צור עימנו קשר

חדשות

אליהו הנביא

פורסם

בתאריך

דוחה את הביקורות נגדו, בטוח שהוא בונה העיר החדש ומשוכנע שלא ירחק היום שאפילו מבקריו הגדולים ביותר יודו שהם טעו לגביו. ראש העירייה אליהו זוהר מסכם חצי קדנציה בראיון חג מיוחד

אני צריך בערך שעה אחת, אמרתי לאנשים האחראים על הלו"ז של ראש העירייה, אליהו זוהר, כשהתקשרתי אליהם על מנת לקבוע איתם מועד לצילומים לקראת פרסום הראיון שלפניכם. רשימת המקומות שבהם תכננתי לצלם את זוהר כוללת חמישה לוקיישנים שונים. הראשון שבהם היה לשכת ראש העירייה. שם נמשכו הצילומים לא יותר מעשר דקות. עשר דקות בכל אתר צילומים מיועד, כפול חמישה אתרי צילום הם חמישים דקות. "הנה, נסיים אפילו לפני הזמן", אמרתי לנציגת מחלקת הדוברות בעירייה, שהתלוותה אלינו בתחילה בראיון ולאחר מכן בצילומים. על פניה עלה חיוך שבדיעבד התברר כערמומי, כאילו רוצה להעביר לי את המסר "חכה-חכה".

כשסיימנו בלשכה, שמנו פעמינו לשני האתרים הבאים: רחבת העירייה בתחילה ולאחר מכן למרכז המסחרי המתפורר, הקסבה. מה יותר סימבולי מלצלם את זוהר על רקע המקום שבעיני רבים נחשב כבר עשרות שנים לסמל הכישלון העירוני בטיפול בחיי המסחר ובהתקדמות העיר אל עבר עתיד יפה ומכובד יתר, תרתי משמע. כשיצאנו משערי העירייה, הרחבה מחוץ לבניין הייתה ריקה מאדם. זו הייתה שעת צהריים, חלק מהחנויות היו סגורות. אף על פי כן, בעוד הצלם המוכשר שלנו, ליאור אלון, מבקש מזוהר לזוז ימינה-שמאלה, מתכנסים ברקע התמונה אט-אט עוד ועוד אנשים.

בשלב מסויים אחד מהם לא מהסס להפריע למעמד הצילומים, וניגש לזוהר ומבקש לנשק אותו ולשוחח איתו על דבר מה. ברגע זה הסכר נפרץ. רק שלוש דקות עוברות ועשרים תושבים – ולא, זו לא הגזמה – נמצאים מסביבו של זוהר. מתנשקים, מדברים, מעלים בעיות וגם טענות. צילומים כבר לא יהיו בדקות הקרובות, אני מסנן לעצמי. איך זה נגמר? על שני אתרי צילום נאלצנו לוותר, וגם זה אחרי שביקשנו וקיבלנו הארכת זמן מאנשי הלו"ז של ראש העירייה. זוהר עומד ושומע כל מילה והכל בסבלנות מרשימה. הצגה למצלמה או התנהגות אותנטית? הרוב יסכימו שזו כנראה האפשרות השנייה. לטוב ולרע – כזה הוא זוהר. כולם מקבלים תשומת לב, גם כשמדובר בבעיה הכי קטנה שיכולה להיות, מהסוג שראש העירייה בכל עיר מתוקנת אחרת כלל לא צריך לעסוק בהן.

במובנים מסויימים, ראש העירייה זוהר הוא כמו כוכב רוק, לפחות בכל הקשור להתנפלות הציבור עליו כאילו היה מושא הערצה תרבותי ולא פוליטיקאי שקיבל כמה וכמה החלטות שלא בהכרח הטיבו עם הציבור רק בשנתיים וחצי האחרונות. תנסו לרגע לחשוב על ראשי העירייה הקודמים שכיהנו בתפקיד, בהיסטוריה הרחוקה והקרובה כאחד. גם לראש העירייה הקודם, מוטי מלכה, ניגשו אנשים בקרן הרחוב. אבל במקרה של זוהר נראה שהציבור עדיין רואה בו את ללו משכונת קיבוץ גלויות, זה שגדל איתם במגרש הכדורגל השכונתי. כשעברנו – בשעה טובה ומוצלחת – לאתר הצילומים במרכז המסחרי בקסבה, היו אלו כמה ילדים שהוא ניגש אליהם ולאחר מכן שהם ניגשו אליו, שהרעיפו אהבה כלפיו. "אם לילדים הייתה זכות הצבעה", אמרתי לו, "בטוח היית נבחר שוב. אבל אין להם". "הייתי נבחר שוב בכל מקרה, מבטיח לך", הוא השיב לי.

הביטחון העצמי שהפגין זוהר בסמול טוק הזה, תוך כדי הצילומים, לא תמיד אפיין את ראש העירייה. יש שיגדירו את דבריו כשאננות וחוסר מודעות לסביבה הפוליטית והציבורית. זוהר משוכנע שהציבור אוהב אותו, מצד אחד, אבל כפי שתקראו בהמשך, לא מהסס לקבוע שמצד שני, רבים מידי לא מעריכים את עבודתו החרוצה, לטענתו, לקידומה של העיר.

בימים אלו זוהר מציין את מחצית הקדנציה שלו, ואוי כמה שאלו היו שנתיים וחצי סוערות. כבר ביומו הראשון בתפקיד החל זוהר לגבש את תכנית ההבראה שבמסגרתה פוטרו עשרות עובדים, קוצצו שעות נוספות לעובדים הנותרים והוצמד חשב מלווה לעירייה. העלאת הארנונה כבר בשנה הראשונה לכהונתו הקימה עליו ביקורת ציבורית חריפה, בטענה המוצדקת כי בלאו הכי תושבי קריית מלאכי משלמים תעריף גבוה מאוד ביחס לערים אחרות – ובוודאי ביחס לרמת השירותים הניתנים מצד העירייה. יד הקואליציה של זוהר על הדק העלאת הארנונה הייתה קלה מידי, טענו רבים. אפשרויות אחרות כמעט לא נשקלו, לפחות לא באופן שהציבור ראה זאת.

לאחר מכן הייתה את ההצטרפות לתאגיד, פרשת תשלומי אחזקת הרכב שהטילה צל כבד על התנהלותו והדוגמא האישית (או העדרה), העלייה בשכרם של עובדי העירייה הבכירים שעורר סערה, מצוקת החנייה שהחריפה, העימות המתעצם עם וועד העובדים, פרשת הייצוג המשפטי בתביעה האישית שהוגשה נגדו על ידי קבלן תשתיות בעיר וכמובן – השרשרת הארוכה, ארוכה מאוד, של מקורביו שהתקבלו לעבודה בעירייה, בשלוחותיה השונות ואצל קבלנים המספקים שירותים לעירייה. נדמה כי בתקופת כהונתו של זוהר עד כה, מידי כמה שבועות הזדמנה לה פרשייה חדשה שעוררה הדים ציבוריים, חלק גדול מהם לא בצד החיובי מבחינת זוהר, שלא מעט פעמים הובך בחשיפת התנהלות ציבורית שאינה תואמת את רוח הצהרותיו.

יועציו ואנשיו של זוהר צריכים לקוות שהשנתיים וחצי הבאות, לפחות מבחינה תודעת הציבור, יהיו שונות מהשנתיים וחצי הראשונות שלו בתפקיד. וכך הם אכן מאמינים, כמו הקודקוד בעצמו, שמצביע על שורה ארוכה מאוד של פרוייקטים שישנו גם את דעתם של גדולי המבקרים שלו. "עד סוף שנת 2017", מבטיח ראש העירייה, "יושקעו 40 מיליון שקלים בפרוייקטים שונים בעיר. אני רוצה שתבוא אז ותשאל אותי את כל השאלות ביחס לעמדות הציבור כלפיי וכלפי הקדנציה הראשונה שלי בעירייה".

"חושב שלא תהיה שביתה"

הנושא הכי בוער על סדר היום הציבורי בימים אלו בקרית מלאכי הוא כמובן הכרזת ועד העובדים של העירייה על סכסוך עבודה. הוועד, שלא מהסס לתקוף בחריפות את זוהר, מאיים להשבית את העירייה על רקע מה שגורמים שם מכנים "נחשול של עובדים שהתקבלו לעבודה בזמן תכנית ההבראה". ואולם, הסיפור המרכזי הוא דרישת משרד האוצר מ-38 עובדים להחזיר סכום מצטבר של יותר ממאה אלף שקלים לקופת העירייה, בטענה כי אלו שולמו לעובדים בניגוד לחוק. הוועד, המתנגד להחזרת הכספים בטענה כי מדובר בעובדים קשיי יום שאינם יכולים לשאת על גבם החזר חודשי של מאות ואף אלפי שקלים, משתמש בכלים העומדים לרשותו על מנת להילחם בדרישה.

יכול להיות שאתה כראש עירייה תהיה רשום על השביתה הראשונה מזה יותר מ-12 שנים בעירייה?

"יש הבדל בין שביתה על רקע זה שאין משכורות, לעומת שביתה על תנאי העובדים, זה שוני גדול. אני חושב שלא תהיה שביתה. המערכת צריכה להבין שהשתנו פה היוצרות. יש פה מערכת אחרת, שמבינה את הצורך כלפי העובדים וכלפי התושבים. אתה עצמך כתבת שאני ראש העירייה היחידי שדאג שעובדים לא יישבו בבתי קפה. הסוגיה שעובדים יושבים בבית ומקבלים שעות במשך שנים השתנתה. היום העובדים מקבלים שעות בהתאם לתקנות, ובלי אפליה. יש שוויון, כולם שווים, כולם מקבלים מה שמגיע להם. אני חושב שרוב העובדים מרוצים".

אבל הוועד, שהוא הארגון היציג של העובדים, חושב אחרת. הם מאשימים אותך בכך שהכנסת תשעים עובדים לקרן לפיתוח ולעירייה. שהפכת את העירייה למוסד לקליטת מקורבים.

"הוועד עצמו שלח לי מכתב שאומר שהעובדים מרוצים ממני. אני מציע להסתכל על כל המכלול: משכורות בזמן, הבראה, ביגוד, יחס ראוי לעובדים, טיולים. תמיד אפשר למצוא קומץ במכלול גדול שלא מרוצה. למה הם חושבים ואומרים את זה כלפיי? התרגלו פה לדברים אחרים, ואני מוביל תהליך כמו שהעירייה היא עסק פרטי שלי במובן של דאגה לעסק. יכולתי לבוא ולתת להם כל מה שהם רוצים, והעירייה הייתה ממשיכה לצעוד במדרון, ועוד כמה שנים קריית מלאכי הייתה נשארת באותו מקום".

והרגשת שזה מה שהעובדים מצפים ממך, להמשיך מה שהיה קודם?

"כן, אנשים רצו להתרגל למה שהיה שנים. באתי ממקום טוב, להעביר להם את המסר שטוב להם. תסתכל על הדימוי שהיה לעובדי העירייה פעם. מה תמיד אמרו? בבתי קפה, באים חמישה לעבודה, אחד עובד ארבעה מסתכלים עליו. היום בציבור מעריכים את העובדים ויודעים שהם עובדים באמת. אנחנו מנסים לתקן כאן עיוותים של שנים, ולהציב את המערכת במקום אחר".

העובדים כועסים וטוענים שבגלל ההתנהלות שלך משרד האוצר דורש מהם להחזיר אלפי ועשרות אלפי שקלים לקופה בטענה שהם קיבלו כספים שלא כדין.

