צור עימנו קשר
https://hkm.co.il/wp-content/uploads/2018/06/Untitled-2.jpg

דעות

דואגים רק לעצמם

מדוע הפוליטיקאים המקומיים מחפשים השפעה במפלגת העבודה?

פורסם

בתאריך

שלום עליכם קוראיי היקרים. יותר משנה עברה מאז הטור האחרון שלי, ומה אגיד לכם, וואלה התגעגעתי. העורך החדש של העיתון הזה ביקש ממני כבר לפני חודשיים לחזור לכתוב, אבל אני העדפתי לבלות את זמני בטיולים עם הנכדים שלי כפרה עליהם. כשנכדים נולדים זה מרגש אפילו יותר מאשר הלידות של הילד הבכור, הם שואבים ממך את כל האהבה שיש לך עבור כולם, וגורמים לך להבין כמה כל הפוליטיקה והדברים שמסביבה תפלים, מיותרים וחסרי משמעות.
אבל בשבוע שעבר פניתי אני לעורך העיתון וביקשתי לחזור לכתוב טור חד פעמי. העורך סירב, ואמר שאם אני חוזר – זה קבוע, ולא באופן זמני. ניתקתי את השיחה והתלבטתי, שאלתי את אישתי שתחייה מה דעתה והיא שאלה מדוע אני רוצה לחזור לכתוב. עניתי לה שיש משהו שמעצבן אותי ואני חייב להביע את דעתי עליו. היא אמרה שזה בטח הרגש המרוקאי שלי, ושעדיף שאני אתן לפיוזים להתקרר לפני שאקבל על עצמי מחויבות חדשה, כי הרי אני גם ככה חייב להוציא בכל יום את הנכדים מהגן, ובגילי מרבה פעילויות – מרבה דאגות. "את חושבת שאני יכול להתחייב לכתוב כל שבוע, כמו שהיה בעבר?", שאלתי אותה וציפיתי לתשובה של כן או לא. "כפרה עליך", ענתה לי אישתי, "יש רק דבר אחד שהוא תמידי ואתה יודע מהו, כל השאר – זמני". איזה אישה יש לי, כל משפט מדויק, וכל מסקנה נכונה.
כמו שאתם בטח מבינים לבד, בסוף התקשרתי לעורך ואמרתי לו שאני מוכן להתחייב לכתוב כל שבוע, אבל לא לפני שהוא הסכים שאם אחת לכמה שבועות לא אספיק לכתוב עקב עומס בעבודה או בחיים, הוא יוותר לי. אז הנה חזרתי. עכשיו אתם כנראה שואלים את עצמכם מה כל כך עצבן אותי שגרם לי לחזור לכתוב. האמת היא שיש כל כך הרבה דברים שמרגיזים אותי בקריית מלאכי שלי, שאני לא יודע מאיפה להתחיל, אבל לפחות השבוע אתחיל מהכותרות של השבוע שעבר, והפריימריז במפלגת העבודה. "עשרות חרדים-ליטאים התפקדו למפלגת העבודה", זעקו הכותרות, ואני שאלתי את עצמי מה הקשר בין החרדים האשכנזים הליטאים שרואים בכל מה שאינו חרדי כמוהם סוג של אויב, לבין מפלגת העבודה.
