דעות

והתודות לזוהר

בנימה אישית

אירוע הרמת הכוסית של ראש העירייה אליהו זוהר לראש השנה החדשה הצית את הלחשושים במערכת הפוליטית ביחס לאפשרות שראש העירייה לשעבר, ליאור קצב, יחזור לפוליטיקה ויתמודד על ראשות העירייה בבחירות 2018 * באופן אבסורדי, מי שהעניק לו את הדחיפה בחזרה למרכז השיח הציבורי הוא זוהר, שעתיד להיות יריבו הפוליטי * קצב הכחיש, אבל אל תיתנו לזה לעשות עליכם רושם: ככל שזה תלוי בו, הוא יציג את מועמדותו * ואל תתפלאו אם הוא יהיה המועמד המוסכם של הליכוד לתפקיד בעוד כשלוש שנים * וגם: דוגמא אחת על התנהלות הקרן לפיתוח בשנים עברו שמספרת לאן הלכו כספי משלם המיסים

סיטואציה מעניינת הייתה ביום רביעי בשבוע שעבר באירוע הרמת הכוסית של ראש העירייה, אליהו זוהר. היו שם יותר ממאה מאנשיו של זוהר, בין אם כאלו שתמכו בו מלפני הבחירות ובין אם כאלו שהצטרפו אליו לאחריהן. זוהר הפליג בשבחים לפעיליו, דיבר בגנות הגעתם של הפליטים/המסתננים מאפריקה (אך הבהיר שהם בסך הכל בני אדם שגורלם לא שפר עליהם), הזכיר שבעוד זמן לא רב יידרשו הפעילים והחברים למאמץ נוסף – הפעם בניסיון לשמור על כס ראש העירייה, סיפר על מהלכיו בתפקיד עד כה, בהם צמצום הגירעון, הטמעת סטנדרטים חדשים של שירות בעירייה, השיפוצים המתכוננים, תאגיד המים, העלאת הארנונה ומה לא.

היו שם גם חברי מועצה ממפלגות אחרות, למשל אנשי ש"ס וחב"ד. גם שי סיום ממפלגת "עתיד חדש" הוזמן. טפירו ושות' באו, סיום לא. אולי זה במקרה ואולי לא. ברקע, נזכיר, העימות הבלתי נגמר בשאלת המשך כהונתה של יפה כהן כמנהלת מחלקת הרווחה. תעזוב או לא? דברו עם סיום וזוהר בחודש ינואר.

האמת היא שזו סיטואציה מוזרה. בשיטת הדמוקרטיה הישראלית שותפים קואליציוניים אמורים להישאר יריבים פוליטיים גם בעת שותפותם. זה לא פוסל כמובן את האפשרות להרים כוסית לחיים ביחד לכבוד השנה החדשה, אך מה לאנשי המפלגות האחרות בקואליציה ולהרמת כוסית עם פעילי הבחירות של ראש העירייה? לא ברור. אתם יכולים לדמיין מצב בו יצחק הרצוג בא להרמת הכוסית של בנימין נתניהו עם פעילי ליכוד, או להיפך? כמובן שלא. מנגד, זאת קריית מלאכי, זו פוליטיקה מקומית, וכאן החוקים הרי שונים.

ואולי, בעצם, זו בדיוק הבעיה. הגבולות בין היחסים האישיים בין הפוליטיקאים לבין הצורך שלהם לשמור על האינטרסים הפוליטיים והציבוריים שלהם ושל בוחריהם היטשטשו מידי, כל מחלוקת הופכת לאישית וכל אי הגעה להרמת כוסית היא היעלבות והכרזת מלחמת עולם, אז עדיף כבר לבוא וזהו.

ובחזרה לאירוע הרמת הכוסית עצמו. זוהר הזמין רבים וטובים, וגם אחד, ליאור קצב, הגיע לכבד. כשהגיע הוא הוזמן כלאחד כבוד למרכז הרחבה. "בוא, בוא לידי", אמר ראש העירייה המכהן לראש העירייה לשעבר. "אני לא יודע אם תחליט לרוץ, אבל אני יודע שאתה מדבר עליי רק טוב", אמר. בתחילה היה נראה שקצב יוצא מזה באומנות ראויה לשבח שאולי מסבירה איך הצליח, בניגוד לכל הסיכויים, להיבחר לראשות העיר בגיל 27 בלבד. "אני צריך לרוץ כדי להוריד במשקל", השיב. בהמשך, כשזוהר התעקש, קצב שחרר הצהרה קצת יותר מהותית וגם מחייבת. "אני יכול להרגיע אותך, אני לא מתכוון לרוץ", אמר.