"אני קראתי לפני כמה חודשים טובים לכל העובדים הרלוונטיים שרוצים לקחת מהם כסף. הם ישבו כאן בלשכה שלי יחד עם הוועד, אמרתי להם בואו נלך לבית המשפט ונילחם עד הסוף. אבל הוועד אמרו שאין להם אישור מההסתדרות. אני רציתי ללכת למלחמה נגד האוצר, אבל בהמשך התברר שהם, הוועד עצמו, הלכו למשרד האוצר וחתמו הסכם עם משרד האוצר. לא אני – הם!".

אתה אומר שהם הטעו את העובדים?

"בדיוק, אמת לאמיתה. אני אמרתי להם שהם צריכים ליידע את העובדים שהם הלכו להליך כזה, שיודיעו לי. בסופו של דבר, גם אם העובדים יצטרכו להחזיר את הכסף, זה יקרה טיפין-טיפין. אבל אני מצפה שמישהו טועה, שלא יפחד להגיד שהוא טעה. אז הוועד הלך בתהליך הזה טעה, שיודו בטעות. אני יכול להגיד לך שהרבה עובדים לא מסכימים עם המהלכים של הוועד, הם לא אומרים את זה בריש גלי, אבל לי הם אומרים את זה בשיחות אישיות. אני חושב שהוועד מטעה את העובדים. הם לא נוהגים ביושר. הם צריכים להבין שאם תהיה שביתה – קודם כל העובדים ייפגעו. שייזכרו איך התייחסו לעובדים בעבר, שלא יישכחו מה היה כאן".

מה אתה חושב על הטענה שאומרת שהעובדים לא מתייחסים אליך ברצינות. רבים מהם לא חוששים להתבטא נגדך, גם בפומבי. זה לא מעיד על חוסר מנהיגות בעיניך?

"זה מעיד על טיפשות. אני לא מתנהג כמו רודן, יכולתי להתנהג כמו רודן, כמו שהיה בעבר, ואנשים לא היו מדברים. אבל אני לא כזה, אני נוהג בכבוד כלפי אנשים בכלל וכלפי העובדים בפרט. גם מי שכואב לו משהו – יכול לבוא להגיד לי ואני אתייחס ואענה".

"הציבור חושב עליי דברים טובים"

58 מיליון שקלים גירעון מצטבר, גירעון עתידי צפוי של 12 מיליון שקלים ועוד חור בתקציבי הפיתוח בשיעור של 14 מיליון שקלים. זוהי קבלת הפנים התקציבית שחיכתה לזוהר עם כניסתו ללשכת ראש העירייה לפני כשנתיים וחצי. "כשנכנסתי ללשכה ראיתי לנגד עיני שואה גרעינית", משחזר זוהר.

עוד בטרם יבש הדיו על חתימת ידו הראשונה תחת התואר "ראש עירייה", ותכנית הבראה קשה וכואבת ניחתה על העיר. זוהר, ראש עירייה חסר ניסיון פוליטי-ביצועי משמעותי, הציב כבר בתחילה לצידו מנכ"ל עירייה חדש, תמיר היזמי. היזמי, אל"מ במילואים, ליווה את זוהר עוד מתקופת קמפיין הבחירות, כמנהל המטה. בחלוף הזמן החליף זוהר גם את הגזבר גבי שוורץ (בצביקה דוידי), את מנהל מחלקת התשתיות מישל אבוטבול (ביחיאל כהן) ואת המהנדס גיגי נבט (בנועם רווחה). במקרה של נבט, התעקש זוהר במשך חודשים ארוכים מאוד להמשיך בהעסקתו של נבט על אף כתב האישום החמור שהוגש נגדו בגין ביצוע עבירות לכאורה במסגרת תפקידו.

אתה מרוצה מהשנתיים הראשונות שלך בתפקיד?

"לא היה קל. תכנית הבראה, התייעלות, פיטורים, לייצב מערכת כזאת זה לא דבר פשוט. תחשוב שמשפחה משתכרת באיקס משכורת ומוציאה יותר בכל חודש. בסוף השנה יש גירעון. הצלחנו לעשות מהלכים לא פשוטים, וזה נס שקריית מלאכי הגיעה למצב שהיא מאוזנת היום. העיר מקבלת אופי חדש. תסתכל בחינוך, בתרבות, במתקנים, בניקיון העיר, בשיפוצים בבתי הספר. אנחנו הולכים להשקיע בכל גן בעיר 240 אלף שקל. שיפצנו את מחלקת התברואה, אנחנו משפצים את מחלקות ההנדסה והגבייה. בונים מועדון לנוער ולמחלקת הרווחה בפארק ומרכז צעירים במרכז העיר, נבנה גם בפארק מתקני שעשועים חדשים בפארק בהשקעה של שלושה מיליון וחצי שקלים, נחליף את עמודי התאורה בעיר לתאורת לד לבנה, נבנה גני שעשועים חדשים, נשפץ את הכניסות לעיר ונבנה מחדש את הטיילת. זה לא אמירות מהפה אל החוץ, זה ביצוע, זה קורה עכשיו, לא בעוד כמה שנים. והכל בתוך תכנית ההבראה. אני הולך לשכונות בעיר שארבעים שנה לא נגעו בהם, אני הולך לרחובות ואנשים ניגשים אליי ואומרים שאם אנחנו מסתכלים על הפינה החשוכה הזאת, אז זה אומר דרשני.

"הדבר המרכזי מבחינתי הוא הקמת מינהלת החינוך החדשה. רתמנו גופים גדולים לטובת זה ובשנים הקרובות נשקיע סכומי כסף עצומים בשיפור של המערכת בפן הלימודי. נתוני הבגרויות כבר השתפרו ובעתיד הם ישתפרו אפילו יותר, כמו גם נתוני הבחינות האחרות".

נתוני המיצב לא מחמיאים בינתיים.

"אלו נתונים של שנת 2012 בעיקרם. בפרסום הבא, תחת הקדנציה שלי, המספרים יהיו אחרים".

בשנה הבאה תכנית ההבראה מסתיימת. העירייה תסיים את 2017 באיזון?

"הכל יישאר אותו דבר. נסיים באיזון מלא, השם איתנו. אנחנו הולכים על תהליכי עומק בעיר. הולכים לשווק עוד שישה-שבעה מפעלים חדשים שיכניסו לעיר כספים רבים. זה העוגן שלנו, התעשייה. העיר צומחת, היא במקום אחר".

ביקשתי מזוהר לתת לעצמו ציון על מחצית הקדנציה שלו עד כה. "מעל שש", אמר בתחילה. נציגת מחלקת הדוברות בעירייה, לבנה רשיד, מיד נזעקה לתקן. "שש? שמונה לפחות ושואף להגיע לעשר", אמרה. "יכולתי להגיד מספרים גבוהים יותר כי אני יודע מה אני עושה, אבל אני לא רוצה לדבר ממקום של גאווה. אני בטוח שבסוף הדרך, כשתשאל אותי את השאלה הזאת, אני לא אגיד שהציון שמגיע לי הוא טוב מאוד, אני אגיד שאני מצטיין".

אתה מצייר בדברייך עבודה מאוד עקבית, סיזיפית, רחבת יריעה, אפילו מרשימה שלא הייתה כאן קודם – כך אתה משוכנע. אבל אני מציב בעניין הזה סימן שאלה גדול, מאחר בתפקידך הקודם, כעוזר ראש העירייה, לא בהכרח הכרת את התפקיד ואת המהות שלו, מה בעצם אמור ראש עירייה לעשות. לכן אני טוען שלא בטוח שאתה יודע מה היה קודם, ומה נעשה קודם, כדי לקבוע שמה שקורה היום הוא חסר תקדים. הרי באת בלי ניסיון מעשי לתפקיד הזה. לא היית סגן ראש עיר, אפילו לא חבר מועצה במשך תקופה משמעותית.

"אני יודע בדיוק מה היה קודם. לנהל עסק, כעצמאי, רב שנים עם הרבה עובדים – זה לא פשוט. כי בחוץ, אם לא תהיה טוב, לא תקבל משכורת ולא יהיה לך עתיד. אתה צריך להיות חזק. ברשויות זה קצת שונה. אנשים חושבים שבכל מקרה יהיה כסף, אומרים מקסימום הממשלה תיתן. אבל כדי להוביל את קריית מלאכי להצלחה, אמרתי כבר ואני אומר שוב, אני דואג לעסק הזה כמו העסק הפרטי שלי. האם אני יודע להשוות למה שהיה קודם? אני גר בקריית מלאכי כמו כולם, ויודע שעד שנכנסתי לתפקיד, שום דבר לא השתנה כאן עשר שנים ויותר. לעומת זה תראה מה קורה עכשיו, את היקף הפרוייקטים שאנחנו עושים. היום יש עוצמות חדשות למערכת, אמיתיות, ויזואליות, שכולם יכולים לראות אותם, זה לא סיפורים בעלמא. גם הבנייה בשכונות החדשות הייתה יכולה להתחיל לפני שנים. למה זה קרה רק בתקופתי? כי אכפת לי, כי באתי וקידמתי את זה. אותו דבר באיזור תעשייה תימורים, היה צריך לקדם ולא קידמו. כשנכנסתי לתפקיד הלכתי לבעלי השטחים שם ואמרתי להם: תבנו כי אם לא אנחנו נילחם בכם. ידעתי שזה העוגן שלי, של העיר, שחייב לקדם את זה".

מה לדעתך הציבור חושב עליך?

"על פניו, אני אומר שהציבור עצמו, הכללי, חושב עליי דברים טובים. אני הולך למקומות ופוגש באנשים, כאלו שלא שייכים לפוליטיקה, בתנועות נוער, במועדוני הגמלאים, בבתי הספר, ברחוב ורואה שהם מעריכים מה שאני עושה כראש עירייה. זה בתמונה הרחבה, בתמונה המצומצמת, יש אנשים שמחפשים אינטרס, אני לא יכול להשביע את רצונו. לא באתי לחלק מתנות ולשרת אינטרסים. בסך הכל, אנשים מרוצים, מהעשייה, מהדרך שלנו. ואני אומר לך שגם אלו שלא חושבים ככה, כשהם ייראו מה יקרה בקריית מלאכי בשנה הקרובה – גם הם יודו שהם טעו".

והתקשורת, מה היא חושבת עלייך?

"התקשורת מאתגרת אותי. אין לי בעיה איתה".

"הרבה רוצים שאני אכשל"

אין ספק: הצעד הכי שנוי במחלוקת בו נקט זוהר בשנתיים וחצי האחרונות הוא ההחלטה להצטרף לתאגיד המים "תמר". המהלך, שלווה בביקורת ציבורית משמעותית לאור העבר העשיר והלא מחמיא של תאגידי המים הפועלים ברחבי הארץ, זכה להתנגדות מכל קצוות הקשת הציבורית והפוליטית. אפילו בתוך הקואליציה של זוהר נרשמו כיסי התנגדות משמעותיים שזוהר עבד קשה כדי למגר אותם.

בחודשים שעברו מאז יולי 2015, אז החל התאגיד לפעול בעיר לראשונה, הזעם הציבורי ניכר היטב: רבים קיבלו חשבונות מים מנופחים וצבאו על משרדי התאגיד בקניון הקריה בעיר. אפילו זוהר מצא את עצמו בעימות שלא מרצונו מול אנשי התאגיד, וגם לביקורת מצידם על המשחק הכפול, כביכול, בו נקט לדבריהם מול הציבור. כמעט שנה אחרי, נראה שזוהר לא מתחרט על ההצטרפות לתאגיד. ההיפך הוא הנכון, הוא מגן על המהלך הזה בלהט ובנחרצות.