בהתחלה חשבתי שאולי זה היו"ר החדש, בן עדתי המרוקאי אבי גבאי, ששכנע את הליטאים המקומיים להצטרף אליו כחלק ממהלך בכל הארץ, אבל מהר מאוד הבנתי שלא, זה לא גבאי אלא סולימני, שהחליט לגייס את החרדים במלחמתו המקודשת בעיניו נגד אליאור עמר. ומה הקשר בין סולימני לליטאים? האמת היא שגם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזאת, עד שמישהו סיפר לי בשיחה ביום ראשון בבית הקפה שגם מישל טפירו פקד את משפחתו למפלגה, ושגם ראש העיר ללו עוזר לסולימני, שעד עכשיו לא ברור לי אם הוא באופוזיציה או בקואליציה.
תאמינו לי, אני מחבב את האיש הזה עמר. הוא אולי צעיר וחסר ניסיון, אבל האומץ שלו לעמוד מול כל הפוליטיקאים ראוי להערכה. הפוליטיקאים האלו לא רוצים שמישהו חדש יבוא, כי הם רגילים לכללים שלהם, שבהם כולם יודעים את הסודות של כולם אבל שומרים אותם בשקט, כי אם לבנה אחת בפירמידה תיפול, כולם ייפלו אחריה. בגמרא נכתב כי לא מעמידים כמנהיג על ציבור אדם שאין קופה של שרצים על ראשו, אבל וואלה על ראשם של חברי המועצה שלנו יש לא קופת שרצים, אלא מכולה של פגרים כל כך מסריחים שאת הניחוחות מריחים ממרחקים. אז מה הפלא שכל העסקנים בשקל שעתיד העיר מעניין אותם כקליפת השום מקווים להשאיר את המצב כמו שהוא? הרי מאז ומתמיד רובם דואגים בעיקר לעצמם, והאמת היא שהם עשו את זה בצורה מאוד טובה עד היום. אז למה הם צריכים מישהו חדש שיפריע להם?
לסולימני היו ימים יפים ואפילו אני הצבעתי עבורו פעמיים, אבל הם נגמרו מזמן. בשבוע שעבר שמעתי ראיון שלו ברדיו בו הוא יצא נגד התחרדותה של קריית מלאכי, וימים אחרי זה התברר שהוא פקד את אותם חרדים שהוא כאילו חושש מהם כדי שיעזרו לו לנצח את הפריימריז. מי שמכיר את ההיסטוריה של קריית מלאכי יודע שככה זה בפוליטיקה כאן: אומרים משהו אחד, ועושים משהו אחר – הכל בהתאם לאינטרס האישי באותו הרגע שבו הדברים נאמרים. אבל תאמינו לי, הבעיה היא לא בפוליטיקאים, כי אם בנו הציבור. מילא שלפוליטיקאים יש אומץ להציג את מועמדותם שוב ושוב אחרי שנכשלו פעם אחר פעם, אבל מה זה שאנחנו מצביעים עבורם אומר עלינו?
גם בליכוד בקרוב יהיו בחירות, אבל כנראה שגם משם לא תבוא הישועה. ביטון בטח יריב עם אלוש, שיריב עם גלעם, שיריב עם הוויצמנים, שיריבו עם בורוכוב, ואנחנו נקבל שוב את אותה הגברת בשינוי אדרת. אם אישתי הייתה רוצה, אולי היינו עוזבים כאן. נכון שכאן גדלתי ואת המקום הזה אני אוהב, אבל חלק מהילדים שלנו כבר בחוץ ובגילי אפילו הייאוש כבר לא נוח כמו שהיה. אז אם כבר להיות מיואש, עדיף שזה יהיה בקו ראשון לים ועם טיילת יפה מתחת לבית. אתם לא חושבים כמוני?
יאללה, ביסאלמה.

