דעות

נכשל סדרתי: על הקשר של זוהר מול משרדי הממשלה

%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9e%d7%94-%d7%90%d7%99%d7%a9%d7%99%d7%aa-1

גם כשהתוצאות היו כבר מונחות על השולחן, וברור היה כי אירית טיירו לא תמונה למנהלת "אלי כהן", ראש העירייה אליהו זוהר היה משוכנע שעמדתו תתקבל. כישלונו דווקא מול מפלגת הבית שלו מחדד שוב את ההתעלמות של משרדי הממשלה מהעיר // בנימה אישית

ראש העירייה אליהו זוהר באמת עשה כל מה שביכולתו כדי להביא את אירית טיירו לכס מנהלת בית הספר היסודי ע"ש אלי כהן בעיר. הוא ביצע כל תעלול פוליטי אפשרי – הגם שעשה זאת בחובבנות ובבוטות שלא הטיבה עם רצונו להשיג את מטרתו, מינויה של טיירו – אבל כוחו פשוט לא היה די. השפעתו שוב התבררה כמעטה. יש שיאמרו, ובהחלט יש להם על מה להתבסס, כבלתי קיימת.

זוהר מרבה לדבר על כך שלקריית מלאכי "יש אוזן קשבת" במשרדי הממשלה. הוא חזר על המשפט הזה גם במסיבת העיתונאים המיוחדת שערך בשבוע שעבר. הוא נראה משוכנע בטיעון הזה, אלא שמבט חטוף על המציאות מוכיח שאין הלימה של ממש בין הצהרותיו של ראש העירייה לבין המתרחש בשטח: שמה של קריית מלאכי נעדר מכמעט כל תכנית ממשלתית, קטנה כגדולה, שנודע עליה בשלוש שנותיו של זוהר כראש העירייה. אם יש משהו שהוא נכשל בו כישלון קולוסאלי, הבולט מעל כולם, הרי שזה הקשר מול משרדי הממשלה. יש להגיד, להגנתו של זוהר, שהתעלמות הממשלה מהעיר לא התחילה תחת כהונתו. זה קרה הרבה קודם, עמוק בתוך הקדנציה של ראש העירייה לשעבר מוטי מלכה. כבר אז החל תהליך ארוך שנים, שממשיך גם היום.

אם נרצה לרענן את הזיכרון, נוכל לחבר, בלא קושי, רשימה מכובדת ומרשימה (לשלילה) של כל אותם אנטי-הישגים שהיריעה עלולה להיות קצרה מלהכיל אותם. ממפת ההטבות במס הכנסה, שקריית מלאכי אינה כלולה בה למרות הבטחותיו הנחרצות והחד משמעיות של ראש העירייה, שבישיבת מועצה פומבית הבטיח ושב והבטיח ש"אל תדאגו", שהבהיר שהוא "עובד מאחורי הקלעים" ו"בקרוב יהיו חדשות. תנו לי חודש". חודש עבר, וגם חודשיים, שלושה וחצי שנה. הטבות המס, שהיו יכולות להניב לכל אחד מתושבי העיר אלפי ועשרות אלפי שקלים בשנה, אינן. אל תצאו מגדרכם בציפייה. הן גם לא יהיו.

כך היה גם לגבי תכנית שיקום שכונות של משרד הבינוי והשיכון, שקריית מלאכי נעדרת ממנו; ולגבי תכנית אותו משרד, בראשותו של השר יואב גלנט, לסבסד הוצאות תכנון ופיתוח לבנייה חדשה, הטבה ששווה אף היא אלפי שקלים ואף יותר מכך לתושבים; ומה לגבי סבסוד קייטנות הקיץ על ידי המשרד לפיתוח הפריפריה? טוב, זו כבר רשלנות של בעלי תפקידים בכירים בעירייה, נבחרים ופקידים כאחד, שפשוט שכחו להגיש את הטפסים למשרד הממשלתי. השכחה הזאת עלתה לכל הורה בעיר 150 שקלים לפחות עבור כל ילד שהוא שלח לקייטנה. למשפחה בת שלושה ילדים זה היה שווה, במצטבר, 450 שקלים, למשפחה עם ארבעה ילדים 600 שקלים, וכן הלאה.