אתה שלם עם ההחלטה להכניס את תאגיד המים לפעילות בעיר?

"זה לא היה צעד פשוט, בכלל לא,  אבל חשבתי על קריית מלאכי ועל העתיד שלה. אם אני מסתכל על רשויות אחרות, אפילו ראש עיריית רחובות, רחמים מלול, שהיה סמל ההתנגדות לתאגיד – הצטרף לאחרונה לתאגיד. הוא הבין שאפילו עיר עשירה כמו רחובות צריכה תאגיד. גם עבורנו כעיר זה דבר חיובי ביותר. בשלוש השנים הקרובות התאגיד ישקיע 18 מיליון שקל בשדרוג תשתיות. זו מתנה לקריית מלאכי, וגם התשלום עבור מים פחות ממה שהיה בעבר, במיוחד אחרי שהמחירים ירדו בתחילת השנה הנוכחית בשלושה אחוז. כשהצטרפנו לתאגיד קיבלנו הטבות בעשרות מיליוני שקלים. זה לא דבר של מה בכך.

"עכשיו בוא נסתכל על הגירעון שהעיר ייצרה מידי שנה ממשק המים שלה: בשנת 2015 סיימנו בגירעון של שני מיליון שקלים. אלו שלא רצו שאני אכנס לתאגיד, הפוליטיקאים, חשבו קדימה. הם אמרו יש לו חמש שנים כראש עירייה? כל שנה שני מיליון שקל, כפול חמש, פלוס 3.5 מיליון שקל גירעון מצטבר מהעבר – והנה גירעון של 13.5 מיליון שקל ושוב צריך תכנית הבראה. יש הרבה אנשים שרוצים שאני אכשל בתפקיד".

אז אתה בעצם אומר שההתנגדות לתאגיד לא הייתה עניינית, אלא מסיבות פוליטיות. זו האשמה חמורה.

"כן, בהחלט. כי התושבים מרוויחים מזה בסופו של דבר. התושב היום משלם פחות, התאגיד משקיע עשרות מיליונים בשדרוגים של התשתיות, אז למה להתנגד? אני גם מזכיר שאנחנו ויתרנו על העלאת ארנונה נוספת בעקבות ההצטרפות לתאגיד, למרות שמדובר היה באבן דרך של תכנית ההבראה. משרד הפנים הזהיר אותי, אמר לי שאני אאבד שלושה מיליון שקלים בשנה אם אני מוותר על ההעלאה, אבל אני לקחתי את הסיכון כי האמנתי שזה מה שנכון. לא הכבדנו את הנטל עוד יותר על התושבים. הרי אני, מהתקציב של העירייה, לעולם לא יכולתי להשקיע בתשתיות עומק. היום זה קורה ומעל התשתיות עומק אנחנו גם משפצים תשתיות על, וככה הופכים את העיר ליפה יותר. גם הבנייה החדשה לא הייתה יכולה לצאת אל הפועל אלמלא ההצטרפות לתאגיד. כדי לבנות צריך להרחיב את המט"ש (מכון טיהור שפכים) שזה השקעה של עשרות מיליונים. מאיפה הייתי מביא את הכסף הזה? היום התאגיד עושה את זה. בהצטרפות לתאגיד הצלנו את העיר".

זו היתממות. הרי אי אפשר אפילו לספור את כמות התלונות נגד תאגיד המים. וגם בעניין הארנונה, זה לא שעשית לתושבים טובה. בעת גיבוש תכנית ההבראה הלכת מראש לצעד הכי קל שיש – להכניס את היד עמוק לכיס של התושבים. זו לא חוכמה גדולה במיוחד.

"בעניין התלונות על החשבונות, אני אגיד לך בדיוק מה קרה: במשך הרבה מאוד שנים הוציאו הערכות לאנשים. בהערכה הרי אתה לא משלם מדוייק, אלא לפי מה שהעריכו במחלקת הגבייה, בלי לבדוק מה היה השימוש האמיתי במים של כל תושב ותושב. ואז בא התאגיד והחליף שעונים מקולקלים, ועושה פחות הערכות ויותר קריאות בפועל, וגילו שההערכות היו נמוכות לעומת השימוש האמיתי. וזו הסיבה לכך שהיום חלק מהחשבונות גבוהים יותר – כי השימוש לאורך השנים היה גבוה אך החיובים לא היו בהתאם לו. עכשיו החיוב הוא בהתאם לשימוש בפועל. אני יכול להגיד לך שיש אנשים שעכשיו התברר שהם משלמים פחות, כי הם משתמשים בפחות מים ממה שהעריכו בעבר.

"בעניין הארנונה – זה צורך שנוצר עוד לפני שנכנסתי לתפקיד. אני אולצתי לעשות את זה לאור המצב הכלכלי שבו קיבלתי את העירייה. לא ישנתי בלילה לפני שאישרנו את זה, חששתי גם מהעתיד כי ידעתי שזה יכול לפגוע בי, אבל לא הייתה ברירה. פשוט לא הייתה".

יש מי שטוען שהתאגיד הוא הדרך שלך להסיר אחריות מהתמודדות עם אותם צרכנים שבמשך שנים רבות התייצבו לפתחך, שסייעת להם בתקופת כהונתך כעוזר ראש העירייה. עכשיו, לעומת זאת, אתה יכול להגיד שזה לא תחת אחריות ואינך יכול לעשות דבר.

"ההיפך הוא הנכון. כשהייתי בתפקידי הקודם, לא יכולתי לעזור בכל הקשור להנחות במים. במיסים יש הנחה, במים אין. צרכת – שילמת. היום אני מטפל באנשים אותו דבר מול התאגיד, מבקש להתחשב, לסייע להם".

"ההסכם עם באר טוביה? העדפתי ציפור ביד מעשר על העץ"

עוד סוגיה שהייתה – ועדיין – במחלוקת, נוגעת להסכם ההכנסות שנחתם מול המועצה האזורית באר טוביה. ביוני 2014 – לפני כמעט שנתיים – סיכם ראש העירייה עם ראש המועצה האזורית באר טוביה, דרור שור, כי קריית מלאכי תקבל מידי שנה שישה מיליון שקלים, אך לא יועברו לבעלותה שטחים מניבי ארנונה.

רבים ביקרו את ההסכם הזה, בטענה כי הוא אינו עונה באופן אמיתי על צרכיה של קריית מלאכי. למרות זאת, מליאת המועצה אישרה אותו, אך 22 חודשים אחרי שנחתם, ההסכם טרם זכה לאישור משרד הפנים, שרק לאחרונה הקים וועדה שתפקידה יהיה לדון בסוגיה ולהמליץ לשר הפנים כיצד לנהוג בעניין. לצד קריית מלאכי יתמודדו על שטחי המועצה עוד לא פחות משש רשויות. הדבר עורר את זעמם של פקידים בכירים בלשכתו של שר הפנים הנוכחי, אריה דרעי, שטענו כי התנהלות העירייה פוגעת בסיכוייה לקבל סכום כסף משמעותי הרבה יותר מאשר שישה מיליון שקלים. "לו רק קריית מלאכי תרצה, היא תוכל לקבל 15 מיליון שקלים", אמר ל"המקור" גורם בכיר בלשכתו של השר דרעי. הוא הוסיף כי זוהר מתעקש על קיומו של ההסכם המקורי משום ש"הוא נתן מילה לדרור שור".

שרי פנים שונים היו בשנה וחצי האחרונות, כולם הסתייגו מההסכם שחתמת עם באר טוביה. כמעט שנתיים אחרי שחתמת עליו, הוא טרם יצא אל הפועל וכנראה גם לא ייצא אל הפועל בקרוב. אתה לא חושב שמדובר בכישלון אישי שלך? שהגיעה העת לשקול אותו מחדש, לכל הפחות?

"צריך להבין איפה היינו לפני שנתיים וחצי. היינו במצולות. רציתי לצוף, לחיות, להשאיר את הראש מעל המים. אם הייתי הולך עם הראש בקיר לא בטוח שהייתי משיג משהו. לא יכולתי לבוא לומר אני החזק, אני נלחם. יש עוד ערים שרוצות לקבל. אם היינו נלחמים, לאיזה סכום היינו מגיעים בסוף? אם באתי והשגתי הסכם שאומר שאנחנו מקבלים סכום של שישה מיליון שקלים, שזה מתאים למשאבים שלנו. זה הסכם טוב שנחתם כשהיינו חלשים מתוך מחשבה שבעתיד נהיה חזקים, והדברים אולי יוכלו להשתנות".

אבל שנתיים עברו. שנתיים שלמות. לא קיבלנו את השישה מיליון שקלים. שום דבר לא השתנה. אתה עצמך טוען שאנחנו היום חזקים יותר, שהעיר באיזון, שהמצב השתפר. אז למה לא לנסות ולדרוש צדק אמיתי בחלוקת ההכנסות וגם בכל הקשור לגבולות העיר? זה מתבקש. גורמים בכירים במשרד הפנים מתחו על הגישה שלך ביקורת חריפה.

"ייאמר לזכותו של ראש המועצה האזורית באר טוביה, דרור שור, שהוא אמר לי שמה שיחליטו משרד הפנים – הוא יילך איתי. שאם עוד שנה ההסכם לא יהיה טוב, אין לו בעיה שאבטל אותו".

אבל התפקיד שלך הוא לחשוב קדימה. לא שנה, אלא עשרים שנה. כשאתה תוזמן לעדות בפני ועדת ההכנסות, ישאלו אותך חבריה – כמה כסף אתה צריך? כמה כסף אתה רוצה? מה תהיה התשובה שלך – שישה מיליון, יותר משישה מיליון?

"על הפרק עומדים 28-30 מיליון שקל מאיזור התעשייה באר טוביה הסמוך לעיר. יש שש רשויות שרוצות את הכסף הזה, כולם קופצים, לא רק אנחנו…".

זה כי אתה עצמך חיכית עם הקידום של זה יותר משנתיים, במקום לנקוט צעד ממשי באותו היום שנכנסת ללשכה.

"אבל יש מציאות, מציאות קיימת. אחרי שנכנסתי לעובי הקורה והבנתי מה המצב שלנו, העדפתי ציפור אחת ביד מאשר עשר ציפורים באוויר, ולכן הלכתי על ההסכם הזה. כשתבוא הוועדה – כל דבר יהיה לגופו של עניין. אם בשביל עוד מיליון שקל צריך לעושת מלחמות – אז אני לא רוצה לעשות מלחמות כאלו".

אתה מרבה לדבר על הצורך שהיה בביצוע קיצוצים, על המצב הקשה שבו קיבלת את העירייה. עושה רושם שלפחות לאנשים שלך אתה יודע לדאוג. יש רשימה ארוכה מאוד של אנשים שנחשבים למקורבים ופעילים שלך שהתקבלו לעבודה, בין אם בעירייה ובעיקר אצל קבלנים שעובדים עם העירייה. מקורבים אלייך גם זכו לתפקידי דירקטורים בקרן לפיתוח. ככה לא נוהג ראש עירייה שמבקש לקצץ בהוצאות. סידרת הרבה מאוד מאלו שהיו פעילים שלך.

"לא הכנסתי אף אחד לעירייה. אנשים באו לבחינות, נבדקו, עבור מבחנים והתקבלו. היו גם הרבה כאלו שהיו איתי בבחירות, לפחות שישה שאני יודע עליהם, שנבחנו לתפקידים ולא התקבלו. יש וועדה שמחליטה, אני לא מתערב. יש גם אנשים שלא היו איתי ואני מחבק אותם. אני לא נוטר טינה, לא פוגע. זה לא אני. אני לא בא לפגוע באף אחד. אז מה אם אני ראש העירייה? יש מי שדן אותי למעלה. אני לא יכול לעשות מה שאני רוצה. לגבי הקבלנים – הבאתי עובדים על חשבון החברות שעוזרים בניקיון העיר וקיבלו רכב על חשבון הקבלן כדי שיוכלו גם הם לנקות את העיר, לפנות פחים, לנהל את העובדים האחרים".

החזרת תשעת אלפים שקלים אחרי שהתברר שקיבלת אחזקת רכב בניגוד לנהלים.

"אני אומר לך שעשיתם עוול לראש העירייה שלכם. לא באתי להרוויח כסף בקריית מלאכי, באתי מאכפתיות, מדאגה למקום וכשהבנתי שאני צריך להחזיר כסף בגלל טעות שנעשתה בתום לב – החזרתי. כואב לי מה שקרה כי ויתרתי על רכב, ויתרתי על נהג, ויתרתי על חמישה אחוז מהשכר שלי למשך שנה, חסכתי לעירייה ולציבור מאות אלפי שקלים, ובסוף תקפו אותי אפילו על זה".

החיסכון האמיתי היה נמוך בהרבה, כי קיבלת אחזקת בהיקף של אלפי שקלים בחודש. ובכל מקרה, אתה לא חושב שהביקורת האמיתית כלפייך הייתה על רקע הצהרות שלא תואמות את המציאות, ולא בהכרח על ההתחשבנות הכספית עצמה?

"ויתרתי על ביטוחים, זה לבד עשרת אלפים שקל בשנה. נהג לבד זה מאתיים אלף שקל".

על מוטי מלכה: "אנשים יהיו מספיק חכמים"

בשנת 2008 נכנס זוהר לראשונה לפוליטיקה המקומית. הוא הוצב במקום השני ברשימת "המפדל", אותה הוביל שמעון חזן. כשנה אחרי הבחירות קיבל זוהר הצעה לשמש כעוזרו של ראש העירייה דאז, מוטי מלכה, שהיה גם חברו הטוב במשך שנים רבות. זוהר התפטר ממועצת העיר והפך לעוזרו של מלכה. אז הוא בטח לא האמין שכעבור ארבע שנים בלבד הוא ייכנס שוב ללשכת ראש העירייה – כשהפעם הוא עצמו נושא את התואר הנכסף.

היית אחד מאנשיו הנאמנים ביותר של מוטי מלכה. גם אחרי שהוא נעצר לא מיהרת לצאת נגדו והמשכת לכהן כעוזר שלו עד שהוא התפטר ובמקומו נבחר יוסי חדד. היו הוא לא מהסס להתבטא נגדך, לטעון שבזכותו נכנסת בכלל לפוליטיקה, שאין לך הכרת הטוב כלפיו.

"מוטי מלכה הוא זה שביקש ממני לעזור לו בבחירות 2008. הלך לרבנים שלי וביקש מהם לעזור לו. הלכתי והתמודדתי, הבאתי לו שני מנדטים ועזרתי לו להיבחר. הייתי מצפה מאחד שיהיה לו הכרת הטוב מבחינת חברות, שכשאני הלכתי והתמודדתי לראשות העיר זה לא היה נגדו. לא התמודדתי נגדו. כשהוא עוד היה על הכיסא אחרי שהוא נעצר אנשים באו ואמרו לי להתחיל להתכונן לבחירות, לקראת התמודדות. אמרתי להם שבחיים לא, שלא יקום הדבר הזה. אני חושב שהוא היה צריך לתמוך בי כהכרת הטוב למה שעשיתי עבורו. אני זה שעזבתי עסק בשבילו, לא הוא בשבילי. לו אין הכרת הטוב, לא לי".

יכול להיות שמוטי מלכה יתמודד נגדך בבחירות הבאות בעוד שנתיים וחצי שנים. מה אתה חושב על כך?

"אנשים יבחנו את זה לגופו של עניין, יסתכלו על מה שהיה בעבר, מה קורה בהווה ויהיו מספיק חכמים".

מה עמדתך העקרונית ביחס לאדם שהורשע בפלילים? אתה חושב שהוא יכול להתמודד למשרה ציבורית?

"אני חושב שאדם שמעד וטעה במקום מסויים לא צריך להישאר שם. כשאדם בא להתמודד באותו מקום שהוא טעה בו, אני מרגיש שמדובר בזלזול בתושב. כאילו לא משנה מה עשיתי, אתה תתמוך בי מסיבה או מאינטרס כזה או אחר. אני חושב שזה לא תקין. אדם צריך לדעת, בחיים בכלל, מה הגבולות. לעשות חשבון נפש אחרי שעושים טעות".

חבר המועצה יוסי חדד גם מואשם בפלילים בימים אלו.

"אני חושב שאסור לקרוא לו אפילו לדיון. הוא היה זמן קצר ראש עירייה, רק רצה לעזור לתושבים. אי אפשר להאשים אותו על דבר כזה".

עושה רושם שאתה מנהל מול הליכוד מערכת יחסים של און אנד אוף. מה באמת אתה מתכנן בגזרה הזאת? תישאר בבית היהודי? תחזור לליכוד? דרך איזה מפלגה תתמודד בבחירות הקרובות?

"החוכמה של צבא טוב זה תזמון נכון. אני לא צריך לגלות את הסודות שלי. אם זה ישרת את המטרה, אלך דרך הליכוד. אני יכול להגיד לך שמדברים איתי המון שרים, מציעים לי, אבל אני אבחן את הדברים בעתיד. לא משנה איפה אתמודד, אני לא אהיה מקום שני או שלישי בכל מקרה".

אתה פוקד היום אנשים לליכוד, זה לא סוד. יש סיכוי שאתה עושה את זה לא כדי להתמודד, אלא על מנת להוות פקטור שאולי יקבע מי יעמוד בראשות הליכוד בבחירות הקרובות, כשמן הסתם תרצה שזה יהיה מישהו שלא יהווה איום למעמדך.

"זה הרבה מאוד שנים ככה בקריית מלאכי וגם במקומות אחרים. יכול להיות שזה יהיה ככה גם בבחירות 2018. אני לא יודע עדיין".

אין לך הישגים מול משרדי הממשלה. עושה רושם שאתה קונה בזול מאוד ובקלות רבה את הצהרות שרי הממשלה שבאים לכאן וגוזרים הון פוליטי. אתה חושש להתעמת מולם, נוהג בהם בכפפות של משי.

"אני לא מסכים לטענה הזאת. יש שרים שבאו לקריית מלאכי ועזרו לנו מאוד. למשל שר התחבורה ישראל כץ, שעזר לנו במיליונים, ככה גם שר החינוך נפתלי בנט שנתן לנו הרבה כסף, ושר המדע לשעבר דני דנון ושר הרווחה חיים כץ. גם גלעד ארדן נתן לנו המוך כסף לשיטור עירוני".

זו חובתם. יש להם חלק מהתקציב שמיועד להיות מועבר לרשויות לטובת פרוייקטים שונים.

"עובדה שזה לא קרה בעבר. הם לא חייבים לתת לנו שום דבר. השרים יודעים שהיום אנחנו כבר חזקים, ושכדאי להם לעזור לקריית מלאכי. בשנתיים וחצי האחרונות הגענו להישגים חסרי תקדים. מעולם לא היו הישגים כאלו לעיר בפרק זמן כל כך קצר".

מתי בעיית החנייה במרכז העיר תיפתר?

"פרסמנו מכרז, חברת 'מילגם' זכתה. אחרי החג יתחילו העבודות חודשיים תהיה חנייה בתשלום, עם שעתיים ראשונות חינם, וכאן תבוא אל סופה בעיית החנייה. המצב הנוכחי שבו אנשים באים מבחוץ וחונים כאן למשך יום שלם לא יהיה עוד. יש הרבה קשיים לוגיסטיים, אבל אנחנו נפתור אותם וכמו שהבטחתי, מצוקת החנייה במרכז העיר תיפתר לחלוטין".

אני רוצה לחזור איתך לימים שלפני בחירות 2013. נבחרת לתפקיד בפער של 160 קולות בסיבוב הראשון. יש שמועות עיקשות במערכת הפוליטית על מסמכים והסכמים שחתמת עליהם לפני הבחירות עם אישים פוליטיים ועם אנשי דת שלא בהכרח עומדים בתקנות הבחירות, ושלא פורסמו עד היום. יש האומרים שבזכותם ניצחת כבר בסיבוב הראשון. אתה יכול להגיד לי האם יש מסמכים מהסוג הזה שהציבור לא יודע עליהם, שלא פורסמו, ושמכילים הבטחות שניתנו לפני הבחירות, בין אם לתפקידים ובין אם לדברים אחרים, בין אם שקוימו או שלא?

שקט ארוך משתרר. עיניו של זוהר רוצצות. הוא מסתכל לעבר נציגת מחלקת הדוברות שיושבת לצידנו. ראש העירייה מבקש לכבות את מכשיר ההקלטה. כשאנחנו מדליקים אותו מחדש הוא יורה תשובה חד משמעית: "לא. אין שום הסכם".

"הבריכה והקיוסק יישארו פתוחים בשבת"

בישיבת מועצה שהתקיימה לפני כמה חודשים תקפו אנשי האופוזיציה במילים קשות את זוהר, על רקע מה שהם מכנים התחרדות העיר. "אתה מפר את הסטטוס קוו בקריית מלאכי", צעק יו"ר האופוזיציה, חבר המועצה יוסי סולימני, לעברו של זוהר. "זה לא נכון, לא קיים דבר כזה בכלל", אמר לנו זוהר בתגובה לשאלה האם יש מן האמת בטענות על התחרדות העיר. "אין הסטה של תקציבים לטובת חרדים יותר מאשר היה בעבר, ואין שום העדפה לטובת הדת", הוסיף.

אתה ראש עירייה חובש כיפה, בזכות החרדים נבחרת לראשות העירייה. זה טבעי שתחזיר להם טובה תחת טובה.

"הסטטוס קוו לא השתנה ולא ישתנה תחת הנהגתי, ואני אומר את זה חד משמעית ובלב שלם. אני רוצה שכולם יהיו שווים, שיקבלו מה שמגיע להם, גם בתקציבים וגם ביחס לתושב. הנבואות שאומרות שנהיה בית שמש מופרכות. אני עצמי אלחם נגד דבר כזה. אנחנו בונים היום מגרשי ספורט, מועדונים לילדים, נשפץ בעתיד את הבריכה, זה לכולם, לא לפלח אוכלוסייה מסויים".

הבריכה העירונית תהיה פתוחה בשבת גם בקיץ הזה? הקיוסק יהיה פתוח?

"כן. הכל נשאר בדיוק כמו שהיה עד היום. אני חושב שגם לחרדים זה לא מפריע".

יש חשש אצל התושבים מפני חוסר איזון דמוגרפי בעקבות הגעה של מסתננים אפריקאים רבים להתגורר בעיר. אתה שותף לחששות האלו?

"אמרתי מהתחלה שאני מעדיף שלא יבואו לכאן, אבל יש החלטה של הבית משפט שאני לא יכול להפר אותה. בתקופה האחרונה ביצענו פעילות אכיפה נגד דירות שהיו גרות בהם 3-4 משפחות, ופירקנו בתים כאלו. כל משפחה צריכה לגור בבית אחד, בהתאם לחוק. אני יכול להגיד שיש בעלי מפעלים בסביבה שמחפשים פועלים שהם תושבי העיר, אבל מכיוון שאין היענות לעבודה הם לוקחים עובדים סודנים ואריתראים. אותם בעלי מפעלים אמרו לי שאם התושבים הוותיקים היו באים, הם היו גם מוכנים לשלם להם משכורות גבוהות יותר. אם התושבים יילכו לעבוד – למסתננים לא תהיה כאן עבודה והם לא יישארו פה".

