צור עימנו קשר

חדשות

"גם אלוהים טועה לפעמים"

סימה ניני, אימו של חלל צה"ל דור, שנהרג במתקפת חיזבאללה בהר דב לפני כחודשיים וחצי, מסרבת להשתמש בצמד המילים זיכרונו לברכה בצמידות לשמו. "מבחינתי הוא עדיין כאן", היא אומרת, ומשחזרת בכאב את הרגעים בהם הבינה שבנה קיפח את חייו, ואת המפגש עם קציני צה"ל שבאו להודיע למשפחה את הבשורה המרה – אבל לא היו צריכים להגיד אפילו מילה אחת

פורסם

בתאריך

בוקר העשרים ותשעה בינואר השנה היה יום אביבי יחסית. רק כמה ימים קודם לכן שטפה סערה את הארץ, וכעת הייתה זו דווקא השמש שהבציעה מבעד לעננים ושטפה בקרניה גם את המושב שתולים, בו מתגוררת משפחת ניני. אבל את הבור שנפער בלב המשפחה בצהריי אותו היום גם קרני השמש החורפית, שלפעמים נדמה שיכולה לרפא כמעט הכל, לא תעזור כדי למלא.

זה התחיל כעוד יום רגיל. סימה (50) יצאה ליום עבודה בעסק המשפחתי של הילדים בתל אביב. סניף אחד מבין שלושה, המנוהל על ידה. שעתיים אחרי שפתחה את החנות, נודע על האירוע בגבול הצפון שישנה את חיי המשפחה לעד. "תקרית בגבול הצפוני", זעקו כותרות אתרי החדשות. שידורי הטלוויזיה נקטעו ומהדורות החדשות פתחו בדיווח מיוחד לעדכן על פרטי המקרה. כמה שעות אחר כך, על שביל הבטון הסלול היטב שצבעו כבר הספיק לדהות, דרכו לראשונה זוגות מגפיהם של חמישה חיילים במדים. הרקיעות נשמעו למרחק של מטרים רבים. עיניהם היו מושפלות מטה. הם לא היו צריכים להיכנס הביתה, כי סימה ובעלה, נחמיה (57), רצו אליהם החוצה. הם גם לא היו צריכים להגיד ולו מילה אחת. זה כנראה מסוג המקרים שבהם השתיקה חזקה יותר מהכל. מקרים שבהם המילים נאמרות מבלי להישמע. מקרים בהם הכל ידוע וברור גם מבלי להסביר, או במקרה הזה – להגות אפילו מילה בודדת.

סמ"ר דור, בנם הצעיר של סימה ונחמיה, מת. ובאותו הרגע, כאשר החיילים עומדים מול המשפחה בחצר הבית הכפרי במושב, הם אפילו לא אמרו להם את המשפט הזה. זה פשוט היה מובן, וברור, גם מבלי להגיד את זה. ההודעה הרשמית על מותו של דור הייתה בכלל אילמת. זו כנראה המציאות הישראלית האכזרית, שמכינה הורים למות בניהם עוד בטרם אפילו הצבא עצמו יודע על כך.

"אני זוכרת את היום הזה כאילו זה קרה לפני רגע", שחזרה השבוע סימה בפגישה שערכנו עימה בבית המשפחה. "הייתה לי תחושה לא טובה כבר מהבוקר, כשראיתי את הדיווחים הראשוניים. כבר אז אמרתי לעצמי שקרה משהו לבן שלי. זו כנראה תחושה של אימא, משהו שאי אפשר להסביר. פשוט ידעתי". הניסיונות לצלצל לטלפון הנייד של דור, שעלו בתוהו, הוסיפו בוודאי לתחושתה של סימה. "התסריט כבר רץ בראש שלי. מה קרה, ואיך, ולמה ומתי", היא מוסיפה. חמישה ימים בלבד לפני התקרית הנוראה ביקר דור את משפחתו בביתם. את השבת הוא ערך אצל חברתו, איתה יצא יותר משש שנים.