ויש גם, כמובן, את סירובו העיקש של משרד הפנים לאשר את הסכם ההכנסות שנחתם בין זוהר לבין ראש המועצה האזורית באר טוביה, דרור שור. שעות על גבי שעות הקדיש זוהר בשיחות רקע, שכנוע והמרצה לשרים ולפקידים במשרד כדי להביא לאישור ההסכם שאמור להכניס לו שישה מיליון שקלים בשנה. פעם אחר פעם הוא נדחה, ונדחה, ושוב נדחה. ההסכם נשאר על הנייר – גם אם בפועל קריית מלאכי מקבלת כמה מיליוני שקלים בשנה לאירועים – וכולנו מפסידים זמן יקר שלא יחזור.

רוצים עוד? תחנת הרכבת שמשרד התחבורה החליט להקים בכפר מנחם, מרחק כ-15 קילומטרים מהעיר. התחנה תיקרא "תחנת קריית מלאכי צפון", ותהיה תחנה של קריית מלאכי בערך כמו שתחנת "השלום" בתל אביב היא תחנת הרכבת של באר שבע. ויש גם את איזור התעשייה תימורים, שרק לאחרונה, שלוש שנים אחרי שנכנס לתפקידו, הצליח זוהר לשכנע את מינהל התכנון לאפשר את המשך שיווק השטחים הבלתי מנוצלים במקום. למרות הזמן הניכר שעבר (ובוזבז) יש לציין את זוהר לשבח בעניין הזה. זה לקח לו זמן, אך מוטב מאוחר מאשר אף פעם: בסוף ראש העירייה הצליח לעשות את הדבר הכל כך מתבקש, ולהסיר את החסמים שיאפשרו שיווק של מאות דונמים נוספים באיזור התעשייה. אלו מאות דונמים שיניבו לעירייה הכנסות של עשרות מיליוני שקלים לאחר שיווקם, ובמצבה של העיר, זה וודאי לא דבר של מה בכך. נו, לפחות הצלחה אחת מול משרדי הממשלה יש, גם אם היא מאוחרת.

קרב אבוד מראש

ואז הגיעה פרשת אירית טיירו. בעוד בכל יתר אי ההצלחות מול משרדי הממשלה היו במקרים של שרים שאינם משתייכים למחנה הפוליטי (הנוכחי) שלו, הפעם מבחנו של זוהר היה מול בסיס הבית שלו, "הבית היהודי". זוהר, שגם כיום, ממרום מעמדו ותפקידו, מקפיד להשתתף לפחות בשיעור תורה אחד בשבוע, בטח נזכר בפסוק "אם לא עכשיו, אימתי" ממסכת אבות. הנה, אמר לעצמו, ההזדמנות שלי להוכיח שמשרדי הממשלה, ובוודאי נפתלי בנט, יו"ר המפלגה שלי, קשוב לדעתי. אלא שזוהר טעה בדבר אחד: הוא נשאב, לא בטוח שמרצונו, לסיפור המינוי של טיירו כאילו על זה תקום ותיפול הקדנציה שלו. כאילו בזה, ובזה בלבד, ייבחן אותו הציבור בבואו אל הקלפי בעוד כשנתיים.

אם זוהר – שהאמוציות הם חלק בלתי נפרד ממנו, לטוב וגם לרע – היה מעמיק יותר במחשבה, הוא יכול היה להיזכר בפסוק אחר, מִסֵּפֶר מִשְלֵי, שם נאמר שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ, שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ. אז, אולי היה נמנע מלכתחילה להכניס את עצמו אל לוע האריות, אל עימות חזיתי, כוחני וחסר פשרות מול כל גורמי המקצוע במשרד החינוך, ובראשם מנהלת מחוז דרום, עמירה חיים.

העניין הוא לא עצם העימות מול חיים, מהדמויות המשפיעות והמשמעותיות במערכת החינוך הישראלית, אלא אסטרטגיית "הכל או כלום" בה בחר לנקוט מהרגע הראשון. זוהר הציג את הנושא כעניין עקרוני, כזה שראוי לצאת למענו לקרב שבדיעבד התברר כמאסף. זו אותה אסטרטגיה שזוהר נמנע ממנה לחלוטין בשורה ארוכה של נושאים עקרוניים מאין כמותם בשלוש שנות כהונתו. ביניהם גם אלו המוזכרים מעלה ככישלונותיו בהתנהלותו מול משרדי הממשלה. במילים אחרות: יסלח לי ראש העירייה, אבל הסכם ההכנסות עם באר טוביה, אפילו במתכונת עליו זוהר עצמו חתם (הגם שאני חושב שהיא מוטעית ובלתי מוצדקת בעליל), חשוב, עקרוני ומהותי לאין שיעור ממינוי מנהלת לבית ספר יסודי בעיר.