חוקית, גם המסתננים הם תושבים.

"אני רוצה לשמור על איזון. אין לי בעיה איתם, כל אדם הוא אדם".

בקדנציה הבאה הסגנים הנוכחיים שלך יהיו גם הסגנים, או שתרענן את השורות?

"עוד חזון למועד. אני רוצה שיהיה טוב לקריית מלאכי. כל מי שיתחבר איתי אני אשמח. איתי אפשר רק להרוויח".

איך המשפחה מתמודדת עם הביקורת כחלק מהתפקיד הציבורי שלך?

"הם ערים למצב. אבל מבינים שאני בחרתי מזה, ושזה חלק מהתפקיד".

אתה מתייעץ עם אישתך בסוגיות הקשורות לניהול העיר?

"אני מתייעץ איתה הרבה, היא אישה חכמה, מבינה. יודעת איפה לגעת. אני לא מערב אותה בהחלטות גורליות, אלא בדברים שבהם אני רוצה לשמוע ולקבל זווית של מישהו מבחוץ, שאולי רואה את זה אחרת ממני".

מסרב להתחייב שאבי עמית יישאר בתפקידו

אבי עמית היה אחד מהאנשים הכי קרובים אלייך בבחירות האחרונות, וגם לאחריהם. כבר ביניכם חתול שחור, ובסביבתו טוענים כלפייך שאתה לא מתייצב מאחוריו בכל הנוגע לכתב האישום המשמעתי שהוגש נגדו, למרות שאתה עצמך זה שאישרת חלק מהתשלומים האסורים שבגינם הוא מועמד לדין.

"הרבה אנשים היו קרובים אליי בבחירות. אתה יודע כמה? מאות אנשים. אתה יודע כמה אנשים אומרים שהם הביאו אותי לכיסא ראש העירייה? לפי השיטה הזאת, לי עצמי אין שום חלק בבחירה של עצמי לראשות העיר, וגם לא לקדוש ברוך הוא. רק להם, לאנשים מסביב".

מדוע היחסים ביניכם הידרדרו?

"המערכת צריכה להתנהל אחרת. אמרתי את זה כבר, יש דרך שאני מתווה ולפיה אני רוצה שכולם יעבדו. אני לא מחלק ציונים לאף אחד, כל אחד צריך לבצע את העבודה שלו כמו שצריך למען המערכת, לבוא לעבוד לטובת קריית מלאכי".

יש לך ספקות לגבי תפקודו כמנהל מחלקת כוח האדם?

"לא יודע. הדרישות שלי גבוהות".

אם הוא לא יודח מתפקידו במסגרת כתב האישום המשמעתי, יש סיכוי שאתה תדיח אותי מהתפקיד?

"אני מאמין שצריכה להיות דרך חשיבה לכל המנגנון הזה שנקראת עיריית קריית מלאכי. עברנו שנתיים וחצי, אנחנו עושים תהליכי עומק משמעותיים, החלפנו מהנדס, החלפנו גזבר, מנהל תשתיות, מבקר. מעולם לא היה תהליך כזה בתוך שנתיים וחצי בלבד. אני כאן כדי לעשות תהליך רוחבי, ואין שיקולים אישיים, הכל מקצועי".

אז יש סיכוי שהוא לא יהיה בתפקיד בקרוב?

"מוקדם להחליט. כל דבר לגופו של עניין, אנחנו נשב ונדבר".

איפה נראה את קריית מלאכי בעוד עשור?

"תרשום ותזכור מה שאני אומר: הרבה אנשים ירצו לבוא לגור בקריית מלאכי, יהיה כיף לגור כאן".

ומה עם העוזבים?

"לא עוזבים. קריית מלאכי תהיה הפריפריה של אשדוד, לשם אנחנו נוביל אותה. נהיה עורק ראשי של הדרים, פנינה אמיתית".

ואיפה אתה תהיה עוד עשור?

"אני אהיה פה. כיף לי לנהל ממקום טוב, מקום שדואג לעיר. לא מחפש אינטרס. אני רוצה שהילדים שלנו יישארו לגור כאן. יש לי כל הזמן הצעות, גם מהכנסת, יכולתי לרוץ ברשימה של הליכוד לכנסת, כולם מדברים איתי, אבל אני לא אעזוב את קריית מלאכי עד שהתושבים יחליטו ויגידו לי ללכת הביתה".

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -
לחץ להוספת תגובה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

חדשות

תאומים ישראלים

בכל פעם שמדינת ישראל חוגגת את יום הולדתה עושה זאת גם יוסף גלעם, תושב העיר, שנולד בדיוק ביום בו הפך חלום העצמאות למציאות ומדינת היהודים הוקמה אחרי אלפיים שנות גלות. שנות העלייה, החיים בקריית מלאכי, החגיגות המשותפות וברכת יום ההולדת שלו לבת גילו: "שלום ואחווה בינינו. היתר יבוא לבד". שיהיה במזל

פורסם

בתאריך

על ידי

ה' באייר תש"ח. ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון, מכריז על הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל- ומילוני יהודים בכל רחבי העולם פוצחים בריקודים. באותה העת ממש, בטריפולי בירת לוב, כורעת טוני גלעם ללדת את בנה השני, שהפך את החגיגה היהודית בגולה לכפולה עבור בני הזוג גלעם. יוסף בא לעולם.

מאז ועד היום, חוגג יוסף גלעם את יום הולדתו יחד עם מדינת ישראל. שנה אחרי שנה, עשור אחר עשור, חגג בנם של אשר וטוני את היום המיוחד יחד עם המדינה הצעירה, אליה זכה לעלות כפעוט בן שנה וחצי במהלך העלייה הגדולה של שנת 1950.

אחרי מספר שבועות בשער העלייה, הגיעו יוסף, שני הוריו ואחיו הגדול בכור ז"ל למעברת קסטינה, והתיישבו בקריית מלאכי. "אני זוכר שהיו מבנים, אך הם היו שייכים לערבים שעזבו את המקום והועברו לעולים שהגיעו ארצה לפנינו. אנחנו השתכנו באוהלים", נזכר השבוע יוסף גלעם בראיון מיוחד שערכנו איתו לכבוד יום הולדתו השבעים במספר, שיחגוג כמובן יחד עם המדינה הצעירה.
את ימיו כילד העביר "בגן של דבורקה מבאר טוביה", והתחנך אצל הגננת רבקה מאיר.

כמו מרבית תושבי המעברה, למד יוסף בבית הספר נצח ישראל. את ימיו כתלמיד תיכון החל בבית הספר התיכון "שפיר", אך עזב כעבור שנתיים אל פנימיית החימוש בבה"ד 20. "אני זוכר איך כילד היינו נאלצים לחפש בגיל תיכון מוסד חינוך שיקלוט אותנו", מספר יוסף, שמסביר, "לא היה תיכון בקריית מלאכי. למרות ששפיר ובאר טוביה היו מועצות קטנות, להם היה תיכון. אפילו בריכת שחיה".

אביו של יוסף, אשר, החל מיד עם בואו לקריית מלאכי לעבוד כמנהל הפרדס במושב אביגדור, עבודה בה עבד עד יום מותו. אמו, טוני, הייתה עקרת בית שגידלה את ילדיה, תשעה במספר, ועשתה זאת בחום ובמסירות, כפי שמיטיב לתאר הבן בן ה-70. "הלכנו לבית הספר מצוחצחים ומגוהצים. לעולם לא אשכח את מגהץ הפחם הכבד. היא התמסרה אלינו באופן טוטאלי", אומר גלעם, שמספר על התאקלמות לא פשוטה חרף הכמיהה לציון, "ההורים שלנו היו בעלי עסקים בלוב. היה להם כסף. פתאום אתה עולה לארץ ומקבל אוכל בתלושים. עובד למחייתך בטוריה. זה לא היה פשוט", נזכר גלעם בחיים בימיה הראשונים של המדינה, אך מסייג: "ובכל זאת, אף אחד לא אמר מילה רעה על המדינה. הייתה ציונות לשמה והאהבה בין האנשים הייתה מדהימה. אם מישהו ראה אותך בדרך, אפילו סתם במדי אזרח, הוא עצר ולקח אותך איתו. הפרט כלל לא היה במרכז. רק המדינה הייתה שם".

אלא שעם כל הכבוד לתחושת הפטריוטיות והלאומיות, מספר גם גלעם, כמו עולים רבים אחרים, על קיפוח מתמשך מצידה של המדינה- כזה שהוא ובני דורו הבינו שהיה קיים רק בדיעבד, "אצלנו בבית לא הרגשנו יותר מידי את הקיפוח, כי אבא היה עובד והמצב היה טוב. אבל באופן כללי, אני חושב שנחשפנו לקיפוח רק אחרי שגדלנו. המפלגה השולטת, מפא"י, חילקה את הכספים כפי שהיה נראה לה לנכון, וזה פגע בנו מאוד. היום זה מתפורר וקשה להבין שזה היה המצב, אבל זה היה קיים בדיוק כמו בסרט המוצלח 'סאלח, פה זה ארץ ישראל' ששודר לאחרונה".

מיד אחרי לימודיו בפנימייה, התגייס יוסף גלעם אל צה"ל והחל שירות סדיר בבסיס ג'וליס הסמוך, "בגלל לימודיי בפנימייה לא עשיתי אפילו טירונות. יריתי 4-5 כדורים ושלחו אותי להתחיל את השירות. תפקידי הראשון היה מכונאי דיזל, אבל לא הייתי מרוצה ועברתי למרפדייה, שסללה את דרכי למקצוע שלי באזרחות".

עם שחררו מצה"ל המשיך גלעם לעבוד כרפד, והכיר אחרי זמן קצר את גילה, תושבת גן יבנה, ומי שתהפוך לימים לאשתו ואם חמשת ילדיו, "הסיפור שלי ושל רעייתי קצת מצחיק. באותה תקופה יצאתי עם מישהי ממושב עזריקם. גילה, שהייתה אחראית קו בתדיראן, עבדה יחד עם אחות של בת זוגתי והגיעה לערוך בביתם את השבת. שם הכרתי אותה, ומאז הכל היסטוריה".

ביוני 1974 נישאו השניים באולמי "המלכים" המיתולוגיים בעיר, בעיצומו של שירות מילואים ארוך בו שהה באותם ימים גלעם. עשרה חודשים שלמים הוא העביר מחוץ לבית, זכר למלחמת יום הכיפורים המורכבת והצורך של הצבא לשקם עצמו ממנה. "היינו הולכים לשירות מילואים ולא חושבים מתי אנחנו חוזרים. לפעמים זה היה חודש, לפעמים חודשיים ולעיתים חצי שנה ויותר. זו הייתה המציאות ואף אחד לא התלונן".

בחלוף השנים הביאו בני הזוג גלעם חמישה ילדים לעולם, כולם בנים, והיום הם סבא וסבתא מאושרים ל-15 נכדים. "במהלך השנים הקפדנו לארח בסעודות השבת את החברים של ילדינו, בעיקר את הבנות מגרעין בני עקיבא שהפכו לבנות שירות לאומי בעיר. עד היום אני שומר על קשר עם חלק מהן, שהפכו להיות כמו הבנות שמעולם לא היו לי. אחת מהן, קרן, התארחה אצלנו בחג השני של פסח עם בעלה ושני ילדיהם".