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -
לחץ להוספת תגובה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דעות

לך תאמין לפוליטיקאים

מה לובה מארץ נהדרת הייתה אומרת על מועד הריסת הבריכה העירונית?

פורסם

בתאריך

על ידי

השלום והברכה עליכם קוראיי היקרים. אז מה? בסוף נבחרת ארגנטינה לא תבוא לישראל? כבר קניתי לעצמי ולנכדים כרטיסים ותכננו איך אנחנו נוסעים לראות את מסי בטדי, עד שבאה ההודעה שהמשחק מבוטל והשאירה אותי חסר אונים: עכשיו אני גם צריך לרדוף אחרי החברה שקניתי ממנה את הכרטיסים, וגם צריך למצוא בילוי אחר לשעות שהבטחתי להיות עם הנכדים. הבת שלי כבר הודיעה שהיא קבעה תכניות למוצ"ש ואין מצב שהיא מבטלת, ככה שהתכניות שלנו יישארו בתוקף, רק המיקום ישתנה. קניתי כרטיסים לסינמה סיטי, ומסתבר שבמקום לראות את מסי נלך לצפות בסרט. אולי נראה אותו על המסך הגדול באיזה פרסומת. לפחות זה.

השבוע היו בחירות בליכוד, ונדב ויצמן עשה בית ספר לכולם וניצח בגדול. המועמד של ללו, זה שמכהן כחבר מועצה בקואליציה שלו מטעם מפלגת הליכוד, סיים רק במקום השני, והבת של אלוש סיימה רביעית. מסכן שלום אלדר ומסכנה אתי כליפא. הם בנו על המילה של פוליטיקאים, אבל גילו ברגע האמת שמילה שלהם זו לא מילה. עכשיו נראה מה תעשה כליפא, ואם תישאר ברשימת הליכוד במקום לא ריאלי, תפרוש מהפוליטיקה או תצטרף לרשימה או למחנה אחר, אם כמתמודדת ואם כתומכת מהצד. אני מקווה בשבילה שהיא עוד תצליח בעתיד, כי אחרי הכל, היא אישה צעירה ונמרצת שרוצה להצטרף לפוליטיקה המקומית ממקום טוב. כל מה שהיא צריכה זה לנטרל את ההשפעה של אבא שלה עליה, והצלחתה בעתיד מובטחת.

ביום שישי שעבר השמועות התבררו כנכונות, וחיים ויצמן הודיע שיתמודד לראשות העיר. וואלה מה אני אגיד לכם, שמחתי. כבר כתבתי בשבוע שעבר שויצמן הוא המועמד הראשון שמעלה לי חיוך על הפנים, כי כמו שמישהו כתב באפליקציה אנג'לס, סוף-סוף יש מישהו ששווה לצאת בשבילו מהבית. אני מכיר את חיים כבר הרבה שנים (לא ממש אישית. למרות שאנחנו גרים באותה עיר דיברנו רק פעמים ספורות), אבל לא ידעתי שקורות החיים שלו כל כך מרשימים. סגן אלוף, תואר שני, איש ביטחון, מנכ"ל מצטיין. איך אמר פעם מישהו על מישהו? "אם הייתה ועדת איתור, הוא היה צריך להיות ראש ממשלה". במקרה שלנו זה ראש עיר, אז על פי כמה וכמה.

אבל עם כל הכבוד לויצמן, אני במקומו לא הייתי בונה מידי על הרזומה המרשים שלו. בקריית מלאכי רזומה לא מדבר, אלא נשיקות, חיבוקים וסלים, ושם ויצמן כנראה קצת פחות חזק. לא שהוא 'סנוב' כמו שאמרו לא מעט תושבים רק במערכת הבחירות האחרונה על דוד גלעם, אבל השנים בצבא עשו את שלהן, והרבה אנשים בציבור בכלל לא מכירים אותו. לאנשי הקמפיין שלו מחכה עבודה קשה, אבל לכו תדעו, בקריית מלאכי שלי הכל אפשרי. מה שבטוח הוא שיהיה מעניין לראות את הקרב בינו לבין ללו, שנראה היה עד לא מזמן בטוח בניצחונו. את התוצאה אף אחד לא יכול לנחש, ואל תיתנו לאף אחד להגיד לכם אחרת.

בעירייה החלו בהריסת הבריכה העירונית המיתולוגית, וראש העירייה שלנו אפילו העלה סרטון תדמיתי שמזכיר לכולנו שהבחירות אוטוטו כאן.