מי שהיה בקיא בפרטים, מי שידע לדבר עם הגורמים הנכונים במשרד החינוך, לרבות בלשכתו של שר החינוך, נפתלי בנט, ידע שמדובר בקרב אבוד מראש. משרד החינוך לא חשב לרגע לסתור את עמדת אנשי המקצוע במשרד. מהרגע הראשון הפור נפל, ונקבע כי טיירו לא תהיה המנהלת של בית הספר ע"ש אלי כהן. כל ההצהרות, האיומים והצעדים מסביב היו רק תפאורה לתוצאה סופית ידועה מראש. למה ידועה מראש? את הבדל הגרסאות כולנו כבר מכירים: זוהר טוען כי הסיבות לא ענייניות, אישיות. מנגד, במשרד החינוך מצביעים על שורת נימוקים, משכנעים יותר או פחות, המצדיקים לגרסתם  את אי הבחירה בטיירו. "לא היה שום עניין אישי", הם מסבירים, ומפנים לעובדה הבאה: לא רק מנהלת המחוז חיים התנגדה למינוי של טיירו, אלא כל יתר גורמי המקצוע הבכירים במחוז דרום של משרד החינוך ובמטה המשרד עצמו. מחיים, דרך סגניתה, מפקחת בית הספר ואפילו מנכ"לית משרד החינוך, מיכל כהן. "מישהו יכול להגיד שהמנכ"לית נגועה במניעים אישיים? היא אפילו לא מכירה את אירית", אמר לי גורם בכיר מאוד במשרד השבוע.

תירה, אל תדבר

אי מינויה של טיירו לתפקיד המנהלת תפסה את זוהר בהפתעה. במונחים פוליטיים וציבוריים, זו הייתה מעין סטירת לחי מצלצלת עבורו.

עוד קודם להחלטה הרשמית של משרד החינוך, זוהר נפגש כידוע עם מנכ"לית המשרד. כשיצא ממנה, היה משוכנע שהצליח להביא אותה לצד שלו. הוא פרס בפניה אחד לאחד את נימוקיו בעד הבחירה במועמדת שהוא חפץ ביקרה. בשפת הרחוב ובשפתו של פילוס, הדמות המיתולוגית מ"ארץ נהדרת", הוא פנה ללב שלה. אפשר לבקר את זוהר בלי סוף ועל אינספור דברים, אבל אי אפשר לקחת ממנו דבר אחד: בשיחות פרטיות, אחד על אחד, כשאין אף אחד בחדר, הוא יודע לגעת במקומות הנכונים, לרגש ולשכנע.

בהמשך, כאשר טיירו זומנה בעצמה ללשכת המנכ"לית, זוהר כבר הרגיש איך הוא מחכך ידיים בהנאה ומוכיח את מבקריו כמה הם טעו לגביו. גם טיירו יצאה מהשיחה בתחושה טובה, זה לפחות המסר שהיא העבירה לאנשיו של זוהר. בשלב הזה כבר היה ברור: ראש העירייה הפך את סיפור המינוי של טיירו לאישי. באיזשהו שלב לקראת סוף הסאגה, יותר משהוא רצה להביא למינויה של טיירו מסיבות מקצועיות, הוא רצה להוכיח לעולם שהנה, הוא יכול. שהנה, למרות כל מה שכתבו בעיתונים ובפייסבוק, למרות כל מה שאמרו עליו ועל חוסר השפעתו לכאורה על משרדי הממשלה ועל מפלגתו שלו, למרות שכולם העריכו כי הוא ייכשל במשימה, הוא הצליח להביא את המועמדת שלו עד לכיסא המנהלת. גם אם זה היה בניגוד לדעתה של מנהלת מחוז דרום. גם ימים ספורים קודם שהתוצאות נודעו לעולם, ולזוהר עצמו, הבטיחו אנשיו שטיירו, ורק טיירו, תהיה המנהלת. הם התבססו גם על הבטחות, שהיו או לא היו, מאנשיו של שר החינוך בנט.

לכן, מה רבה הייתה המפלה. הלחצים שהפעיל זוהר עצמו והפעילו אנשיו הקרובים על לשכתו של שר החינוך, נפתלי בנט, היו כה גדולים וחסרי תקדים עד שגם אלף מילים לא יתארו אותם היטב. זה התחיל עוד עם היוודע התנגדות מחוז דרום של משרד החינוך לבחירה בטיירו לאחר המכרז הראשון, המשיך עם פרסום המכרז השני ונכנס עמוק אל תוך תוספת הזמן לקראת ההחלטה שקבעה שגילה קיסטלביץ', ולא אירית טיירו, תהיה המנהלת של אלי כהן. זוהר זעם, אנשיו השתוללו והאיומים לערוק באחת מ"הבית היהודי" למפלגת האם ההיסטורית, "הליכוד", התעופפו באוויר כמו שלג קל ביום חורפי בירושלים. רק שכמו השלג בירושלים, זוהר כבר הוכיח פעם אחת, ואולי יותר, כיצד איומיו נמסים עוד בטרם הגיעו לקרקע.

תחילה זה היה עם האיומים חסרי הבסיס המשפטי להשבית את שנת הלימודים, לאחר מכן האיום שהושמע כלפי בכירי משרד החינוך כי יש בקנה גם עתירה מנהלית המוכנה להגשה לבית המשפט ובהמשך ההתפתלות הצפויה מראש לפיה על מנת להימנע מפגיעה בתלמידים, הוחלט לפתוח את השנה כסדרה. לזכות אנשיו של זוהר ייאמר שעם היוודע התוצאות, הם מיהרו להדגיש שהאיומים היו הצהרתיים. "ניסינו להשפיע על התוצאות, לא הצלחנו, צריך להתקדם הלאה", אמר לי אחד מהם בכנות מעוררת הערכה.

לכך יפה המשפט מהסרט המיתולוגי "הטוב, הרע והמכוער", שהפך מטבע לשון: "אם אתה רוצה לירות, תירה, אל תדבר".

סכנת החוקרים הפרטיים

מאז ראשית הקדנציה הנוכחית, עובדי עיריית קריית מלאכי חשים נרדפים על ידי המערכת שבה הם עובדים. אפשר להתווכח ולהעלות טיעונים בעד ונגד הצידוק לתחושת הנרדפות הזאת, אבל עם התחושה עצמה, על עצם קיומה – אי אפשר לחלוק.

לאחרונה נודע כי העירייה הפעילה חוקרים פרטיים נגד עובדים שונים, שעלה החשד לגביהם כי פעלו בניגוד לחוקים, לנהלים ולתקנות החלים על עובדי רשויות ציבוריות. עובד אחד לפחות נתפס כשהוא עובד בעבודה אחרת על חשבון חופשת המחלה. עניינו, כפי הנראה, יתברר בבית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות. הוא יצטרף בכך לעובד אחר, הפקח אשר אלחרר, שמשפטו כבר מתנהל באותו בית דין.

יש להניח שההחלטה להפעיל חוקרים שיבלשו, יעקבו ויירשמו כל פעולה של עובד עירייה זה או אחר התקבלה בחלונות הגבוהים ביותר של עיריית קריית מלאכי. קרי, על ידי ראש העירייה זוהר בעצמו והאיש שנחשב לאיש אמונו הראשי – המנכ"ל, תמיר היזמי. הגם שמבחינת היזמי, כאיש ביצוע, מדובר בעניין מקצועי לחלוטין, הרי שהוא טומן בחובו סכנות רבות ומשמעותיות. כה רבות וכה משמעותיות, שמוטב היה לא להפעיל את הכלי הזה מלכתחילה, לפחות לא עד שקובעים כללים ברורים לדרך קבלת ההחלטות בטרם ייקבע שעל עובד מסויים יושם מעקב של חוקר פרטי.

היכולת להפעיל חוקרים פרטיים נגד עובדים היא כלי רב עוצמה שעלול להפוך בקלות לכלי משחית ומסוכן. פוליטיקאים, גם הישרים ביותר שבהם, עלולים להתפתות להפעילם נגד כאלו שאינם נמנים על מחנה התומכים שלהם, וגרוע מכך – להחליט שלא להפעיל אותם נגד מי שכן נמנה על מחנה התומכים בהם. אמנם מי שפועל כשורה אין לו כביכול ממה לחשוש, אבל כאמרת המשקיע האגדי וורן באפט, "אם ניידת משטרה תיצמד אליך לאורך 800 קילומטרים, בסוף – תקבל דו"ח". או במילים אחרות: אם ממש מחפשים דרך למצוא "משהו" על מישהו – בסוף מצליחים.

תגובה אחת

הוסף תגובה

כל הזכויות שמורות המקור (c)