למרות אהבתו הרבה לעיר, מספר גלעם, הוא לא הצליח לגרום לילדיו להמשיך ולהתגורר בה, וראה אותם עוזבים אותה אחד אחרי השני, "גידלתי חמישה בנים אקדמאים, אך לצערי אף אחד מהם לא רוצה להתגורר בקריה. אני חושב שהקברניטים של העיר במהלך השנים לא נתנו לצעירים סיבות להישאר להתגורר כאן, וכשביקשתי מהם לשקול זאת הם שאלו מה יש להם לעשות פה? עם יד על הלב, הם צודקים. הם אמנם מלומדים, עם תארים ראשונים ושניים במקצועות חופשיים, אבל הם עבדים כמו כל הצעירים בימינו. הדרישות היום הם לא מה שהיה פעם, ולכן הם עובדים מהבוקר עד הערב בשביל פרנסה. אז איזה ברירה יש להם?".

"ההרגשה הייתה מאוד טובה לחגוג יחד עם המדינה. דוד בן גוריון היה שולח איגרת ברכה". גלעם

תקופה שלא תחזור

אהבתו של גלעם לקריית מלאכי מאפיינת רבים מהתושבים שגדלו בתחומיה בשנים הראשונות של המדינה. את ימי ילדותו ונערותו הוא העביר בשכונת הרצל יחד עם שמונת אחיו, בהם חבר המועצה דוד גלעם ומנהל מחלקת התברואה בעיר, ניסים גלעם. יוסף מתגורר בה גם היום. "אני גר בקריית מלאכי מ-1952, גידלתי ילדים שאני גאה בהם אבל אני לא מוכן לעזוב את המקום הזה. החיים לא היו פשוטים, אבל הייתה אהבה גדולה בין האנשים", קובע גלעם, וממשיך לגולל את זיכרונותיו, "אני זוכר שההורים שלי רכשו טלוויזיה בשנת 1965, אחת הראשונות בעיר. מידי ערב היינו מסדרים כיסאות בסלון וכל השכונה הייתה מגיעה לצפות בפלא הזה. זה לא היה רק אצלנו, אלא בכל הקריה. היינו יושבים משפחות שלמות יחד. וקנין, בר מוחא, פינטו, רביבו, נחמני, נחמיאס, ביטון ועוד. כולם יחד תחת העצים בגינה עם תה ומרגרינה, מרוצים מהחיים".

גם אישתו גילה, הוא מספר, התאהבה מיד בקריית מלאכי. "אני זוכר שאחרי החתונה שלנו חמי רצה לתת לנו מגרש בגן יבנה. הוא אמר לנו 'בואו, זוג צעיר, אני אעזור לכם', אך אישתי לא הסכימה. היא התגוררה בעיר חמישה חודשים, וזה הספיק לה כדי לרצות לבנות כאן את חייה. היום הרבה עוזבים אותה, אבל לי יש את חברת האנשים שלי, אנשי בית הכנסת. אין לי למה לעזוב".

כמו רבים מבני דורו, זוכר גלעם גם את קבוצת הכדורגל המיתולוגית, הפועל קריית מלאכי, שהייתה לטענתו הדבר היחידי שהיה לבני הנוער בעיר, "הפועל קריית מלאכי חיברה את כולם. זו הייתה משפחה גדולה, משהו מסוג אחר. אבל זה לא היה בגלל שזו קבוצת כדורגל, אלא כי זה אפיין את העיר כולה. אם היית עובר ליד מישהי שבישלה, למשל אם המשפחה של משפחת פינטו הענפה, לא היית יכול ללכת מבלי שתיקח כיכר לחם עם דגים. אלו היו השכנים שלנו. בגלל זה אני לא מוכן לעבור לשום מקום בארץ".

גם כיום, טוען גלעם, נהנית קריית מלאכי מהיותה עיר רוויה בסולידריות ובאחווה הדדית, אולם במינון הרבה יותר נמוך מאשר היה בעבר. "העולם התקדם, וחיי החברה והפעילויות שהיו לנו אז כבר לא קיימים. אם שואלים אותי, הסיבה הכי מרכזית שהצעירים עוזבים את העיר היא מקומות עבודה. המנהיגות בשנות השבעים והשמונים לא דאגה להביא לפה מפעלים ומקומות עבודה ראויים, והיום זה פוגע בנו".

גלעם ואישתו גילה. התאהבה בעיר ובתושבים

הייתה אפליה

את זמנו כאזרח בגיל הגמלאות מעביר גלעם בעיקר בבית הכנסת "משכן שמעון" ברחוב ויצמן בעיר, הקרוי על שם סבו, שמעון גלעם, ואותו הוא מנהל. "בית הכנסת נמצא בדיוק באדמת הצריף של סבא שלי ז"ל. כשהוא הגיע לארץ, היה חשוב לו להביא איתו ספר תורה. זה דור אחר שלא נבין לעולם", מתרפק גלעם, ונזכר בימים בהם כל יום היה אירוע חדשותי מהדהד. "היום אתם חושבים שהמצב לא טוב, אבל בעבר לא היינו יכולים להסתכל אחורה. כל יום היה קורה משהו. אם לחיות כיהודי, זה רק בדור התקומה- הדורות הנוכחיים".

ההערכה של גלעם למצבנו כיום, חזקים ועצמאיים 70 שנים בלבד אחרי לידתה של ישראל, לא נאמרת לשווא. "סבתא שלי חוותה על בשרה את מאורעות תרפ"ט. הקרב העיקרי של השריון במלחמת העולם השנייה היה בין לוב למצרים. בטוניס היו הצרפתים, שהם בעצם הגרמנים, ואילו לוב הייתה איטלקית, שזה בעצם גם הגרמנים", מספר גלעם, שנזכר בסיפור הטרגי של סבתו, "בלוב היה גטו. את הצעירים שביהודי לוב לקחו למקומות עבודה באירופה, ולכן רוב היהודים עזרו לבריטים, כי שהם היו כובשים שטחים היהודים בהם היו חיים טוב. לצערי, את סבתא שלי שחטו. היא הייתה בהריון מתקדם ופשוט שחטו לה את הבטן".

עם זאת, מספר גלעם, לקחו שנים ארוכות עד שבני משפחתו, בהם אביו, הוכרו כניצולי שואה- במה שמלמד מבחינתו על היחס של המדינה אליו ואל עולי עדות המזרח האחרים, "למרות כל מה שההורים והסבים שלי עברו, הם לא קיבלו הכרה כניצולי שואה. אח שלי דוד ניסה לטפל בזה, אך לא הצליח לעשות זאת בזמן. הם הוכרו כניצולים רק אחרי שמתו", נזכר גלעם בכאב.

אם בקיפוח עסקינן, הרי שהסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל", בו הוא כאמור צפה, הצליח להחזיר את התחושות והמראות מימי הילדות בראשיתה של המדינה, "בסרט הזה מראים לנו את המציאות. אבא שלי היה ליכודניק, אבל בגלל שעבד במושב היה צריך לעשות פנקס אדום כדי להישאר במקום העבודה שלו. בקריית מלאכי היו בערך 900 משפחות, בבאר טוביה ובשפיר פחות ממאה. איפה פתחו תיכונים? איפה הקימו בריכת שחייה? אי אפשר לומר שלא הייתה אפליה".

למרות שעברו מאז שנים ארוכות, הוחלפו ממשלות והשתנתה המדיניות במגוון תחומים, טוען גלעם שהאפליה עדיין כאן, "הקיפוח מול עיירות הפיתוח עדיין קיים. כל עוד לא ישנו את משוואת ההכנסות מאזורי התעשייה הקיפוח יימשך. ההשקעה בכל נפש אמורה להיות שווה, והמקור העיקרי לכך הוא ארנונה של תעשייה. שום עיר לא יכולה להחזיק את עצמה מארנונה של מגורים. זה מצב לא אידאלי ומסוכן לכל עיר".

גלעם עם חבריו לשכונה, מתגעגע לקריית מלאכי של פעם.

קיבל את חייו במתנה

לפני 23 שנים, רגע לפני שהוא חוגג יובל שנים, חש גלעם ברע בערב חג הפורים והובהל בדחיפות מבית הכנסת אל בית החולים קפלן. האבחנה: אוטם בשריר הלב (דום לב), שלא עלה לו בחייו רק בזכות פינוי מהיר של יוסי חדד וטיפול מסור של ד"ר באדיר, אז רופא בקפלן והיום מנהל המר"מ בעיר, "הוא הציל לי את החיים. שלוש שנים לאחר מכן עשיתי ניתוח לב פתוח. עברתי אותו ברוך ה' בגבורה".
מאז, למעלה מעשרים שנים אחרי אותו אירוע, גלעם מרשה לעצמו להתבדח על התקופה ההיא, "החיים הממשיים מתחילים בגיל שבעים. עוד לא הגעתי לשם, וחוץ מזה עברתי רק חצי ואני מקווה שארגיש יותר טוב". כעת, הוא מקווה שילדיו לא ינצלו את יום ההולדת העגול כדי להפתיע אותו עם מסיבה גדולה, "הילדים רוצים לעשות מסיבה עם החברים ובני המשפחה, אבל אני לא רוצה. אני אוהב את הפינה שלי, את הצניעות והשקט הנפשי. אם יעשו בסוף? שיהיה. פעם ב-70 שנה מותר להם. אני לא עומד בדרכם אף פעם".

גלעם, שיחגוג יחד עם המדינה את יום ההולדת בפעם ה-70, נזכר השבוע בהכנות לקראת יום ההולדת הפרטי שלו בימים עברו, ומספר על מכתבי ההערכה שהיה מקבל מהשלטונות לכבוד היום המשמח, "בזמנו היינו מקבלים מכתבי הערכה. ראש הממשלה דוד בן גוריון היה שולח ברכת יום הולדת לכל מי שנולד בתש"ח. ההרגשה הייתה מאוד טובה לחגוג יחד עם המדינה", מספר גלעם, שמבקש לאחל לה אחווה ושלום לקראת הימים שיבוא, "אני מאחל לה שיהיה שלום ואהבה בין היהודים ובני בריתם כאן. כל היתר יבוא לבד. ברגע שתהיה אחווה בינינו לא יהיה לנו קשה מול האויבים שלנו. בזמני למשל החרדים התגייסו, והיום המאבק הזה יוצר שסעים. ברגע שבינינו יהיה שלום כולנו נחיה על מי מנוחות. למרות הכל, אני גאה במדינה שלי. שום מדינה בעולם לא הגיעה למה שהגענו ב-70 שנה. אם נצליח לשמור על הסולידריות בחברה זה יביא אותנו לעוד 70 שנים של הצלחה. הסכנה הכי גדולה שלנו היא אנחנו עצמנו. גם אם אנחנו רוצים להיות 'עם לבדד ישכון', אנחנו צריכים להיות עם ולא לשכוח מאין בנו. לא להיות חצי-חצי. לעצמי אני מאחל רק בריאות ושמחת חיים. יצחק שמיר אמר פעם ש'העולם כולו נגדנו'. אני מקווה שזה לא יימשך לנצח, ושהילדים שלי לא יחיו על חרבם כמו שאנחנו חיינו"

לחץ להמשך קריאה

Uncategorized

"אם לא נגן על ירושלים לא תהיה לנו מדינה"

דוד וגאולה מלכא, הוריה של הדס הי"ד שנרצחה בפיגוע דקירה בשער שכם לפני עשרה חודשים, מספרים על הילדה שהתעקשה לשרת כלוחמת ולשמור על עיר הבירה שכל כך אהבה. "היא תמיד דיברה בביטחון שהיה מרגיע אותנו", אומר האב דוד, ומשחזר יחד עם אשתו את הרגעים בהם הבינו שבתם קיפחה את חייה, ואת שיחת הטלפון באותו ערב שישי מהבן תמיר. "תחזרו, אנשי מג"ב פה"

פורסם

בתאריך

על ידי

בוקר השישה עשר ביוני 2017 נראה היה כמו עוד בוקר שגרתי ורגוע ביישוב עזר הסמוך לאשדוד. יום שישי שמשי, כיאה לתחילת הקיץ הישראלי.

תושבי המושב, כמו בכל ערב שבת אחר לפני כן, ערכו את ההכנות האחרונות לקראת השבת המתקרבת, וכמוהם גם בני משפחת מלכא, המתגוררת במושב.

אלא שאף אחד, כולל מזג האוויר הנעים והריחות הייחודיים שעולים ממטבחי אנשי היישוב, לא הכינו אותם לאסון שיפקוד את בית המשפחה ואת המושב כולו באותו יום ארור.

עבור דוד וגאולה מלכא, ההכנות לקראת השבת היו זהות לחלוטין בכל יום שישי. גם באותו היום, הם ערכו את הקניות לקראת השבת, והספיקו לשבת לדבר קצת עם ביתם הדס, לוחמת משמר הגבול, שחזרה ממשמרת ב-04:00 לפנות בוקר של אותו היום לאפטר קצרצר. הלוחמת, שהתעוררה שש שעות בדיוק אחרי שהגיעה לביתה, ירדה לשבת ולדסקס קצת עם הוריה- רגע לפני שנפרדה מהם לשלום ושבה חזרה לבסיסה ביד מרדכי. אותה פגישה שהפכה לאחרונה בחייהם.

"חשד לפיגוע דקירה בירושלים", זעקו הכותרת בערוצי הטלוויזיה ובאתרי האינטרנט דקות ספורות לפני כניסת השבת.

שעה קלה לאחר מכן, בזמן שהמוני בית ישראל יושבים לערוך את סעודת הקידוש של ערב שבת, הגיעו אנשי משמר הגבול אל בית משפחת מלכא. הם לא ידעו שבדרכם לשם, הם חלפו ככל הנראה על פניהם של מי שהם מחפשים- ההורים גאולה ודוד, שעשו את הדרך ההפוכה על כביש 4 הסמוך לכיוון בסיס יד מרדכי.

על מפתן הבית הם פגשו את אחיה של הדס, שחייג מיד להוריו ולא היה צריך לומר הרבה. "תחזרו, אנשי מג"ב פה", היו מילותיו של תמיר. ארבע מילים בלבד- ודממה ברקע. מאותם מקרים בהם הכל ידוע וברור גם מבלי להוסיף אף לא מילה אחת.

"תמיד שואלים אותנו אם הרגשנו משהו באותו יום", מספר דוד מלכא, אביה של הדס הי"ד, "אבל לא, הכל הרגיש רגיל. הדס חזרה הביתה בשעות הבוקר המוקדמות וקמה ב-10:00 בדיוק שחזרנו מקניות. היא ירדה אלינו, ישבנו, צחקנו ודיברנו. היה רגיל לחלוטין. שגרה. פשוט לא היו סימנים כלשהם. רגע לפני שהיא יצאה היא אמרה 'ביי אבא, ביי אימא', והמשיכה לדרכה. זה היה המשפט האחרון ששמענו ממנה".

עבור האימא גאולה, רעייתו של דוד, היה בכל זאת משהו לא שגרתי באותו היום- בוא היא מצליחה למצוא מקום לתהיות רק בדיעבד, "הדס יצאה לאסוף את החיילים שלה. איכשהו היא שכחה את הפלאפון, וחזרה הביתה בריצה", מספרת האם גאולה כשחיוך מלא געגועים ממלא את פניה, "היא נתקעה בדלת והייתה לחוצה לצאת מהר ככל האפשר. היום, כשאני משחזרת הכל, אני שואלת איך יכול להיות שהדס, הילדה הכל כך אחראית שלי, שכחה את הפלאפון".

אחרי יציאתה לכיוון יד מרדכי, מספר דוד, המשיכו ההורים בהכנות לקראת השבת וקיבלו את פניה כמו כל שבוע, "רגע שלפני שנכנסתי הביתה אחרי התפילה בבית הכנסת, עמדנו בחוץ כל החברים וצחקנו קצת. אחרי שנפרדנו נכנסתי הביתה. גאולה ישבה על המדרגות וראיתי שהיא בחרדה גדולה מאוד. היא אמרה לי שהיה פיגוע בירושלים, ושהדס לא עונה לה", משחזר דוד את רגעי האימה הראשונים. "ניסיתי להרגיע אותה. אמרתי לה שהבת שלנו בכלל בבסיס שלה ביד מרדכי. למרות זאת, החלטנו לנוסע לבסיס. הגענו כמעט לשער הכניסה, אז קיבלנו את הטלפון הנורא מהבן שלי".

על הקו, כאמור, היה הבן תמיר, שקיבל את פניהם של מבשרי הרעות, "הוא ביקש מאיתנו לחזור הביתה. ארבע מילים הוא אמר, ואנחנו כבר הבנו".

את עשרים הדקות על כביש 4, בדרך מיד מרדכי ליישוב הכפרי עזר, לא ישכחו בני הזוג מלכא לעולם. שקט מלא בחששות, דממה מוחלטת. משפחה נוספת, פטריוטית ומלאת שמחת חיים, מצטרפת אל משפחות השכול. שני הורים, שני אחים ושלוש אחיות שנותרו רק עם זיכרונות.

"נלחמה בשביל לשרת במג"ב". מלכא במהלך פעילות מבצעית

גיבורה אמיתית

אלו היו ימים לחוצים, במדינת ישראל בכלל ובמרחב ירושלים בפרט. "אינתיפאדת הסכינים", כפי שהיטבנו לקרוא לה, הייתה אמנם בימיה האחרונים, אך ימי חודש הרמאדן שחל באותו החודש, במהלכו עולים להר הבית עשרות אלפי מוסלמים, הגבירו את החשש מהסלמה נוספת של המצב הביטחוני.

"אני זוכר שזו הייתה תקופה מאוד לחוצה", מספר האב דוד, שמוסיף: "אנחנו ממש דאגנו, אבל הדס, באופיה הבוגר, תמיד הייתה מרגיעה אותנו. לא אשכח שבמהלך אחד מארוחות השישי היא אמרה לנו 'אם לא נגן על ירושלים, לא תהייה לנו מדינה'. דיברה כל כך בביטחון, כזה שגרם לנו להירגע ולשחרר את הלחץ".

אלא שדווקא בירושלים, המקום שכה אהבה ועליו חלמה להגן, נפלה המפקדת בת ה-23, שהצטרפה לשירות קבע בחיל אותו אהבה רק שנה ושלושה חודשים קודם לכן.

"כשהגענו הביתה אנשי משמר הגבול לא היו צריכים לומר הרבה. הם סיפרו לנו על השתלשלות העניינים, על שלושה מחבלים ארורים שהגיעו מהכפר דיר אבו משעל ותקפו רכש משטרתי בסמוך לשער הפרחים", מספר דוד. "שני מחבלים נהרגו, אבל השלישי הצליח לחמוק ורץ לכיוון שער שכם".

הדס, שחזרה למשמרת ממש באותו היום, עמדה בדיוק בדרכו של המחבל, שתקף אותה לעיני חבריה ששהו במקום, "היא נאבקה במשך מספר שניות עם המחבל שדקר אותה כמה פעמים תוך שהיא מנסה לשלוף את נשקה. הלוחמים שהבחינו במתרחש ירו לעבר המחבל, ירי שהביא למותו", אמרו במשמר הגבול ביום האירוע, ממחישים את היותה של הדס גיבורה אמיתית המנסה להגן על העיר והמדינה שכה אהבה. שם, לבושה במדים שהסבו לה ולמשפחתה גאווה, היא קיפחה את חייה.

תמיד בפעילות

מאז אותו יום ארור השתנו חייהם של בני משפחת מלכא, שעוסקים בעיקר בהנצחה בלתי פוסקת של בתם האהובה הדס. כך גם כעת, בעיצומם של ימי הזיכרון וההתכנסות של עם ישראל כולו לצידם של בני המשפחות שכולות.

עבור משפחת מלכא, מדובר ביום הזיכרון הראשון ללא בתם הגדולה הדס, מה שמסביר את מבול הטלפונים הפוקדים את האב דוד. עשרות כלי תקשורת, בהם ערוצי הטלוויזיה המובילים, מציעים לדוד לספר את סיפורה ולהנציח את זכרה של בתו. "אנחנו לא הסיפור, הדס היא הסיפור", מתעקש דוד לחדד באוזניהם של כלי התקשורת השונים, בגאווה גדולה מהולה בעצב בלתי נשלט.

סיפורה של הדס מתחיל בשנת 1994, אז נולדה בעיר אשדוד כבת ראשונה אחרי שני בנים, תמיר וגיא. בהמשך, הפכה לאחות הגדולה של שקד נטע וגפן, סיימה את לימודיה ביולי 2012 והתגייסה מיד לצה"ל.

את שירותה הצבאי החלה בחיל הים באשדוד, ושימשה כמש"קית תיאום ימי. "היא הרגישה שהיא לא מנצלת את הפוטנציאל הטמון בה", סיפרו השבוע הוריה של הדס, שראו את בתם מתעקשת לשרת כלוחמת ולשרת דווקא בחיל הכי פעיל בשירות הביטחון- משמר הגבול.

אחרי שבעה חודשים של המתנה, ולמרות שנאמר לה כי מעבר לחיל אחר יחשב עבורה כשירות מחדש- הדס לא ויתרה, וקיבלה את האפשרות להגשים את החלום ולהתגייס למג"ב.

היא עברה הכשרה מלאה, לאחריה הוצבה כלוחמת באחד הבסיסים בעוטף ירושלים. חודשים ספורים לאחר מכן, הבינה שטירונות הלוחמים שעברה לא מספיקה לה, והיא יצאה לקורס מפקדים בבסיס ההדרכה של משמר הגבול בבית חורון.

כמעט חמישה חודשים שלמים ארך הקורס המפרך, שהסמיך את הדס לרובאי 07 והעניק לה את התואר "המפקדת".

בהמשך, לאחר שהתעקש בפני מפקדי היחידה בה שירתה, היא זכתה להיות מפקדת בראש כיתת בנים.

עם סיום השירות הסדיר, שארך שלוש שנים ושבעה חודשים, קיבלה הדס הצעה לחתום קבע- וקיבלה אותה ברצון. "הדס הייתה הפלפל של הבית. לא ידעה מזה לא. מבחינתה, אין דבר שאי אפשר להשיג. היא הייתה פעילה מאוד, כל הזמן הייתה הולכת לתחרויות של שחייה וחוזרת אלינו עם מדליה. גם בתיכון היא דאגה להיות תמיד בפעילויות שונות. בימי שישי, בגלל שזה היה יום חופשי, היא הייתה נוסעת למכללת שנקר ללמוד שם צורפות".

הפעלתנות של הדס ז"ל התבטאה בעיקר בתחום הספורט. כבר מגיל צעיר לקחה הדס חלק בנבחרות הכדורסל של המועצה האזורית באר טוביה, ויצאה להתמודד במסגרתן בתחרויות ארציות, "היא אהבה מאוד ספורט. אני זוכר שבעבר היא הוזמנה יחד עם שאר בנות נבחרת הכדורסל לטורניר שאורגן על ידי מרכז פרס לשלום ונערך ביוון", מספר דוד בזמן שהוא מסתכל בשקיקה בתמונותיה של בתו.