אלו היו ימי מתיחות בגבול הצפוני של ישראל. ארגון הטרור חיזבאללה איים השכם וערב לנקום על חיסולם של כמה מאנשיו בפעולה של חיל האוויר הישראלי זמן קצר קודם לכן. התגובה, כך נראה, הייתה רק עניין של זמן. "אני זוכר שדיווחו בטלוויזיה על החיסול של הבכירים מחיזבאללה והגנרל האיראני", נזכר נחמיה. "אמרתי לסימה שזה לא יעבור חלק ושאנחנו נקבל מכה קשה בעקבות החיסול הזה. לא חלמתי ולא דמיינתי אחד למיליארד שזה ייפול על הבן שלי". ואכן, התגובה באה. טילים שנורו לעבר סיור צה"לי בצמוד לגדר המערכת הרגו את דור ואת מפקדו, רס"ן יוחאי קלנגל ז"ל.

בינתיים, ביום מותו של דור ז"ל, התקבצו עוד קודם להגעתם של אנשי קצין העיר סימה, נחמיה והאח אביאל. "הכל היה על סמך תחושות. הוא לא ענה, המפקד לא ענה למרות שראיתי שהוא מחובר לוואטסאפ, ופשוט הבנו הכל", ממשיכה ונזכרת סימה. אביאל, האח הגדול של דור ז"ל, לא יכול היה להמשיך לשבת בבית. הוא ניגש לכיכר המרכזית של המושב, המובילה לכיוון ביתו, ישב שם, וחיכה. כאשר הרכב הצבאי ובו הקצינים שבאו לבשר את בשורת האיוב למשפחה הגיע, הוא התלווה אליהם. יחד הם עשו את הצעדים לכיוון הבית בו גדל דור, וההמשך ידוע. השיחות לקצין העיר שעתיים קודם, שבהם נאמר לבני המשפחה כי "דור בסדר, הוא בחיים, אין לכם מה לדאוג", התבררו כניסיונות הרגעה טלפוניים שמטרתם להעביר את הזמן עד זיהוי גופתו של דור והגעת נציגי צה"ל לבית כדי לבשר באופן אישי את הידיעה למשפחה.

"ראיתי אותם מהוויטרינה, קפצתי מהכיסא ורצתי לדלת, צעקתי שהבן שלי הלך", נזכר בכאב האבא נחמיה. "אין אלוהים, אין אלוהים", זעקה בכאב של אימא סימה.

1972273_512777992193942_7111772617497618294_n

מסע הלוויה. סימה ונחמיה לא היו צריכים הודעה במילים (צילום: אדי ישראל)

שבע דקות עברו, והבית התמלא בבני משפחה, חברים ושכנים. הידיעה פשטה במושב כמו אש בשדה קוצים. דור, רק בן 19 וכאשר כל החיים עוד לפניו – הפך בעל כורחו לחלל האחרון של צה"ל. את יום הזיכרון תשע"ה, השבוע, תציין משפחתו בפעם הראשונה לא רק כמביטה מהצד על מאות האלפים שאיבדו את יקיריהם, אלא כחלק ממשפחת השכול.

דווקא בפעולה שגרתית

דור היה ילד חזק, מעיד האבא נחמיה. "גם פיזית וגם נפשית", הוא מדגיש. בחשבון הפייסבוק שלו אי אפשר כמעט למצוא תמונה בלי חיוך רחב שנסוך על פניו. חבריו, כך מעידות התמונות, הקיפו אותו מכל עבר. "הוא היה איש של חברים, בשבילו הם היו הכל וגם להיפך, הוא היה הכל בשבילם", משחזרים במשפחה. בכל יום שישי, כאשר הגיע הביתה, היו מתקבצים בדרך כלל עשרות מהם למפגש משותף בחצר הבית, מחליפים חוויות, אוכלים ארוחת צהריים, צוחקים. ילד של אהבה, סיפרו עליו במשפחה זמן קצר לאחר לכתו. איש של נתינה, אכפתיות מהזולת ובעיקר אהבת חינם שחילק לכל עבר, לכל מי שרק דרש, וגם למי שלא. החברים, אגב, מגיעים עד היום מפעם לפעם לערוך שבתות משותפות עם משפחתו של דור. "זה היה קשר שאי אפשר לתאר במילים, חברות אמת", אומרים במשפחה.

בעת גיוסו לשירות קרבי בחר בחטיבת "גבעתי" כבית שלו. לא הייתה לו העדפה מיוחדת לחטיבה הסגולה, אבל לאחר שהתגייס אליה – הפך, כראוי לפטריוט חטיבתי – ליחצן מספר אחד שלה. "היו לו נפילות בדרך, כמו לכולם", משחזרת סימה. "אבל הוא רצה את זה מאוד ובסוף זה אכן קרה. הוא אהב את הצבא, את החברים".

