צור עימנו קשר

אחרי מות

"החיוך שלו תמיד יחסר לנו"

חודש וחצי בלבד אחרי שהתגלתה בגופו מחלת הסרטן- הלך לעולמו יוסי סופר, בן למשפחה ענפה ומוכרת. אחיותיו ואחייניו סיפרו על איש שלימד אותם על פרופורציות החיים, וספדו לו בדמעות: "בחרת להיפרד מהעולם ביום השואה. כל ישראל קוראים עליך קדיש ומתאבלים איתנו"

פורסם

בתאריך

"אוהב אותך, אהבתי, ותמיד אוהב". כך נהג לחתום יוסי סופר את הודעות הטקסט שהיה מעביר למשפחתו. חודש אחרי שגילו אצלו את מחלת הסרטן הלך האיש האהוב לעולמו, כשהוא מוקף בבני משפחתו האוהבים שלא האמינו כיצד יוסי החייכן איננו עוד. "הוא היה איש רגיש במיוחד, הראה לנו את הצדדים היפים של החיים בכל פעם. אחינו הקטן איננו, ואנחנו פשוט מתקשים לעכל", אמרה אחותו יהודית גלעם.

סופר בן ה-57 היה מוכר לכולם בעיר. כבן למשפחת סופר הענפה, הוא בלט בחיוכו הרחב שתמיד היה על שפתיו. בהלווייתו, שנערכה ביום השואה, הגיעו מאות לחלוק לו כבוד אחרון. בני משפחתו, חברים, וגם כאלה שהכירו אותו מבית הכנסת שבו נהג להתפלל. "הכרתי אותך דרך עולם התורה", ספד לו אחד המתפללים. "תמיד היית עם חיוך על השפתיים, דואג לכולם. ניכר שהיית מלא אור".

לפני כחודש וחצי חש סופר שלא בטוב. במשך כל תקופת שהותו בבית חולים אסותא באשדוד שהו לידו אחיותיו, שלא משו ממיטתו, שואבות ממנו קצת שמחה אחרי ששמר על אופטימיות גם ברגעיו האחרונים. האחיינים שלו ביצעו בסופי השבוע משמרות ליד מיטתו, אחרים סעדו אותו בכוחותיו האחרונים. בשבוע שעבר נפטר בבית החולים, מותיר משפחה כואבת והמומה. "היו לי שני אחים, שניהם הלכו", אומרת אחותו דבורה כהן. "הסבל הגדול שהוא עבר בסוף ימיו לא הגיע לו. עכשיו הוא ליד ההורים וליד אחינו ניסים שנפטר לפני 19 שנה. החיוך שלו תמיד יחסר לנו".

האחות יהודית ספדה לו בבית העלמין ולא הותירה עין יבשה. "המעמד הזה, שבו אנחנו נפרדים ממך הוא בלתי נתפס. איך תוך חודש התהפך לנו העולם. בין פורים לפסח, במקום לחגוג ולהתחדש לאביב רצנו בין בדיקות לאשפוזים, בין בשורות קשות לתקוות קטנות ובסוף היום אנחנו פה. יוסי אחינו היקר והאהוב, שלימד אותנו שיעור בפרופורציות של החיים. שידע להבחין ביופי ובחסד בתוך האפור של היומיום, שתמיד הייתה לו מילה טובה, ברכת שלום וצחוק, אהבת הבריות ורדיפת שלום. שמחת החיים הפשוטים. מוקפד ואלגנטי, איש של משפחה, אהוב על כולם, תמיד מוקיר תודה, מנומס ואדיב".

בני המשפחה ראו באופן סמלי את מותו דווקא ביום השואה. "בחרת להיפרד מהעולם ביום השואה, כל ישראל קוראים עליך קדיש ומתאבלים איתנו. האזכרה שלך תהיה ביום העצמאות, החופש שלך מהייסורים והכאב שלך", ספדו לו. "יוסי אחינו הקטן והיקר. הלוואי שכל הברכות שבירכת אותנו יתגשמו. כמו שכתבת לנו בהודעות לא פעם – אוהב ויאהב תמיד. אוהבים ונאהב תמיד".