גם מבחינה חברתית, מספרים הוריה של הדס, הייתה בתם המנוחה תמיד במרכז העניינים, מוקפת חברות ומקפידה להתנדב בפעילויות שונות, "להדס היה חשוב להשקיע ולתרום. מגיל צעיר היא מתנדבת בתנועת בני המושבים. אני זוכר איך היא הייתה יושבת ימים ולילות כדי להכין פעילויות, ואיך ידעה לשלב בין הפן החברתי לבין הלימודים, אותם סיימה בהצלחה", מספר דוד, אליו מצטרפת רעייתו גאולה, "בערב בו התרחש האירוע חברה שלה חגגה יום הולדת. אני זוכרת שהיא הבטיחה לה שהם יצאו ביחד. היא אמרה לי: 'אמא, אני עייפה, אבל הבטחתי לה שנצא יחד ואני פשוט חייבת ללכת'".

" תבין הדס הייתה 80% מהבית", מספר דוד וחיוך עולה על פניו, "הדס תמיד דאגה לאחים שלה. היא הייתה קונה להם דברים, והנתינה שלה הייתה משהו מיוחד".

יממה לפני שקיפחה את חייה, הספיקה הדס לצאת יחד עם אמא ודודתה לעיר הגדולה על מנת לרכוש בדים לקראת חתונתנו של האח הגדול, תמיר, שנערכה חודש לאחר מותה. "היא חיכתה כל כך לחתונה הזו. הלכנו לקנות בדים, והיא תכננה לתפור שמלה ליום הגדול", נזכרת בכאב האם גאולה, שמספרת על שיגרת חיים קשה במהלכה מנסים ההורים להנציח את זכרה של בתם בכל דרך אפשרית, אך מעדיפים שלא לשמוע עדויות נוספות למקרה הנורא, "אנחנו מעדיפים לא להיכנס לזה. הילדה שלנו איננה, וביקשתי גם מדוד לא לשאול יותר מידי שאלות. הוא הספיק מאז המקרה להגיע מספר פעמים לירושלים, אך אני מעדיפה כרגע לא להתקרב לשם ולהימנע מצפייה בסרטונים שלה. הדבר הכי חשוב הוא להנציח את שמה של הדס. בחודש הבא ימלאו 11 חודשים למותה ואנחנו מתכוונים לפעול להנצחתה. מגיע לה שיזכרו אותה כגיבורה מלאת הנתינה בדיוק כפי שהיא הייתה עבור כולם".

רגע לפני שאנחנו מסיימים אני שואל את דוד וגאולה מה היה קורה אילו הדס הייתה נכנסת כעת בדלת, מבחינה בהם ישובים, עצובים וכואבים, מנסים להנציח את בתם הגיבורה שהסבה להם כל כך הרבה סיבות לגאווה. מה היא הייתה אומרת אם הייתה יודעת שהוריה יהפכו שכולים? האם הייתה עושה משהו בצורה אחרת?

שניות ארוכות של דממה מצמררת שוררות בחדר, אך נקטעת באחת, "אין לי ספק שהיא הייתה עוברת את אותו המסלול", עונה בקול עמוק ובעיניים בורקות האם גאולה, במשפט שמאפיין אולי יותר מכל את הלוחמת הצעירה שנרצחה בדמי ימיה על ידי מחבל ארור וצמא דם. "מה שבטוח, היא לא הייתה מוותרת על הדרך".

מלכא במקום שבו קיפחה את חייה

מתוך יומנה האישי של הדס מלכא.

"סיפור האהבה שלי עם הצבא התחיל אי שם עם הרבה הסתבכויות בדרך, אבל תמיד חלמתי להיות לוחמת במג"ב. אני קצת אחפור אבל זה בגדר חובה. התגייסתי באוגוסט 12. תצפיתנית הם אמרו לי? אין מצב בעולם, סרבנית באקום!

טירונות ג'ובניקים במחנה 80. מפה לשם שובצתי בחיל הים באשדוד פלוגה 619. היה כיף חיים, אבל שאוותר על החלום שלי?

אחרי מלחמות רבות עברתי למשמר הגבול. אוגוסט 13, טירונות לוחמות, פלוגת חנית האגדית. פה תחילת דרכי החלה. יציאה לשטח, עוטף ירושלים, פלוגה נ"ו. מאוהבת מאוהבת מאוהבת. הבית השני שלי ללא ספק. חוויות ואנשים איכותיים שדאגו מעל ומעבר, ודרך לא דרך שעברתי, שחינכה אותי ושינתה אותי מהרבה בחינות. לעבור ממקום למקום, ולהכיר כל כך הרבה אנשים בדרך, שכל אחד מהם נכנס לי ללב. פלוגת חליף ולנו באמת אין מחליף".

"קורס מ"כים, מחזור נ"ד, עוד הגשמת חלום. חזרה לפלוגה נ"ו. יציאה להדרכה, פלוגת איתן, מחזור מרץ 15. סגל שהפכו למשפחה, טירונים קטנים, ילדים שלי, שהפכו מאזרחים ללוחמים. הייתי לי הזכות ללוות אתכם בלב שלם. אני גאה בכל אחד ואחד מכם, תמשיכו לשאוף גבוה!

ולקינוח, מג"ב דרום- כפרי לכיש. פתאום הביטוי לשמור על הבית מקבל משמעות אמיתית וחיה. לשמור על המושבים שאני גרה בהם, חברים שהפכו גם לאחים יקרים והעבירו לי את כל החודשים האחרונים בצורה הכי טובה שיכולה להיות. הדובדבן שבקצפת אתם!

בין לבין מלא תגבורים, הפעלות, נופשים, חוויות, צחוקים, הפסדים, בלאגן, פח"ע, כפרים שונים, מחסומים, מעצרים, הזכות לשרת בעיר הקודש שלנו, מרדפים, חברים שאיבדנו, צלקות, נוהל טוסט ושוופס במנטה, אחים לנשק, חברים שהם באמת חברים לחיים וזה לא נגמר בכלל אז אני אחדול כאן… הגשמתי את החלום שלי! "

לחץ להמשך קריאה

חדשות

ממשיכים לחכות לרכבת

תחנת הרכב בסמוך לכפר מנחם זכתה בשבוע שעבר לשדרוג משמעותי עם המשך עבודות הבנייה והגדלת מספר החניות בסמוך לתחנה. עם זאת, נראה כי למרות ההבטחות של רכבת ישראל יאלצו תושבי העיר והסביבה להמתין עם פתיחת התחנה- עד סיום העבודות של רשות העתיקות בכביש 383. רכבת ישראל: "התחנה תיפתח במהלך 2018"

פורסם

בתאריך

על ידי

תחנת הרכבת "קריית מלאכי – יואב", הממוקמת בסמוך לישוב כפר מנחם ואשר אמורה לשמש את תושבי קריית מלאכי והסביבה קיבלה בשבוע שעבר שדרוג משמעותי עם הכפלת כמות מספר החניות מ-100 בשלב התכנוני ל-200 כאלה בפועל. עם זאת, מועד הפתיחה צפוי להידחות.

כזכור, תחנת הרכבת אמורה הייתה להיפתח כבר לפני כחצי שנה ולשרת את תושבי קריית מלאכי והסביבה, אולם מחלוקות שנתגלו בין המועצה האזורית יואב ובין רכבת ישראל בעניין כביש הגישה אל התחנה, שאמור להיסלל בשטחה של המועצה, גרמו לדחייה של פתיחת התחנה ולהודעה מרכבת ישראל על תאריך חדש- ינואר 2018. אלא שהיעד חלף, וברכבת ישראל טענו כי בעקבות הסדרי התנועה בכביש הסמוך לתחנה תאריך פתיחת התחנה ידחה לחודש אפריל הנוכחי.

לאחר פניית "המקור" בחודש ינואר השנה נמסר מרכבת ישראל כי פתיחת התחנה צפויה להתקיים "במהלך החציון הראשון של 2018, כנראה כבר ברבעון הראשון", קרי חודש אפריל השנה.
אלא שכעת, נדמה כי פתיחת התחנה תידחה שוב, שכן רק בשבוע שעבר החל השלב הסופי של שיפוץ התחנה והצבת נקודות החשמל בתחומה.

במהלך השבוע סיימו אנשי רכבת ישראל לשפץ את הסדרי התנועה בכביש 38, זאת לאחר מספר פגישות עם ראשי המועצה האזורית יואב בהן נכחו גם אנשי משרד התחבורה, בסיומן החליטה רכבת ישראל לקחת על עצמה את טיפול הסדרי התנועה על מנת לקדם את פתיחת התחנה.

אם לא די בכך, כעת מחכים אנשי רכבת ישראל לביצוע חפירות ארכאולוגיות של רשות העתיקות באזור כביש 383, שמועד סיומן אינו יודע. רק לאחר מכן, עת יסתיימו עבודות החפירה, תיפתח תחנת הרכבת.
בכל מקרה, ברכבת ישראל כבר החלו לפני מספר חודשים לגייס עובדים חדשים שיאיישו את התפקידים השונים בתחנה החדשה, בהם בודקים ומאבטחים שידרשו להתחייב לשנה עד שנה וחצי של עבודה במסגרת החברה.
התחנה עצמה כוללת מעבר תת קרקעי בין שני הרציפים בשני צידי התחה. במסגרת עבודות הבנייה שנעשו בשבוע שעבר נבנו מעליות, דרגנוע חשמלי, חדרי שירותים, מאגרי מים, מעליות לנכים ואזור מסרחי שיכלול מספר דוכנים כולל קפיטריה. גם מגרש החנייה, שבתחילה אמור לכלול מקום ל-100 רכבים בלבד, יוכפל ויוכל להכיל כ-200 כלי רכב.

למרות הגידול נדמה כי עדיין מדובר במגרש חנייה קטן יחסית, דבר המעלה תהיות בדבר הפקת הלקחים של הרכבת מתחנות רכבת אחרות – הן בסביבה והן ברחבי הארץ כולה – שמגרשי החנייה בהן אינם מצליחים להכיל את כמות הרכבים הגדולה המגיעים לתחנה מידי יום ומושארים בחנייה בעוד בעליהם עושים שימוש ברכבת.

הסיבה למגרש החנייה הקטן יחסית עשויה להיות העובדה שבניגוד לתחנות אחרות בסביבה – כמו קריית גת, אשדוד ואשקלון – תחנת הרכבת בכפר מנחם צפויה לשרת מספר קטן בהרבה של תושבים. ועדיין, לצד השאיפה של רכבת ישראל ומשרד התחבורה כי האזרחים יעדיפו להגיע אל התחנה בתחבורה ציבורית – כיום אין קווי אוטובוס או מוניות שירות הנוסעות לאזור התחנה העתידית, וההנחה היא כי מרבית משתמשי התחנה יגיעו אליה עם רכביהם הפרטיים.

יש לציין כי בעיריית קריית מלאכי הבטיחו כי עם חנוכת התחנה יופעלו אליה שאטלים לאורך רוב שעות היום, אך גם במקרה זה לא ברור האם ההצהרה תעמוד במבחן המציאות.
מרכבת ישראל נמסר בתגובה: "תחנת הרכבת קריית מלאכי-יואב מתכוננת להיפתח במהלך 2018, לאחר השלמת העבודה על הסדרי התנועה בקרבת התחנה יחד עם שאר הגופים המעורבים במשימה זו".

לחץ להמשך קריאה