדיוק בהבדל קל: הם חולקים על עמדתה.

בפחדנות, היא איננה נוקבת בטורה בשמות של הנמשלים. יש להניח, לשם הדוגמא, ש"הילדה הקטנה" מטורה של מילשטיין היא ליטל רכס, דמות מוכרת בשיח הציבורי, שמבקשת להשלים את הליך הפיצול ודורשת אפס סובלנות לאלימות בבית הספר. איתה מחזיקים באותה דעה הורים רבים, בהם כאמור גם אנוכי. אפשר בהחלט להתווכח על הדרכים בהן עושה רכס שימוש על מנת להבהיר את עמדותיה, אבל בוודאי שלא על צדקת הדרך – גם אם היא שונה מזו שמציגה מילשטיין – ובכך שאני, רכס ואחרים משוכנעים, באמת ובתמים, שפיצול יעשה טוב לבית הספר, טוב לילדינו.

האינטגרציה תישמר

בטורה ציינה מילשטיין גם את "אחד ההורים", שאמר, לפי הטור, ש"הילדים הם לא מה שחשובים כאן". ההורה הזה, מודה באשמה, הוא אני. אני הוא זה שלכאורה ילדי בית הספר לא מעניינים אותו. כמובן שהדברים הוצאו באופן מוחלט מהקשרם, אבל מה חשובים האמצעים? המטרה מקדשת גם אותם.

טענתי ואני עדיין טוען: אנו, ההורים שתומכים בפיצול בית הספר, נחזיק ידיים עם המתנגדים לפיצול על מנת שאף לא ילד אחד ייפול בין הכיסאות או בין שני בתי הספר לכל אורכו של ההליך. אמרנו וחזרנו ואמרנו פעמים רבות שאנו אמנם בעד פיצול אורכי, אבל בשום מקרה לא לפי שיוך גיאוגרפי, כלומר לפי מושבים, אלא לפי מודל שיבטיח, מראש, את האינטגרציה בין כלל מושבי ותלמידי המועצה. וכן, לטעמי, בתוכנית לקדם את החינוך במועצה הקול החזק שצריך להישמע הוא המטרות שהתושבים, המועצה וצוות ההוראה יגדירו, ולא הילדים. כן, בעניין הזה – דעתם של הילדים משנית. אנחנו ההורים קובעים לאילו מטרות אנו מכוונים את הילדים שלנו, ועלינו לעודד אותם להגיע הכי רחוק שהם יכולים. כעת, כשהדברים מוגדרים ומוצגים כך, בהקשר שבו הם נאמרו מלכתחילה – תחליטו אתם אם המשפט הזה היה נורא כל כך.

התנהלותם של מתנגדי הפיצול בדיון החשוב הזה לקתה בשני חסרים בולטים: ראשית, חוסר עקביות בהסכמות שלהם איתנו. הרי כבר הגענו להבנות במסגרת ההנהגה שיש לפצל את התיכון אורכית, אך הם, מתנגדי הפיצול, נסוגו באופן מפתיע מכוונתם המקורית.

שנית, דעות קדומות על השכלה. ואני אסביר: מסיבה לא ברורה, החליטו מתנגדי הפיצול שהשכלה איננה לב ליבו של בית הספר, וחיברו את בחינות הבגרות לצורך הבסיסי בהשכלה. לטעמי השכלה היא כל מאמץ שאדם עושה על מנת להתמקצע ולהעמיק בכל נושא שיחפוץ. זה יכול להיות מורשת ישראל, פיסיקה קוונטית, ספרות ושרברבות. השכלה מעידה שני דברים על אדם: הראשון שהוא רציני, והשני שהוא מוכן להתאמץ על מנת להיות הכי טוב שהוא יכול בתחום שמעניין אותו.

בחינות בגרות הן אמצעי מקובל לברר אם אנחנו משכילים, ואנו ההורים במועצה האזורית בבאר טוביה לא המצאנו אותן ולא הצדקנו אותן. אבל גם תעודה מקצועית מגדירה אותנו, וגם שנות הוותק שלנו, הניסיון שלנו וכו'. אפשר לייצר אווירת לימודים חמה ומחבקת, גם אם המוטו של בית הספר הוא שיש לעשות מאמצים על מנת להגיע להישגים ויש בין תלמידיו מי שלא עלה בידו להשיג מטרה זו.

לפני סיום, גם לי יש משל עבור מילשטיין ותומכי דעתה, אך בשונה מזה שהיא הביאה, הוא איננו בדוי, אם כי לקוח מהמציאות: בסוף השבוע שעבר בִּתִּי אביגיל ואני יצאנו לטייל בנחלי הגולן. מי שמכיר את המסלול של נחל יהודיה יודע שהוא לא פשוט. הירידה לערוץ הנחל והעלייה ממנו הן תלולות ביותר. יחד עם זאת, המסלול הזה לא הפחיד משפחות רבות, חלקן עם ילדים מאוד צעירים, לטייל בנחל לטובת החוויה של הכרת הארץ ופינות החמד הללו.

כשעזבנו את הבריכה והתחלנו בעלייה המפרכת מערוץ הנחל, בחום של 32 מעלות, עלתה לפנינו במדרון משפחה, זוג הורים ושני ילדים. הצעירה שבהם פעוטה, אולי בת 3. שני ההורים החזיקו בה בעדינות ושכנעו אותה לעלות בכוחות עצמה את המסלול התלול. הילדה לא התלוננה, מעודדת מתמיכת הוריה. "כל הכבוד, את יכולה לעשות את זה", הם אמרו לה עד מהרה הם התרחקו מאיתנו, ואנו נאלצנו לנוח תחת כל עץ שבדרך על מנת להסדיר נשימתנו. מותר לציין שאחיה של אותה פעוטה (בערך בן שש), דילג במהירות במעלה ההר, ללא תמיכה וללא ציוץ על הקושי איתו הוא מתמודד.

את הנמשל אני משאיר לגברת מילשטיין, ולכולנו, תושבי המועצה האזורית באר טוביה.

הוסף תגובה