במבצע האחרון ברצועת עזה, "צוק איתן" השתתף דור יחד עם חטיבתו. "ידענו שהוא באיזור רפיח", משחזר נחמיה. אימא סימה ידעה על עובדת השתתפותו במבצע רק כמעט שלושה שבועות אחרי שהוא החל. "הסתירו את המידע ממני, אבל בסוף גיליתי", נזכרת. "כאשר דיברתי עם דור הוא אמר לי שהוא בצאלים באימון. יותר מחודשיים הוא לא היה בבית, עוד כאשר התחיל מבצע 'שובו אחים' עם חטיפת שלושת הנערים, ומאוחר יותר במהלך כל ימי המבצע עצמו. אלו היו ימים לא קלים, הרבה חששות, שינה זה לא ממש שינה, מחשבות בלתי פוסקות על מה הוא עושה עכשיו, ואיפה הוא, והאם הוא שומר על עצמו כמו שצריך. כל טלפון מקפיץ אותך. לא קל".

את "צוק איתן" הצליח דור לעבור בשלום, ודווקא ממשימת סיור שגרתית בגבול בצד השני של הארץ יצא כשאינו בן החיים. מהאירוע הזה נשארו לבני המשפחה רק שתי דסקיות שהיו על דור בעת פגיעת הטילים, שרשרת ועליה תליון של מגן דוד שענד על צווארו, וכעת עונדת אותו האימא סימה, וחלקים מארנקו. אנשי הצבא הביאו למשפחה את הפריטים שנשארו מהתקרית, כמזכרת. "הרוב פשוט נשרף", אומרת סימה. "הביאו לנו גם את לוחית הרישוי של הרכב שהוא היה בו כאשר הטיל פגע בהם", מוסיף נחמיה.

ניני זל להבהרה (4)

האימא סימה על רקע קיר ההנצחה לזכר בנה, בסלון הבית

"דור זה הכל בבית הזה, במשפחה הזאת", ממשיך ואומר נחמיה. "כאשר הייתי אומר לו להיזהר בתפקיד שלו, הוא היה צוחק ואומר לי 'אבא, תהיה רגוע. אף כדור לא יכול לחדור אליי'. דור צדק. לא כדור חדר אליו, אלא טיל".

נחמיה מעיד כי כאשר דור הגיע הביתה בפעם האחרונה שלפני התקרית הקרינו בטלוויזיה כתבה שעסקה במתיחות בגבול הצפון. "הראו את הגדר, ודור חייך ואמר לי 'אבא תראה, שם אני מסתובב עם הרכב כדי לבדוק שהכל תקין בגדר ובסביבה'. אפילו לא אמרתי לו תיזהר,וכמה ימים אחרי כן קרה המקרה".

דור ז"ל היה בן הזקונים במשפחה, אח לאביאל ולשני. אימא סימה מסרבת לנקוט בביטוי "זיכרונו לברכה". בלי זה, היא מבקשת בראיון. "מבחינתי הוא כאן איתנו, הוא לא הלך. אני לא רוצה לחשוב על זה ולהתייחס אליו בלשון עבר. הוא כאן, הוא חלק מאיתנו, אני עדיין מקווה שייכנס יום אחד בדלת עם המדים, החיוך הכובש שלו, יגיד שלום וייתן לי נשיקה".

ביום הזיכרון הראשון בלי ילדם הקטן יגיעו סימה ונחמיה, יחד עם ילדיהם אביאל ושני, לטקס הזיכרון במושב שלהם. שני חללים היו במושב בטרם מותו של דור. עכשיו המספר גדל לשלושה, ועל קיר ההנצחה באנדרטה היישובית הוסיפו גם את שמו.

"אומרים שאין דבר כואב יותר וקשה יותר מזה שהורה קובר אל ילדו. זה אמור להיות ההיפך. אין משפט נכון יותר מהמשפט הזה, ועכשיו אנחנו מבינים את המשמעות שלו", אומרים סימה ונחמיה. בימי השבעה יש הרבה אנשים שמגיעים, שמסיחים את הדעת, אבל זה עובר, ואז מתחילה ההתמודדות האמיתית. באו לשבעה אנשים שמעולם לא ראינו, שלא נפגשנו איתם. הם כנראה הרגישו צורך להזדהות, לנחם".