עד היום, האפשרות כי קצב יזנק בחזרה לזירה הפוליטית הייתה בעיקר מנת חלקן של שיחות סגורות, בברנז'ה וברחוב הפוליטי בלבד. כעת בא זוהר ושם את הפצצה המתקתקת (מבחינתו) על השולחן, בפרהסיה, מול עשרות אנשים (וסמארטפונים). גם אם קצב צינן במעט את הרחש-בחש, האקדח נמצא עכשיו על השולחן. להאמין להצהרה של פוליטיקאי ולחשוב כי תחזיק מים גם בעוד שנתיים או שלוש? אתם יודעים מה התשובה הראויה לשאלה הזאת, גם במקרה הזה.

ובכל זאת, זו הייתה סיטואציה מעניינת ואפילו מרתקת. קצב, שיחגוג בקרוב את יום הולדתו ה-46, הפך ברבות השנים לפוליטיקאי משופשף, הגם שהוא מחוץ למערכת זה למעלה מעשור. הסביבה בה מסר את הצהרתו, באופן בלתי מתוכנן יש לומר, הייתה חצי עוינת-חצי אוהדת. דבריו הפכו אותה לאוהדת לחלוטין, ולא סתם השיב הקהל במחיאות כפיים סוערות לדבריו. למה לו עכשיו, שלוש שנים לפני הבחירות, לפתוח חזית מול ראש העירייה המכהן? פוליטית, זה היה מהלך נכון של קצב, ומהלך גרוע של זוהר. קצב נהנה מחד מהקרדיט של האיש שלא הביך את ראש העירייה בפומבי, מול הקהל הביתי שלו, ומאידך – הפך לאיש שעכשיו כולם ידברו עליו. התודות לזוהר, שבאבחת משפט אחד, גרם לכך שקצב יהיה האיש ששמו ודאי יהפוך ברחוב למילה נרדפת לאלטרנטיבה. לא כי קצב מעיד זאת על עצמו – כי ראש העירייה הנוכחי, המכהן – העיד זאת עליו.

אליהו זוהר ואנשיו – שמנהלים כבר שנתיים את העירייה אבל לפחות בינתיים לא מספקים קבלות בפועל, בשטח, כאלו שאפשר לראות בעיניים ולגעת בהם בידיים – חוששים מהתמודדות של מוטי מלכה לראשות העירייה בבחירות 2018. אך הם חוששים הרבה יותר מהתמודדות של קצב. יש להם כלים בשפע להתמודד נגד מלכה. במבחן התוצאה ולמרות הלגיטימציה המחודשת שיש מי שמנסה לעשות לתקופת כהונתו – הוא היה ראש עירייה לא מוצלח במיוחד. הוא הורשע בפלילים והודח בבושת פנים מראשות העירייה. בהתחשב במעשיו, עבור הציבור ברחוב החבדי והשסניקי הוא אמור להיות סדין אדום (אם כי לא כך הדבר, לפי מה שכבר למדנו, עבור מנהיגי אותו ציבור). הציבור הוותיק והמסורתי, ברובו, סולד מהאיש, מהתנהלותו וממעשיו. מנהיג הליכוד (נתניהו) – המפלגה אליה הוא שואף לחזור וממנה אולי להיבחר – נמצא איתו ביחסים בלתי תקינים כבר שנים ארוכות.

ואילו קצב – חובש כיפה, בא מאותו ציבור של זוהר – הדתיים הלאומיים – אך חש שם הרבה יותר בנוח וטבעי, חביב על בוחרי ש"ס ומקובל על אנשי חב"ד, בעל קשרים הדוקים ומצויינים עם הציבור החילוני והמסורתי, שכבר הספיק לשכוח, כטבע האנושי, את התקופות הפחות טובות בכהונתו ההיא והכי חשוב, בהתחשב בנסיבות הפוליטיות ובמציאות כפי שלמדנו אותה בשנים האחרונות – איש ליכוד מאז ומעולם שנחשב לבעל קשרים מצויינים עם ראשי המפלגה השולטת.