מה אגיד לכם, כל נושא ההריסה של הבריכה שלנו גרם לי להיזכר בימי הקיץ היפים שלי ושל החבר'ה מקיבוץ גלויות בה. אח, איזה ימים אלו היו. לא היו פלאפונים, לא משחקי וידיאו ובקושי היו טלוויזיות, והבריכה הייתה מקום המפלט שלנו. היינו הולכים לשם מידי שבת, קופצים, נהנים, מתרוצצים. הכי מרוצים היו ההורים שלנו, שהיו רגילים לבלגן שהיינו עושים להם בימים הרגילים. במוצאי שבת, לשם שינוי, נרדמנו תמיד מוקדם. הבריכה עשתה אותנו עייפים.

רק לא הבנתי דבר אחד: מדוע הורסים את הבריכה בדיוק במועד שעונת הרחצה אמורה להתחיל? לא היו יכולים לחכות עם זה חודשיים? דווקא עכשיו, כשהילדים בחופשה, אין בריכה? אני לא מקנא בהורים המסכנים, ובעיקר בסבים ובסבתות שיצטרכו לשמור ולהעסיק את הילדים בחודשים של החופש הגדול. עם כל הכבוד לפתרונות של הסעה עד חוף הים באשדוד או מנויים לבריכות ביישובים מסביב, הילדים שלנו צריכים להירטב במימי העיר שלהם. בכל זאת, חודשיים של ימי חופשה לפנינו. לובה מארץ נהדרת הייתה אומרת על זה "קשה, קשה".

כשחזרתי הביתה ביום שלישי, אישתי שתחייה הייתה באטרף של ניקיונות. החלונות הוצאו ממקומם, כל ארונות המטבח היו פתוחים, המזרונים הורמו מהמיטות ואפילו את המנורות מהתקרה היא הורידה. חשבתי לרגע שפסח הגיע. שאלתי אותה מה העניין והיא השיבה שהנכדה שלנו יצאה בפעם הראשונה לטיול שנתי של יומיים. "אני משתגעת מדאגה, אז אמרתי שכדי להעביר את הזמן אני אנקה קצת", אמרה לי.
תנקי, אמרתי לה, רק מדוע אני צריך לסבול מזה? יאללה, ביסלאמה.

לחץ להמשך קריאה

דעות

תיאטרון מקומי

מי המועמד הפוטנציאלי שגרם למשקיף להעלות חיוך על פניו לקראת בחירות 2018?

פורסם

בתאריך

על ידי

השלום והברכה עליכם קוראיי היקרים. עוד סוף שבוע הגיע, וכמו תמיד אצלנו, כשהקיץ מתקרב האזעקות מתחילות. אני ואישתי שתחייה ישבנו השבוע בסלון, אחזנו יד ביד וקיווינו שזה לא יגיע גם אלינו. המחשבות היו נתונות לאחים שלנו בדרום, בעוטף עזה, שסבלו כל היום וכל הלילה מאזעקות ופיצוצים של נפילות בשטחים פתוחים, יירוטים של כיפת ברזל או הפגזות של צה"ל בעזה. בבוקר של יום שלישי שמענו בחדשות הבוקר על הרקטה שנפלה בגן ילדים. אחרי שסיימנו להזדעזע, התקשרנו לילדים שלנו והבהרנו שהיום אף נכד או נכדה שלנו לא הולך לגן. אף אחד לא רוצה לקחת סיכון כזה, שפראי האדם מארגוני הטרור בעזה יחליטו לזרוק רקטות ויכריזו על הפסקת אש מתי שרק בא להם, ולכו תסמכו על כיפת ברזל שלנו. ברור שאישתי שילמה את המחיר של נכדים שלא הולכים לגן, והם מיד הגיעו אלינו הביתה, ככה שגם אם חשבתי לישון קצת צהריים – יכולתי רק לחלום. בעודי ער.

בבית הקפה השבוע דיברנו בעיקר על הבחירות בליכוד בשבוע הבא. תוך כדי השיחה קיבלנו הודעה ששלום אלדר יתמודד בליכוד בכל זאת, וכנראה גם יקבל את התמיכה של ראש העירייה ללו זוהר. אני מכיר את אלדר עוד מהימים שהוא בכלל היה אדרי. תמיד הוא היה איש נחמד, מסביר פנים, אבל מה אגיד לכם – עמוד שדרה אף פעם לא באמת היה לו. בכל שנותיו בפוליטיקה תמיד הייתה תחושה שהוא נשלט על ידי שימי (זוכרים שהיה פעם ראש עיר כזה כאן?), ואני לא זוכר מתי ראיתי או שמעתי שהוא עמד על שלו, עוד בקדנציה הקודמת שלו כחבר מועצה. אבל עכשיו ללו תומך בו והסיכויים הגבוהים להיבחר הם שלו.

כשאני חושב על זה, ראש העיר שלי חושב שהוא איזה מפעיל בובות בתיאטרון שמושך בכל החוטים. הוא מתערב בליכוד, בוחש במפלגת העבודה וניסה לקבוע מי יעמוד בראש הרשימה של הקהילה האתיופית. נכון לעכשיו נראה שהמשימה היחידה שבה הוא לא הצליח עד הסוף אלא רק באופן חלקי זה אצל האתיופים. הקהילה הם גם אלו שיכולים להוריד אותו מכיסא ראש העיר, אם יישארו באמת מאוחדים ולא יתפצלו, כמו שקרה תמיד עד היום.
שמעתי שגם חיים ויצמן רוצה להתמודד, ו-וואלה, פעם ראשונה מאז שהחלה מערכת הבחירות הזאת (היא באמת התחילה?) שעלה בי חיוך. סוף-סוף מועמד שהוא לא מורשע בפלילים, חשוד לשעבר או גוויה פוליטית שמישהו החליט להחיות. נכון שוויצמן היה שם בעבר, אבל הוא לא נשאר שם בעיקר בגלל האופי שלו, שלא התאים לגועל, לעסקנות ולתככים שרגילים לעשות בבניין העירייה. שאלתי את עצמי האם משהו השתנה מאז הפעם האחרונה שבה הוא ניסה את מזלו. האם הפעם יצליח להתגבר על כל הכרישים הפוליטיים שכל מטרת חייהם היא לשמור על תפקידם, על משפחותיהם וחבריהם שעובדים בעירייה ועל הכבוד והשררה שבאים יחד עם התפקיד. אני מקווה בשבילו שכן, כי אם הוא אכן ייכנס לזירה, קל זה בטח לא יהיה לו. אני אישית מקווה שזה יצליח, אבל לא הייתי שם על זה מיליון דולר, ולא רק כי אין לי.

בטלוויזיה בבית הקפה הראו משדר מיוחד מגבול עזה, ואני חשבתי על הילדים המסכנים שיושבים עכשיו בממ"דים, בוכים ומפוחדים. הם אולי רגילים לשגרת החיים הזו של טפטופי רקטות, אבל איך בכלל אפשר להתרגל לחיות כך?
תהיתי איזה מין מדינה אנחנו שדבר כזה יכול לקרות כאן? יש לנו צבא מספיק חזק, אזרחים פטריוטים שלא מפחדים מדרך ארוכה ויריב, איך נאמר, לא הכי חזק שיש. אז איך בכלל החמאסניקים והג'יאהדניקים מעזים להתנפח עלינו? טוב, כנראה שכאשר בראשות משרד הביטחון עומד זה שהבטיח לחסל את הנייה בתוך 48 שעות, הם יכולים להרשות לעצמם. ואל תטעו: כל ההפצצות החזקות בסוריה ובעזה לא מרשימות אותי. את זה צה"ל יודע לעשות גם בלי ליברמן.

