צור עימנו קשר

חדשות

"האיחוד הוא ההזדמנות האחרונה שלנו"

אבי בוגלה, מולי אשתה וצ'לה דווטי, שלושה פעילים חברתיים בני הקהילה האתיופית בעיר, ישבו השבוע לשיחה עם "המקור" והתכוננו לקראת הפריימריז ההיסטוריים של הרשימה המאוחדת, שייערכו ב-25 בפברואר. על מצבה של העיר ("משתפר"), מקומם של בני הקהילה האתיופית בה ("הגרוע ביותר אי פעם") והסיכויים הגדולים של הרשימה המאוחדת להצליח בבחירות הקרובות למועצת העיר- ולשנות את מצבה של הקהילה מן הקצה אל הקצה. ראיון משולש

פורסם

בתאריך

בעוד קצת יותר משבועיים, ב-25 בפברואר, יגיעו בזה אחר זה אנשי הקהילה האתיופית בעיר אל הקלפי במועדון הקהילה בעיר כדי לבחור את המועמד שיוביל את המפלגה המאוחדת בבחירות לרשויות המקומיות, שיתקיימו באוקטובר הקרוב.
מיד לאחר הליך הפריימריז, יעמוד "האיחוד" למבחן הכי גדול שלו מאז נולד בפגישה היסטורית בין ראשי הקהילה, ויזכה למעקב צמוד מצידם של כל אנשי הפוליטיקה המקומית, שמתחילים להבין עד כמה הוא עשוי להיות דרמטי.
ארבעה מועמדים, כידוע, צפויים להגיע לישורת האחרונה של המירוץ להנהגת הקהילה: גדעון מהרי, המכהן כחבר מועצה למעלה מ-10 שנים, שי סיום, המכהן כחבר מועצה מ-2013, ברוך סנבטה, פעיל חברתי ויעקב טלה, מנהל הגרעין התורני בקהילה האתיופית בעיר.
מאז ההכרזה, ערכו ראשי הקהילה והוועדה המארגנת של הפריימריז שני כנסים במטרה לדברר את האיחוד בקרבם של אנשי הקהילה כולה, ולעדכן אותם בנעשה לקראת קיומם של הפריימריז ההיסטוריים.
אלא שהיענות הייתה דלה: עשרות בודדות של משתתפים הגיעו על מנת לשמוע ולהשמיע את דעתם בשני הכנסים שהוציאה לפועל הועדה המארגנת, והעלו תהיות באשר למידת התמיכה הציבורית במהלך הדרמטי. אבי בוגלה, מולי אשתה וצ'לה דווטי, שלושה פעילים חברתיים מרכזיים ומוכרים בקהילה האתיופית, ישבו השבוע לשיחה עם "המקור", וטענו כי המספר הנמוך של המשתתפים בכנסים המוקדמים אמנם אכן היה מאכזב, אך לא זה מה שחשוב בכל הקשור לאיחוד בקהילה. "אותם לא מעניין כנס, הציבור שלנו מדבר בשטח", אמר הפעיל החברתי אבי בוגלה, ודווטי הוסיף: "אני מאמין ומקווה שביום הבחירות הציבור יגיד ויאמר את דברו".
גם הפעיל השלישי, מולי אשתה, בטוח שהאיחוד המבורך יגרום ליותר ויותר אנשי קהילה להגיע ולהצביע בפריימריז, ובכך לתמוך במועמד המועדף עליהם להרגיש שותפות למהלך.
אתם באמת חושבים שאנשים מרגישים שהאיחוד יכול לקחת את הקהילה קדימה?
דווטי: "האיחוד הזה מבורך. אחרי שנים של פיצול, בהם הקול שלנו כמעט לא נשמע בעירייה, זו ההזדמנות, החד פעמית שלנו לעשות שינוי. זה נותן לנו תקווה. אם נכניס 3-4 מנדטים אנחנו נצליח לעשות שינוי, ולשם כך נחתם האיחוד".
אשתה: "אני מסכים. האיחוד כמובן מבורך, האיחוד הוא מבורך כיוון שאנו צריכים להכניס כמה שיותר נציגים למועצה. עם זאת, והרבה לפני כן, יש הרבה עבודה בגיוס אנשים שיצאו להצביע בפריימריז ויתמכו במועמד שלהם. האיחוד הזה הוא מה שיכול לקחת את הקהילה והעיר כולה צעד קדימה".
בוגלה: "אני חושב שזו מטרה נעלה, אבל יש בי חשש שגורמים מחוץ לאיחוד משפיעים חזק על מה שנעשה בפנים. למרות זאת, בהסתכלות הכללית אני חושב שמדובר במעשה מבורך, ואם יבחר המתמודד שאני רוצה אנחנו יכולים להשיג המון כי עד עכשיו לא עשינו הרבה. זה בדיוק הזמן לשנות את התמונה הפוליטית בעיר".
אתם לא חושבים שארבעה מנדטים זה מעט יומרני?
דווטי: "האיחוד עדיין לא חלחל לרוב אנשי הקהילה. יש כאלה שזה אולי נראה להם לא אמיתי. בימים האחרונים החלה התעוררות, והדברים עוברים מפה לאוזן. אני מאמין שבחודש אוקטובר, ביום הבחירות למועצה המקומית, אנחנו נראה היענות גדולה יותר וכמות האנשים שיגיעו לבחור מטעם הקהילה תהיה הגדולה ביותר שהייתה אי פעם".
אשתה: "אכן לא יהיה פשוט להכניס ארבעה מנדטים, אבל עם עבודה נכונה של כל הפעילים בשטח, וכמובן של המועמדים עצמם שיתכנסו יחד תחת אותה מעטפת של האיחוד, נוכל לגרום ליותר אנשים לצאת לבחור".
בוגלה: " אני מאמין ששלושה מנדטים זה בהחלט בר השגה. אין בי אפילו טיפת חשש. הציבור שלנו לא אוהב את כל הכנסים, שבאים ומספרים לו ומבטיחים לו. אני מסכים עם הדעה שאלו שרצים לא עושים מספיק. אם אני, אחד שחי את הפוליטיקה המקומית, לא יודע כלום וניזון רק ממידע שאני מקבל אצלכם בעיתון, זה אבסורד. ביום הבחירות תהייה כמות נכבדת של בוחרים, במיוחד מבוגרים שמתגייסים למען הקהילה ובאים לשלשל את הפתק. אני מאמין שהיעד בהחלט אפשרי".
משנת 1993 יש לפחות חבר מועצה אחד מטעם הקהילה. הם עשו מספיק למענה?
בוגלה: " לא רק שלא התקדמנו, אלא הלכנו מיליון צעדים אחורה. אתה רואה פה איזה יוצא אתיופיה שהוא בוגר מרכזי בעיר? קשה לי לבוא לאנשים בטענות, אבל לא יכול להיות מצב ש-%18 מאוכלוסיית העיר לא מקבלת ייצוג הולם".
אשתה: "יותר מזה, זה לא פעם ראשונה שיש שני חברי מועצה מטעם הקהילה. כרגע יש שניים, אבל מרגיש שאין כלום. כל אחד מהם משך במשך 4 שנים לכיוון שלו, ואף אחד לא בא ושמע את הציבור. לא עשו מספיק למען הקהילה".
דווטי: "לא מדויק. זה נכון שאחד ישב בקואליציה ואחד באופוזיציה, והקהילה עצמה לא הרגישה את זה. מצד שני, הם לא קיבלו איזשהו תפקיד משמעותי, ויכול להיות שבשל כך הקהילה לא הרגישה שהנה, באים לקראתה. אם היו נכנסים יחד מהתחלה כאגרוף אחד, אולי היו מצליחים להשיג יותר. למרות הכל, אם מסתכלים על המכלול של הדברים, במהלך השנים מרגישים שיש קידום, כמו למשל מועדון המבוגרים שהצליחו להקים".
בוגלה: "בערים אחרות, כמו אשקלון ורחובות למשל, יש יועץ ענייני ליוצאי אתיופיה, דבר שפה לא קורה. יש אנשים למעלה שטוב להם לראות את הקהילה נרמסת לנגד עיניהם. אני חי פה יותר מ-20 שנה ושום דבר לא השתנה. הפחד הכי גדול שלי זה שעוד 10 שנים הילדים שלי יקבלו את הדברים שאני קיבלתי לפני 20 שנה".
אשתה: "אני חושב שבגדול מי שמרגיש את השינוי זה המבוגרים שקיבלו מועדון, בתי כנסת והם נמצאים בפינה שלהם. אנחנו הצעירים לא מרגישים את השינוי, אין פה מספיק השקעה בנושא החינוך וחוגים לבני נוער".
מיניליק דסטה יושב בדיוק על המשבצת הזו. הוא טען שלא התקבל כפי שציפה, מה שהוביל אותו לפרישה.
בוגלה: " חבל לי שדסטה החליט לפרוש. אני חושב שהיה לו הרבה מה להציע, וזה הפסד של הקהילה. אני יכול לומר שהרבה צעירים תמכו בו, אבל יש כעס עליו בציבור כי הוא הצליח לגרום לרחוב לדבר על האיחוד, אבל מסיבותיו האישיות החליט לפרוש. בכל מקרה זו זכותו. אני אישית מאמין ביכולות שלו".
אשתה: "הוא בא בתור הקול של הצעירים, אך מי שמתחיל את המירוץ על 100 קמ"ש שלא יתפלא שנגמר לו האוויר לפני קו הסיום. חבל שמיניליק לא המשיך עד הסוף, כי צריך אנשים כמוהו שייצגו את הקהילה. עם זאת, יש לנו מספיק צעירים שמתמודדים עם זה, כמו ברוך סנבטה, יעקב טלה וכמובן שי סיום".
דווטי: " מיניליק הוא אדם שאפתן עם כוונות טובות, אך על מנת להיות מועמד צריך לבוא עם רקורד של עשייה. כל האנשים שבאים הם אנשים בעלי עשייה. אי אפשר לבוא ממקום של 'הנה, אני גם רוצה'. זה פשוט לא עובד ככה".
הוא טען בראיון שערך אצלנו שישנה "חפרפרת" בין ארבעת המתמודדים.
אשתה: "אני לא חושב שיש חפרפרת, אבל הכל יכול להיות. הוא היה שם יותר מאיתנו, ואם הוא מרגיש ככה זו זכותו. אני לא מאמין שהאנשים שבפנים באו לפגוע".
דווטי: "זו הרגשה אישית שלו. אני לא יכול להגיד לו שהוא טועה. אם כך הוא חושב זו זכותו. לפי מה שאני רואה אני לא חושב שיש דבר כזה בין המועמדים בקהילה".
בוגלה: "יש חפרפרת, בוודאי שיש, אבל האיחוד חזק יותר. זה לא יעזור לא לאותו אדם ולא לכל העסקנים הפוליטיים שמנסים מבחוץ לפגוע לנו בקהילה".

 

"אי אפשר לצעוק כל היום גזענות"

בצל ההכנות לקראת הפריימריז של הקהילה, מתכוננים ומכוונים שלושת הפעילים החברתיים לקראת יום הבוחר המכריע באמת מבחינתם ומבחינת תושבי העיר כולה, בו ינסו, כך הם טוענים, להחליף את "ההנהגה הגרועה ביותר שידעה הקהילה אי פעם".
מולי אשתה, תושב העיר בן 36 שעלה ארצה במסגרת מבצע שלמה בשנת 1991 , טוען כי ההנהגה המקומית בראשותו של אליהו זוהר לא עושה מספיק למען הציבור, וממעטת להיכנס לשכונות עצמן כדי להבין את גודלן וחומרתן של הבעיות איתן מתמודדים האנשים הפשוטים.
גם צ'לה דווטי, בן 35 שעלה באותה עליה ארצה ישירות לקריית מלאכי, מצטרף לדבריו של אשתה, ומסמן לדעתו את הסיבה לשינוי בסדרי העדיפויות של ההנהגה, "העיר פשוט מתחרדת. נבנות כאן שכונות לחרדים בלבד, וזו התוצאה.
בוגלה, בן 27 שעלה ארצה בגיל שנה וחצי, לא מסכים עם טענתו של דווטי בנוגע להתחרדותה של העיר, אך בטוח גם הוא שההנהגה הנוכחית לא טובה לקהילת האתיופים. "חוץ מחוג כדורגל לא מציעים לילדי הקהילה שום דבר. ילדים רוצים גם מוזיקה, ציור, חוגים אחרים. לא כל האתיופים כדורגלנים".
שני חברי המועצה מטעם הקהילה יושבים היום באופוזיציה. גם הם טוענים, כמוכם, שההנהגה הנוכחית לא טובה לקהילה. שהעיר מתחרדת.
בוגלה: " זה שיש פרחים ועציצים בכל מקום זה יפה ונחמד. בפועל, אין שום דבר אמיתי. אני חושב שמנהל מחלקת החינוך פה הוא מעולה, אך כל השאר לא הצליחו לפגוע. זו ההנהגה הכי גרועה שהייתה כלפי הקהילה האתיופית מהרגע שהגענו לפה. מפיטורים של עובדי מוקד קליטה, שלאחר מכן נכנסים להיות עובדי עירייה בזמן שרכזת שכונה יחידה שהיא לא עובדת עירייה היא אתיופית. זה שאין לנו ייצוג הולם בעירייה זו בעיה. אנחנו %18 מאוכלוסיית העיר, וסה"כ 8 עובדי עירייה הם אתיופים, מתוכם 6 עובדי ניקיון. אותי לא מעניין הדתיים. גדעון מהרי ושי סיום צריכים להפסיק עם הסיסמאות. תעשו למען הקהילה, תתעסקו בנו. אתה צועק 'גזענות', ואתה גזען בעצמך כלפי האחרים. זה לא עובד ככה".
דווטי: "לגבי התחרדות העיר אני חושב דווקא שהם צודקים. בשנים האחרונות העיר הולכת ומתחרדת, זו עובדה. בונים שכונה חדשה, רובה ככולה של מגזר חרדי. אני רוצה לקנות בית בעיר ומקבל הרגשה שאני לא יכול לגור שם כי אני לא בסגנון הנכון. למרות זאת, אני רואה שיפור במצבה של העיר, בתשתיות וגם בחינוך".
אשתה: "ההתחרדות של העיר היא ברורה ומובנת. אם מסתכלים לרגע על הבכירים במועצה, ראש העיר וסגניו, אפשר להבין מדוע העיר הפכה להיות מעוז דתי. ההבדלים בין השכונות הם עצומים, ולא יזיק לראש העיר ואנשיו להגיע לסיור בויצמן או הרצל ולראות את מצבה האמיתי של העיר. הבעיה היא לא רק של הקהילה האתיופית, היא של העיר כולה. אם לא רוצים להפוך להיות בית שמש אז זה הזמן לעשות שינוי".
בוגלה: "אין שום ניסיון ליצור אינטראקציה עם החברה הצעירים. משחקים לנו על המועדון, ואומרים שדואגים לשמור עליו. אני קורא לראש העיר ואנשיו לבוא איתי לראות איך נראה מועדון בערים אחרות. יש גם קבוצת קט-רגל מטעם הקהילה, אך אין שום עזרה מהעירייה. אנחנו מקבלים עזרה מעיריית רחובות, אתה מבין את הבדיחה? יאמר לזכותו של ראש העיר שהוא שומע ומקשיב, כך שאני לא יודע אם זה הוא אשם או הסובבים אותו".
חלקכם מדברים על התחרדות, אך לא מתייחסים לכך שישנם ארבעה מועמדים מתוכם אף לא אשה אחת, בדיוק כמו המפלגות החרדיות עצמן.
דווטי: "אתה לא היחיד שמעלה את זה. גם בקהילה היו שמחים לראות אישה, אך מה שקורה היום בעיר זה שיש הגירה שלילית ולא נותנים סיבה להישאר כאן. הנשים המוצלחות עוזבות. להיכנס לביצה הפוליטית, שהיא בפני עצמה מקום מלוכלך, זה לא פשוט. מבין את הנשים שהחליטו שהן לא מתמודדות".
בוגלה:" אני הייתי מאוד שמח אם נורית טזזו הייתה מתמודדת בשנית. אישית, אני הייתי התומך הראשי שלה. זה מאוד חורה לי, כי יש נשים רבות שהן פעילות, ויוצא לי לדבר איתן על פוליטיקה. לצערי, מהר מאוד הן לוקחות צעד אחורה. עצוב לי שאין שום אישה, ואני מקווה שברשימה עצמה כן נראה אישה".
אשתה: "היינו שמחים לראות נציגה של הקהילה בתוך הרשימה. זה היה מוסיף פלפל. בעבר הייתה לנו את בלאיינש מלאת האמביציה, שידעה איך לשחק את המשחק הפוליטי. מאז אין פה נשים עם הכוח שהיה לבלאיינש".

 

ועדת הבחירות והמועמדים החליטו כי הם לא מתכוונים להתמודד לראשות העיר, אלא יחברו למועמד אחר. הם עשו את הדבר הנכון?
אשטה: "לרוץ לראשות העיר זה לקפוץ למים עמוקים בלי לדעת לשחות. נכון לעכשיו, זה לא הזמן להתמודד לראשות. צריך קודם לקבוע יתד בתוך המועצה, להראות עשייה. אולי בבחירות הבאות התשובה תהייה אחרת".
דווטי: "אנחנו בסך הכל פחות מ-20 אחוזים מכלל האוכלוסייה, משהו באזור אלפיים בעלי זכות הצבעה. עם אלפיים אנשים אתה לא יכול ללכת לראשות העיר. החשיבה שלהם היא נכונה, להתחבר למועמד אחר שיבטיח דברים. אנחנו כמובן נשמח לקבל קולות גם מחוץ לקהילה, אך עדיין זה לא יספיק בשביל להיבחר לראשות".
בוגלה: "אני חושב שאסור לרוץ לראשות. צריך פרופורציות. אם לדבר על 4 מנדטים זה יומרני, אז על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בראשות עיר. כן צריך לחבור למועמד אחר ולהיות בתפקידי מפתח, וזה יקרה בהסכמים הקואליציונים שיחתמו בבחירות".
מי לדעתכם ינצח?
אשתה: "הציבור יחליט".
בוגלה: "אני מקווה ומאמין ששי סיום ינצח. למרות כל הקומבינות מסביב, הכי חשוב לראות את כולם יוצאים לבחור".
דווטי: "הכי חשוב. אנחנו רוצים שביום הבוחר יבואו כולם, ומי שראוי יבחר. לא משנה לי מי יהיה ראשון ומי אחרון, הכי חשוב שבחודש אוקטובר יתגייסו כולם למען הצלחת האיחוד".
אתם תומכים בהחלטה לפיה הבחירה תיעשה בשני פתקים?
אשתה: "אני מהתחלה אמרתי שפתק אחד הכי נכון. מדובר בסך הכל בארבעה מועמדים, ואין צורך בכל כך הרבה פתקים. היו עוד מספר דברים שלא מצאו חן בעיניי, אך אם זו ההחלטה שהתקבלה על כולם, קטונתי".
בוגלה: "שני פתקים זה לא נכון לעשות. ההיגיון הפשוט אומר שיש שני אנשים שבאו ותפרו פה מהלך פוליטי. אחד מהם הוא גדעון מהרי, אדם חכם, שבא ברגע האחרון והכניס את בן טיפוחו, ברוך סנבטה. רק אז הם הכריזו על שני פתקים, כי הרי ידוע לאן הקולות של מהרי וסנבטה ילכו".
דווטי: "לפי דעתי הצבעה בשני פתקים במעטפה אחת זה משהו לא הגיוני. זה יכול לקרות רק בקהילה שלנו. מה נראה להם, שאנחנו בוחרים מישהו לראשות הממשלה? פעם אחת זה קרה במדינה, בשנת 96, וגם זה על מנת להיטיב עם המועמדים".
במידה והמועמד המועדף עליכם לא יזכה, האם תמשיכו לתמוך במפלגת האיחוד?
אשתה: "אני מאמין שכולם יודעים מי המועמד שלי, אבל זה לא העניין כרגע. אני אישית אשים את הפתק של הרשימה המאוחדת ביום הבוחר, גם אם המתמודד שלי לא יזכה. חשוב שכולם, במיוחד הצעירים, ייקחו חלק בבחירות האלה כי הבחירות האלה ישפיעו על העתיד של כולנו".
דווטי: "אתמוך גם אני, בוודאי. אנחנו לא תומכים באדם, אנחנו תומכים במפלגה. רוצים את הצלחת המפלגה לפני הכל".
בוגלה: "זו לא שאלה בכלל. אני עם האיחוד עד הסוף, ואני חושב שכל הצעירים בני גילי ומתחתי חייבים לבוא להצביע. זה לא משנה מי יהיה שם, זו ההזדמנות האחרונה שלנו. לפני שאני תומך בשי סיום, אני תומך באיחוד".
האיחוד יחזיק מעמד לדעתכם?
אשתה: "כולנו תקווה שהאיחוד יחזיק. כמו שעכשיו מבטיחים לנו הרים וגבעות, אנחנו מקווים שגם אחרי שייבחר המועמד המוביל- עדיין שאר המועמדים יישארו בתוך האיחוד".
דווטי: "מה שחשוב זה שהנציגים יבינו שהם מייצגים קהילה שלמה ולא את האגו של עצמם. קהילה שלמה שפיללה זמן רב לאיחוד הזה. לכן, חשוב שהם יזכרו שהם שם בשביל הקהילה, ולא בשביל עצמם"
בוגלה: "אני מאמין שהאיחוד יחזיק מעמד. מבחינתי, אם זה לא יצליח, אין לנו מה לחפש פה יותר. אני אוהב את העיר הזו. גדלתי פה ואני מאמין בה. אבל בשביל שנוכל לחיות פה בכבוד צריך שהאיחוד יחזיק ויצליח".

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -
לחץ להוספת תגובה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

חדשות

תאומים ישראלים

בכל פעם שמדינת ישראל חוגגת את יום הולדתה עושה זאת גם יוסף גלעם, תושב העיר, שנולד בדיוק ביום בו הפך חלום העצמאות למציאות ומדינת היהודים הוקמה אחרי אלפיים שנות גלות. שנות העלייה, החיים בקריית מלאכי, החגיגות המשותפות וברכת יום ההולדת שלו לבת גילו: "שלום ואחווה בינינו. היתר יבוא לבד". שיהיה במזל

פורסם

בתאריך

על ידי

ה' באייר תש"ח. ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון, מכריז על הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל- ומילוני יהודים בכל רחבי העולם פוצחים בריקודים. באותה העת ממש, בטריפולי בירת לוב, כורעת טוני גלעם ללדת את בנה השני, שהפך את החגיגה היהודית בגולה לכפולה עבור בני הזוג גלעם. יוסף בא לעולם.

מאז ועד היום, חוגג יוסף גלעם את יום הולדתו יחד עם מדינת ישראל. שנה אחרי שנה, עשור אחר עשור, חגג בנם של אשר וטוני את היום המיוחד יחד עם המדינה הצעירה, אליה זכה לעלות כפעוט בן שנה וחצי במהלך העלייה הגדולה של שנת 1950.

אחרי מספר שבועות בשער העלייה, הגיעו יוסף, שני הוריו ואחיו הגדול בכור ז"ל למעברת קסטינה, והתיישבו בקריית מלאכי. "אני זוכר שהיו מבנים, אך הם היו שייכים לערבים שעזבו את המקום והועברו לעולים שהגיעו ארצה לפנינו. אנחנו השתכנו באוהלים", נזכר השבוע יוסף גלעם בראיון מיוחד שערכנו איתו לכבוד יום הולדתו השבעים במספר, שיחגוג כמובן יחד עם המדינה הצעירה.
את ימיו כילד העביר "בגן של דבורקה מבאר טוביה", והתחנך אצל הגננת רבקה מאיר.

כמו מרבית תושבי המעברה, למד יוסף בבית הספר נצח ישראל. את ימיו כתלמיד תיכון החל בבית הספר התיכון "שפיר", אך עזב כעבור שנתיים אל פנימיית החימוש בבה"ד 20. "אני זוכר איך כילד היינו נאלצים לחפש בגיל תיכון מוסד חינוך שיקלוט אותנו", מספר יוסף, שמסביר, "לא היה תיכון בקריית מלאכי. למרות ששפיר ובאר טוביה היו מועצות קטנות, להם היה תיכון. אפילו בריכת שחיה".

אביו של יוסף, אשר, החל מיד עם בואו לקריית מלאכי לעבוד כמנהל הפרדס במושב אביגדור, עבודה בה עבד עד יום מותו. אמו, טוני, הייתה עקרת בית שגידלה את ילדיה, תשעה במספר, ועשתה זאת בחום ובמסירות, כפי שמיטיב לתאר הבן בן ה-70. "הלכנו לבית הספר מצוחצחים ומגוהצים. לעולם לא אשכח את מגהץ הפחם הכבד. היא התמסרה אלינו באופן טוטאלי", אומר גלעם, שמספר על התאקלמות לא פשוטה חרף הכמיהה לציון, "ההורים שלנו היו בעלי עסקים בלוב. היה להם כסף. פתאום אתה עולה לארץ ומקבל אוכל בתלושים. עובד למחייתך בטוריה. זה לא היה פשוט", נזכר גלעם בחיים בימיה הראשונים של המדינה, אך מסייג: "ובכל זאת, אף אחד לא אמר מילה רעה על המדינה. הייתה ציונות לשמה והאהבה בין האנשים הייתה מדהימה. אם מישהו ראה אותך בדרך, אפילו סתם במדי אזרח, הוא עצר ולקח אותך איתו. הפרט כלל לא היה במרכז. רק המדינה הייתה שם".

אלא שעם כל הכבוד לתחושת הפטריוטיות והלאומיות, מספר גם גלעם, כמו עולים רבים אחרים, על קיפוח מתמשך מצידה של המדינה- כזה שהוא ובני דורו הבינו שהיה קיים רק בדיעבד, "אצלנו בבית לא הרגשנו יותר מידי את הקיפוח, כי אבא היה עובד והמצב היה טוב. אבל באופן כללי, אני חושב שנחשפנו לקיפוח רק אחרי שגדלנו. המפלגה השולטת, מפא"י, חילקה את הכספים כפי שהיה נראה לה לנכון, וזה פגע בנו מאוד. היום זה מתפורר וקשה להבין שזה היה המצב, אבל זה היה קיים בדיוק כמו בסרט המוצלח 'סאלח, פה זה ארץ ישראל' ששודר לאחרונה".

מיד אחרי לימודיו בפנימייה, התגייס יוסף גלעם אל צה"ל והחל שירות סדיר בבסיס ג'וליס הסמוך, "בגלל לימודיי בפנימייה לא עשיתי אפילו טירונות. יריתי 4-5 כדורים ושלחו אותי להתחיל את השירות. תפקידי הראשון היה מכונאי דיזל, אבל לא הייתי מרוצה ועברתי למרפדייה, שסללה את דרכי למקצוע שלי באזרחות".

עם שחררו מצה"ל המשיך גלעם לעבוד כרפד, והכיר אחרי זמן קצר את גילה, תושבת גן יבנה, ומי שתהפוך לימים לאשתו ואם חמשת ילדיו, "הסיפור שלי ושל רעייתי קצת מצחיק. באותה תקופה יצאתי עם מישהי ממושב עזריקם. גילה, שהייתה אחראית קו בתדיראן, עבדה יחד עם אחות של בת זוגתי והגיעה לערוך בביתם את השבת. שם הכרתי אותה, ומאז הכל היסטוריה".

ביוני 1974 נישאו השניים באולמי "המלכים" המיתולוגיים בעיר, בעיצומו של שירות מילואים ארוך בו שהה באותם ימים גלעם. עשרה חודשים שלמים הוא העביר מחוץ לבית, זכר למלחמת יום הכיפורים המורכבת והצורך של הצבא לשקם עצמו ממנה. "היינו הולכים לשירות מילואים ולא חושבים מתי אנחנו חוזרים. לפעמים זה היה חודש, לפעמים חודשיים ולעיתים חצי שנה ויותר. זו הייתה המציאות ואף אחד לא התלונן".

בחלוף השנים הביאו בני הזוג גלעם חמישה ילדים לעולם, כולם בנים, והיום הם סבא וסבתא מאושרים ל-15 נכדים. "במהלך השנים הקפדנו לארח בסעודות השבת את החברים של ילדינו, בעיקר את הבנות מגרעין בני עקיבא שהפכו לבנות שירות לאומי בעיר. עד היום אני שומר על קשר עם חלק מהן, שהפכו להיות כמו הבנות שמעולם לא היו לי. אחת מהן, קרן, התארחה אצלנו בחג השני של פסח עם בעלה ושני ילדיהם".

למרות אהבתו הרבה לעיר, מספר גלעם, הוא לא הצליח לגרום לילדיו להמשיך ולהתגורר בה, וראה אותם עוזבים אותה אחד אחרי השני, "גידלתי חמישה בנים אקדמאים, אך לצערי אף אחד מהם לא רוצה להתגורר בקריה. אני חושב שהקברניטים של העיר במהלך השנים לא נתנו לצעירים סיבות להישאר להתגורר כאן, וכשביקשתי מהם לשקול זאת הם שאלו מה יש להם לעשות פה? עם יד על הלב, הם צודקים. הם אמנם מלומדים, עם תארים ראשונים ושניים במקצועות חופשיים, אבל הם עבדים כמו כל הצעירים בימינו. הדרישות היום הם לא מה שהיה פעם, ולכן הם עובדים מהבוקר עד הערב בשביל פרנסה. אז איזה ברירה יש להם?".

"ההרגשה הייתה מאוד טובה לחגוג יחד עם המדינה. דוד בן גוריון היה שולח איגרת ברכה". גלעם

תקופה שלא תחזור

אהבתו של גלעם לקריית מלאכי מאפיינת רבים מהתושבים שגדלו בתחומיה בשנים הראשונות של המדינה. את ימי ילדותו ונערותו הוא העביר בשכונת הרצל יחד עם שמונת אחיו, בהם חבר המועצה דוד גלעם ומנהל מחלקת התברואה בעיר, ניסים גלעם. יוסף מתגורר בה גם היום. "אני גר בקריית מלאכי מ-1952, גידלתי ילדים שאני גאה בהם אבל אני לא מוכן לעזוב את המקום הזה. החיים לא היו פשוטים, אבל הייתה אהבה גדולה בין האנשים", קובע גלעם, וממשיך לגולל את זיכרונותיו, "אני זוכר שההורים שלי רכשו טלוויזיה בשנת 1965, אחת הראשונות בעיר. מידי ערב היינו מסדרים כיסאות בסלון וכל השכונה הייתה מגיעה לצפות בפלא הזה. זה לא היה רק אצלנו, אלא בכל הקריה. היינו יושבים משפחות שלמות יחד. וקנין, בר מוחא, פינטו, רביבו, נחמני, נחמיאס, ביטון ועוד. כולם יחד תחת העצים בגינה עם תה ומרגרינה, מרוצים מהחיים".

גם אישתו גילה, הוא מספר, התאהבה מיד בקריית מלאכי. "אני זוכר שאחרי החתונה שלנו חמי רצה לתת לנו מגרש בגן יבנה. הוא אמר לנו 'בואו, זוג צעיר, אני אעזור לכם', אך אישתי לא הסכימה. היא התגוררה בעיר חמישה חודשים, וזה הספיק לה כדי לרצות לבנות כאן את חייה. היום הרבה עוזבים אותה, אבל לי יש את חברת האנשים שלי, אנשי בית הכנסת. אין לי למה לעזוב".

כמו רבים מבני דורו, זוכר גלעם גם את קבוצת הכדורגל המיתולוגית, הפועל קריית מלאכי, שהייתה לטענתו הדבר היחידי שהיה לבני הנוער בעיר, "הפועל קריית מלאכי חיברה את כולם. זו הייתה משפחה גדולה, משהו מסוג אחר. אבל זה לא היה בגלל שזו קבוצת כדורגל, אלא כי זה אפיין את העיר כולה. אם היית עובר ליד מישהי שבישלה, למשל אם המשפחה של משפחת פינטו הענפה, לא היית יכול ללכת מבלי שתיקח כיכר לחם עם דגים. אלו היו השכנים שלנו. בגלל זה אני לא מוכן לעבור לשום מקום בארץ".

גם כיום, טוען גלעם, נהנית קריית מלאכי מהיותה עיר רוויה בסולידריות ובאחווה הדדית, אולם במינון הרבה יותר נמוך מאשר היה בעבר. "העולם התקדם, וחיי החברה והפעילויות שהיו לנו אז כבר לא קיימים. אם שואלים אותי, הסיבה הכי מרכזית שהצעירים עוזבים את העיר היא מקומות עבודה. המנהיגות בשנות השבעים והשמונים לא דאגה להביא לפה מפעלים ומקומות עבודה ראויים, והיום זה פוגע בנו".

גלעם ואישתו גילה. התאהבה בעיר ובתושבים

הייתה אפליה

את זמנו כאזרח בגיל הגמלאות מעביר גלעם בעיקר בבית הכנסת "משכן שמעון" ברחוב ויצמן בעיר, הקרוי על שם סבו, שמעון גלעם, ואותו הוא מנהל. "בית הכנסת נמצא בדיוק באדמת הצריף של סבא שלי ז"ל. כשהוא הגיע לארץ, היה חשוב לו להביא איתו ספר תורה. זה דור אחר שלא נבין לעולם", מתרפק גלעם, ונזכר בימים בהם כל יום היה אירוע חדשותי מהדהד. "היום אתם חושבים שהמצב לא טוב, אבל בעבר לא היינו יכולים להסתכל אחורה. כל יום היה קורה משהו. אם לחיות כיהודי, זה רק בדור התקומה- הדורות הנוכחיים".

ההערכה של גלעם למצבנו כיום, חזקים ועצמאיים 70 שנים בלבד אחרי לידתה של ישראל, לא נאמרת לשווא. "סבתא שלי חוותה על בשרה את מאורעות תרפ"ט. הקרב העיקרי של השריון במלחמת העולם השנייה היה בין לוב למצרים. בטוניס היו הצרפתים, שהם בעצם הגרמנים, ואילו לוב הייתה איטלקית, שזה בעצם גם הגרמנים", מספר גלעם, שנזכר בסיפור הטרגי של סבתו, "בלוב היה גטו. את הצעירים שביהודי לוב לקחו למקומות עבודה באירופה, ולכן רוב היהודים עזרו לבריטים, כי שהם היו כובשים שטחים היהודים בהם היו חיים טוב. לצערי, את סבתא שלי שחטו. היא הייתה בהריון מתקדם ופשוט שחטו לה את הבטן".

עם זאת, מספר גלעם, לקחו שנים ארוכות עד שבני משפחתו, בהם אביו, הוכרו כניצולי שואה- במה שמלמד מבחינתו על היחס של המדינה אליו ואל עולי עדות המזרח האחרים, "למרות כל מה שההורים והסבים שלי עברו, הם לא קיבלו הכרה כניצולי שואה. אח שלי דוד ניסה לטפל בזה, אך לא הצליח לעשות זאת בזמן. הם הוכרו כניצולים רק אחרי שמתו", נזכר גלעם בכאב.

אם בקיפוח עסקינן, הרי שהסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל", בו הוא כאמור צפה, הצליח להחזיר את התחושות והמראות מימי הילדות בראשיתה של המדינה, "בסרט הזה מראים לנו את המציאות. אבא שלי היה ליכודניק, אבל בגלל שעבד במושב היה צריך לעשות פנקס אדום כדי להישאר במקום העבודה שלו. בקריית מלאכי היו בערך 900 משפחות, בבאר טוביה ובשפיר פחות ממאה. איפה פתחו תיכונים? איפה הקימו בריכת שחייה? אי אפשר לומר שלא הייתה אפליה".

למרות שעברו מאז שנים ארוכות, הוחלפו ממשלות והשתנתה המדיניות במגוון תחומים, טוען גלעם שהאפליה עדיין כאן, "הקיפוח מול עיירות הפיתוח עדיין קיים. כל עוד לא ישנו את משוואת ההכנסות מאזורי התעשייה הקיפוח יימשך. ההשקעה בכל נפש אמורה להיות שווה, והמקור העיקרי לכך הוא ארנונה של תעשייה. שום עיר לא יכולה להחזיק את עצמה מארנונה של מגורים. זה מצב לא אידאלי ומסוכן לכל עיר".

גלעם עם חבריו לשכונה, מתגעגע לקריית מלאכי של פעם.

קיבל את חייו במתנה

לפני 23 שנים, רגע לפני שהוא חוגג יובל שנים, חש גלעם ברע בערב חג הפורים והובהל בדחיפות מבית הכנסת אל בית החולים קפלן. האבחנה: אוטם בשריר הלב (דום לב), שלא עלה לו בחייו רק בזכות פינוי מהיר של יוסי חדד וטיפול מסור של ד"ר באדיר, אז רופא בקפלן והיום מנהל המר"מ בעיר, "הוא הציל לי את החיים. שלוש שנים לאחר מכן עשיתי ניתוח לב פתוח. עברתי אותו ברוך ה' בגבורה".
מאז, למעלה מעשרים שנים אחרי אותו אירוע, גלעם מרשה לעצמו להתבדח על התקופה ההיא, "החיים הממשיים מתחילים בגיל שבעים. עוד לא הגעתי לשם, וחוץ מזה עברתי רק חצי ואני מקווה שארגיש יותר טוב". כעת, הוא מקווה שילדיו לא ינצלו את יום ההולדת העגול כדי להפתיע אותו עם מסיבה גדולה, "הילדים רוצים לעשות מסיבה עם החברים ובני המשפחה, אבל אני לא רוצה. אני אוהב את הפינה שלי, את הצניעות והשקט הנפשי. אם יעשו בסוף? שיהיה. פעם ב-70 שנה מותר להם. אני לא עומד בדרכם אף פעם".

גלעם, שיחגוג יחד עם המדינה את יום ההולדת בפעם ה-70, נזכר השבוע בהכנות לקראת יום ההולדת הפרטי שלו בימים עברו, ומספר על מכתבי ההערכה שהיה מקבל מהשלטונות לכבוד היום המשמח, "בזמנו היינו מקבלים מכתבי הערכה. ראש הממשלה דוד בן גוריון היה שולח ברכת יום הולדת לכל מי שנולד בתש"ח. ההרגשה הייתה מאוד טובה לחגוג יחד עם המדינה", מספר גלעם, שמבקש לאחל לה אחווה ושלום לקראת הימים שיבוא, "אני מאחל לה שיהיה שלום ואהבה בין היהודים ובני בריתם כאן. כל היתר יבוא לבד. ברגע שתהיה אחווה בינינו לא יהיה לנו קשה מול האויבים שלנו. בזמני למשל החרדים התגייסו, והיום המאבק הזה יוצר שסעים. ברגע שבינינו יהיה שלום כולנו נחיה על מי מנוחות. למרות הכל, אני גאה במדינה שלי. שום מדינה בעולם לא הגיעה למה שהגענו ב-70 שנה. אם נצליח לשמור על הסולידריות בחברה זה יביא אותנו לעוד 70 שנים של הצלחה. הסכנה הכי גדולה שלנו היא אנחנו עצמנו. גם אם אנחנו רוצים להיות 'עם לבדד ישכון', אנחנו צריכים להיות עם ולא לשכוח מאין בנו. לא להיות חצי-חצי. לעצמי אני מאחל רק בריאות ושמחת חיים. יצחק שמיר אמר פעם ש'העולם כולו נגדנו'. אני מקווה שזה לא יימשך לנצח, ושהילדים שלי לא יחיו על חרבם כמו שאנחנו חיינו"

לחץ להמשך קריאה

Uncategorized

"אם לא נגן על ירושלים לא תהיה לנו מדינה"

דוד וגאולה מלכא, הוריה של הדס הי"ד שנרצחה בפיגוע דקירה בשער שכם לפני עשרה חודשים, מספרים על הילדה שהתעקשה לשרת כלוחמת ולשמור על עיר הבירה שכל כך אהבה. "היא תמיד דיברה בביטחון שהיה מרגיע אותנו", אומר האב דוד, ומשחזר יחד עם אשתו את הרגעים בהם הבינו שבתם קיפחה את חייה, ואת שיחת הטלפון באותו ערב שישי מהבן תמיר. "תחזרו, אנשי מג"ב פה"

פורסם

בתאריך

על ידי

בוקר השישה עשר ביוני 2017 נראה היה כמו עוד בוקר שגרתי ורגוע ביישוב עזר הסמוך לאשדוד. יום שישי שמשי, כיאה לתחילת הקיץ הישראלי.

תושבי המושב, כמו בכל ערב שבת אחר לפני כן, ערכו את ההכנות האחרונות לקראת השבת המתקרבת, וכמוהם גם בני משפחת מלכא, המתגוררת במושב.

אלא שאף אחד, כולל מזג האוויר הנעים והריחות הייחודיים שעולים ממטבחי אנשי היישוב, לא הכינו אותם לאסון שיפקוד את בית המשפחה ואת המושב כולו באותו יום ארור.

עבור דוד וגאולה מלכא, ההכנות לקראת השבת היו זהות לחלוטין בכל יום שישי. גם באותו היום, הם ערכו את הקניות לקראת השבת, והספיקו לשבת לדבר קצת עם ביתם הדס, לוחמת משמר הגבול, שחזרה ממשמרת ב-04:00 לפנות בוקר של אותו היום לאפטר קצרצר. הלוחמת, שהתעוררה שש שעות בדיוק אחרי שהגיעה לביתה, ירדה לשבת ולדסקס קצת עם הוריה- רגע לפני שנפרדה מהם לשלום ושבה חזרה לבסיסה ביד מרדכי. אותה פגישה שהפכה לאחרונה בחייהם.

"חשד לפיגוע דקירה בירושלים", זעקו הכותרת בערוצי הטלוויזיה ובאתרי האינטרנט דקות ספורות לפני כניסת השבת.

שעה קלה לאחר מכן, בזמן שהמוני בית ישראל יושבים לערוך את סעודת הקידוש של ערב שבת, הגיעו אנשי משמר הגבול אל בית משפחת מלכא. הם לא ידעו שבדרכם לשם, הם חלפו ככל הנראה על פניהם של מי שהם מחפשים- ההורים גאולה ודוד, שעשו את הדרך ההפוכה על כביש 4 הסמוך לכיוון בסיס יד מרדכי.

על מפתן הבית הם פגשו את אחיה של הדס, שחייג מיד להוריו ולא היה צריך לומר הרבה. "תחזרו, אנשי מג"ב פה", היו מילותיו של תמיר. ארבע מילים בלבד- ודממה ברקע. מאותם מקרים בהם הכל ידוע וברור גם מבלי להוסיף אף לא מילה אחת.

"תמיד שואלים אותנו אם הרגשנו משהו באותו יום", מספר דוד מלכא, אביה של הדס הי"ד, "אבל לא, הכל הרגיש רגיל. הדס חזרה הביתה בשעות הבוקר המוקדמות וקמה ב-10:00 בדיוק שחזרנו מקניות. היא ירדה אלינו, ישבנו, צחקנו ודיברנו. היה רגיל לחלוטין. שגרה. פשוט לא היו סימנים כלשהם. רגע לפני שהיא יצאה היא אמרה 'ביי אבא, ביי אימא', והמשיכה לדרכה. זה היה המשפט האחרון ששמענו ממנה".

עבור האימא גאולה, רעייתו של דוד, היה בכל זאת משהו לא שגרתי באותו היום- בוא היא מצליחה למצוא מקום לתהיות רק בדיעבד, "הדס יצאה לאסוף את החיילים שלה. איכשהו היא שכחה את הפלאפון, וחזרה הביתה בריצה", מספרת האם גאולה כשחיוך מלא געגועים ממלא את פניה, "היא נתקעה בדלת והייתה לחוצה לצאת מהר ככל האפשר. היום, כשאני משחזרת הכל, אני שואלת איך יכול להיות שהדס, הילדה הכל כך אחראית שלי, שכחה את הפלאפון".

אחרי יציאתה לכיוון יד מרדכי, מספר דוד, המשיכו ההורים בהכנות לקראת השבת וקיבלו את פניה כמו כל שבוע, "רגע שלפני שנכנסתי הביתה אחרי התפילה בבית הכנסת, עמדנו בחוץ כל החברים וצחקנו קצת. אחרי שנפרדנו נכנסתי הביתה. גאולה ישבה על המדרגות וראיתי שהיא בחרדה גדולה מאוד. היא אמרה לי שהיה פיגוע בירושלים, ושהדס לא עונה לה", משחזר דוד את רגעי האימה הראשונים. "ניסיתי להרגיע אותה. אמרתי לה שהבת שלנו בכלל בבסיס שלה ביד מרדכי. למרות זאת, החלטנו לנוסע לבסיס. הגענו כמעט לשער הכניסה, אז קיבלנו את הטלפון הנורא מהבן שלי".

על הקו, כאמור, היה הבן תמיר, שקיבל את פניהם של מבשרי הרעות, "הוא ביקש מאיתנו לחזור הביתה. ארבע מילים הוא אמר, ואנחנו כבר הבנו".

את עשרים הדקות על כביש 4, בדרך מיד מרדכי ליישוב הכפרי עזר, לא ישכחו בני הזוג מלכא לעולם. שקט מלא בחששות, דממה מוחלטת. משפחה נוספת, פטריוטית ומלאת שמחת חיים, מצטרפת אל משפחות השכול. שני הורים, שני אחים ושלוש אחיות שנותרו רק עם זיכרונות.

"נלחמה בשביל לשרת במג"ב". מלכא במהלך פעילות מבצעית

גיבורה אמיתית

אלו היו ימים לחוצים, במדינת ישראל בכלל ובמרחב ירושלים בפרט. "אינתיפאדת הסכינים", כפי שהיטבנו לקרוא לה, הייתה אמנם בימיה האחרונים, אך ימי חודש הרמאדן שחל באותו החודש, במהלכו עולים להר הבית עשרות אלפי מוסלמים, הגבירו את החשש מהסלמה נוספת של המצב הביטחוני.

"אני זוכר שזו הייתה תקופה מאוד לחוצה", מספר האב דוד, שמוסיף: "אנחנו ממש דאגנו, אבל הדס, באופיה הבוגר, תמיד הייתה מרגיעה אותנו. לא אשכח שבמהלך אחד מארוחות השישי היא אמרה לנו 'אם לא נגן על ירושלים, לא תהייה לנו מדינה'. דיברה כל כך בביטחון, כזה שגרם לנו להירגע ולשחרר את הלחץ".

אלא שדווקא בירושלים, המקום שכה אהבה ועליו חלמה להגן, נפלה המפקדת בת ה-23, שהצטרפה לשירות קבע בחיל אותו אהבה רק שנה ושלושה חודשים קודם לכן.

"כשהגענו הביתה אנשי משמר הגבול לא היו צריכים לומר הרבה. הם סיפרו לנו על השתלשלות העניינים, על שלושה מחבלים ארורים שהגיעו מהכפר דיר אבו משעל ותקפו רכש משטרתי בסמוך לשער הפרחים", מספר דוד. "שני מחבלים נהרגו, אבל השלישי הצליח לחמוק ורץ לכיוון שער שכם".

הדס, שחזרה למשמרת ממש באותו היום, עמדה בדיוק בדרכו של המחבל, שתקף אותה לעיני חבריה ששהו במקום, "היא נאבקה במשך מספר שניות עם המחבל שדקר אותה כמה פעמים תוך שהיא מנסה לשלוף את נשקה. הלוחמים שהבחינו במתרחש ירו לעבר המחבל, ירי שהביא למותו", אמרו במשמר הגבול ביום האירוע, ממחישים את היותה של הדס גיבורה אמיתית המנסה להגן על העיר והמדינה שכה אהבה. שם, לבושה במדים שהסבו לה ולמשפחתה גאווה, היא קיפחה את חייה.

תמיד בפעילות

מאז אותו יום ארור השתנו חייהם של בני משפחת מלכא, שעוסקים בעיקר בהנצחה בלתי פוסקת של בתם האהובה הדס. כך גם כעת, בעיצומם של ימי הזיכרון וההתכנסות של עם ישראל כולו לצידם של בני המשפחות שכולות.

עבור משפחת מלכא, מדובר ביום הזיכרון הראשון ללא בתם הגדולה הדס, מה שמסביר את מבול הטלפונים הפוקדים את האב דוד. עשרות כלי תקשורת, בהם ערוצי הטלוויזיה המובילים, מציעים לדוד לספר את סיפורה ולהנציח את זכרה של בתו. "אנחנו לא הסיפור, הדס היא הסיפור", מתעקש דוד לחדד באוזניהם של כלי התקשורת השונים, בגאווה גדולה מהולה בעצב בלתי נשלט.

סיפורה של הדס מתחיל בשנת 1994, אז נולדה בעיר אשדוד כבת ראשונה אחרי שני בנים, תמיר וגיא. בהמשך, הפכה לאחות הגדולה של שקד נטע וגפן, סיימה את לימודיה ביולי 2012 והתגייסה מיד לצה"ל.

את שירותה הצבאי החלה בחיל הים באשדוד, ושימשה כמש"קית תיאום ימי. "היא הרגישה שהיא לא מנצלת את הפוטנציאל הטמון בה", סיפרו השבוע הוריה של הדס, שראו את בתם מתעקשת לשרת כלוחמת ולשרת דווקא בחיל הכי פעיל בשירות הביטחון- משמר הגבול.

אחרי שבעה חודשים של המתנה, ולמרות שנאמר לה כי מעבר לחיל אחר יחשב עבורה כשירות מחדש- הדס לא ויתרה, וקיבלה את האפשרות להגשים את החלום ולהתגייס למג"ב.

היא עברה הכשרה מלאה, לאחריה הוצבה כלוחמת באחד הבסיסים בעוטף ירושלים. חודשים ספורים לאחר מכן, הבינה שטירונות הלוחמים שעברה לא מספיקה לה, והיא יצאה לקורס מפקדים בבסיס ההדרכה של משמר הגבול בבית חורון.

כמעט חמישה חודשים שלמים ארך הקורס המפרך, שהסמיך את הדס לרובאי 07 והעניק לה את התואר "המפקדת".

בהמשך, לאחר שהתעקש בפני מפקדי היחידה בה שירתה, היא זכתה להיות מפקדת בראש כיתת בנים.

עם סיום השירות הסדיר, שארך שלוש שנים ושבעה חודשים, קיבלה הדס הצעה לחתום קבע- וקיבלה אותה ברצון. "הדס הייתה הפלפל של הבית. לא ידעה מזה לא. מבחינתה, אין דבר שאי אפשר להשיג. היא הייתה פעילה מאוד, כל הזמן הייתה הולכת לתחרויות של שחייה וחוזרת אלינו עם מדליה. גם בתיכון היא דאגה להיות תמיד בפעילויות שונות. בימי שישי, בגלל שזה היה יום חופשי, היא הייתה נוסעת למכללת שנקר ללמוד שם צורפות".

הפעלתנות של הדס ז"ל התבטאה בעיקר בתחום הספורט. כבר מגיל צעיר לקחה הדס חלק בנבחרות הכדורסל של המועצה האזורית באר טוביה, ויצאה להתמודד במסגרתן בתחרויות ארציות, "היא אהבה מאוד ספורט. אני זוכר שבעבר היא הוזמנה יחד עם שאר בנות נבחרת הכדורסל לטורניר שאורגן על ידי מרכז פרס לשלום ונערך ביוון", מספר דוד בזמן שהוא מסתכל בשקיקה בתמונותיה של בתו.

גם מבחינה חברתית, מספרים הוריה של הדס, הייתה בתם המנוחה תמיד במרכז העניינים, מוקפת חברות ומקפידה להתנדב בפעילויות שונות, "להדס היה חשוב להשקיע ולתרום. מגיל צעיר היא מתנדבת בתנועת בני המושבים. אני זוכר איך היא הייתה יושבת ימים ולילות כדי להכין פעילויות, ואיך ידעה לשלב בין הפן החברתי לבין הלימודים, אותם סיימה בהצלחה", מספר דוד, אליו מצטרפת רעייתו גאולה, "בערב בו התרחש האירוע חברה שלה חגגה יום הולדת. אני זוכרת שהיא הבטיחה לה שהם יצאו ביחד. היא אמרה לי: 'אמא, אני עייפה, אבל הבטחתי לה שנצא יחד ואני פשוט חייבת ללכת'".

" תבין הדס הייתה 80% מהבית", מספר דוד וחיוך עולה על פניו, "הדס תמיד דאגה לאחים שלה. היא הייתה קונה להם דברים, והנתינה שלה הייתה משהו מיוחד".

יממה לפני שקיפחה את חייה, הספיקה הדס לצאת יחד עם אמא ודודתה לעיר הגדולה על מנת לרכוש בדים לקראת חתונתנו של האח הגדול, תמיר, שנערכה חודש לאחר מותה. "היא חיכתה כל כך לחתונה הזו. הלכנו לקנות בדים, והיא תכננה לתפור שמלה ליום הגדול", נזכרת בכאב האם גאולה, שמספרת על שיגרת חיים קשה במהלכה מנסים ההורים להנציח את זכרה של בתם בכל דרך אפשרית, אך מעדיפים שלא לשמוע עדויות נוספות למקרה הנורא, "אנחנו מעדיפים לא להיכנס לזה. הילדה שלנו איננה, וביקשתי גם מדוד לא לשאול יותר מידי שאלות. הוא הספיק מאז המקרה להגיע מספר פעמים לירושלים, אך אני מעדיפה כרגע לא להתקרב לשם ולהימנע מצפייה בסרטונים שלה. הדבר הכי חשוב הוא להנציח את שמה של הדס. בחודש הבא ימלאו 11 חודשים למותה ואנחנו מתכוונים לפעול להנצחתה. מגיע לה שיזכרו אותה כגיבורה מלאת הנתינה בדיוק כפי שהיא הייתה עבור כולם".

רגע לפני שאנחנו מסיימים אני שואל את דוד וגאולה מה היה קורה אילו הדס הייתה נכנסת כעת בדלת, מבחינה בהם ישובים, עצובים וכואבים, מנסים להנציח את בתם הגיבורה שהסבה להם כל כך הרבה סיבות לגאווה. מה היא הייתה אומרת אם הייתה יודעת שהוריה יהפכו שכולים? האם הייתה עושה משהו בצורה אחרת?

שניות ארוכות של דממה מצמררת שוררות בחדר, אך נקטעת באחת, "אין לי ספק שהיא הייתה עוברת את אותו המסלול", עונה בקול עמוק ובעיניים בורקות האם גאולה, במשפט שמאפיין אולי יותר מכל את הלוחמת הצעירה שנרצחה בדמי ימיה על ידי מחבל ארור וצמא דם. "מה שבטוח, היא לא הייתה מוותרת על הדרך".

מלכא במקום שבו קיפחה את חייה

מתוך יומנה האישי של הדס מלכא.

"סיפור האהבה שלי עם הצבא התחיל אי שם עם הרבה הסתבכויות בדרך, אבל תמיד חלמתי להיות לוחמת במג"ב. אני קצת אחפור אבל זה בגדר חובה. התגייסתי באוגוסט 12. תצפיתנית הם אמרו לי? אין מצב בעולם, סרבנית באקום!

טירונות ג'ובניקים במחנה 80. מפה לשם שובצתי בחיל הים באשדוד פלוגה 619. היה כיף חיים, אבל שאוותר על החלום שלי?

אחרי מלחמות רבות עברתי למשמר הגבול. אוגוסט 13, טירונות לוחמות, פלוגת חנית האגדית. פה תחילת דרכי החלה. יציאה לשטח, עוטף ירושלים, פלוגה נ"ו. מאוהבת מאוהבת מאוהבת. הבית השני שלי ללא ספק. חוויות ואנשים איכותיים שדאגו מעל ומעבר, ודרך לא דרך שעברתי, שחינכה אותי ושינתה אותי מהרבה בחינות. לעבור ממקום למקום, ולהכיר כל כך הרבה אנשים בדרך, שכל אחד מהם נכנס לי ללב. פלוגת חליף ולנו באמת אין מחליף".

"קורס מ"כים, מחזור נ"ד, עוד הגשמת חלום. חזרה לפלוגה נ"ו. יציאה להדרכה, פלוגת איתן, מחזור מרץ 15. סגל שהפכו למשפחה, טירונים קטנים, ילדים שלי, שהפכו מאזרחים ללוחמים. הייתי לי הזכות ללוות אתכם בלב שלם. אני גאה בכל אחד ואחד מכם, תמשיכו לשאוף גבוה!

ולקינוח, מג"ב דרום- כפרי לכיש. פתאום הביטוי לשמור על הבית מקבל משמעות אמיתית וחיה. לשמור על המושבים שאני גרה בהם, חברים שהפכו גם לאחים יקרים והעבירו לי את כל החודשים האחרונים בצורה הכי טובה שיכולה להיות. הדובדבן שבקצפת אתם!

בין לבין מלא תגבורים, הפעלות, נופשים, חוויות, צחוקים, הפסדים, בלאגן, פח"ע, כפרים שונים, מחסומים, מעצרים, הזכות לשרת בעיר הקודש שלנו, מרדפים, חברים שאיבדנו, צלקות, נוהל טוסט ושוופס במנטה, אחים לנשק, חברים שהם באמת חברים לחיים וזה לא נגמר בכלל אז אני אחדול כאן… הגשמתי את החלום שלי! "

לחץ להמשך קריאה

חדשות

ממשיכים לחכות לרכבת

תחנת הרכב בסמוך לכפר מנחם זכתה בשבוע שעבר לשדרוג משמעותי עם המשך עבודות הבנייה והגדלת מספר החניות בסמוך לתחנה. עם זאת, נראה כי למרות ההבטחות של רכבת ישראל יאלצו תושבי העיר והסביבה להמתין עם פתיחת התחנה- עד סיום העבודות של רשות העתיקות בכביש 383. רכבת ישראל: "התחנה תיפתח במהלך 2018"

פורסם

בתאריך

על ידי

תחנת הרכבת "קריית מלאכי – יואב", הממוקמת בסמוך לישוב כפר מנחם ואשר אמורה לשמש את תושבי קריית מלאכי והסביבה קיבלה בשבוע שעבר שדרוג משמעותי עם הכפלת כמות מספר החניות מ-100 בשלב התכנוני ל-200 כאלה בפועל. עם זאת, מועד הפתיחה צפוי להידחות.

כזכור, תחנת הרכבת אמורה הייתה להיפתח כבר לפני כחצי שנה ולשרת את תושבי קריית מלאכי והסביבה, אולם מחלוקות שנתגלו בין המועצה האזורית יואב ובין רכבת ישראל בעניין כביש הגישה אל התחנה, שאמור להיסלל בשטחה של המועצה, גרמו לדחייה של פתיחת התחנה ולהודעה מרכבת ישראל על תאריך חדש- ינואר 2018. אלא שהיעד חלף, וברכבת ישראל טענו כי בעקבות הסדרי התנועה בכביש הסמוך לתחנה תאריך פתיחת התחנה ידחה לחודש אפריל הנוכחי.

לאחר פניית "המקור" בחודש ינואר השנה נמסר מרכבת ישראל כי פתיחת התחנה צפויה להתקיים "במהלך החציון הראשון של 2018, כנראה כבר ברבעון הראשון", קרי חודש אפריל השנה.
אלא שכעת, נדמה כי פתיחת התחנה תידחה שוב, שכן רק בשבוע שעבר החל השלב הסופי של שיפוץ התחנה והצבת נקודות החשמל בתחומה.

במהלך השבוע סיימו אנשי רכבת ישראל לשפץ את הסדרי התנועה בכביש 38, זאת לאחר מספר פגישות עם ראשי המועצה האזורית יואב בהן נכחו גם אנשי משרד התחבורה, בסיומן החליטה רכבת ישראל לקחת על עצמה את טיפול הסדרי התנועה על מנת לקדם את פתיחת התחנה.

אם לא די בכך, כעת מחכים אנשי רכבת ישראל לביצוע חפירות ארכאולוגיות של רשות העתיקות באזור כביש 383, שמועד סיומן אינו יודע. רק לאחר מכן, עת יסתיימו עבודות החפירה, תיפתח תחנת הרכבת.
בכל מקרה, ברכבת ישראל כבר החלו לפני מספר חודשים לגייס עובדים חדשים שיאיישו את התפקידים השונים בתחנה החדשה, בהם בודקים ומאבטחים שידרשו להתחייב לשנה עד שנה וחצי של עבודה במסגרת החברה.
התחנה עצמה כוללת מעבר תת קרקעי בין שני הרציפים בשני צידי התחה. במסגרת עבודות הבנייה שנעשו בשבוע שעבר נבנו מעליות, דרגנוע חשמלי, חדרי שירותים, מאגרי מים, מעליות לנכים ואזור מסרחי שיכלול מספר דוכנים כולל קפיטריה. גם מגרש החנייה, שבתחילה אמור לכלול מקום ל-100 רכבים בלבד, יוכפל ויוכל להכיל כ-200 כלי רכב.

למרות הגידול נדמה כי עדיין מדובר במגרש חנייה קטן יחסית, דבר המעלה תהיות בדבר הפקת הלקחים של הרכבת מתחנות רכבת אחרות – הן בסביבה והן ברחבי הארץ כולה – שמגרשי החנייה בהן אינם מצליחים להכיל את כמות הרכבים הגדולה המגיעים לתחנה מידי יום ומושארים בחנייה בעוד בעליהם עושים שימוש ברכבת.

הסיבה למגרש החנייה הקטן יחסית עשויה להיות העובדה שבניגוד לתחנות אחרות בסביבה – כמו קריית גת, אשדוד ואשקלון – תחנת הרכבת בכפר מנחם צפויה לשרת מספר קטן בהרבה של תושבים. ועדיין, לצד השאיפה של רכבת ישראל ומשרד התחבורה כי האזרחים יעדיפו להגיע אל התחנה בתחבורה ציבורית – כיום אין קווי אוטובוס או מוניות שירות הנוסעות לאזור התחנה העתידית, וההנחה היא כי מרבית משתמשי התחנה יגיעו אליה עם רכביהם הפרטיים.

יש לציין כי בעיריית קריית מלאכי הבטיחו כי עם חנוכת התחנה יופעלו אליה שאטלים לאורך רוב שעות היום, אך גם במקרה זה לא ברור האם ההצהרה תעמוד במבחן המציאות.
מרכבת ישראל נמסר בתגובה: "תחנת הרכבת קריית מלאכי-יואב מתכוננת להיפתח במהלך 2018, לאחר השלמת העבודה על הסדרי התנועה בקרבת התחנה יחד עם שאר הגופים המעורבים במשימה זו".

לחץ להמשך קריאה