ועכשיו תחשבו – נגד מי, מבין השניים, קל (או קשה) יותר להתמודד?

כך או אחרת, אין לקחת ברצינות את דבריו של קצב. ב-12 השנים מאז הוא הודח בבוז מראשות העירייה הוא תמיד חלם, ועודו חולם, לחזור ללשכה בקומה השנייה בבניין העירייה. מי שמדבר איתו יכול להעיד כיצד הוא מנתח בבהירות ולפרטי פרטים את הסיבות לכך שלא הצליח, תדמיתית ומעשית, בתפקיד ראש העירייה. כבר כתבתי בעבר שלקצב נעשה עוול. לא אני אומר זאת, העובדות אומרות זאת. פיתחו את אתר האינטרנט של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והביטו בנתוני ההצלחה בבגרויות בתקופתו, שחצו את רף 70 האחוזים מידי שנה ושנה. קצב לא השתמש בתירוצים כדי להסביר מדוע יש לקריית מלאכי רק ארבעים, חמישים או שישים אחוזי הצלחה בבגרות. הוא השקיע את כל מה שנדרש והביא את המספרים לשיא של שני עשורים. תיזכרו גם בשטף אירועי התרבות, הרבה לפני שבאר טוביה העניקה את נדבותיה, ותבינו. כן, קצב עשה טעויות, מרות וכואבות, ושילם עליהם בכסף מזומן (פוליטי כמובן). אבל הקדנציה שלו בתפקיד הייתה רעה הרבה פחות מכפי שנהוג לחשוב, או לזכור. את ההיסטוריה, כידוע, כותבים המנצחים. ומוטי מלכה, שניצח בבחירות 2003, הקפיד לצייר במשך שנים את תקופת קצב כגיהינום עלי האדמות. אם יש משהו אחד שכולם מסכימים בכל הקשור לקצב, הרי הוא שרבב השחיתות לא דבק בו מעולם. ובקריית מלאכי ידועת ולמודת השערוריות, זה דבר לא מבוטל כלל וכלל.

אם תשאלו אותי, ככל שזה תלוי בו, קצב יציג את מועמדותו לתפקיד ראש העירייה כבר בעוד שנה וחצי או שנתיים. כבר בבחירות האחרונות, ב-2013, הוא שקל ברצינות להציג את מועמדותו לתפקיד ראש העירייה. הנסיבות מנעו זאת ממנו לבסוף, אך ייתכן בהחלט שב-2018 הנסיבות יהיו דווקא לטובתו. נכון להיום אין לליכוד מועמד מסתמן ראוי לתפקיד, וקצב עשוי להיות דיי בקלות מועמד מוסכם. הוא יתמודד בליכוד, ועשוי לזכות לתמיכה מכמה גורמי מפתח במפלגה, שכבר כיום מפלרטטים איתו באופן בלתי רשמי. בינתיים הוא עומד בקשר קבוע ובלתי אמצעי עם הציבור באמצעות תפקידו כעו"ד, ומפלרטט בעצמו מול התושבים על האפשרות לחזור לזירה הפוליטית.

ומה על הצהרתו בפני למעלה ממאה בני אדם ביום רביעי בשבוע שעבר, שגם צולמה בוידיאו ופורסמה בפייסבוק? ובכן, היא, כנאמר בפסיקת בית המשפט העליון בפרשת אילנה דיין וסרן ר', הייתה אמת לשעתה. בעוד שנתיים השעה תשתנה, ועימה גם האמת.