בערב, כשהגעתי הביתה, אישתי חיכתה לי בסלון ושאלה בפנים זועפות ורציניות מהרגיל איך אני לא מתבייש. שאלתי מה קרה והיא ענתה שאם אני לא יודע מדוע היא כועסת, אז הבעיה היא שלי. לא הבנתי מה היא רוצה ממני, עד שנזכרתי שעם כל הכבוד לרקטות, לאזעקות ולפעמוני המלחמה שמצלצלים, יש דבר אחד חשוב אפילו יותר: יום הנישואים שלנו, שחל ממש באותו היום ואותו שכחתי. בהתחלה ניסיתי להתנצל, כפי שאנחנו תמיד עושים, אבל אז נזכרתי ש"ההגנה הכי תופה היא מתקפה", ועברתי לשלב ב' של הדיפת זעמה של אישתי. אחרי 38 שנים לא חוגגים יום נישואים, אמרתי לה. כשנגיע ל-40, אם הקדוש ברוך הוא יזכה אותנו, נחגוג.
בסוף הפרצופים שלה הכניעו אותי, אז עליתי על בגדי א' ואמרתי לה יאלה, הולכים למסעדת בשרים דשנה באזור. "חחחחחח, תלך אתה למסעדה", היא אמרה לי. "נראה לך שאני אצא עם כל האזעקות האלו?". לכו תבינו נשים.
יאלה, ביסלאמה.

לחץ להמשך קריאה

דעות

גם החדש, ישן

מי הפייבוריט של המשקיף בפריימריז של הליכוד ובגמר ליגת האלופות?

פורסם

בתאריך

על ידי

השלום והברכה עליכם קוראיי היקרים. אחרי שבוע של חופש אני שב לסורי ולכתיבה, וכמו תמיד ברוך השם, העיר שלנו מספקת מספיק דברים לכתוב עליהם.
בשבוע שעבר עשינו שבת אצל הבת שלי, והיא פינקה אותנו כאילו אנחנו כבר זקנים ממש. הביאה לנו הכל עד הידיים. אמרתי לה "יא בינתי, את נותנת לי להרגיש כאילו אני בבית אבות, תפסיקי כבר". היא הפסיקה ובתחילת השבוע כבר דרשה שאשמור על הנכדים והנכדות. "אמרת שאתה לא רוצה להרגיש בבית אבות אה? אז הנה, תרגיש גננת", אמרה לי. הם הלכו הביתה והשאירו אחריהם את כאב הראש שעשו לי. שיהיו בריאים אמן.

בשבוע הבא יהיו בחירות בליכוד, אבל מה אגיד לכם, אני מבולבל. מצד אחד יש אישה צעירה ונחמדה כמו אתי כליפא. היא נראית נמרצת ורצינית אפילו שמעולם לא החלפתי איתה מילה, אבל היא הבת של גבי אלוש, ויש לי חשש שהוא יפעיל אותה על חוטים. והדבר האחרון שאני רוצה זה את גבי אלוש ודומיו בפוליטיקה. ההיפך: בעיני הם צריכים להיות כמה שיותר רחוק מהפוליטיקה ומהעשייה (או אי העשייה) הציבורית. אני מקווה שהבת שלו תתרחק קצת מעסקנות ומקומבינות פוליטיות ותתמקד בנטו עשייה למען הציבור. מצד שני יש את נדב ויצמן, איש נחמד בעצמו ששמעתי שאוהב לעזור לאנשים, אבל הוא כבר נכשל ב-2008 וב-2013, אז מה הוא רוצה עכשיו עוד הזדמנות ב-2018? אולי בסוף נקבל את הדוד שלו חיים, בהתמודדות שלישית לראשות העיר של בן משפחת ויצמן.

מלבד השניים יש עוד שני מתמודדים, שניאור קטש ושלומי זיוי, אבל את שניהם אני לא מכיר, ונראה לי שהם מועמדי קש והמאבק הוא בין כליפא לוויצמן. כליפא מקבלת את התמיכה של ראש העיר זוהר שכבר הצליח בפריימריז של הקהילה האתיופית ושל מפלגת העבודה, ומנסה להפעיל כעת את כל כוחו גם בפריימריז בליכוד. נראה לי שהוא יצליח גם הפעם, אבל זה לא באמת משנה כי בכלל לא בטוח שאף אחד מהם יצליח להחזיר את הליכוד לימים של פעם. האמת, מזל שאני לא פקוד לליכוד, כי כמו שאמר חכם חלפון מחגיגה בסנוקר, "בזמן שיש שני חתנים כאלה מוצלחים הבחירה, וואלה, קשה מאוד". ואני ציני כמובן.