בני המשפחה מספרים על אדם שהיה בקיא בכל דבר שהתרחש סביבו. הוא התחבב על הנכדים של אחיותיו, היה שולח הודעות אוהבות ודואגות, מבקש שילבישו את התינוקות בלבוש חם בימי החורף הקרים. בביתו בקיבוץ גלויות תמיד התקבצו בני המשפחה למשחקי רמי רבי משתתפים, מלאי צחוק ושמחת חיים. באחרונה החל לשפץ את ביתו וקנה ריהוט חדש, שממנו לא הספיק ליהנות.

"הוא היה אהוב במיוחד על כולם", סיפרה ג'נט אור סבן, מנהלת מפעל אופק שבו עבד סופר. "תמיד מבושם, מקפיד על לבוש, חייכני ומסייע לכל מי שדרש. מותו הוא מכה קשה והלם לכולנו. אני מקווה שעכשיו הוא נח, אחרי הסבל הגדול שעבר בסוף חייו. הוא יחסר לכולנו. אנחנו כבר מתגעגעים אליו".
סופר הותיר אחריו שש אחיות ואחיינים אוהבים ומתגעגעים. יהי זכרו ברוך.

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -
לחץ להוספת תגובה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אחרי מות

"היה ייאוש, אבל היא לא נתנה לו להשתלט על חייה"

שרה שרפיאן ז"ל עברה חיים לא פשוטים: שתיים מבנותיה נפטרו מעט אחרי לידתן, בעלה נפטר אחריהן והותיר אותה אלמנה ודווקא כשנראה היה כאילו חייה עולים על המסלול הנכון- נפטרה כלתה והיא נרתמה לסייע בגידול שלושת נכדיה. בשבוע שעבר היא הלכה לעולמה אחרי ששכלה בן נוסף, מותירה אחריה שלושה ילדים ואחד עשר נכדים גאים

פורסם

בתאריך

על ידי

הסיפורים והעדויות הרבות על בני הדור הקודם, שנאלצו להתמודד במהלך חייהם עם כל כך הרבה קשיים אך בכל זאת נותרו איתנים לטובת ילדיהם- מקבלים פתאום גושפנקה מהמציאות כאשר יושבים לשיחה עם ילדי ההמשך של דור בוני הארץ- שהולך ונעלם.
כזה הוא סיפורה של שרה שרפיאן ז"ל. שרה, שנולדה בשנת 1934 למשפחה קשת יום בכפר בבול שבאיראן, נאלצה כבר בימי נעוריה לעזור בפרנסת הבית ועבדה במשק בית אצל בעלי ממון בטהראן, בירת איראן.
בעיר הבירה הכירה שרה את מי שיהפוך לימים לבעלה, הנוכה, ולמרות פערי הגילים בין השניים (הנוכה גדול משרה ב-30 שנים) התחתנו השניים והביאו לעולם שישה ילדים.
לצערם, מספר חודשים לאחר לידתן נפטרו שתיים מהבנות בעקבות מחלה. "אבא נפטר מספר ימים לאחר שנולדתי", נזכר בגרון חנוק במהלך ימי השבעה הבן איציק שרפיאן, שמוסיף: "לא זכיתי להכיר אותו, אבל תמיד הייתי שומע מאימא שהוא נתן לה להרגיש כמו מלכה. איתו היא באמת הרגישה מאושרת, ואני יודע שאלו היו 12 השנים הטובות בחייה".

לאחר מות בעלה, ניסתה שרה להתחיל את חייה החדשים כאלמנה בת 26 בלבד- ועם ארבעה ילדים קטנים. "אם לא די בכל הקושי של לאבד בעל ולגדל לבד ארבעה ילדים ללא עבודה קבועה, אחות של אבא שלי החליטה לזרוק אותנו מהבית אחרי שגרמה לאבא שלי לרשום את הבית על שמה", מספר איציק ומתאר את הקשיים שחוותה אימו, "אימא הייתה עוברת ממקום למקום, מבית לבית, העיקר למצוא עבורנו מחסה לתקופה קצרה".
בשנת 1962 החליטה שרה שהגיע הזמן לממש את אופציית העליה שעמדה בפניה, ועלתה יחד עם ילדיה ישירות לשכונת קיבוץ גלויות בעיר. "קיבלנו חדר עם סלון. זה לא היה המצב האידאלי למשפחה, כיוון שנאלצנו כל ארבעת הילדים לישון בחדר היחיד ואילו אמא הייתה ישנה בסלון".
גם בארץ מצבה הכלכלי של שרה היה רעוע, והיא החליטה לעבוד במשק בית- בדיוק כפי שעשתה בארץ הולדתה. "אמא הייתה עוברת בשלושה ארבעה בתים ביום רק בשביל לדאוג לנו לאכול. היינו חיים בעוני, אבל אימא מעולם לא נתנה לנו להרגיש את זה. היא תמיד דאגה שכל ערב נלך לישון אחרי שאכלנו כמו שצריך. שאומרים מהיד שלה לפה שלנו לזה בדיוק מתכוונים", מספר בכאב איציק.
למרות הצעות שונות שעמדו בפניה של שרה לפתוח פרק ב' בחיים ולהינשא בשנית, היא סרבה בתוקף משום שחשבה שצעד מעין זה עלול לפגוע במצב ילדיה. "עשרות חיזרו אחריה והציעו לה להתחתן, אך היא לא הייתה מוכנה לכך. תמיד חשבה עלינו, הילדים. דאגה קודם לטפל בנו", אומר איציק ומוסיף, "במקום שבו היינו הדרך לפשע הייתה מאוד קצרה, אבל אימא תמיד הייתה דואגת למחייה ולכלכלה שלנו. היא הייתה בודקת איפה אנחנו נמצאים, עם מי אנחנו מסתובבים. בזכותה אני לא מעשן עד היום. היא שמרה עלינו כמו לביאה על גוריה. אמנם לא היה לנו הכל, אבל אימא תמיד נתנה הרגשה ששום דבר לא חסר".בשלב מסוים, מספר הבן איציק, הבחינו הילדים בקושי הרב של אם המשפחה לעמוד בפרנסת הבית- ולכן החליטו לצאת לעבודה על חשבון שעות הלימוד בבית הספר. "הרגשתי שאימא כבר לא יכולה לעבוד, ולצערי הייתי צריך להפסיק ללמוד. מאוד אהבתי ללמוד ואימא ידעה את זה. היה לה מאוד קשה שאני עוזב את בית הספר. עבדתי בשתי עבודות ואת כל הכסף הייתי מעביר לאימא. כמוני גם אחיי".

חרף הקושי, מכריה של שרה מספרים על אשה שמעולם לא נתנה לייאוש להשתלט עליה והתעקשה לשמור על שמחת החיים במפגשים השונים עם בני המשפחה והחברים, בהם נהגה להתבדח. "יאמר לזכות אימא שהיא תמיד הייתה סביב אנשים. היא אהבה לצחוק ולקיים שיח עם כולם. אנשים היו שומעים שהיא יוצאת לטיול ומבקשים לצאת יחד איתה. פשוט אדם שגורם אושר לכל הסובבים אותו".
השנים חלפו, ושרה זכתה לראות את ילדיה מתחתנים ומעניקים לה נכדים שהפכו אותה למאושרת באדם. אלא שדווקא אז, כאשר היה נדמה שחייה עולים על דרך הישר, פקדה את המשפחה טרגדיה נוספת: אשתו האהובה של הבן איציק נפטרה ממחלת הסרטן, והותירה אחריה שלושה ילדים קטנים, "אימא לא חשבה פעמיים ועברה לגור איתי משך 4 שנים. היא חשוב לה להיות אימא לילדים שלי. היא עזרה לי לחנך ולגדל אותם בדיוק כפי שגידלה אותי", מספר בכאב בנה איציק.
אחד מילדיו, פאר, מספר גם הוא על סבתא יקרה שדאגה לשמור עליהם מהרגע בו אם המשפחה הלכה לעולמה, "אמא נפטרה כשהייתי תינוק. סבתא תמיד דאגה לנו, והייתה כמו האימא שאף פעם לא הייתה לי. אני לא אשכח איך הייתה מאכילה אותי מהידיים שלה".
לאחר שסיימה את מלאכת הקודש עם ילדיו של בנה איציק, קיבלה שרה הצעות שונות לפתוח פרק חדש בחיים ולהכיר בן זוג חדש, "אימא שללה את האפשרות, אך אנחנו דחפנו אות. רצינו לתת לה הזדמנות. אמרנו לה שהגיע הזמן שהיא תעשה קצת בשבילה, שתהייה מאושרת".
שרה התרצתה, ועברה לגור עם בן זוגה משך 15 שנים- עד שנפטר. היא שבה לקריית מלאכי, אך הספיקה בתווך לעבור משבר נוסף עת שכלה את בנה יעקב, שנפטר בשנתו לפני כ-13 שנים. "אימא קיבלה קשה מאוד את פטירתו של יעקב. היא ניסתה לדאוג לו ולשמור עלינו שלא יקרה לנו כלום, אך איבדה לבסוף בן. זה גרם לה לצער גדול מאוד".

לפני כשנתיים, במהלך בדיקה שגרתית, נמצאה בבטנה של שרה מחלת הסרטן. למרות ניסיונות לטפל במחלה ולדכא אותה, נאלצו הרופאים להרים ידיים, והודיעו למשפחתה כי מה שנותר הוא להמשיך לחיות איתה. "הרופאים נתנו לה רק חודש, ונכדה הבכור הקדים את החתונה במיוחד בשביל שהיא תוכל להיות נוכחת. בדיעבד התברר שבדיוק כפי שהראתה חוזקה משך כל חייה, היא הצליחה להתגבר גם על המחלה והחזיקה מעמד שנתיים ימים מעבר לחוות דעתם של הרופאים. לא רק שהיא הייתה בחתונה, היא גם זכתה לחבוק נין ראשון בטרם הלכה לעולמה", מוסיף הבן איציק.
לפני ארבעה חודשים חלה החמרה במצבה של שרה, אולם היא נשארה צלולה עד יומה האחרון. ביום שלישי שעבר, לאחר מאבק עיקש מול המחלה הארורה- הלכה שרה לעולמה כשהיא בת 84, מותירה אחריה ארבעה ילדים ועשרות נכדים מלאי גאווה.

לחץ להמשך קריאה

אחרי מות

"כל נכד הרגיש הכי אהוב אצלה. זה כנראה היה הסוד שלה"

סוליקה מלול ז"ל התאלמנה בגיל צעיר, אך גידלה לבדה באומץ את בנה הבכור. שנים אחדות לאחר מכן היא הכירה את אהוב ליבה, חכם מלול ז"ל, עלתה עמו לארץ וגידלה משפחה לתפארת. "היא תמיד הייתה שם למען המשפחה. הדבק שהחזיק אותנו עד היום", ספד לה בכאב בנה, אבי מלול

פורסם

בתאריך

על ידי

ביום שלישי הקרוב, 20/2/18, היו אמורים בני משפחת מלול להכניס ספר תורה לעילוי נשמתו של אב המשפחה, חכם מלול ז"ל, שנפטר רק לפני כשנתיים.
ההכנות היו בעיצומן, ההתרגשות בשיאה וספר התורה המהודר כבר היה מוכן, אך במוצאי השבת שעבר נקטעו כל אלו והתחלפו בעצב כבד עם פטירתה של סוליקה מלול, אשתו של חכם ז"ל ואם המשפחה הענפה.
סוליקה ז"ל נולדה וגדלה בעירייה קטנה ליד מרקש, מרוקו. בגיל 12 התחתנה לראשונה, והביאה לעולם את בנה הבכור.
כעבור ארבע שנים התאלמנה, וגידלה את בנה לבדה עד אשר הכירה את חכם מלול, בעלה השני. "אבא היה בחור יפה תואר ותוך זמן קצר הם התחתנו. הוא היה כל עולמה", סיפר השבוע בנה של סוליקה, אבי מלול.
חכם וסוליקה עלו יחדיו ארצה בשנת 1952 והתמקמו בבית שמש, בה גרו כמעט 4 שנים.
בשל קשיי התאקלמות הם שבו על עקבותיהם, וירדו חזרה למרוקו. "הם עלו בעליה הראשונה. דיברו אז על ציונות וארץ היהודים, אך הם הגיעו לבית שמש ולא הצליחו להתאקלם. אימא פנתה לאבא וביקשה לחזור למרוקו, והוא לא סר לדבריה", נזכר אבי בסיפורה של אימו המנוחה, ומוסיף: "כעבור עשר שנים, בשנת 1965, הם הגיעו לקריית מלאכי. אבא פתח מכולת ואימא הייתה עובדת בתור תופרת בחברת בגדי הים 'גוטקס'. היא הייתה מסורה כל כולה לעבודה, הייתה מגיעה ב-7 וחצי בבוקר לעבודה ולא יוצאת עד סוף היום", מוסיף אבי, ונזכר באמו כשחיוך עולה על פניו, "אני זוכר שהיא הייתה מגיעה הביתה והדבר הראשון שהיה יוצא לה מהפה זה 'אני לא מבינה את האנשים שבאמצע העבודה יוצאים לעשן'. ממש הייתה כל כולה מסורה לעבודה".
אלא שלא רק לעבודה התמסרה סוליקה מלול. במשך כל חייה, מספר בנה, היא ראתה במוסד המשפחה ערך עליון. במהלך ימי האינפלציה הגואה בשנות ה-80 של המאה הקודמת, עת ניהל חכם מלול בעלה את חנות המכולת בשכונת קיבוץ גלויות, הוא נקלע לקשיים ונאלץ לפשוט את הרגל עד שהגיע למצב בו לא הצליח לרכוש מוצרים לחנות המכולת, ששירתה את כל תושבי השכונה הוותיקה.
סוליקה, שהתקשתה לראות את מצבו של בעלה, דאגה להעביר לו מידי יום כסף על מנת שיוכל לרכוש סחורה לחנות, ולהמשיך לשרת את לקוחותיו הקבועים. "בדיעבד אבא לא ידע שהוא בפשיטת רגל. הרבה אנשים היו רושמים אצלו, וכאשר שילמו אחרי האינפלציה הוא לא ידע שהוא מפסיד הרבה כסף. אימא, שראתה כמה הוא מסור למכולת, דאגה להעביר לו כסף על מנת שיוכל לקנות מוצרים. היא תמיד הייתה שם למען המשפחה, ממש הדבק שהחזיק אותנו יחד עד היום", סיפר אבי בהתרגשות.
מלול, מורה בבית הספר התיכון 'דרכא' בעיר ועיתונאי ותיק ומוערך, נזכר במהלך השיחה גם בתחושת הביטחון שאמו הייתה משרה בו ובאחיו. "היא הייתה נותנת את הטון בבית. תמיד שהיינו פונים אליה היא דאגה לנו להכל. צריך כסף? הנה כסף. צריך אוכל? הנה אוכל. כל הסירים האפשריים על הגז, העיקר שנשאר מרוצים".
לטענתו של אבי, התמסרותה של סוליקה לבני משפחתה לא פסחה גם על נכדיה וניניה, שהרגישו כי היא תמיד שם בשבילם. "מכל מקום בעולם היו יוצרים עימה קשר. רצו לקבל ממנה ברכה, לשאול לשלומה. תשאל כל נכד, כולם יגידו לך שהוא היה אצלה הכי אהוב, וזה כנראה הסוד שלה". לפני כשבועיים החל מצבה של סוליקה בת ה-96 להידרדר. הרופאים מצאו מים בריאתה, והיא הופנתה לאשפוז בבית החולים- בסופו חוותה קריסת מערכות איטית והחזירה את נשמתה לבורא. "היא הובהלה אל בית החולים רק ביום חמישי לפני כשבועיים. במוצאי שבת הרופאים כבר יצרו איתנו קשר וביקשו שנגיע להיפרד, אבל אימא, כמו תמיד, גם הפעם לא הקשיבה לרופאים והמשיכה להילחם. מאז שאמרו שזה הסוף לקח שבוע, אני יודע שאימא, שהייתה צלולה עד הרגע האחרון, הלכה בנחת כאשר בשבוע הזה הספיקו להגיע כולם להיפרד ממנה", סיכם בצער בנה של סוליקה ז"ל, אבי. יהי זכרה ברוך.

לחץ להמשך קריאה