הקרן לכיסוח

במשך שנים ארוכות הקרן לפיתוח, כמו החברה הכלכלית העירונית, הייתה הגוף שבאמצעותו מצ'פרים מקורבים. הפיתוח הוא לא פיתוח, והכלכלה היא לא כלכלה. חבר המועצה שמעון חזן, שעומד בראשות הקרן בשנה וחצי האחרונה, הביא רוח חדשה עם כניסתו לתפקיד. הקרן היום היא הגוף השני בחשיבותו בעירייה, ובהרבה דברים היא תורמת לנעשה הרבה יותר מאשר העירייה עצמה. כשמביטים על מה קרה שם לפני כן, מבינים, אולי ואפילו אם זה רק בקטנה ובמעט, איך הידרדרה קופת העירייה לגירעון כה עצום.

חזן לא מקבל שקל על עבודתו בקרן, וכך גם מי שמשמש בתפקיד המנכ"ל – חבר המועצה לשעבר קובי עמר. בתפקיד היו"ר לא היה נהוג, באופן מסורתי ובמשך שנים ארוכות, לקבל תשלום על העבודה שנחשבת התנדבותית, בדיוק כמו עבודת חברי מועצת העיר. ככלל, התפקיד עד כניסתו של חזן לכהונה היה בעיקר סמלי: חתימה על צ'קים, ישיבת מנהלים שמתקיימת אחת לכמה שבועות ואפילו חודשים והרבה כבוד. זהו. את עיקר הפעילות של הקרן מתווה, מאז ומעולם, מועצת העיר. בהעדר תוכן אמיתי לקרן בשנים עברו, תפקיד היו"ר כלל בעיקר הרבה כבוד, אבל לא רק.

הנה, למשל, מה קרה בשנים האחרונות, בטרם חזן הפך ליו"ר וקובי עמר למנכ"ל. מי שהיה מנכ"ל הקרן בשנים עברו – איש הנחשב למינוי פוליטי של ראש העירייה הקודם –  לא קיבל אמנם תמורה כספית המוגדרת כ"שכר עבודה", אולם הוא דווקא כן קיבל תשלום חודשי תחת התיאור "החזר הוצאות". כמה, אתם שואלים? ובכן, הסכומים דיי בלתי נתפסים, ונעים בין כארבעת אלפים שקלים לכששת אלפים שקלים בחודש, מידי חודש. בממוצע, משהו כמו חמישים אלף שקל בשנה, וכמובן שכל שקל יוצא מכיסנו – כספי משלם המיסים.

מילא שהסכומים בלתי נתפסים, אך לפי החשבוניות שהוצאו לטובת הקרן לפיתוח, הם בעיקר בלתי ברורים ובהירים. הכיצד, למשל, הוחלט שאדוני היו"ר יקבל החזר של ארבעת אלפים שקלים (פלוס מע"מ!) מהקופה הציבורית? או חמשת אלפים? מי קבע מה הסכום הנדרש להחזר הוצאות? ומה היו בכלל ההוצאות? האם זה היה הזמן שהושקע? האם הטלפונים? הדיו הרב שיש לבזבז בחתימה על צ'קים? ובכלל, האם היה פיקוח על החזר ההוצאות הנדרש? האם התקיים אי פעם דיון רציני ומהותי על מה ההחזר? האם מישהו בכלל אישר את העברת החזרי ההוצאות? האם נקבעו קריטריונים להחזר ההוצאות?

אין ספור שאלות, אפס תשובות.

שמעון חזן וקובי עמר הם שיצקו תוכן אמיתי לתפקיד יו"ר הקרן לפיתוח ולקן בכלל, ועל כך מגיעות להם כל המחמאות. אך כיושב הראש וכמנכ"ל של הגוף החשוב הזה, מוטב היה לו יבדקו גם מה קרה שם בעבר. מוטב לו יקבעו כבר מעכשיו קריטריונים להחזרי הוצאות והיקפם. אמנם תפקיד המנכ"ל התנדבותי אף הוא, אולם מותר ואפילו ראוי להחזיר את הוצאותיו האישיות של מי שמנהל את הקרן בפועל ומקדיש לה שעות רבות מידי שבוע. אך דרך ההחזר צריכה להיות ברורה ובהירה, בניגוד לנוהגים משנים עברו, שבהן המספרים גם היו גבוהים באופן בלתי פרופורציונאלי – וגם שולמו בלי פיקוח של ממש ובלי פירוט, ולו מינימלי, לסך ההוצאות ומהותן.

הוסף תגובה

כל הזכויות שמורות המקור (c)