ראיתי השבוע שבמפעל "נטו" הקימו ועד עובדים אחרי כמה שבועות של החתמות ומאבק שהגיע לפתחו של בין הדין. שמחתי בשביל העובדים שם, בעיקר הזוטרים, שאולי יוכלו לקבל משכורת קצת יותר ראויה משכר מינימום. עכשיו אני מקווה שהעובדים ייבחרו ביו"ר רציני שישרת אותם באמת, ולא כמו בהרבה מקומות אחרים – בכזה שישרת רק את עצמו, את משפחתו ואת חבריו. אני מאחל רק בהצלחה לעובדים ולוועד, אבל במקום העובדים לא הייתי סומך יותר מידי על ההסתדרות ואנשיה בסביבה. יש שם חבר'ה שעסוקים בעיקר בדאגה לעצמם ולעתידם.

בינתיים החופש הגדול מתקרב, והחום הלוהט בחוץ הרס לי כמה תאים במוח. חשבתי לעצמי מה יקרה לכאב הראש שלי אם במקום כמה שעות של בייביסטר על הנכדים איאלץ לשמור עליהם למשך כמה ימים, ושאלתי את אישתי שתחייה אם לא בא לה איזה שבוע באירופה הקרירה לפני ששיגעון הקיץ נוחת כאן על כולנו. היא ענתה שאני מוזמן לנסוע לבד עם החברים שלי. "אני את ארץ ישראל לא עוזבת יותר בלי סיבה", היא אמרה לי, והוסיפה שההלכה אומרת שאין יוצאים מהארץ אלא במקרים מסוימים. נו ראיתם? זה מה שחסר לי, שגם היא תתחרד לי כמו קריית מלאכי שלי.

האמת שהייתי שמח לנסוע עם החבר'ה שלי, אבל הם כל כך טרודים בענייני היום, במשפחה, בילדים, בנכדים ובעבודה, שאין להם זמן לנשום. המקסימום שאפשר לעשות איתם זה לצאת לשתות בירה בפאב על חוף הים. וגם זה דורש תיאומים שלוקחים כמה שבועות מראש. לכן עדיף לא להתחיל עם זה בכלל, כי רק ההכנות ייגרמו לי לכאב ראש.

ביום שלישי בערב, בבית הקפה, באו גם האחיינים שלי לשתות איתנו ודיברנו על גמר ליגת האלופות שייערך במוצאי השבת הקרוב. מהר מאוד נוצר ויכוח בין הנוכחים בשאלה מי תנצח, ומה ההרכב הנכון לכל קבוצה. אני אמרתי שאני תומך בליברפול, קודם כל כי אני בעד האנדרדוג, ושנית כי יש שם שחקן שאני מאוד אוהב: מוחמד סלאח. אחד מיושבי בית הקפה כעס והסביר שמדובר בשחקן מצרי-מוסלמי שסירב בעבר להגיע לשחק בארץ, ואני עניתי שזה בדיוק מה שמיוחד בכדורגל: על המגרש לא משחקים דתות, לאומים, ראשי ממשלות או נשיאים, אלא כישרונות. וסלאח הוא וואחד כישרון ששני רק לאחד שישחק גם הוא על הדשא בקייב במוצאי שבת: כריסטיאנו רונאלדו.
בכל מקרה, כמו בפוליטיקה, אני מאחל בהצלחה לשני הצדדים. ושהטוב יותר ינצח. או מקסימום שיפסיד. גם זה בסדר.
יאלה, ביסלאמה.

לחץ להמשך קריאה