צור עימנו קשר

דעות

אדוני מנכ"ל התאגיד, מה עם קצת אחריות אישית?

תגובה מפורטת לראיון שפורסם בשבוע שעבר עם מנכ"ל תאגיד המים והביוב "תמר", עדי שטרנברג

פורסם

בתאריך

מאז שנת 2000 החלו מספר רפורמות עיקריות שמטרתם להילחם בבלגאן השורר בשוק המים שהובל בחמישה שלבים, ובראשם: חוק המים המשודרג, שחייב התאגדות של רשויות תחת תאגידי מים וביוב.

כדי לוודא שמשק המים במדינה ינוהל כראוי, החליטה המדינה על הקמת תאגידי המים. רשות המים, גוף העל של התאגידים, היא המפקחת עליהם. התאגיד עצמו אחרי על פיקוח, טיפוח ואחזקה של התשתיות במקומות שבהם הוא פועל. הרשות המקומית גם אמורה להרוויח: הרווחים הכספיים של התאגיד אמורים להגיע לקופתה. עם הכספים שתקבל היא תוכל, על פי התיאוריה, לבצע פרוייקטים בתחומים שונים ברשות.

אלא שככל שעבר הזמן, התבררו ההלכות: עד שנת 2013 מחיר המים זינקו בכ-35%. בהמשך הם זינקו בשיעורים נוספים, בלתי מבוטלים כלל. באופן מובן, הביקורת לא איחרה להגיע, והמדינה מיתנה את השינויים עם החלטת הממשלה בכדי להבטיח שהשוק לא השתולל, המחאה החברתית גם עשתה את שלה ומחירי המים צנחו בכ-15% (עדיין 20% יקר יותר).

הממשלה נתנה לתאגידי המים לנוע והחליטה שעד שנת 2008 היא "זורקת למים" את כל השוק ומתחילה להוריד את הרגולציה בכדי שכל שוק המים יחל להירגע, כך שבשנת 2013 היו 55 תאגידים (29 עירוניים ו-26 אזוריים) ששלטו ב-80% ממשק המים במדינה והעניקו שירות ל-5.6 מיליון אזרחים בישראל. פחת המים (בזבוז והעלמות, זוכרים?) ירד פלאים, הגביה השתפרה (כבר אין את ההטבות לחברים בעירייה) לאלו התווספו שיקום ניכר של תשתיות המים בכל רחבי הארץ (לפי מנכ"ל התאגיד "תמר" עדיין לא הגיע אלינו).

הסיבות לעליית המחירים רבות. ראשית, יש את היטלי הגבייה. המדינה עברה לשיטה שבה רשות המים עובדת עם חברות שמפיקות מים (מוציאות אותו מהאדמה)  והחברות מוכרות אותו לתאגידים שגובים מאיתנו כסף עבור השימוש במים. בטח לא שמתם לב, אבל כחלק מהרפורמה המדינה גובה מהחברות שמוציאות את המים מהאדמה "היטלי הפקה", היא חייבה את כל מי שמוציא מים מהאדמה, לשלם "היטל הפקה". בעצם היא חייבה במיסים את החברות שמוציאות מים מהאדמה באישור המדינה. הם ישלמו? הצחקתם אותי, הם מכניסים את זה במחיר שאנו משלמים. אבל זה עוד בקטנה.

מים וחשמל- זה מסוכן! כן, אתם מכירים שהשילוב בין מים לחשמל הוא ממש מסוכן לחיינו, אך הוא גם מסוכן לכיסנו. מסתבר שעלות המים היא נגזרת ישירה של עלות החשמל, עליית המחירים של החשמל משפיעים באופן ניכר על עליית מחירי המים.

המע"מ: פה טמון הכסף הגדול ביותר בכל סיפור המים. כאשר משק המים היה אצל הרשויות המקומיות, המדינה לא יכלה לגבות מהרשות 17% מע"מ כיוון שהיא רשות ציבורית. לעומת זאת על פי החוק מרשות ממשלתית ניתן לגבות מע"מ. מה שקרה מע"מ שכלל לא היה חלק מהתשלום על המים, נהיה חלק בלתי נפרד ממנו. ולזה קוראים: "אצל פקידי האוצר, אין מתנות חינם".

הוועדות שישבו לאורך השנים ודנו בכל הרפורמה שהייתה במשק המים, ישבו הסתכלו על המדינה , ראו איזה יישובים שכנים יכולים להשתמש באותו תאגיד, איך עלינו לחלק את התאגידים כדי שלא יהיו המון תאגידים. לאחר בחינה עמוקה הם הגיעו למסקנה שלא צריך יותר מ-30 תאגידים בכל הארץ. לדוגמא: רמלה ולוד שכנות ולכן עליהן לעבוד תחת תאגיד אחד. אבל מה? הצחקתם את שניהם (התאגיד ולוד).

כל הרפורמה לא משתלמת אם אין מספר מצומצם של תאגידים, כיוון שלא יעזור כלום כמה שהמדינה תהפוך את משק המים ליעיל יותר, ברגע שיש מיליון תאגידים זה יותר יקר. אם יש שני תאגידים סמוכים, במקום לשלם משכורת על מנכ"ל אחד, משלמים על שניים. במקום לשלם למהנדס מים אחד, צריך לשלם לשניים. במילים אחרות: משלמים כפול!

נראה לכם שזה לא קורה? תאגיד המים תמ"ר הנמצא בקריית מלאכי- מקורו ברמלה (תאגיד מים רמלה) בישוב הסמוך אליו, לוד- יש תאגיד אחר- "מי לוד", זאת יעילות? בטח שלא. תושבי לוד והעירייה המייצגת אותם לא מעוניינים להתאחד עם רמלה, בשל הפחד שתחת אותו תאגיד יהיו אוכלוסיות חזקות (לוד) וחלשות (רמלה). תושבי לוד ממש מפחדים שההנחות לאזרחים החלשים ברמלה יהפכו לנטל עליהם. ומי משלם את כל זה? האזרחים. במקום שיוקמו רק 30 תאגידי מים יש לנו כפול מזה, לא בכדי אזרחי מדינת ישראל משלמים כפול.

לאורך כל הראיון עימו, ציין מנכ"ל התאגיד כי זה לא הוא, "זה החוק". "זה לא אנחנו, זה העיריות". בנוסף אמרת: "אני מסכים שיש הרבה מידי תאגידים, אבל צריך לפנות לממשלה בעניין הזה".

א. קצת מוזר בעיני שהיית מנכ"ל של מפלגת שלטון בישראל ואתה אומר שצריך לפנות לממשלה בעניין. אחי, בטלפון אחד אתה יכול להעיר את הנושא ולהיטיב עם כל האזרחים בישראל. בנוסף למה לומר לממשלת ישראל משהו? הרי שבהחלטת הממשלה 2447 נאמר במפורש על תוכנית הפריסה העתידית של תאגידי המים שהיא "תתבסס על העקרונות הבאים: "לא יוקמו יותר מ-30 תאגידים בכל הארץ. יש לשמור, ככל הניתן על רצף גיאוגרפי בתחום פעילות החברה ושמטרות החוק הם מניעת ריכוזיות יתר, עידוד תחרות ומתן בסיס להשוואה לצרכנים בין איכות השירות ורמת המחירים בין החברות באזור נתון".

ב. שנית, בחנתי את דוחות רשות המים לאורך השנים ומצאתי כי בשלושה מתוך ארבעת הדוחות של שנת 2014 במדד פחת המים קיבל התאגיד את הציון: "נדרש שיפור רב". רק בדו"ח של יוני השנה כנראה שהחלטתם לפעול בעניין, הציון הלך והשתפר פלאים. נכון, אני מסכים איתך שצריך סמכויות, פיקוח ואחריות של התושבים לגורלם (קצת מתנשא),  אך אם זה משהו שתאגיד המים נמדד בו, מדוע לא לנסות לצמצם אותו?

ג. לא אנהל לכם את התאגיד, אך במבנה הארגוני שלכם רק באגף הגבייה (שכפוף למנהל כספים וחשבונות ראשית) יש מדור של שירות לקוחות. בכדי לפנות לתאגיד כדאי שיהיה מדור שירות לקוחות לא רק בגבייה, אלא גם במבנה עצמו למקרים דומים לאלו שקרו לאחרונה בעיר. כי הרי כל הרפורמה נועדה "ליעילות ומקצועיות בניהול משק המים בישראל". ונכון, הציונים גבוהים, אבל יכול להיות גם בגלל חוסר יכולת מצד אנשים מבוגרים לתת ביקורת, בשל המכשול הטכנולוגי, אנא תמצא דרכים להקשיב להם ולהגיע לאוכלוסיית יעד זו (זה אתגר עצום, אבל אין זה תעודה להסרת האחריות).

ד. בנוסף, אם כבר דיברנו על התייעלות תאגידי המים, מדוע לא להצטמצם יחד עם תאגיד אחר בסביבה? עכשיו אולי אין אחד כזה, אבל מדוע על תושבי קריית מלאכי להיות חברים באותו תאגיד של רמלה, הרי זה לא "שמירה על הרצף הגיאוגרפי, ככל הניתן". נכון, אני מבין שלוד לא מעוניינים להתאחד עם רמלה, כיוון שהם יודעים שברמלה יש אוכלוסייה חלשה שיכולה לזכות להנחות והם פוחדים לספוג את זה עליהם, אבל עדיין- יש פה התייעלות וחיסכון כלכלי לא מבוטל.

והנה השורה התחתונה: למה שמישהו ירצה להתייעל ולהביא לחיסכון כלכלי, כשמנגנוני התאגידים מספקים עבודה לכל כך הרבה עסקנים פוליטיים?

לחץ להמשך קריאה
- פרסומת -
לחץ להוספת תגובה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דעות

יכולים לישון בשקט?

דיירים משכונת גבעת הסביונים בטור מיוחד בעקבות הדיון החוזר באישור חריגות הבניה בפרויקט "לב הפארק", שהתקיים בשבוע שעבר במליאת הוועדה לתכנון ובנייה

פורסם

בתאריך

אנו, דיירי גבעת הסביונים, עוקבים בדאגה גדולה אחר רצונם של מספר חברי מועצה ונבחרי ציבור המבקשים לדון מחדש באישור התכנית של פרויקט "לב הפארק", הכשרת עבירות הבניה שבוצעו בו על ידי חברת ש.י שפץ ולקיחת השטחים הציבורים השייכים לנו- הציבור- לטובת אותם יזמים שפגעו ברגל גסה בחוק ובתושבי הקריה.
עצוב היה לנו לשמוע את הטענות של מספר חברי ועדה שהועלו בשבוע שעבר בעיתון, לפיהם הקבלן שילם מחיר כבד בדמות קנס כספי. לידיעתם של אנשי הועדה, בהם גם גלעם וסולימני שביקשו לדון בבקשה בשנית, במצב בו התכנית תאושר ותותר מכירת יתרת הדירות הקבלן לא רק יקבל את כספי הקנס בחזרה, אלא עוד יישאר לו עודף בכדי לצחוק על תושבי הקריה ועל החוק בכלל.
ברצוננו להזכיר לכם שתושבי גבעת הסביונים ניהלו מספר מערכות משפטיות מול החברה הקבלית ש.י שפץ שבבעלותם של יוסי ושמעון וקנין, וכן דיונים קולניים בוועדות לתכנון ובניה ובבתי משפט בנוגע לתוספת בניה ל-100 יחידות דיור ולסידור מעברי התנועה בניגוד לתב"ע.

לב הפארק

בנייני לב הפארק בקריית מלאכי. | צילום: המקור

השאלה הנשאלת היא האם תושבי גבעת הסביונים אמורים לדאוג מזה שאתם, חברי ועדת תכנון ובניה, תאשרו להם בחלוף בזמן את התוספות הללו הנוגדות את התב"ע?
ומה תגידו בנוגע לדחיית התכניות של חברת י.ש שפץ הן בוועדה לתכנון ובנייה של מחוז דרום והן בבית המשפט המחוזי? שהם מסכנים? שמחפשים אותך? שצריך לעזור להם או שהם שילמו מחיר כבד?
נבחרי ציבור נכבדים, איך אתם מתעלמים מהחלטת בית המשפט ומהציבור הגדול שנפגע מהחריגות הללו? האם זו הדוגמא האישית שלכם כחברי וועדה בעלי אחריות? או שאולי הבקשה שלכם היא משחק פוליטי בניסיון להכניס את ראש העיר למלכודת שתגרום לציבור להתחשבן איתו ביום הבחירות, במידה והחריגות אכן יאושרו?
הרי כאשר השמעתם את קולכם ונלחמתם בכל הכוח על מנת לתת פרס למפרי חוק עשיתם טעות, רגע לפני הבחירות המתקרבות. הציבור מצביע מהראש, ואין ספק שהוא ישאל את עצמו האם אתם ראויים לשרת אותו נאמנה. האם תושבי קריית מלאכי בכלל ודיירי גבעת הסביונים בפרט צריכים לדאוג, או שהם יכולים לישון בשקט בזמן שנבחרי הציבור שלהם דואגים אך ורק לאינטרס של התושבים?
בהזדמנות זו נבקש להודות לראש העירייה, אליהו זוהר, למהנדס נועם רווחה, ליועצת המשפטית עו"ד עידית יפת ולסגן ראש העירייה, מר חיים שטיינר, על היושרה, האמינות והאכפתיות לטובת האינטרס הציבורי.

לחץ להמשך קריאה

דעות

סאלח, פה זה קריית מלאכי

איפה נמצאת מאורת הנחשים שאפילו נעליים צבאיות לא יצליחו לעמוד מולה?

פורסם

בתאריך

על ידי

ועדת תכנון ובנייה - אישור שלושת הקומות בפרשת לב הפארק

השלום והברכה עליכם קוראיי היקרים. בשבוע שעבר אני ואישתי היקרה החלטנו לקחת חופש מהנכדים, ויצאנו לנופש של סוף שבוע באשקלון. לקחנו חדר עם מרפסת ונוף לים ב"הולידיי אין", ישבנו והסתכלנו על הים היפה כל כך. בכל פעם שאני מסתכל על הים אני מבין כמה אנחנו בני האדם קטנים, וכמה ההוא שיושב שם למעלה גדול. אולי במערכת הבחירות שאנחנו כבר בתוכה יהיה איזה מועמד שיבטיח לנו לבנות ים בקריית מלאכי. גם ככה הפוליטיקאים רגילים להבטיח ולא לקיים, אז מה אכפת להם להבטיח גם את הבלתי אפשרי? אני מצהיר כבר עכשיו: מי שיבטיח את זה כבר יקבל את הקול שלי.
במוצאי שבת חזרנו למציאות, ולזוהמה שמקיפה בסוף כל סוף שבוע את הבית שלנו. הפחים עולים על גדותיהם כמו הירקון בימי גשם סוערים, והריח הנודף מהם פשוט בלתי נסבל. שאלתי את אישתי מדוע העירייה לא מוסיפה עוד פח אחד כדי למנוע את החרפה, והיא ענתה שבטח אין להם כסף. אני בטוח שבשביל דברים שהם באמת רוצים יש להם כסף, אז אולי הם לא כל כך רוצים.

ראיתי השבוע שמנהל מחלקת החינוך של העירייה, מיכאל בן שטרית, התפטר מתפקידו. לא ברור לי כל כך מה הסיבה להתפטרות, אבל וואלה אני חושב שהוא עשה דווקא עבודה טובה. ממה ששמעתי מאחת הבנות שלי, שעובדת בבית ספר, הוא נענה תמיד לבעיות שהועלו אליו ושינה כמה דברים גדולים במערכת החינוך שלנו, שעדיין, איך נאמר, היא לא משהו-משהו. מבחינת אישתי בן שטרית יכול היה להיות גם ראש עירייה, רק בגלל שעבורה הוא חתיך. "תראה איזה עיניים יש לו, כחולות כמו האוקיינוס", היא אמרה לי, "וחוץ מזה, ההורים שלו נולדו בעיר שלי במרוקו!".
לפי מה שקראתי בתגובות באינטרנט, בן שטרית נפל קורבן למאבקים בין פוליטיקאים שעושים כאילו אכפת להם מהציבור, אבל במציאות זה לא כל כך ככה. הוא בא עם קבלות ועם הצלחות במקומות אחרים, הוא הצליח להפוך מנהג משאית לאיש משכיל ומנהל בכיר, אבל כל זה לא עזר לו מול הפוליטיקה הקטנה של קריית מלאכי. אני רק מקווה שמנהל החדש שבטח תכף יבוא במקומו יידע לאן הוא נכנס: למאורת נחשים שאפילו נעליים צבאיות חסינות להכשות לא יכולות לעזור בה.
וואלק מה אני אגיד לכם, היו ימים אחרים בקריית מלאכי שלי. ימים שבהם לא כל אחד ניסה לשים רגל לחברו, שהקנאה וצרות העין היו מחוץ לתחום עבורנו ושהערבות ההדדית הייתה עולה על כל אינטרס צר. במקום שבו גדלתי, שכונת קיבוץ גלויות, הבתים היו פתוחים והשכנים אהבו אחד את השני כמו משפחה. אהבה אמיתית, בלי נשיקות מדומות על הלחיים המתחלפות מהר מאוד במס שפתיים.
היום זה כבר אחרת, ומקיבוץ גלויות וקריית מלאכי של פעם נותרו בקושי שרידים בודדים. אולי זה בגלל הטכנולוגיה ואולי בגלל שהעיר גדלה וממשיכה לגדול, אבל את מה שהיה פעם כבר אי אפשר יהיה להשיב.

שמעתי השבוע שבסניף הליכוד המקומי השיגו דיל, וללו זוהר ונדב ויצמן יתחברו כדי לשים את האנשים שלהם בתפקידים הבכירים. שאלתי את עצמי ואת אישתי מתי כבר הדילים ייעלמו מהעולם, ונתחיל להתרכז בלבחור את האנשים הכי טובים והכי מתאימים, ולא את אלו שיהיו יסמנים ויגידו "כן המפקד" לכל דבר שיבקשו מהם. אנחנו צריכים אנשים שיודעים לעמוד על שלהם, שלא מפחדים להתעמת עם בכירים מהם ולא חוששים להגיד "עד כאן" במקרה שדבר כלשהו נוגד את מה שהציבור צריך ורוצה. אני מקווה שאני עוד אספיק לראות את זה בתקופת חיי, אבל אם להיות כנה – אופטימי אני לא.
כשאני רואה מה קורה בעירייה, אני לא בטוח אם מדובר בגוף רציני שמנהל את חיינו או במשהו שדומה יותר למשחקי המנהל-עובד שמשחקים הנכדים שלי. במחלקת הפיקוח יש בלגאן כבר חודשים ואיש אינו מתייצב לסדר את העניינים, מחלקת החינוך מאבדת את המנהל שלה בלי סיבה נורמלית נראית לעין ובבנייה יש מי שרוצה לאשר בניינים בלתי חוקיים סתם כי בא לו, או בגלל סיבות אחרות שאנחנו לא יודעים עליהן. מי שהיה בא מבחוץ לראות מה קורה כאן היה אומר לעצמו 'סאלח, פה זה קריית מלאכי, המעברה מפעם שלא התקדמה יותר מידי'.

אישתי בדיוק סיימה את רשימת הקניות השבועית לקראת השבת, והפקידה אותה בידיי בדרך להיפר- למשימה שלי. מה אגיד לכם, לפעמים אני מרגיש כמו היסמנים האלה מהעירייה: כשאישתי אומרת משהו, אני תמיד אומר כן המפקד ולא מתווכח. רק שאצלי אני מנהל את חיי האישיים בלבד, וגם זה בקושי, ואילו היסמנים מהעירייה מנהלים את החיים שלנו. של כולנו. ואיך נאמר? ההצלחה לא משהו. יאללה, ביסלאמה.

לחץ להמשך קריאה

דעות

סאלח זו ארץ ישראל (שלי)

סוליקה מלול ז"ל לא הספיקה לראות את הסרט התיעודי המוצלח- שהפך לשיחת היום בכל בית בישראל. בנה אבי, שצפה בסרט, נזכר בנקודות ההשקה שבין עברה של אימו לזה של משתתפי הסרט, ומתאר אותן על פי עדותה

פורסם

בתאריך

על ידי

בדיוק בימים בהם הנושא המדובר הוא הסרט "סאלח פה זה ארץ ישראל", סרט שפותח מורסות עבר שנדמה שהגלידו (או לפחות כך קיוו) כמו אפליה, גזענות ויחס בוטה ולעיתים אף לא אנושי כלפי עולים מארצות מוסלמיות מצד ממשל מפא"י ששלט באותם ימים, אימי, שחוותה על בשרה את אותה הגזענות שהותירה בה משקעים כבדים- סיימה את חייה. עבורה, פצעי העבר מעולם לא הגלידו. היא לא הספיקה לראות את סרטו של הבמאי דוד דרעי, שבצירוף מקרים התגלה כבן למשפחה מעיירת הולדתה של אימי, דמנט, והוא אף מספר את סיפורה כמעט בגוף ראשו. נקודת השקה נוספת ומרתקת בין אימי לבין המסופר בסרט הוא אחד מרגעי השיא בסרט, המספר את סיפור עלייתה של קבוצת עולים מדמנט בשנת 1963, במסגרתה עלו ארצה גם אחותי הבכורה ובעלה. העולים מדמנט סירבו בתוקף לעלות על המשאיות שהמתינו להם עם הגיעם ארצה לאחר שנציגי הסוכנות, שקיבלו את פניהם, ייעדו אותם להתיישבות ביישובי ספר בצפון, דוגמת קריית שמונה. בניגוד להבטחות ליישבם יחד עם בני משפחתם, במקרה של אחותי בעיר כפר סבא, נאמר להם כי מדובר "בסך הכל ברבע שעה נסיעה". בעזות מצח שיקרו להם, בניסיון לשכנע את העולים המרדנים. הטיפול הכוחני של נציגי השלטונות הדהים אפילו את העולים שבאו מארץ עם שלטון מלוכני ללא ערכים דמוקרטים. נציגי הסוכנות איימו עליהם שהמשטרה תנקוט נגדם באמצעים קשים, "לא האמנו, לא עשינו שום דבר רע, למה לאיים עלינו ולמה לערב את השוטרים?", נזכרה אחותי.
גם השוטרים המאיימים לא הרתיעו את העולים, בהם כפי שציינתי אחותי ובעלה, שהצליחו להגיע לכפר סבא בעזרת קרוב משפחה שהכיר את אחד מפקידי הסוכנות. רק לאחרונה גילתה אחותי ובעלה שסיפורם פורסם באותם ימים בעיתונות הארצית.

היו כאלה שהתייאשו

הורי עלו לראשונה ארצה ב-1955. לאחר שעברו בנמל את תהליך טיהור ראשיהם וראשי ארבעת אחיי ב-די.די.טי (אמצעי למלחמה בטיפוס ובמלריה), הם נשלחו לישוב משואה, הקרוב לבית שמש של ימינו, סמוך מאוד לגבול עם ירדן. התנאים הפיסיים היו קשים מנשוא, והצריף המקורה באסבסט הפך את השהיה בו בימי הקיץ לבלתי נסבלים. אבי עבד בעבודת דחק. בכל בוקר הוא יצא עם טוריה על כתפו למסע רגלי של שעה וחצי עד מקום עבודותו, ובערב שב הביתה בהליכה נוספת של שעה וחצי למרות זאת, הוא אף פעם לא התלונן על העבודה המפרכת, אלא להפך. אבי שמח שבכלל יש לו עבודה למשך חודש ימים ברציפות, בשונה מלא מעט עולים אחרים שלא שפר עליהם מזלם כיוון שעבדו רק שבועיים בחודש. בשל כך הם גם השתכרו הרבה פחות.
הימים ימי הצנע, והתור לקבלת תלושי מזון תחת השמש הקופחת היה ארוך. אחת לשבוע אבי היה נוסע לירושלים כדי לקבל עוף, שם היה שוחטו ושב באוטובוס לצריף. המסע הארוך בימי הקיץ הלוהטים הפך את אכילת העוף לאתגר רפואי לא קל, ואמא הייתה מזהירה אותנו "לא לאכול אותו כי כבר הסריח". לצד זאת, היו גם עולים חדשים ברי מזל שעלו מאירופה- ש-'חווית משואה' נמשכה אצלם קצת פחות מ-48 שעות, "היינו רואים אותם מגיעים למשואה, אבל אחרי יומיים הם כבר לא היו שם", סיפרו תושבי המקום. לימים התברר שאותם עולים מאירופה הועברו לשכונה חדשה שהוקמה באותם ימים בתל אביב- שכונת רמת אביב. החלום הציוני דיבר על מדינת היהודים, והנה לראשונה גילו הוריי שיש שני סוגי יהודים: יהודים מזרחיים ויהודיים מאירופה.
בהיררכיית היהדות, לפחות בנוסח מפא"י, יהודי מרוקו ניצבים במקום נמוך לעומת היהודים שעלו מאירופה. עבור אימי העלייה הייתה טראומטית. התנאים הפיסיים הקשים במשואה, היחס המחפיר מצד השלטון המרכזי וחילול השבת הפומבי בארץ הקודש הפכו את מושא חלומותיה לחלום ביעותים. היא התקשתה עד מאוד להכיל כל-כך הרבה טראומות בתקופה כה קצרה, ודרשה מאבי לחזור למרוקו. הסוכנות היהודית ניסתה להקשות עליהם את השיבה לעיר הולדתם ודרשה מהוריי לשלם את הוצאות העלייה והירידה מהארץ.
אבי שילם, והוריי ירדו מהארץ בשנת 1956. תשע שנים מאוחר יותר, בשנת 1965, משפחתי עלתה שוב ארצה בעיקר משום שמרבית הקהילה היהודית עלתה ארצה. עם זאת, אימי עלתה רק פיסית. ליבה היה במערב, במרוקו. "שם הייתה יהדות", אמרה בערגה זמן שביכתה את עלייתה ארצה. היא תיארה מערכת יחסים משפחתית, מכבדת ומכובדת. הפרידה ממרוקו הייתה כה קשה לה, עד שנדמה כאילו הציבה מעין מחסום בתת המודע שימנע ממנה ללמוד מילים בעברית, המייצגות השתלבות מלאה בארץ. אכן, אימי מעולם לא למדה עברית. היא לא רצתה ללמוד עברית והסתפקה בכמה מילים בסיסיות לצורכי התנהלות בארץ. האישה החכמה הזו, ששלטה במכמני השפה המרוקאית, לא הצליחה להרכיב ולו משפט קצר בעברית. לאימי הייתה עוד אהבת נפש אחת: טפרה אנגואף, עולה מאתיופיה, ששימשה כמטפלת בית שלה. אולי זו הייתה הזרות, אולי הקושי בהתמודדות עם מציאות לא מוכרת של שתיהן, שיצרו ביניהן קשר מדהים של אהבה הדדית יוצאת דופן. אימי ראתה בה את ביתה ממש. לכאורה, כל דו שיח מילולי ביניהן היה בלתי אפשרי: אימי לא שלטה בעברית וטפרה (ענבט בפי אימי) הייתה עולה חדשה יחסית שהתקשתה אף היא בעברית.
מה שהיה אמור להוליד דו שיח של חרשים הפך לדו שיח מלא חום, אהבה והבנה הדדית שבלתי אפשרי להסבירה. בחודש האחרון לחייה, כאשר מצבה הפיסי הדרדר, התחלנו בהליך גיוס עובדת זרה שתלווה את אימי לאורך כל שעות היממה. אימי הזדעזעה מהמחשבה על סיום הקשר עם ענבט: "אני אפרד מענבט? חס וחלילה. לא רוצה לשמוע את זה. איך אתם מעלים על דעתכם שאפטר את ענבט שעבדה אצלי 12 שנה? לא יקום ולא יהיה", אמרה בזעם. אם יש נחמה, הרי היא העובדה שאימי לא "זכתה" לראות בחייה את הניתוק מענבט.

לחץ להמשך קריאה