ועדיין, אומרת סימה, גם הניחומים לא משככים את הכאב הנורא. "אני זוכרת שהייתי כמו עב"מ, כולנו", אומרת. "כאילו הגוף נמצא כאן, אבל הראש והמחשבות במקומות אחרים לגמרי, לא יחד עם הגוף". בשבועות האחרונים, אחרי מותו של דור ז"ל, מעידה סימה כי היא מקבלת שיחות מעמותות שונות של משפחות שכולות. "אני אפילו לא עונה להם, לא מאמינה בזה. לא רוצה בכלל להאמין שהוא איננו", דבריה.

אני תוהה בפני נחמיה, שהעדיף שלא להצטלם לראיון הזה, כיצד משתנים החיים אחרי מות בן. "החיים הם לא אותם חיים", אומרת סימה. "לא אותם חיים?", שואל נחמיה וגם עונה: "זה הרבה יותר מזה. החיים פשוט התרסקו לנו. דור היה הכל בשבילנו, ודור איננו. איזו חיים אלו יכולים להיות". סימה, ישובה על כיסא בסמוך לשולחן פינת האוכל בבית, אותה פינת אוכל שדור כבר לא יזכה לשבת לאכול בה את מטעמי השבת ובכלל, מהנהנת בהסכמה ודמעה זולגת מעינה.

"אומרים שאלוהים עושה טעויות לפעמים. גם הוא טועה, ויש מקרים שבהם הוא לא יכול לחזור בו מהטעויות שלו", מוסיפה סימה. "כנראה שזה מסוג המקרים האלו. זו טעות, דור לא היה צריך ללכת ככה. הוא צעיר מידי, חיים שלמים ציפו לו, זה לא היה צריך להיגמר ככה".

את הקבר של דור בחלקה הצבאית בבית העלמין, שהוקם בחופזה לאחר מותו בהוראתו של ראש המועצה האזורית באר טוביה, דרור שור, ובסיועו של נציג המושב מני מעודי, פוקדת סימה כמעט מידי יום. היא מניחה שם פרח, שוטפת, נושקת למצבת האבן הגדולה שעליה חרוט באותיות לבנה שמו של דור. "אמיץ וגיבור לעד נזכור", נכתב בחלק העליון של המצבה, שנוסף אליה לבקשתה של המשפחה. על כרית המצבה נכתב כי דור נפל בפעילות מבצעית.בחלקה התחתון של המצבה נוספה כתובת קצרה נוספת: "דור אהובנו, לנצח תחייה עימנו, נזכור תמיד את חדוות חיינו".

10940526_10200369725722657_7434136899757936027_n

ניני ז"ל. עבר את צוק איתן, נהרג בצפון

היכן תהיו בערב חגיגות יום העצמאות, אני תוהה בפני סימה ונחמיה. "כאן, בבית, יושבים. בשבילנו נגמרו החגיגות, אין לנו יותר מה לחגוג. ביום שבו זה קרה הכל נגמר", אומרת סימה. "החיים נעצרו, בשבילנו החיים לא ממשיכים הלאה", מוסיף נחמיה.

להנציח את זכרו

לפני כשבועיים ערכו בני המשפחה מסע הנצחה מיוחד לזכרו של דור ז"ל. 50 רכבי שטח וטרקטורונים – שהיו תחביב של דור בימי נעוריו – התקבצו יחדיו ויצאו למסלול אתגרי בן שבע שעות בהרי השפלה ולכיש. חבריו הרבים של דור מהאזרחות הגיעו בהמוניהם. על רכבי הסופה הצבאיים, שהגיעו מגדודו של דור בגבעתי, צבר, הונפו אל על דגלי החטיבה הסגולה, ולצידם כתובות לזכרו של דור ז"ל.

עבור משפחת ניני מדובר בצעד ראשון בדרך להנצחתו של דור. סימה, שטרם שבה לעבודה מאז מותו של בנה, מקווה לעשות זאת בקרוב. "בינתיים אני רוצה לפעול כדי שכולם יזכרו את דור כמו שהוא היה. חייכן, אוהב ונאהב, טוב לב", דבריה. על הקיר בסלון הבית שלהם נתלו תשע תמונות של דור מחייו הצבאיים. ברובן המוחלט נראה החיוך שהפך עבור חבריו לסימן ההיכר שלו. "זו תהיה ההנצחה שלו, חיוך, ואת זה נזכיר לכולם כדי שלא יישכחו אותו לרגע".

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -